גרטה ליבוביץ (1907-2001)

מתמטיקאית, מורה, עורכת ומתרגמת.

גרטה נולדה בקמפן שבהולנד. בתחילת דרכה היתה פעילה מרכזית בתנועת "צעירי מזרחי", ביחד עם בעלה הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ. היא עסקה בחינוך לחלוציות ובניין ארץ ישראל, ואף נבחרה להנהלת התנועה בשנת 1930.

באחד המאמרים שפירסמה בתקופה זו דנה בחשיבות הקניית ידע יהודי לנערות שומרות מצוות ובהנגשת הספרות היהודית עבורן. בשנת 1933 השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המתמטיקה, אותה ביצעה באוניברסיטת קלן שבגרמניה. כשנה לאחר מכן, היא עלתה לארץ בשנת 1934 בעקבות גילויי אנטישמיות בגרמניה ולאחר שהגסטאפו חיפש אחריה בבית אמה.

לאחר עלייתה ארצה, היא התגוררה בסמוך לשכונת רחביה שבירושלים ולימדה פיזיקה וכימיה בסמינר למורים שבעיר. בנוסף, היא שימשה כמזכירה המדעית של האנציקלופדיה העברית וגם כתבה בה ערכים בנושאי מדע. כמו כן, היא עסקה בתרגום מגרמנית, וגם ערכה וביצעה הגהה עבור חלק מכתבי בעלה.

מטעמה קשתי (1934-2019)

אשת חינוך וסופרת ילדים.

מטעמה קשתי נולדה בישראל וגדלה בתל אביב. לאחר לימודיה בסמינר למורים, עבדה כמורה בבית ספר היסודי שהוקם במעברת אבו-כביר ובכפר הנוער אלוני יצחק. לאחר שעברה להתגורר בגבעתיים, עבדה כספרנית ומורה טיפולית בבית הספר היסודי "מצדה" (כיום "אלון") ומונתה לסגנית מנהל בבית הספר.

בהמשך ניהלה קשתי את בית ספר היסודי "במעלה" באור יהודה, שם זכתה להערכה רבה על פועלה. היא מונתה למפקחת על בתי הספר היסודיים בבת ים ובהמשך גם בגבעתיים.

במקביל לעבודה החינוכית הענפה, כתבה קשתי ספרי ילדים ואת המדור המיתולוגי "עצתי לכם" שהתפרסם בעיתון "דבר לילדים". כמו כן, במשך שנותיה במערכת החינוך, פרסמה קשתי ספרים וכתבות אשר התמקדו בעבודה חינוכית ובבעיות בהם נתקלים ילדים ובני נוער.

קשתי, אשר החינוך היה עבודה מפעל חיים, הטביעה את חותמה על מערכת החינוך היסודי בגבעתיים. היא נודעה ברפורמות שהובילה במערכת החינוך השמרנית ובגישות החדשניות שהביאה עמה. עד היום, הרעיונות שיזמה מיושמים במערכת החינוך בעיר.

דינה בנקלר (1932-2019)

מורה, מנהלת ומחנכת, ומייסדת בית הספר לטבע בתל אביב, וממקימות עמותת "ידיד לחינוך".

נולדה בתל אביב. לאחר סיום לימודי התיכון שלה, התקבלה לסמינר לווינסקי לחינוך, והפכה למורה. בתחילת דרכה לימדה בבית הספר במעברת סלמה, ותלמידיה היו עולים חדשים, משם עברה ללמד בבית הספר דובנוב שבתל אביב.

בשנת 1968 יצאה לשליחות בלונדון, ולימדה שם עברית. כשחזרה לארץ, לימדה ב"בית הספר למקצועות הדפוס – עמל " בדרום תל אביב. לאחר מכן, לימדה בבית הספר כצנלסון שבגבעתיים, משם עברה לבית הספר "אוהל" בתל אביב, ומשם עברה לבית הספר "כפיר" בתל אביב, וניהלה אותו במשך 10 שנים, שבמהלכן זכתה בפרס החינוך.

בשנת 2007 הקימה את עמותת "ידיד לחינוך", עמותה שבמסגרתה גימלאים מתנדבים בבתי הספר השונים.

https://he.wikipedia.org/wiki/דינה_בנקלר

קרדיט תמונה: ויקישיתוף.

מירה זכאי ( 1942 – 2019)

זמרת אלט בתחום הליד והאורטוריה, פרופסור נלווה בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב.

מירה זכאי נולדה בירושלים. למדה במדרשה למורי ציור בתל אביב ובעלת תואר ראשון בספרות עברית ותיאטרון מאוניברסיטת תל אביב ותואר אמן מטעם האקדמיה הישראלית למוזיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל אביב.

זכאי הופיעה לראשונה על בימת האופרה בגלאזגו, באופרה הלאומית של סקוטלנד, שם ביצעה את תפקיד אורפאו באופרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת גלוק. ברפרטואר האופראי שלה ניתן למצוא גם את הרוזן אורלובסקי (מהאופרטה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס) וארדה, אלת האדמה (מהאופרה "זהב הריין" מאת וגנר).

היא היתה בעלת קריירה ענפה בישראל ובעולם, הופיעה עם מנצחים ידועים בקונצרטים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית תל אביב, הקאמרטה הישראלית ירושלים, הפילהרמונית של ברלין, התזמורת הסימפונית של שיקגו, הפילהרמונית של ניו יורק, התזמורת הפילהרמונית של לונדון, תזמורת פריז, הפילהרמונית של וינה ועוד.

עם הקלטותיה הידועות נמנות הסימפוניה השנייה של מאהלר עם התזמורת הסימפונית של שיקגו, ביצוע שזכה בגראמי. האופרות "בוריס גודונוב" מאת מוסורגסקי ו"מלחמה ושלום" מאת פרוקופייב, "תיקון חצות" מאת מרדכי סתר והקלטות רבות של שירים אמנותיים ישראליים. יהודי מנוחין בחר בה כמבצעת הסולו היחידה לקונצרט מיוחד שנערך לכבוד האפיפיור יוחנן פאולוס השני; בקונצרט ביצעה את האריה Erbarme dich, mein Gott מתוך ה"מתאוס פסיון" מאת יוהאן סבסטיאן באך, כאשר מנוחין מלווה אותה בכינור. למעלה משמונים יצירות נכתבו במיוחד לקולה על ידי מלחינים בישראל ומחוצה לה.

בשנת 1997 החלה ללמד והפכה לפרופסור אמריטוס נלווה בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב ודרך תפקיד זה הצמיחה דורות של זמרים וזמרות. במהלך עבודתה פרסמה מאמרים רבים על אמנות בכתבי עת מקצועיים ואת הספרים "לאן שוחים דגי הסלמון – שיחות על מוזיקה" (1999) ודלתות נפתחות (2015), שאותם כתבה בשיתוף עם המלחין אנדרה היידו. היא העבירה בקביעות כיתות אמן בבתי ספר גבוהים למוזיקה באירופה ובארצות הברית. היא גם ישבה בוועדות שיפוט רבות שהעניקו פרסים ומלגות לאמנים צעירים. זכאי הייתה גם יו"ר ועדת רפרטואר בסל תרבות ארצי בשנים 1999–2009.

מלבד פרס הגראמי שקיבלה, זכתה בפרס אקו"ם על ביצוע מצטיין של מוזיקה ישראלית עבור התקליט "שיר ארץ", בפרס המועצה לתרבות ואמנות על תרומתה למוזיקה ישראלית ובפרס מטעם רשות השידור על ביצוע מצטיין של מוזיקה יהודית וישראלית. במסגרת חגיגות החמישים למדינת ישראל העניק לה שר החינוך והתרבות פרס הוקרה מיוחד על מסירותה לביצוע ולקידום מוזיקה ישראלית. ב-2013 הוכרזה מטעם משרד התרבות והספורט כזוכת פרס מפעל חיים ע"ש פרנק פלג עבור פעילות אמנותית מרשימה ברמה גבוהה, רבת שנים.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, ירושלים וגבעתיים.

Erbarme dich mein Gott – Mira Zakai & Yehudi Menuhin

אינטרמצו עם אריק – שני שושנים – מירה זכאי

מירה זכאי – פזמון ליקינטון

ד"ר אמילי לנדאו (1960-2020)

חוקרת בעלת שם עולמי בתחום בקרת הנשק.

אמילי לנדאו נולדה בבוסטון בשנת 1960 ועלתה לישראל ביחד עם משפחתה כשהיתה בת 14. היא למדה תואר ראשון במדע המדינה וספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, והמשיכה לתואר שני במדע המדינה. לאחר מכן המשיכה ללימודי דוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

בשנת 1986 הצטרפה לנדאו למכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל אביב (INSS) כחוקרת מדעי המדינה, וניהלה פרוייקטים בנושאי בקרת נשק וביטחון אזורי. היא נחשבה לאחד מעמודי התווך שלו.

לנדאו עסקה והתמחתה בנושאי אסטרטגיה, משא ומתן, בקרת נשק וביטחון אזורי. היא כתבה מספר ספרים, אשר עסקו בין היתר במדיניות הגרעין של ישראל והאופן בו היא מובנת על ידי מדינות ערב, בקרת נשק במזרח התיכון ועוד. בנוסף חקרה לנדאו את הסכם הגרעין עם איראן, עובדה שהפכה אותה למרואיינת מבוקשת במערכות החדשות בארץ.

על הקשיים שחוותה בתור אישה באקדמיה בתחום הביטחון סיפרה בראיון למגזין פורבס: "היו לאנשים מסויימים סיבות להתעלם מדברים שהשמעתי. זו היתה דרך לא פשוטה בכלל… אבל אני מרגישה שהיום יש לי המקום שלי בתוך השיח, עם כל מה שכרוך בזה".

לאורך השנים הרצתה במוסדות אקדמים, ביניהם המרכז הבינתחומי בהרצליה ואוניברסיטת חיפה, וכן בכנסים בינלאומיים. במקביל ייעצה לגופים רבים ברחבי העולם בנושאי התמחותה והשתתפה ביוזמות Track II הנוגעות לסוגיות בקרת נשק וביטחון אזורי . 

על עבודתה סיפרה בראיון למגזין פורבס, "הדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לכתוב, זה הסיפוק האמיתי שלי. ההרגשה שהכתיבה שלי יכולה להשפיע בנושאים כל כך חשובים מספקת עוד יותר. אני נמצאת בדיוק איפה שאני רוצה להיות".

בשנת 2015 נבחרה על ידי מגזין פורבס כאחת מ-50 הנשים המשפיעות ביותר בישראל.

בשנת 2020, נפטרה ד"ר אמילי לנדאו לאחר מאבק במחלה קשה. היא הותירה אחריה בעל ושני ילדים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

אליזבת שמיץ (1893-1977)

חסידת אומות העולם אשר סייעה ליהודים בגרמניה במהלך מלחמת העולם השניה.

אליזבת שמיץ נולדה בגרמניה בעיירה הנאו. אביה, פרופ' אוגוסט שמיץ, עודד את אליזבת ואת אחיותיה להשכלה, לערכים ליברליים וערכי הנצרות הפרוטסטנטית.  בעידוד הוריה, אליזבת התקבלה ללימודי גרמנית ותאולוגיה באוניברסיטת בון וברלין. במקביל החלה לימודי הוראה ועבדה כסייעת בבתי ספר בברלין. שם נחשפה לאירועי גזענות ואנטישמיות אשר עוררו את כעסה והתנגדותה.

בשנת 1933, כאשר היטלר עלה לשלטון בגרמניה, תוכנית הלימודים שונתה והודגשו בה ערכים שקודמו על ידי המפלגה הנאצית, ביניהם תורת הגזע. שמיץ, אשר ערכיה עמדו בסתירה לאידיאולוגיה הנאצית, החליטה למחות כנגדה. היא הצטרפה לכנסיה פרוטסטנטית ייחודית אשר עודדה התנגדות לשלטונו של היטלר. כמו כן, כתבה מסמך בנושא "מצבם של הגרמנים שאינם ארים", אשר חזה את הידרדרות היחס כלפי יהודי גרמניה, אותו פרסמה בעצמה לאחר שנדחה על ידי מספר מוציאים לאור.

שמיץ התפטרה מעבודתה בבית הספר בעקבות ליל הבדולח בשנת 1938. במכתב ההתפטרות כתבה כי אינה מסוגלת יותר ללמד חומר הנוגד בצורה כה קיצונית את עמדותיה.  כאשר החל גירוש היהודים מגרמניה, שמיץ סייעה לחבריה היהודים וסיפקה להם מזון וכסף. בשנת 1937 נלקחה לחקירה בעקבות פעילותה, אך שוחררה לאחר שלא נמצאו ראיות מרשיעות.  לאחר החקירה, הרחיבה שמיץ את פעילות הסיוע ונתנה מסתור ומקלט ליהודים בביתה שבברלין. במקביל, המשיכה לסייע ליהודים נזקקים.

קשה להעריך כמה אנשים הצילה אליזבת שמיץ, מכיוון שאת רובם לא הכירה. היא סייעה להם מבלי לבקש תמורה או הכרה.

לאחר תום מלחמת העולם השניה חזרה שמיץ לעבודתה כמורה ומחנכת בבית ספר בעיר הולדתה, הנאו. בשנת 1958 חזרה לעסוק בהיסטוריה לאחר שפרשה מהוראה וערכה מחקר על אודות חיי היהודים בעיר.

בשנת 1961 העידה ליזלוטה פרלס, ניצולת שואה, על הסיוע שקיבלה בתקופת השואה. ליזלוטה היא אחת הנשים שאותן הסתירה אליזבת שמיץ בביתה שבברלין וכך הצילה את חייה. העדות ניתנה ללא ידיעתה של שמיץ ונשמרה בארכיון בברלין.

אליזבת שמיץ נפטרה בשנת 1977 בגרמניה בגיל 84.

בשנת 2010, הוכרה על ידי מוזיאון "יד ושם" כחסידת אומות עולם. לצורך קבלת האות, ניסו במוזיאון לאתר את קרובי משפחתה אך ללא הצלחה. קריאת רחוב על שמה של אליזבת שמיץ יכולה להיות דרך מכובדת ונפלאה להנציח את פועלה, צניעותה וערכיה. מגיע לה רחוב משלה!

מרגלית עקביא (1918 – 2001)

אתלטית, מורה לחינוך גופני, ממציאה ומלקטת משחקים, מייסדת "המרכז החינוכי למשחקים בישראל". אלופה ושיאנית ארץ ישראל הראשונה בקפיצה לגובה.

מרגלית ספיר נולדה בפולין, בגיל שש עלתה לארץ עם משפחתה. כבר מילדותה אהבה משחקים וספורט, התחרתה בירושלים והתאמנה בקבוצת מכבי רחובות. ב-1934 צעדה בטקס הפתיחה של המשחקים העולמיים לנשים שנערכו בלונדון כחברה במשלחת הארץ ישראלית.

בשנת 1935 נערכה אליפות האתלטיקה הראשונה של ארץ ישראל ובה זכתה עקביא ב-3 מדליות, 1 זהב ו-2 כסף. מדליית זהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.25 מטר, מדליות כסף בריצת 200 מטר בתוצאה של 30.8 שניות ובהטלת כידון בתוצאה של 19.85 מטר. בתחרות שנערכה בשנת 1936 קבעה שיא ארץ ישראל בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.36 מטר. שיא זה החזיק מעמד כ-3 שנים.

משנות ה-30 עבדה כמורה להתעמלות. לימדה בבתי ספר, בסמינר לוינסקי ובמכללה לחינוך גופני בתל אביב. היא ביקשה להשתמש בשיעוריה במשחקים, ומאחר שלא היו ספרים בעברית בנושא, החליטה לכתוב אותם בעצמה. ספרה הראשון, "משחקים לתלמידים", ובו כ-60 משחקי קריאה וכתיבה, חשבון, ידיעת הארץ, טבע, היסטוריה ועברית הופיע בהוצאת יזרעאל בשנת 1941.

המשחקים והלימוד באמצעותם הפכו לעניין מרכזי בחייה. לאורך חמישים שנה היא פרסמה 20 ספרים בנושא משחקים. בהקדמה לספרה השני, "ילקוט משחקים", כתב יוסף מיוחס, מנהל לשכת הנוער במחלקת החינוך של הוועד הלאומי, כי ראוי שילדים ישחקו במשחקיה של עקביא, היודעת "ליצור מצב רוח מרומם ולהפוך את המוני הילדים המשתתפים במשחק לחברה מלוכדת, שמחה, מתפרצת, ואף על פי כן מרוסנת". בין ספריה: "הבה נשחקה", שתורגם גם לערבית על ידי מחמוד עבאסי ונשלח לנשיא מצרים דאז אנוור סאדאת. בשנות ה-60 כתבה לבקשת צה"ל ספר ובו משחקי חברה לגיבוש יחידתי. באותה תקופה שידרה ב"קול ישראל" תוכניות של משחקים, חידונים ובילוי חברתי. ב-1972 הציעה משחקי חברה בתוכנית "למשפחה" בטלוויזיה הישראלית בערבית.

בשנת 1954 זכתה בפרס הוז לספורט על חוברותיה למשחקי תנועה לילדים, בהן "אחת! שתים! שלום!" ו-"הבה נשחקה".

עקביא הנחתה קורסים במשחקים ובפעילות גופנית במסגרת שונות, בהן אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן, בית הספר למדריכי תיירות, אקי"ם והסתדרות המורים. היא עסקה גם ברקע העיוני של המשחק, כתבה בנושא זה והשתתפה בסימפוזיונים בחו"ל. גאוותה הייתה על כך שהצליחה לשכנע את עמיתיה לא להוציא אף פעם ילד ממשחק.

ב-1981, לאחר פרישתה מהוראה, ייסדה את "המרכז החינוכי למשחקים בישראל" ושימשה כמזכ"לית שלו. המרכז מקיים חוגים וסדנאות, בהן סדנאות לקשישים הלומדים לשחק עם נכדיהם.

בתיה (בסי) גוטספלד (1962-1888)

פעילה ציונית, ממייסדות הסתדרות ׳נשות המזרחי באמריקה׳, מקימתם של מוסדות חינוך וקליטה לנוער ציוני-דתי.

נולדה בגליציה, כיום פולין, למשפחה חסידית עם נטיות ציוניות. בנערותה נפטרה אימה, ויחד עם אשתו החדשה של האב היגרה המשפחה לארה״ב. בתיה נישאה למאיר גוטספלד ועברה עמו לסיאטל, שם נהגו לארח פליטים יהודיים ופעילים ציוניים. ב-1919 שבו לניו יורק.

ב-1925 היתה חברה במשלחת הנשים הראשונה לועידת ׳המזרחי׳ השנתית, ויחד עם נשים ציוניות-דתיות נוספות הקימה את ׳הסתדרות נשות המזרחי באמריקה׳.

ב-1926, על אף היותה חולה בסוכרת, נסעה גוטספלד לביקור בן חצי שנה בא״י, שם נחשפה להיעדר הכמעט מוחלט של מסגרות חינוך לבנות הציונות הדתית מעבר לביה״ס היסודי, והחליטה להקים בי״ס לנערות דתיות.

ב-1934, לאחר עשור בו התרחבה משמעותית פעילות הארגון, החליטו נשות הארגון לפרוש מתנועת ׳המזרחי׳ ולהפוך לתנועה עצמאית, וב- 1937 היתה גוטספלד בין 3 צירות שנשלחו לקונגרס הציוני בציריך.

ב-1935 עלו בני הזוג גוטספלד לא״י כדי להיות מעורבים בהקמת ׳בית צעירות מזרחי׳ בת״א, שבמהרה הפך להיות מוסד קולט לפליטות מאירופה שעלו במסגרת עליית הנוער. אחת המורות במוסד היתה נחמה ליבוביץ, לימים פרופסור למקרא וכלת פרס ישראל.

בשני העשורים הבאים פתחו נשות הארגון, בהובלת גוטספלד, בתי חינוך נוספים ברחבי הארץ, ביניהם ׳בית צעירות מזרחי׳ בב״ש ובירושלים ו-׳בית ילדים מוצא׳, וכן כפרי נוער ראשונים לנוער דתי, ביניהם כפר בתיה בקרבת רעננה שנקרא על שמה.

ב-1948 הוזמנה לחזות בטקס הכרזת העצמאות, ובאותה שנה הפליגה לארה״ב כדי לגייס כספים נוספים לבניית המדינה הצעירה. בשנות ה-50 המשיכה לכהן כנשיאת ׳נשות המזרחי באמריקה׳ בישראל.

נפטרה בגיל 74 בת״א.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

יהודית סלע-וינר (1923 – 1997)

פזמונאית, מחזאית, משוררת, מורה וסופרת.

יהודית האס נולדה בצ'כיה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לישראל עם עליית הנוער. כעבור מספר שנים שאר משפחתה עלתה לארץ באונית המעפילים "אטלנטיק", ולאחר שהייה ממושכת במחנה מעצר, עברו לקיבוץ דגניה ב'.

כשגדלה הפכה סלע-וינר להיות מורה לריתמיקה ומוסיקה ונהגה לכתוב שירים למען ילדי הקיבוץ. היא כתבה שירים רבים, שאת חלקם הלחינה בעצמה וחיברה את המילים להמנון דגניה ב'. כמו כן, היא כתבה את המחזה "עשר קופסאות גפרורים – מחזה לגיל הנעורים" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד וב-1959 כתבה ספר דפים למחנכים שכלל מחזות לכיתות א'-ד' אשר יצא בהוצאת המדרשה לחינוך משותף בבית ברל.

ב-1958 היא ביימה, יצרה את הכוריאוגרפיה, כתבה והלחינה (- ההלחנה יחד עם עם יקותיאל שור) את המחזמר "מה טוב יחדיו", אשר בוצע בידי 115 ילדי משק עמק הירדן בכיתות ג' עד ח' וזכה לביקורות מצוינות. המחזמר נכתב לכבוד חגיגות העשור למדינת ישראל. הוא התחיל כיוזמה מקומית של המורים והילדים ו"התגלגל" במשך שלוש שנים למימדי ענק ואף יצא כתקליט עם שירי המחזה וחוברת תווים. שיר ילדים שכולנו מכירים מאותו מחזה הוא "החמור הקטן" שבוצע מאז גם על ידי חווה אלברשטיין. ("החמור הקטן שהלך אל הגן… כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן…").

על עבודתה במחזה עם הילדים אמרה: "עיקר העבודה היתה ונשארה – חינוך. הילדים לומדים להתנהג בצורה חופשית לא רק לפני הקהל, אלא גם אחד בפני השני. הם לומדים להתחשב זה בזה, לעזור זה לזה. אמנם באותו רגע באה העזרה לתועלת ההצגה וכולם מוכנים לתת כל מרצם למנוע תקלה קטנה ביותר, אך במשך הזמן, הופכת עזרה והתחשבות הדדית זו לטבע שני".

בשנת 1997 נפטרה ונקברה בבית העלמין שבקיבוץ דגניה, על מצבתה נכתב "שירת חייך איתנו תמיד".

יהודית סלע וינר היא אות ומופת ל"ישראל היפה של פעם", על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בקיבוץ דגניה או בכל מקום בתחום המועצה האזורית של עמק הירדן.

לשיר החמור הקטן מתוך "מה טוב יחדיו" 1960:

מרים טוביה בונה (2020-1932)

אוצרת, ציירת ואשת חינוך ישראלית.

נולדה בתל אביב כמרים בן-אפרים. אמה נפטרה בלידתה והיא אומצה ע״י דודה ודודתה.

בשנים 1957-1962 למדה במדרשה לאמנות בבית ברל ובמשך מספר שנים לאחר הלימודים היתה פעילה כציירת והציגה במספר תערוכות. בראשית שנות ה-70 החליטה לפנות לתחומי ההוראה והאוצרות – היא למדה תולדות האמנות באוניברסיטת ת״א, היתה למרצה לאמנות במכון לאמנות בבת ים ובמכון אבני. בנוסף לימדה תולדות האמנות בתיכון תלמה ילין במשך 15 שנה.

ב-1975 אצרה לראשונה תערוכה, והמשיכה למספר תערוכות נוספות בארץ ובחו״ל. ב-1978 הצטרפה כאוצרת לגלריית הקיבוץ בת״א, ואצרה עשרות תערוכות של אמנים ישראלים בולטים. בשנים אלו קיבלה עבודתה גוון פוליטי יותר והיא לקחה חלק במספר אירועי אמנות פורצי דרך מבחינה פוליטית וחברתית.

במהלך שנות ה-80 שימשה מרצה לאמנות במגוון מוסדות, ביניהם מכללת שנקר ומכללת אורנים, בה אף ניהלה את המכון לאמנות.

שנות ה-90 היו שנות פריחתה כאוצרת – ב-1990 מונתה להיות מנכ״לית ואוצרת ראשית של המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן – שם הקפידה לתת במה גם לאמנים בתחילת דרכם ואמניות נשים בפרט.

ב-1995 היתה לאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, שנפתח מחדש לאחר תקופת שיפוצים ממושכת.

עד סוף שנות ה-90 אצרה עשרות רבות של תערוכות בהשתתפות אמנים ישראלים מובילים.

נפטרה ביולי 2020.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן