סוזן ב. אנתוני (1820-1906)

סופרג'יסטית ופעילה מרכזית למען זכות ההצבעה לנשים בארצות הברית.

סוזן ב. אנתוני היתה פעילה חברתית ופמיניסטית, שמילאה תפקיד משמעותי ומרכזי בתנועה למען זכויות נשים בארצות הברית. בנוסף, פעלה לביטול העבדות ואף היתה חברה באגודה האמריקאית לביטול העבדות. כמו כן, פעלה גם לקידום זכויות נשים בזירה הבין לאומית.

ביחד עם אליזבת' קיידי סטנסון, חברתה ושותפתה, הובילה מאבקים חברתיים, הקימה ארגוני זכויות נשים ופעלה למען זכות הצבעה לנשים. בעקבות פעילותה בתחומים אלו, ספגה ביקורת חריפה.

בשנת 1852, לאחר שלא איפשרו לאנתוני לנאום בכנס פעילים נגד העבדות בגלל היותה אישה, הקימה ביחד עם סטנסון את Women's Loyal National League אשר פעל למען מטרה זו. ביחד, הובילו השתיים מבצע איסוף חתימות רחב היקף (והגדול ביותר בתקופה זו) במסגרתו נאספו 400,000 חתימות בקריאה לביטול העבדות.

בשנת 1872 נעצרה אנתוני בעקבות ניסיון להצביע בבחירות לנשיאות לארצות הברית, מכיוון שהחוק בארצות הברית קבע כי אסור לנשים להצביע. במשפטה, אמרה את הדברים הבאים:

"נשדדו ממני הזכויות הבסיסיות כאזרחית, מעמדי כאזרחית בוזה ולא רק אני עצמי אלא כל המין שלי, הן, על ידי פסיקתך, כבוד השופט, נדונו לשעבוד פוליטי תחת ממשל זה".

נגזר עליה לשלם קנס של 100$, אותו סירבה לשלם. עם זאת, הרשויות סירבו לעצור אותה עקב היותה אישה.

בשנת 1878, אנתוני וסטנסון הגישו הצעה לתיקון החוקה האמריקאית בנושא זכות ההצבעה לנשים. לאחר 42 שנים (ו-14 שנים לאחר מותה של אנתוני), הצעה זו הפכה לתיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית אשר העניק זכות הצבעה לנשים.

דיוקנה הופיע על מטבע דולר, וכך הפכה לאישה הראשונה שדמותה הופיעה על מטבעות בארצות הברית!

רות גביזון (2020-1945)

משפטנית, פרופסור למשפטים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח וממוביליה, מייסדת מרכז מציל״ה ונשיאתו, כלת פרס ישראל למשפטים.

נולדה בירושלים למשפחה ספרדית-ירושלמית ותיקה, נכדה לרב יוסף מרדכי הלוי, שהיה אב בית הדין של העדה הספרדית בעיר, ואחיינת לרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. גדלה בחיפה, למדה בביה״ס הריאלי, היתה חברה בשבט משוטטי בכרמל של הצופים, ושרתה בגרעין נח״ל בחצרים.

למדה משפטים, כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת העברית, והיתה בין חברי המערכת הראשונה של עיתון הפקולטה – ״משפטים״. סיימה תואר מוסמך בהצטיינות יתרה. ב-1975 השלימה דוקטורט בפילוסופיה של המשפט באוניברסיטת אוקספורד. עד 2010 כיהנה כפרופסור באוניברסיטה העברית, ושהתה כפרופסור אורח בביה״ס למשפטים באוניברסיטת ייל (הנחשב למוביל בעולם) ובאוניברסיטאות נוספות.

היתה חברה ועמיתת מחקר במכוני מחקר שונים, ביניהם מכון ירושלים לחקר ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרכז מינרווה לזכויות האדם.

הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח זמן קצר לאחר הקמתה בראשית שנות ה-70. בשנות ה-80 שימשה יו״ר האגודה, וכיהנה כנשיאתה בשנים 1999-1996. לקחה חלק בועדות ציבוריות שונות, ביניהן ועדת וינוגרד, ועדת שמגר, ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועוד.

ב-2003 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן שמהווה נסיון להגיע להבנות בין דתיים וחילונים בענייני דת ומדינה בישראל.

ב-2004 מונתה ע״י מיכאל איתן, אז יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

ב-2005 התעוררה מחלוקת סביב שאלת מינויה של גביזון לביהמ״ש העליון, שבסופו לא מונתה לתפקיד.

באותה שנה ייסדה גביזון את מרכז מציל״ה – מחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית – בראשו עמדה עד יום מותה. במסגרת המרכז פרסמה גביזון מסמכים וניירות עמדה סביב שלאת דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בין היתר בנושאי חוקה לישראל, הגירה, דמוגרפיה, ועוד.

ב-2013 מונתה ע״י שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, לבחון את הסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית כרקע לניסוח ׳חוק הלאום׳.

ב-2015 נבחרה לחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

על פועלה הציבורי והמחקרי זכתה גביזון במשך השנים בפרסים חשובים רבים, ביניהם פרס ישראל (2011), פרס א.מ.ת (2003), אות יקירת ירושלים (2016), תארי דוקטור לשם כבוד, ופרסים נוספים.

נפטרה ב-2020 והותירה אחריה בן.

ניתן להנציח אותה בכל עיר בארץ, ובפרט בירושלים ובחיפה.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

פרופסור רות בן ישראל (1931-2020)

משפטנית וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א.

רות בן ישראל נולדה בשנת 1931 בפורט סעיד שבמצרים. היא נכדתם של אבא ושרה נאמן, ממייסדי העיר תל אביב, ונינתם של זרח ויוכבד מושלי, ממייסדי שכונת נווה צדק. כשהיתה בת 4 עלתה לארץ ביחד עם משפחתה.

בן ישראל החלה ללמוד את תחום המשפט בשנות ה-60, כאשר התגוררה בעיר באר שבע והיתה נשואה ואם לשתי בנות. לאחר סיום הדוקטורט החלה ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

על עבודתה האקדמית סיפרה: "משנתי המדעית הושתתה על יסוד תפיסת עולמי החברתית, על המודעות שפיתחתי לגבי הצורך בהבטחת כבודו החברתי של העובד כאדם ועל אמונתי העמוקה בצדקת דרכה של מדינת הרווחה. אלה גובשו בחמש עשרה שנות קליטת העלייה שחוויתי בבאר שבע, לצדו של אישי גדעון (בן ישראל), שהיה באותה עת מזכיר מועצת הפועלים ויותר מאוחר נציג הנגב בכנסת".

בשנים 1990-1991 שימשה כדקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בנוסף לעבודתה האקדמית שילבה רות בן-ישראל פעילות ציבורית, מתוך השאיפה לתרום לחברה ולקהילה באמצעות יישום הידע המקצועי שצברה.

היא עסקה בפעילות ציבורית לקידום מעמד העובדים ומעמד האישה, שימשה (בהתנדבות) יועצת לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת והיתה יו"ר ועדה ממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של נשים בשירות הממשלתי.

בן-ישראל היתה מעורבת בצורה פעילה בחקיקה של חוק שכר המינימום, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, החוק לאיסור הטרדה מינית והתיקון לחוק שוויון זכויות האישה.

בשנת 2000 פרשה לגמלאות אך המשיכה לעסוק ולחקור בתחום המשפט כפרופסור אמריטה.  בשנת 2001 הוענק לה פרס ישראל לחקר המשפט.

בנימוקי השופטים נכתב: "המחקרים שהיא פרסמה מצטיינים במבט רחב ומעמיק: הם משלבים ידע רב של שיטות משפט במדינות אחרות, ראייה חדה של הבעיות החברתיות שהמשפט מבקש לפתור והבנה עמוקה של תהליכים ומגמות המערבים משפט, חברה וכלכלה. […] את כל מחקריה מאפיינת תפיסה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד ויכול לקדם את האדם ואת החברה, ובמיוחד לסייע בידי קבוצות חלשות ומקופחות להגיע לחיים של רווחה וכבוד"

בשנת 2005 החליטה לשנות את מסלול הקריירה שלה והחלה לעסוק באיור ממוחשב של סיפורי המקרא. גם בתחום זה זכתה להצלחה, איירה ספרים והציגה את יצירותיה בתערוכות.

על שינוי זה סיפרה בן-ישראל: "בעוד שבתחום עיסוקי המסורתי הגעתי למעמד בכיר והייתי לדמות המובילה בתחום, היה ברור שבעיסוק החדש אתחיל מתחתית הסולם. משמעות הדבר הייתה ירידה במעמד המקצועי, צורך לכבוש מחדש את מקומי בקבוצת התייחסות חדשה שאיננה מכירה אותי, ובתוקף כך אינה מודעת כלל ליכולותי ולכישורי. שקלתי זה מול זה את היתרון שבהתחדשות מול החיסרון של ההתחלה. הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש גברו על החשש מאבדן היוקרה המעמדית".

רות בן-ישראל נפטרה בשנת 2020 בגיל 88.

חייה, פועלה ודרכיה מעוררים השראה, ולכן מגיע לה רחוב משלה בישראל, למשל בעיריית באר שבע, עיריית תל-אביב-יפו, עיריית ירושלים.

ריי פרנק ( 1864 או 1866 – 1948)

כתבת, דרשנית ומנהיגה יהודית בארה"ב. נקראה בעיתונות "הרבנית היהודית הראשונה".

רייצ'ל "ריי" פרנק נולדה בסן פרנסיסקו והייתה בתם של שני מהגרים פולנים, יהודים אורתודוקסים ברוח ליברלית. בנעוריה התגוררה במקומות שונים בקליפורניה ובנבדה, ובזכות השכלתה, שהיתה בעיקר עצמית, הפכה מורה לכורים כאשר התגוררה בעיירת הכורים רובי היל בנבדה. שם גם כתבה את כתבתה הראשונה בנושא חינוך לעיתון "דיילי אלקו אינדפנדנט".

ב-1885, אחרי שסיימה קורסים בפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, לימדה תנ"ך והיסטוריה יהודית בתלמוד תורה של בית הכנסת טמפל סיני באוקלנד. שם נגלה כישרונה כדרשנית, ושמה התפרסם בין הקהילות היהודיות בקליפורניה. היא הפכה פופולרית מאד כמורה, משכה אחריה קהל של מבוגרים וילדים לשיעוריה והפכה למנהלת בית הספר בו לימדה לפי רצון הקהילה. במקביל, עבדה ככתבת עבור עיתונים אחדים בסן פרנסיסקו ובאוקלנד, וכתבה בפרסומים יהודיים בארצות הברית.

בסתיו 1890 נשלחה פרנק לראיין מספר צ'יפים אינדיאנים בספוקיין שבוושינגטון, והוזמנה לשאת דרשה בליל יום הכיפורים בפני יהודי העיר. בכך היתה האישה היהודית הראשונה בארצות הברית שנשאה דרשה רשמית ביום כיפור. הדרשה הסוחפת שלה הותירה רושם עז בקהל שכלל יהודים ונוצרים והחלו להישמע קולות ברחבי הקהילה היהודית באמריקה לגבי "דבורה הנביאה של ימינו". עצם קיום הדרשה פתח נתיבים חדשים לעתיד לנשים ביהדות – מעשיה עוררו בפעם הראשונה קבוצות ליברליות בקהילה היהודית בארצות הברית לשקול את האפשרות להסמיך נשים לרבנות.

במהלך שנת 1890 נסעה פרנק ברחבי החוף המערבי ללוס אנג'לס, סן דייגו, סטוקטון, נבאדה, אורגון וקולומביה והעבירה הרצאות בסניפי בני ברית ובפני קבוצות וקהילות נשים. ככל שמאמרים על דרשותיה פורצות הדרך הופיעו בפרסומים יהודיים ולא יהודים ברחבי הארץ, יותר ויותר קהילות רצו לשמוע בעצמם. היא נשאה דרשות בבתי כנסת אורתודוקסיים וליברליים והקריאה טקסטים מן המקורות. בדרשותיה העלתה שאלות רבות לגבי תפקידן של הנשים בקהילה היהודית והטיפה לאחדות בין הפלגים השונים ביהדות. בשנת 1893 נערך בשיקגו הקונגרס של נשים יהודיות, פרנק השתתפה והייתה למנהיגה הרוחנית של האירוע, היא נשאה את ברכות הפתיחה והסגירה של הקונגרס.

ב-1892 למדה סמסטר אחד בהיברו יוניון קולג', מכללת היהדות הרפורמית בסינסינטי ולמדה אתיקה ופילוסופיה. בעצם נוכחותה שם עוררה התרגשות רבה ותקווה נוספת שתוסמך כרבנית. למרות שהיא לא היתה התלמידה האישה הראשונה שם, היא היתה הראשונה שנלקחה ברצינות. אך למרות הכותרות, פרנק עצמה טענה שמעולם לא חיפשה להתמנות לרבנית באופן רשמי.

ריי פרנק עשתה רבות למען הקהילה היהודית ולמען הנשים ביהדות, היא יותר מראויה לרחוב משלה.

הרודיאס ( 15 לפני הספירה – 39 לאחר הספירה)

נסיכה יהודיה משושלת בית הורדוס.

הרודיאס נולדה בממלכת יהודה בתקופת האיפריה הרומית. בצעירותה, נישאה לדודה, הורדוס השני (השם ניתן לבני משפחה רבים). הם התגוררו באחת מערי החוף של ישראל, ובסביבות שנת 14 לספירה נולדה בתם שלומית.

יום אחד התארח הורדוס אנטיפס, גיסה של הרודיאס אשר היה נשוי לבת המלך הנבטי, בביתה של הרודיאס בדרכו לרומא. הוא התאהב בהרודיאס והציע לה נישואין. הרודיאס הסכימה בתנאי שיתגרש מאשתו, והסכימה לחיות איתו כאשר יחזור מרומא.

לאחר ההחלטה, הרודיאס התגרשה מבעלה הראשון. חשוב לציין שהדבר לא היה נפוץ באותה התקופה ומעיד על האומץ והחוזק שלה, בעיקר בתור דמות ציבורית ומנהיגה.

על פי ההיסטוריון יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו), הרודיאס "עירבלה" את החוקים, התגרשה מבעלה בעודו בחייו ונישאה להורדוס אנטיפס.

בכתבים מאותה תקופה מיוחס להרודיאס תפקיד משמעותי בהוצאה להורג של יוחנן המטביל. עם זאת, חוקרי מקרא מודרניים מטילים ספק בהנחה זו.

בדומה לדמויות נשיות חזקות נוספות, באירופה של ימי הביניים ייחסו להרודיאס כוחות על טבעיים והאמינו כי הייתה מכשפה ואף הנהיגה כת מכשפות. עם זאת, דמותה של הרודיאס עוררה השראה ביצירות רבות. באומנות של ימי הביניים המאוחרים ותקופת הרנסנס, הרודיאס מהווה סמל לכוח נשי. יצירות אמנות רבות שאבו השראה מדמותה, ביניהן ספרים, ציורים, מוזיקה, מחזות ועוד.

בתמונה: הרודיאס. ציור מאת פול דלרוש, מתוך ויקיפדיה ומוצג במסגרת שימוש הוגן

צפורה שרת (1973-1896)

אשת ציבור ופעילה חברתית, רעייתו של ראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.

נולדה בדווינסק – היום בלטביה, אז בשטח האימפריה הרוסית. כנערה עלתה עם משפחתה ולמדה בגימנסיה העברית, שם הכירה את בעלה לעתיד משה שרת (שרתוק).

ב-1919 הצטרפה ל׳קבוצת כנרת׳, בה היה חבר אחיה שאול (שאול אביגור – לימים מראשי מערכת הבטחון ומאמצי העלייה ביישוב ובמדינה הצעירה), שם עסקה בעבודה חקלאית.

ב-1921 נישאה למשה שרת, חברה מאז נעוריה, וזמן קצר לאחר מכן נסעה ללמוד חקלאות באנגליה (אע״פ שלדברי ילדיה שאפה ללמוד רפואה). לאחר לימודיה שבה ארצה, ניהלה את משק הפועלות בנחלת יהודה (כיום שכונה של ראשל״צ) והיתה חברה במועצת הפועלים בת״א.

לידת שלושת ילדיה וכניסתו של שרת לחיים הפוליטיים עצרו את שאיפותיה המקצועיות והיא התרכזה בגידול המשפחה ועמידה לצידו של בעלה – הן בתפקידים דיפלומטיים והן בייעוץ מקצועי ופוליטי.

באופן כמעט-פורמלי או לא פורמלי, סייעה צפורה למשה שרת לאורך כל תקופת תפקידו כראש הזרוע המדינית של הסוכנות היהודית. ב-1942 נסעה לטהראן כדי לסייע בהצלתם של מאות יתומים יהודים מפולין (׳ילדי טהראן׳), ובעת שהיה שרת עצור בלטרון (בעקבות ׳השבת השחורה׳) שימשה כמתווכת בינו לבין הסוכנות היהודית בארץ ובעולם.

גם כשנבחר שרת לראשות הממשלה ב-1954, הוסיפה לשמש יד ימינו, התלוותה אליו לישיבות חשובות וכתבה רבים מנאומיו. לאורך כל שנות פעילותו הציבורית של שרת, יזמה צפורה פעילות ציבורית והתנדבותית, ובכך למעשה קבעה תקדים לנשות ראשי הממשלה שבאו אחריה. בין היתר, פעלה לקידום האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים, ולמען קליטת עולים חדשים.

לאחר מות שרת ב-1965 נעלמה ציפורה מעין הציבור כמעט לגמרי, עד מותה בשנת 1973.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

למידע נוסף:

http://sharon-geva.blogspot.com/2020/10/blog-post_27.html