נעה בלאס (1937-2008)

נעה בלאסמוזיקאית, מחנכת ומייסדת שיטות ריפוי באמצעות מוזיקה ויוגה.

נעה בלאס נולדה בתל אביב, וכבר מגיל קטן נמשכה לעולם המוזיקה. הוריה זיהו את כשרונה, ונעה למדה מגיל קטן נגינה על פסנתר, חליל וקומפוזיציה. בבגרותה, המשיכה נעה את לימודיה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ולאחר תום לימודיה כבר החלה בהלחנת יצירות מוזיקליות שונות, כתבה ספרים רבים בתחום החינוך המוזיקלי והחינוך המיוחד וכתבה סיפורי אגדות לילדים המשלבים צלילים ומוזיקה. אך מעל הכל, נדמה כי מפעל חייה היו שיטות הלימוד אותם פיתחה המיועדים לכלל האוכלוסייה ומבוססים על חינוך מוזיקלי כאמצעי טיפולי. התעניינותה המוזיקלית הייתה מגוונת, ובהדרגה חיפשה צלילים חדשים בעלי אפקט פסיכולוגי ופסיכותרפי. נעה הפכה את ביתה למעין מעבדה מוזיקלית, וחדריה השונים היו מעוטרים בצלחות מנגנות, גונגים גדולים ושאר כלי נגינה – מאולתרים ותקניים – אשר דרכם חקרה את השפעת הצלילים והמוזיקה על נפש האדם. את שיטותיה הייחודיות לימדה נעה במשך כ-3 עשורים באוניברסיטת בר אילן במחלקה להשתלמות מורים, ובכך למעשה הכשירה מטפלים לשיטותיה. לדבריה, המכנה המשותף לכל שיטות הלימוד אותם ייסדה, הוא הדגש על יצירת הקשר מצד המטופל בין המילים והסמלים לצלילים, ועל ידי חיבור זה לנסות ולסייע למטופל בקושיו ובצרכיו.

עד היום, שיטותיה נלמדות באוניברסיטאות, מכללות לחינוך, השתלמויות מטעם משרד הרווחה ועמותות העוסקות בתחום החינוך המיוחד, ובבתי ספר רבים המשלבים את את ילדי החינוך המיוחד. בנוסף, שיטותיה זכו להכרה עולמית ותורגמו לשפות שונות, תוך כדי המלצות מטעם משרדי רווחה רבים באירופה ובארה"ב כשיטות טיפול עדיפות.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א, בה התגוררה ויצרה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – http://www.noablass.com/

**תמונת של נעה לקוחה מתוך אתרה הרשמי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן. צילום: דרורה שפיץ**

נעמי פרנקל (1918-2009)

נעמי פרנקלהייתה סופרת ישראלית.
נעמי נולדה וגדלה בברלין, משפחתה הייתה משפחה מתבוללת, והיא גדלה לצידם של שישה אחים ואחיות נוספים.
אביה לחם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ושם הכיר את אימה, שהייתה בת למשפחה שומרת מצוות, אימה נפטרה כשנעמי הייתה בת 5.
לאח שעלו הנאצים לשלטון, בשנת 1934, היא צורפה לנערות שעלו באותה עת לארץ ישראל, ואת הקליטה בארץ עשתה בחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי. לאחר תקופת שהות בחווה עברה לחברת הנוער שהייתה בקיבוץ משמר העמק, שם הכירה את בעלה, והם התחתנו.
בתקופת מלחמת העצמאות עשתה שירות בפלמ"ח, ולאחר מכן עברה לקיבוץ בית אלפא, שם הכירה את בעלה השני ונישאה לו.
כשנשאלה על ראשית דרכה כסופרת אמרה שלא היה לה את יצר הפירסום, וכישרונה כסופרת היה הפתעה בשבילה ובשביל הקיבוץ.
ספרה הראשון יצא בשנת 1956, והיה רומן בשם "שאול ויוהאנה", שמתאר את יהדות גרמניה שהתקיימה לפני תקופת שלטון הנאצים.
בעקבות יציאת הספר קיבלה מלגה מאביה של אנה פרנק, מלגה שניתנה לה בהמלצת שר המשפטים פנחס רוזן ז"ל, מלגה שמטרתה הייתה לעשות מחקר על העם הגרמני. במסגרת עשיית המחקר שהתה שנה בגרמניה, ולאחר מכן שהתה במשך שנה וחצי באנגליה. כששהתה בגרמניה כתבה את חלקו השני של הספר "שאול ויוהאנה", ובשנת 1967 יצא חלקו השלישי והאחרון של הספר.
במהלך חייה נפרדה מחלק מרעיונות החברה הקיבוצית.
ב-1968 ערכה את האוטוביוגרפיה של מאיר הר ציון, ובעקבות עריכת הספר כתבה עבור חיל הים חלק מהיסטוריית החייל, חלק שהיה מיועד לשימוש פנימי, כאזרחית עובדת צה"ל שירתה בשייטת 13, ותפקידה היה תחקירנית המתעדת את פעילות היחידה במהלך מלחמת ההתשה, בסך הכל שירתה בצבא תקופה בת 7 שנים, שירותה כלל את תקופת מלחמת יום הכיפורים, ובמסגרת עבודתה ערכה את הספר "ימים עלי ימים", שיצא לאור במפקדת חיל הים.
בשנת 1973 יצא לאור ספרה "דודי ורעי", שעלילתו הייתה סיפורה של בת קיבוץ, הספר עבר עיבוד לסרט טלוויזיה שעבורו נכתב השיר "כמו צמח בר".
המראות הקשים אליהם הייתה חשופה במלחמת יום הכיפורים, הותירו בה את רישומם, והיא תיארה את שדה התעופה של אופירה שהיה מקום מלא חיים, כמקום שבאותה תקופה היו בו רק גופות.
נישאה בפעם השלישית.
בשנת 1981 הוציאה את ספרה "צמח בר", ספר שעסק בחיילי צה"ל בעת שהותם בסיני.
בשנת 1982 עברה לגור בקריית ארבע, ועברה מהפך אידיאולוגי שבעקבותיו היא ויצירתה נודו מהשיח האומנותי.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/נעמי_פרנקל
קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

 

יהודית הנדל (מאירוביץ) (1921-2014)

יהודית הנדל.jpgהייתה סופרת, כלת פרס ישראל לספרות.
יהודית נולדה בוורשה, בירת פולין, והייתה בת למשפחה חסידית, סבה היה ממייסדי כפר חסידים, שניים מבני האב היו מראשוני נהגי האוטובוס בעמק זבולון.
לאחר שנהרג אחד מאחיו של האב, ב-1930 עלתה כל המשפחה לארץ ישראל, והתיישבה ביישוב נשר.
בארץ, היה אביה של יהודית נהג אוטובוס, וחבר הנהלת אגד.
בתקופת שהותה בנשר, למדה יהודית בבית הספר "בית הספר לילדי עובדים", שלימים שינה את שמו לבית הספר "בית יהושע", ובתקופת שהותה חיפה סיימה את חוק לימודיה בבית הספר הריאלי. את לימודיה האקדמיים למדה בסמינר לווינסקי בתל אביב, הייתה פעילה בסניף תנועת הנוער העובד בחיפה, ובשנת 1939, יצאה עם קבוצה מהתנועה כדי לייסד את קיבוץ גשר. בשנת 1940 נפטרה אימה של יהודית ממחלה, ובעקבות האסון עזבה את גשר בחזרה לחיפה כדי לעזור לאביה עם שאר בני המשפחה.
בשנת 1942 פורסם סיפורה הראשון בכתב עת, ולאחר פירסום זה יצירותיה קיבלו במה במקומות אחרים.
בשנת 1950 יצא ספרה הראשון, ספר שעסק בעולמם של חיילים שלחמו במלחמה, בקליטתם של ניצולי השואה בארץ, ובחייהם של חסרי בית.
בשנת 1948, נישאה לבעלה, וחייתה איתו עד פטירתו. בני הזוג היו הורים לשני ילדים.
בשנת 1954, זכתה בפרס על ספרה "רחוב המדרגות", שבו הביאה הנדל לידי ביטוי את הקול הנשי הראשון בישראל הצעירה שלאחר מלחמת העצמאות. ספר זה הומחז על ידה והפך להצגה מצליחה שהוצגה בתיאטרון הבימה.
לאחר הוצאת ספר זה, לא פירסמה יצירה נוספת במשך 15 שנים.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D…
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית חיפה

רחל מכבי (1915-2003)

פעילה בפלמ"ח וסופרת.רחל מכבי
רחל נולדה בשם מרי-לואיז גרין למשפחה יהודית מהמעמד הגבוה בעיר אלכסנדריה אשר במצרים. אביה, פליקס, היה איש עסקים בכיר בקהילה היהודית, ואילו אמה, ג'נין, השתייכה למשפחת אצולה מקומית. בנעוריה למדה מרי-לואיז בגמנסיה הצרפתית היוקרתית והיתה פעילה בתנועת השומר הצעיר. משפחתה של מרי-לואיז הרבתה לנפוש בארץ ישראל, ותמכה רבות ברעיון הציוני באמצעות איסוף תרומות בקרב הקהילה המקומית לטובת הגשמת החלום הציוני. מרי-לואיז נקשרה מאוד לארץ ישראל במהלך ביקוריה התכופים בארץ, אולם סלדה מתנועה ציונית של "תרומות והתרמות" לדבריה ועל כן נטשה את הרעיון הציוני. באחד מביקוריה בתל אביב, פגשה מרי-לואיז את מכבי מוצרי, פעיל ציוני נלהב, אף הוא ממשפחה מיוחסת מצרית. מכבי דגל בציונות מעשית, של עליה ועבודת הארץ, והצליח להדביק את מרי-לואיז בלהט הציוני שוב. השניים נישאו בטקס צנוע במצרים, ולאחריו החליטו לעלות לארץ ישראל. בנוסף, מרי-לואיז שינתה את שמה לרחל, כהוקרה לרחל המשוררת, מהקולות הבולטים של השירה העברית דאז.

הזוג מוצרי היה מוכר בקרב היישוב היהודי הקטן, שכן מכבי שימש כמפקד בכיר בפלמ"ח ואילו רחל שירתה כמדריכת אלחוטנים. בנוסף, שימשה רחל בתפקידי מנהלה רבים בקרב בכירי הארגון. במהלך מלחמת העצמאות נשלח מכבי ללוות שיירת אספקה, ובמהלכה נפגע ונהרג. מותו של מכבי היכה את רחל בתדהמה, ומתוך אבלה הכבד החליטה על שינוי שם משפחתה למכבי כדרך להנצחתו של אהובה. בתום המלחמה, נשלחה רחל מכבי לקורס הקצינים היוקרתי והמשיכה לשירות קבע. מעבר לתפקידיה הרבים בהם שימשה במסגרת הפלמ"ח, נודעה רחל בידע הרב אותו אצרה, זכר לחינוך המעולה לו זכתה במצרים. רחל ניחנה בזכרון מופלא, ולאחר שוך הקרבות החלה בכתיבת זכרונותיה מהשנים הסוערות. ספרה הראשון, "מצרים שלי" היטיב לתאר את חיה הבורגנים באלכנסדריה של אז, אולם גם את חיי האדם הפשוט אותו הכירה הודות לסקרנותה ולהתעקשותה ללוות את אביה במסגרת עסקיו. שאר ספריה עסקו גם הם במהלך חייה: החיים בארץ ישראל המנדטורית, חוויותיה ממלחמת העצמאות, השירות בפלמ"ח ולאחר מכן בצה"ל והחיים בקיבוץ.

קולה של רחל מכבי, דרך ספריה, מספקים הצצה אותנטית למסע אותו עברה במהלך חייה. מהילדות הבורגנית באלכסנדריה, דרך הלחימה העיקשת במלחמת העצמאות ועד לחייה בקיבוץ. רחל מכבי משרטטת זאת באמצעות תיאורים מרתקים, כנים להחריד ובעיקר, ייחודים.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה שוכן מוזיאון הפלמ"ח.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – https://goo.gl/XbUiDA

**התמונה, המציגה את רחל ומכבי ביום נישואיהם באלכסנדריה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

קלריס ליספקטור (1920-1977)

15403737_1217283091693892_6295081761918421592_oסופרת יהודיה ברזילאית.
נולדה ב-1920 באוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה. בילדותה התגוררה ברסיפה, בירת פרנמבוקו, אך בגיל 12 עקרה המשפחה לריו דה ז'ניירו. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין.

הרומן הראשון של ליספקטור, "קרוב ללב הפראי", יצא בהיותה בת 24 בלבד, וכבר בספרה הראשון החלה בדרך ספרותית פורצת דרך. בעוד הספרות הברזילאית של אותה תקופה עסקה בעיקר בחייהן של דמויות קשות-יום, מציאותיות לגמרי ונטועות במחוזות השונים של ברזיל. הרומן של ליספקטור, לעומת זאת, הוא אקזיסטנציאליסטי, עם דמויות בדיונית וצורת סיפור המקשרת אותו עם כתיבת רצף התודעה.
חיי הנדודים שחיה עם בעלה המדינאי הקשו עליה את הכתיבה, וקובץ הסיפורים השני שלה יצא רק בשנת 1960, שנה לאחר שנפרדה מבעלה ושבה לברזיל יחד עם ילדיה.

יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, שמכילים ההתרחשות פנימית ואינטימית אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה; היא בוחנת כיצד רגעים שוליים יחסית מעצבים את החלטות הדמויות ומשפיעים על חייהן.
ליספקטור זכתה לכבוד רב והנצחה בברזיל, שם היא נחשבת לסופרת הלאומית דמותה הודפסה על בולים, והיא מונצחת בבנייני ציבור- אולם היא אינה מונצחת בישראל כלל.
איפה כדאי להציע? בכל עיר שבה ישנם סופרים וספריות.

התצלום באדיבות בנה, פאולו גורגל ולנטה, מוצג במסגרת שימוש הוגן

בלאנש בן דהאן (1903-1975)

15056378_1186270844795117_7653389205257986224_nמגיע לה רחוב משלה!
סופרת ומשוררת. נולדה בעיר אוראן (אלג'יריה הצרפתית) למשפחה ממוצא מרוקאי. בילדותה עברה המשפחה לגור בצרפת, אך במקביל המשיכה המשפחה לבקר באלג'יריה.
שליטתה המלאה של בלאנש בשפה הצרפתית אפשרה לה לפרסם את שיריה בכתבי עת ספרותיים, וכבר בגיל 24 הוציאה בלאנש את ספר ממקבץ שיריה השונים. במהלך השנים הוציאה בלאנש ספרים רבים אשר נחשבו לפורצי דרך, הן מבחינה ספרותית והן מבחינת תכניהם. כך לדוגמא, שני ספריה הבולטים ביותר: "מזלטוב" (1926) אשר מגולל את סיפורה של נערה יהודייה והתמודדותה מול המסורת – נישואין בשידוך אל מול אהבת נעורים, ו"שירים במכנסיים קצרים" (1948) אשר כלל שירים קצרים מתובלים בהומור רב וציניות על מצב האנושות. ספריה לאורך השנים זיכו את בלאנש בפרסים רבים ממוסדות מכובדים, בהם האקדמיה הצרפתית, והאקדמיה להומור – בלאנש הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס זה.
במקביל לפרסומיה השונים, עסקה בלאנש רבות בפעילות ציבורית הקוראת לעידוד ספרות וכתיבה. בלאנש הקימה וניהלה סלון ספרותי ומועדון תרבות בעיר הולדתה – אוראן – אשר פעל לקירוב בין הקבוצות השונות החיות בעיר דרך המילה הכתובה. בנוסף לפעילותה הציבורית, פרסמה בלאנש מאמרים בעיתונות הצרפתית העוסקים בתרבות האיסלמית וסוגיות בוערות באלג'יריה. פעילותה הציבורית הענפה זיכתה אותה בפרסים רבים, בין השאר עיטור קצין השכלת העם מטעם ממשלת צרפת. לאחר מותה, בשנת 1975, נוסד "פרס בלאנש בן דהאן" המוענק לסופרים וסופרות על יצירות הקשורות באלג'יריה.

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובעיקר בנתניה בה קיימת אוכלוסיה צרפתית רבה (למשל, עיריית נתניה).
מוזמנת להציע אותה בעירך!

רבקה ראובן (1889-1957)

943941_983215695100634_5466244065475531795_nמגיע לה רחוב!

אשת חינוך יהודייה הודית, מנהלת בית הספר של עדת בני ישראל במומביי ואחת ממנהיגות הקהילה.
רבקה נולדה במדינת קרנאטקה בהודו הבריטית לאחת המשפחות המשכילות והבולטות ביותר בקהילת "בני ישראל".
רבקה למדה בפנימייה לבנות בעיר פונה, ולאחר מכן למדה באוניברסיטת מומבאי. היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה את הציון הגבוה ביותר בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. היא הצטיינה במדעים, למדה חינוך, היסטוריה ועברית. היא המשיכה את לימודיה באנגליה, שם למדה פדגוגיה באוניברסיטת לונדון ועברית ומדעי היהדות באוניברסיטת קיימברידג'.
לאחר ששבה להודו החלה ללמד, ובין השנים 1922 ועד 1950 ניהלה את בית הספר התיכון של קהילת בני ישראל במומבאי. בתקופה זו הפכה למעין מנהיגה לא רשמית של עדת בני ישראל. בשנת 1947 ביקרה רבקה בישראל בשליחות האגודה הציונית של מומבאי וייצגה את יהדות הודו בכנס הבינלאומי הראשון לחינוך עברי בגולה שהתקיים בירושלים.
בנוסף לעבודתה כמנהלת בית הספר כתבה רבקה ספרי לימוד, מאמרים עיוניים על עדת בני ישראל, תירגמה לעברית סיפורים מהספרות העממית ההודית עבור העיתון "דבר", ואף כתבה סיפורים קצרים.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה במיוחד בערים בהן יש קהילות גדולות של יוצאי הודו, כמו אשדוד, באר שבע, ירוחם, דימונה, רמלה, לוד, יבנה ובערים נוספות!

לקריאה נוספת

אתי הילסום (1914-1943)

12540628_971149736307230_8110822456547655997_nאיך אין על שמה רחובות?!

יהודייה הולנדית שנספתה בשואה. ביומניה שנכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה היא מתארת את מסעה הרוחני והתמודדותה עם זוועות השואה בדרכה הייחודית ומעוררת ההשראה.
אתי נולדה בעיר מידלברך בהולנד, שם חיה עם הוריה ושני אחיה. בשנת 1932, לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון עברה אתי לאמסטרדם ושם למדה משפטים, פסיכולוגיה ושפות.
בשנת 1941 החלה אתי לכתוב יומן בעקבות טיפול פסיכולוגי שהשפיע עליה עמוקות. ביומנה היא מגוללת את סיפור מערכות יחסיה עם בני זוגה, עם משפחתה ועם חבריה, ואת קורותיה באמסטרדם ולאחר מכן, במחנה המעבר וסטרברוק, לשם נשלחו יהודי הולנד.
בהמלצת אחיה הצטרפה אתי ליודנראט (ה"יודסה ראד" כפי שנקרא בהולנדית) בשנת 1942. במסגרת עבודתה זו דאגה לסייע לרווחתם של היהודים שנשלחו למחנה המעבר וסטרברוק. אתי ביקשה להישלח לווסטרברוק כדי לחיות בין בני עמה ולסייע להם עד כמה שיכלה. מתוקף עבודתה ביודנראט היה לה אישור מיוחד שאיפשר לה לצאת מהמחנה ולבקר באמסטרדם מדי פעם. פעמים רבות הציעו לה חבריה להימלט או להתחבא אך היא סירבה לעזוב את בני עמה.
בינואר 1943 נשלחה לווסטרברוק גם משפחתה. בביקורה האחרון באמסטרדם, ביוני 1943, נתנה אתי את יומניה לחברתה וביקשה ממנה לפרסם אותם אם לא תשוב. בספטמבר 1943 נשלחו כל בני משפחת הילסום, אתי, הוריה ושני אחיה, לאושוויץ. איש מהם לא שרד.

מתוך יומנה של אתי: "אני נמצאת עם הרעבים, עם המעונים ועם הגוססים. יום יום אני איתם, ועם זאת אני נמצאת כאן, ליד שיח היסמין ומול פיסת הרקיע הנשקפת מחלוני. בחיי האדם יש מקום לכל אלה, לאמונה באלוהים וגם למוות הנורא. לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה שכוחי הולך ומתעצם. לחוש תחושת ביטחון ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מהליכה, מעמידה בתור, אבל בשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד".

אין על שמה אף רחוב בישראל! הציעי אותה לעירייה שלך!

לקריאה נוספת
בתמונה: כריכת הספר "השמיים שבתוכי".
תצלום באדיבות יעל שרר.

נאדין גורדימר (1923-2014)

12552729_970063669749170_3846487030801284978_nתנו לה עוד רחובות!

סופרת ופעילה פוליטית יהודייה דרום אפריקנית.
נאדין נולדה בדרום אפריקה למשפחת מהגרים יהודים. מילדות נחשפה למתחים בחברה הדרום אפריקנית – אביה שברח מהפוגרומים ברוסיה חשש להתבלט והעלים עין מהגזענות הממוסדת, בעוד שאמה, שהיגרה מאנגליה, הייתה פעילה למען זכויות שחורים. כילדה למדה נאדין בבית ספר קתולי, אך בשלב מסוים החליטה אמה שעדיף שתלמד בבית. כדי להפיג את בדידותה התחילה נאדין לכתוב, ואת סיפורה הראשון פירסמה כבר בגיל 15.
ספריה עסקו בגזענות, בסקסיזם, במהפכות החברתיות הגדולות של המאה ה-20 ובאופן שבו הן שינו את דרום אפריקה. נאדין לא רק שיקפה את התמורות בחברה הדרום אפריקנית, היא גם לקחה חלק פעיל במאבק לחולל אותן – היא הצטרפה למפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני (ה-ANC ) עוד בתקופה בה מפלגה זו הייתה מחוץ לחוק בדרום אפריקה וסייעה לפעילים בתנועה להימלט מהמשטר.
בתחילת שנות התשעים, לאחר נפילת האפרטהייד, נאדין הפכה לפעילה במאבק נגד התפשטות מחלת האיידס בדרום אפריקה, מאבק שקידמה עד סוף ימיה.
בשנת 1974 זכתה בפרס בוקר על ספרה The Conservationist. בשנת 1970 זכתה בפרס ג'יימס טייט בלאק בפסטיבל הספרים הבינלאומי באדיבורו על ספרה "אורח הכבוד". זכתה בפרס נובל לספרות בשנת 1991.

יש רחובות על שמה בראשון לציון ובראש העין. כדאי להציע אותה גם בערים נוספות!

לקריאה נוספת
צילום: בנט אוברגר

 

מירה מאיר (2016-1932)

12541086_965079480247589_4955262038208849580_nצריך להנציח ולהציע!

סופרת, עורכת ומשוררת ישראלית. עיקר פועלה הספרותי התמקד בספרי ילדים.
נולדה בלודז' שבפולין. בשנת 1939 עלתה יחד עם משפחתה והתגוררה בתל אביב. מגיל צעיר היתה פעילה בתנועת הנוער "הפועל הצעיר" ולמדה בתיכון חדש בעיר. עם גיוסה הצטרפה לגרעין הנח"ל ועברה לקיבוץ נחשון, שם גרה עד מותה.
מאיר למדה חינוך וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ולמרות השתתפותה הפעילה בחיי הקיבוץ ועבודתה במסגרתו היא עבדה גם בהוצאת "ספריית פועלים" כעורכת ספרי ילדים. במסגרת עבודתה היא ערכה וליוותה את כתיבתו של מדף הספרים הישראלי לילדים- וכתבה בעצמה כמה מנכסי צאן הברזל של ספרות הילדים המתחדשת.
היא ערכה את ספריהם של מרים רות, נורית זרחי, נאווה סמל, אורה אייל, מיריק שניר ועוד. עבודת העריכה שלה זכתה להוקרה רישמית בשנת 2010 עם זכיית בפרס היצירה של סופרים עבריים על עבודת העריכה שלה.
ספריה שלה גם זכו למקום של כבוד בספריות הילדים. היא זכתה בשנת 1972 בפרס זאב לספרות ילדים על ספרה "אני אוהב לצייר". על ספר זה גם זכתה בפרס אנדרסן לספרות ילדים. בשנת 1977 כתבה את הספר המוכר ביותר שלה "הצב של אורן". עוד מספריה המוכרים "פעם היה ילד שלא רצה לישון לבדו" (האהוב במיוחד על כותבת הפוסט. נ.נ), "מעשה שהיה כך היה", "שלולי" ועוד רבים אחרים. בנוסף לעבודתה המקורית תרגמה מאיר ספרי ילדים- למשל את ספריה של אסטריד לינדגרן (בילבי).
פן נוסף של עבודת הכתיבה של מאיר היה פזמנאות ושירה לילדים. יצירתה המוכרת ביותר- שגם היא קלאסיקה ישראלית מודרנית- הוא שיר הפתיחה של "רגע עם דודלי".
בשנת 2005 הוענק לה פרס על מפעל חיים על עבודתה.

מאיר ראויה להנצחה בכל עיר שבה ילדים שמחים ונהנים ממפעל כפיה. בכל גינה שבה מזמים את שיריה- ובכל מקום שבו יש זוג הורים ששמח שהילד אכן ישן לבדו.
מומלץ להציע אותה בתל אביב (שבה גרה), בחולון (עיר הילדים), בירושלים (שם זכתה להכרה על פועלה וקיבלה פרסים רבים), בראשון לציון- המשקיעה בספריות, ובפרט בספריות הילדים שבה- וכמו כן, בכל עיר, מאילת ועד קריית שמונה.
תודה רבה לאורלי כהן על תמונת הצב בטבע ותמר בראונר על צילום הספר.

12507158_965081363580734_8159096808149917522_n