מטעמה קשתי (1934-2019)

אשת חינוך וסופרת ילדים.

מטעמה קשתי נולדה בישראל וגדלה בתל אביב. לאחר לימודיה בסמינר למורים, עבדה כמורה בבית ספר היסודי שהוקם במעברת אבו-כביר ובכפר הנוער אלוני יצחק. לאחר שעברה להתגורר בגבעתיים, עבדה כספרנית ומורה טיפולית בבית הספר היסודי "מצדה" (כיום "אלון") ומונתה לסגנית מנהל בבית הספר.

בהמשך ניהלה קשתי את בית ספר היסודי "במעלה" באור יהודה, שם זכתה להערכה רבה על פועלה. היא מונתה למפקחת על בתי הספר היסודיים בבת ים ובהמשך גם בגבעתיים.

במקביל לעבודה החינוכית הענפה, כתבה קשתי ספרי ילדים ואת המדור המיתולוגי "עצתי לכם" שהתפרסם בעיתון "דבר לילדים". כמו כן, במשך שנותיה במערכת החינוך, פרסמה קשתי ספרים וכתבות אשר התמקדו בעבודה חינוכית ובבעיות בהם נתקלים ילדים ובני נוער.

קשתי, אשר החינוך היה עבודה מפעל חיים, הטביעה את חותמה על מערכת החינוך היסודי בגבעתיים. היא נודעה ברפורמות שהובילה במערכת החינוך השמרנית ובגישות החדשניות שהביאה עמה. עד היום, הרעיונות שיזמה מיושמים במערכת החינוך בעיר.

ארשגוהי טאוטיג (1875-1922)

עובדת סוציאלית וסופרת ממוצא ארמני.

ארשגוהי טאוטיג נולדה בשכונת אורטקוי בעיר איסטנבול שבטורקיה. כאשר סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי נסעה לאנגליה ולמדה בתיכון בצפון יורקשייר. בהמשך, עברה לפריז שם רכשה השכלה גבוהה.

בתקופתה בפריז, ארשגוהי טאוטיג לקחה חלק בכתיבת המילון הצרפתי-ארמני של ג. לוסיאן ופעלה כחוקרת שפה.

לאחר סיום לימודיה בפריז חזרה לאיסטנבול והחלה לכתוב עבור כתבי עת ארמניים בנושאי ספרות ודעה.

היא היתה חברה בארגון הארמני "אזקנוור האיוהאטס אנגרוטיוני", אשר פעל למען הקמה והפעלה של בתי ספר לבנות באזורים ארמניים באימפריה העות'מנית.

כאשר התקבלה הידיעה על טבח הארמנים על ידי הטורקים במחוז אדאנה, ביקש הארגון לסייע בכל דרך אפשרית. ארשגוהי טאוטיג נסעה לאזור אדאנה וכתבה על הזוועות שראתה. היא פרסמה ספר בשם "חודש בקיליקיה" בשנת 1910, אשר היה הדיווח הראשון של עדת ראיה לגבי המצב הקשה באדאנה.

ארשגוהי חלתה לאחר שבעלה נכלא על ידי העות'מאנים ועברה לשוויץ להבראה, שם חיה עד שנפטרה בשנת 1922. נאמר כי מילותיה האחרונות היו "כולנו קורבנות", תוך שהיא מתייחסת לרצח העם הארמני.

פרופ' רחל אלבוים-דרור (1939-2020)

חוקרת והיסטוריונית של החינוך.

רחל אלבוים-דרור נולדה בפולין ועלתה לישראל ביחד עם משפחתה כאשר היתה בת 5.  היא השתתפה במחזור הראשון של העתודה האקדמית בצה"ל, למדה חינוך, סוציולוגיה וספרות וכן השלימה תעודת הוראה באוניברסיטה העברית. בתקופה זו עסקה בפעילות חינוכית בקרב עולים חדשים במעברות וביישובי העולים שמסביב לירושלים.

במסגרת שירותה הצבאי, השתתפה במכבייה השלישית, שהיתה הראשונה שנערכה בישראל.

לאחר שחרורה מהצבא כקצינה, היא זכתה במלגת לימודים באוניברסיטת הרווארד, שם למדה את התואר השני ואת הדוקטורט שלה.

לאחר ששבה לישראל, רחל אלבוים-דרור יסדה את המגמה למדיניות, מינהל ותכנון החינוך באוניברסיטה העברית. היא קיבלה מעמד פרופסור מן המניין בשנת 1989, והיתה לאישה הראשונה שהיתה פרופסורית לחינוך באוניברסיטה העברית.

במהלך הקריירה שלה, פרסמה אלבוים-דרור מספר ספרים, חלקם בנושאי המחקר וחלקם רומנים. היא זכתה בפרסים רבים על עבודתה.

במאמר בשם "זהירות, תיאולוגיה חילונית" שפורסם בשנת 2009 בעיתון הארץ, כתבה אלבוים-דרור:

"המחשבה שעל ידי אינדוקטרינציה פוליטית כזאת או אחרת אפשר לחנך את אזרחי העתיד במדינה דמוקרטית, בטעות יסודה. בלא שורשים איתנים בתרבות היהודית והכללית ודיון ביקורתי בדעות השונות, לא נצליח לחנך לסולידריות לאומית ולא יקום לנו דור בעל השקפת עולם ישראלית הנובעת מתוך ידע וערכי-רוח ביקורתיים, המבקשים לבנות חברה שוויונית וצודקת יותר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ."

בשנת 2008, זכתה בפרס א.מ.ת (אמנות, מדע ותרבות). בנימוקי חבר השופטים נכתב:

“פרס א.מ.ת. מוענק לפרופ' רחל אלבוים-דרור על מפעל חייה בחקר ההיסטוריה של החינוך העברי בארץ ישראל. יצירתה מוסיפה נדבך חשוב להבנת התפתחותה של מערכת החינוך העברי ולחקר עיצובה של החברה ושל תחיית הלשון העברית כשפה מדוברת וחיה. ספריה הם נכס רב ערך לכל חוקר. תיאורֶיהָ, הנשענים על מתודולוגיה מבוססת, הם מסמך מדעי בעל חשיבות רבה.”

גילה ירון

זמרת סופרן.

גילה ירון החלה את הקריירה המוזיקלית שלה בין השנים 1963-1974, במקהלת "רינת". מקהלה קאמרית שהתמקדה בשירת א-קפלה של מוסיקת רנסנס ושל יצירות ישראליות ומודרניות, ובכך ייצגה חידוש בנוף המוזיקה המקהלתית בישראל. ירון הופיעה עם המקהלה בכל הקונצרטים והסיורים שלה בארץ ובעולם, לרבות בתפקידי סולו.

ירון הופיעה על במות ישראל במשך מעל ל-40 שנה (והופיעה גם באירופה ואמריקה). הרפרטואר שלה כזמרת כלל יצירות מתקופת הברוק ועד תקופתנו אנו. היא חשה קשר מיוחד עם המוסיקה של אוליבייה מסיאן, אשר את כל יצירותיו לקול שרה והקליטה. במהלך הקריירה הענפה שלה כזמרת סופרן, ירון עבדה עם כמה מגדולי המנצחים כמו: זובין מהטה, גארי ברתיני, מנדי רודן, ועוד. בין הפסנתרנים שאיתם עבדה אפשר למנות את רות מנזה, עדית צבי, אלן שטרנפלד, צבי זמל ויונתן זק.

בשנת 1982 הצטרפה לסגל ההוראה במחלקה הווקאלית שבאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שם עבדה כ-30 שנה ובה שימשה כראש המחלקה במשך 10 שנים. התמחותה בשירה אמנותית בסגנון 'ליד' וכסולנית באורטוריות הובילה אותה להנחיית סדנאות לזמרים בנושאים הללו. היא נתנה גם שיעורי דיקציה ושירה בבית הספר הישראלי לשירת מקהלה.

כישרונה האמנותי זיכה אותה בהכרה על ידי קהל חובבי המוזיקה בארץ ובעולם, ועל ידי הממסד התרבותי הרשמי. בשנת 1990 זכתה בפרס היוקרתי מטעם רשות השידור והמועצה לתרבות ולאמנות על ביצועה ליצירה "אלזה" מאת המלחין חתן פרס ישראל יוסף טל.

בנוסף, ירון היתה סופרת שכתבה ספרים העוסקים בהגייה נכונה בשש שפות לזמרים וספר יחיד במינו ללימוד השפה הגרמנית דרך טקסטים שיריים קלאסיים. ספרים אלו משמשים שימוש נרחב מורים, זמרים, תלמידי אקדמיה ומנצחי מקהלות עד היום. בשנת 2014, פירסמה ספר זיכרונות בשם 'סתם כי בא לי לספר', אשר יצא בהוצאת סטימצקי. בספר זה אספה זיכרונות ורשמים מהקריירה המוזיקלית שלה. הספר זכה להצלחה, ובשנת 2016 תורגם לאנגלית ולגרמנית וזכה גם למהדורה דיגיטלית.

https://www.youtube.com/watch?v=bMb-nZA-zw0

גילה ירון שרה שיר ערש

סירטון שנערך לכבוד יום הולדתה ה-75 של גילה ירון

ראיון עם גילה ירון על הוצאת ספרה "סתם כי בא לי לספר".

אורסולה פרנקלין (1921-2016)

מדענית וסופרת.

אורסולה פרנקלין היתה מטארולוגית, פיזיקאית, סופרת ומחנכת גרמנית-קנדית ממוצא יהודי. בנוסף, היא פעלה רבות לקידום זכויות אדם וזכויות נשים, כתבה בין היתר על הקשר בין שלום לבין צדק חברתי וזכתה בפרסים רבים על פעילות זו. בשנת 2012 נכללה בהיכל התהילה למדע והנדסה של קנדה.

אורסולה נולדה בעיר מינכן שבגרמניה בשנת 1921. אמה היתה היסטוריונית ממוצא יהודי ואביה היה אתנוגרף ממוצא נוצרי-פרוטסטנטי. במהלך מלחמת העולם השניה, הוריה נכלאו במחנות ריכוז והיא נשלחה לעבודות כפייה במחנה עבודה. המשפחה שרדה את השואה והתאחדה בברלין לאחר המלחמה.

פרנקלין סיפרה כי בחרה ללמוד מדעים מכיוון שתכנים רבים (כמו למשל היסטוריה) היו מצונזרים כשהחלה את לימודיה האקדמיים בגרמניה הנאצית. "אני זוכרת הנאה חתרנית ממש," סיפרה בראיון, "אין שום מילה של סמכות שיכולה לשנות את חוקי הפיזיקה או את ההתנהגות של המתמטיקה".

פרנקלין כתבה על ההשפעות הפוליטיות של הטכנולוגיה על החברה. בספרה The Real World Of Technology היא מבדילה בין טכנולוגיות מנחות, בהן הפרטים מייצרים מרכיבים של השלם (כמו למשל פס ייצור במפעל המפוקח על ידי מנהלים), לבין טכנולוגיות הוליסטיות, בהן היצרן שולט בתהליך ומבין אותו מההתחלה עד סופו (כמו למשל על ידי בעלי מלאכה ואומנים). פרנקלין טענה כי טכנולוגיות מנחות, הנפוצות בחברה המודרנית, מקדמת "תרבות של ציות" ולא מעודדת חשיבה ביקורתית.

מחקריה של פרנקלין עסקו בתחום הארכאומטריה, המשתמשת בטכניקות ניתוח חומרים מודרניים לשם ניתוח ארכיאולוגי, בין היתר בתיארוך חפצים פרהיסטוריים. היא לקחה חלק בסקר שיני החלב, אשר חקר רמות איזוטופ רדיואקטיבי המצוי בנשורת של ניסויי נשק גרעיני בשיניים של ילדים. המחקר תרם להפסקת ניסויים אטמוספריים בנשק גרעיני.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מיכל מירון שקד (1957 – 2007)

עיתונאית וסופרת.

מיכל מירון שקד נולדה בירושלים וכבר כילדה כתבה בעיתון דבר לילדים, היא חלמה להיות חוקרת ספרות, ולכתוב ביוגרפיות על אלכסנדר פן ורחל. בשנת 1978 החלה לכתוב בעיתון מעריב במקביל ללימודיה באוניברסיטת תל אביב. בתחילת שנות ה-80 החלה לעבוד במקומון "ירושלים", וכתבה בו את מדור "העיניים של מיכל". לאחר מכן עברה לכתוב במקומון הירושלמי כל העיר, ובעיתון ידיעות אחרונות. באותה תקופה זכתה לכינוי "ברקודה", מכיוון שדגלה בעיתונות אגרסיבית.

ב-1985 עברה להתגורר בניו יורק וכתבה במגזין "פנטהאוז" ובעיתון "ספין", היא כתבה תחת השם מישל מיירון. במסגרת עבודה זו חשפה את שמו של יוסי גינוסר כבכיר השב"כ המעורב בפרשת קו 300. במקביל עבדה ככתבת בשבועון כותרת ראשית, שבו כתבה טור בשם "מכתב מניו יורק. ב-1992 שבה לארץ והחלה לכתוב טור יומי בעיתון מעריב.

ב-1993 הגישה בערוץ 2 את תוכנית השיחות הלילית "בין הסדינים", שעסקה בבעיות זוגיות ומיניות, ונחשבה לתוכנית הסקס הראשונה בטלוויזיה. התוכנית ספגה ביקורות קשות ומירון שקד אמרה על כך כי "פתאום גיליתי שאני מלכת הפרובוקציות, זה עצבן, כי התוכנית בעצם הקדימה את זמנה".

ב-1994 כתבה את הספר "אם תיגע בי אני אצרח" שעסק בגילוי עריות ונפרשה בו מערכת יחסים מתעללת בין אב לבת. עם פרסומו עורר הספר סערה באמצעי התקשורת, והועלו השערות האם הספר מבוסס על חומרים אישיים. בסופו של דבר, אישרה מירון שקד בראיון עיתונאי כי הספר הוא אוטוביוגרפי. לאחר מותה ב-2011, התפרסם ספר נוסף שלה בשם: "ענדתי עגילים כחולים", הספר כולל שירים פרי עטה ומלווה במילות פרידה מפי כמה מחבריה הקרובים.

ב-1998 שימשה למשך תקופה של שנה כדוברת רשות השידור. בסוף שנות ה-90, כתבה במגזין האתר וואלה!, וב-2000 הקימה וניהלה את האתר המגזיני "Iwomen", אתר שהפך להיות אחד מהמקורות החשובים ביותר לתכנים בענייני נשים. בשנותיה האחרונות הייתה פעילה במיוחד בשיח הנשי והפמיניסטי בישראל.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ותל אביב.

שרה חג'אזי (1989-2020)

סופרת ופעילה חברתית להט"בית מצרית.

שרה חג'אזי נולדה בשנת 1989 במצרים. היא היתה בת בכורה למשפחה בת ארבעה ילדים ממעמד הביניים. בשנת 2016 יצאה מהארון כלסבית והחליטה לוותר על לבישת חיג'אב.  חג'אזי התנגדה לשלטון א-סיסי ולא היססה להתבטא נגדו באופן פומבי. בראיון סיפרה כי פוטרה מעבודתה בגין פעילותה הפוליטית. היא תיארה את הנשיא א-סיסי כ"הדיקטטור המדכא והאלים ביותר בהיסטוריה המודרנית שלנו".

בשנת 2017, שרה חג'אזי נכחה בקהל בהופעה של הלהקה הלבנונית "משרוע לילה", אשר הסולן שלה (חאמד סים) הוא הומוסקסואל מוצהר ורבים משירי הלהקה עוסקים בכך.  במהלך ההופעה, הניפה חג'אזי את דגל הגאווה ונעצרה בשל כך ביחד עם פעילים נוספים. הם הואשמו באיום על הבטחון הכללי של האוכלוסיה ועידוד התנהגות לא מוסרית וסוטה. שרה חג'אזי היתה האישה היחידה שנעצרה.  הפעילים שנעצרו דיווחו כי עברו בדיקות גופניות חודרנות, אשר הוגדרו בעולם כהפרת זכויות אדם בסיסיות ואף כצורת עינוי.  חג'אזי נכלאה לתקופה של שלושה חודשים. בריאיון סיפרה כי נעצרה בביתה מול משפחתה ונחקרה על אמונתה ועל נטייתה המינית.

במהלך תקופת המעצר עברה חג'אזי עינויים ותקיפות. הסוהרים בתחנת המעצר עודדו את האסירים להכות אותה ולתקוף אותה מינית, תוך האשמה בעידוד הומוסקסואליות. על פי דיווחיה, עברה עינויים בכלא ואיימו לפגוע במשפחתה אם תספר על כך.

בחוקת מצרים אין סעיף פורמלי שמתייחס להומוסקסואליות. עם זאת, החוק המצרי רודף, מפליל ומעניש הומוסקסואליות דרך "חוק המאבק בזנות" והוראות המפלילות "התנהגות לא מוסרית" או "לא טבעית".  בעקבות ההופעה, עלתה הצעת חוק להפללת יחסים הומוסקסואלים שזכתה לתמיכת 67 חברי פרלמנט (מתוך 450). השקפת עולם הומופובית מקודמת גם על ידי כלי התקשורת במדינה.

לאחר שלושה חודשים שוחררה חג'אזי ממעצר בעקבות לחץ דיפלומטי של מדינות המערב ודרום אמריקה.

לאחר שחרורה מהכלא התמודדה חג'אזי עם דכאון, חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית. היא נאלצה לעזוב את מצרים מחשש לרדיפה וקיבלה מקלט מדיני בקנדה.

חג'אזי התאבדה בטורונטו ביוני 2020. במכתב שהשאירה כתבה "לכל אחי, ניסיתי לשרוד ונכשלתי, סלחו לי. לחברי, החוויה הייתה אכזרית ואני חלשה מכדי לעמוד מולה, סלחו לי. לעולם, היית אכזרי כלפי, אבל אני סולחת."

שרה חג'אזי הובאה למנוחות בבית עלמין בקנדה.

במהלך חודש הגאווה בשנת 2020, קיימו קהילות להט"ביות ברחבי העולם פעולות להנצחת חייה ולמאבקה נגד הומופוביה, ביניהן משמרות זיכרון, מצעדים שקטים ואירועים לזכרה.

יהי זכרה מהפכה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

חייקה קלינגר(1958-1917)

ממנהיגות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ומחשובי המתעדים את מרד הגטאות בבנדין ובורשה.

נולדה בעיר בנדין שבחבל זגלמביה בדרום-מערב פולין למשפחה חסידית ענייה. למדה בגימנסיה ורכשה שליטה במספר שפות, ביניהן עברית וגרמנית. בנערותה הצטרפה לתנועת ׳השומר הצעיר׳ ובמהרה נהיתה למדריכה, יצאה להכשרה והיתה לחברת ההנהגה המקומית.

עם פרוץ מלחה״ע ה-2 ניסתה לברוח מפולין עם חברה דוד קוזלובסקי ולעלות לא״י, אך הנהגת השומר הצעיר הורתה להם להשאר ולשקם את פעילות התנועה בבנדין. יחד עם חברות נוספות הנהיגו בני הזוג את פעילות השומר הצעיר בבנדין ובקנים נוספים בחבל זגלמביה. בשנים 1942-1940 מנו תנועות הנוער באזור מעל אלפיים חניכים ומדריכים והיוו את אחד ממרכזי הפעילות העיקריים בפולין הכבושה כולה.

בקיץ 1942, עם גירוש יהודי זגלמביה ובהשראת ידידם מרדכי אנילביץ׳, הקימו הפעילים מחתרת לוחמת שהיתה למעשה סניף של אי״ל – הארגון היהודי הלוחם, וקלינגר היתה לאחת הפעילות הבולטות בו. המחתרת ספגה מפלות וכשלונות רבים, וקלינגר איבדה את מרבית חבריה, כולל את בן זוגה דוד. בקיץ 1943 התקבלו הנחיות מורשה ומא״י שהורו לחברים הנותרים להציל את עצמם, אך הם סרבו והוסיפו להלחם.

לאחר ששכלה את מרבית משפחתה באוגוסט 1943 נלקחה קלינגר בשבי הגסטפו, שם עברה עינויים קשים אך הצליחה להימלט והסתתרה בכפר פולני במשך מספר חודשים.  בעת שהותה במסתור כתבה קלינגר יומנים שתיעדו את קורות השומר הצעיר ואי״ל בבנדין בורשה, במסגרת תפקיד ה״נידונה לחיים״ שקיבלה עוד לפני כן ע״י חבריה למחתרת. בכתיבתה היא מעידה שרק מחויבותה לתפקיד המתעדת מנעה ממנה לשים קץ לחייה.

בדצמבר 1943 הצליחה, יחד עם מספר חברי מחתרת נוספים, להמלט לסלובקיה ולאחר מכן להונגריה. בשתי התחנות פגשה את פעילי התנועה המקומיים והעבירה להם את קורות המרד והחורבן בפולין, ובשני המקרים העדיפו החברים המקומיים לקדם פעולות הצלה על פני התארגנות למרד יהודי.

בזכות היותה ניצולה ראשונה מהנהגת השמו״צ בפולין ומקור תיעוד כמעט יחיד לפעולות ההגנה העצמית היהודית, נעשו מאמצים רבים להציל את קלינגר, ובמרץ 1944 הצליחה להגיע לא״י באופן בלתי לגאלי דרך הבלקן, תורכיה, סוריה ולבנון. עם הגעתה לארץ הביאה את בשורות חוויותיה להנהגת הישוב וההסתדרות, ולא חסכה ביקורת כלפי אוזלת היד שלהם בסיוע לאחיהם באירופה, מה שקומם נגדה רבים, ביניהם מנהיג השומר הצעיר, מאיר יערי.

היא נישאה ליעקב רוזנברג (רונן) ועברה לגור בקיבוצו, העוגן. בתחילה ניסתה להוציא את יומניה לאור, אך במהרה סתמה את הגולל על עברה, ילדה שלושה בנים והשתלבה בעבודות הקיבוץ.

בסוף שנות ה-40 עברה משבר נפשי ואושפזה. באפריל 1958 נשלחה לאשפוז פעם נוספת, אך במקום זאת שמה קץ לחייה בערב יום הזכרון ה-15 למרד גטו ורשה.

יומניה של קלינגר היוו ומוסיפים להוות מקור יקר ערך עבור חוקרי תקופת השואה, על אף הצנזור שעברו כשפורסמו במתכונות שונות לאורך השנים, בשל אופיים הישיר והבלתי מתפשר שהיה קשה לעיכול עבור רבים. רק בשנת 2011 פרסם בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, ספר המבוסס ישירות על כתביה, ובשנת 2016 יצאו לאור יומניה המקוריים בעריכה מדעית.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

תמר (תמרה) בוֹרנשטיין-לזר (1927-2020)

סופרת ילדים. נודעה בעיקר על כתיבתה את "קופיקו".

תמר לזר נולדה וגדלה בעין גנים, דור שלישי למשפחת חלוצים שהייתה ממייסדי המושבה. מגיל צעיר גילתה עניין בכתיבת סיפורים ושירים. היא למדה בתיכון "אחד העם" בפתח תקווה, ומאוחר יותר למדה הוראה בבית המדרש למורים בגבעת השלושה. בעת מלחמת העצמאות שירתה בלהקה צבאית והייתה מורה בבית הספר "גורדון" בפתח תקווה, במקביל השתתפה בתוכניות ילדים בתחנת הרדיו "קול ישראל".

בשנת 1950 החלה לזר בקריירה ספרותית, ופרסמה מאות סיפורים לגיל הרך, כמעט בכל עיתוני הילדים בישראל, סיפורים שמאוחר יותר קובצו לספרים. סיפורה הראשון פורסם בעיתון "דבר לילדים", בכרך כ"א, ב-2 בפברואר 1951. שם הסיפור היה "הילדה מהמעברה והכוכב ממרום". עלילתו מספרת על כוכב שמביא עז למעברה כדי לרפא ילדה חולה בחלב העז. שלושה חודשים לאחר מכן הופיע סיפורה השני, "למה שחורות כנפי העורב". בשנת 1955 זכתה בפרס יציב על פועלה הספרותי. בנוסף, היא פירסמה קובצי סיפורים על חגי ישראל.

בשנת 1951 צץ קופיקו לראשונה כדמות בסיפור בדבר לילדים. בסיפור "הקוף שהתחפש", הגיבורה הייתה ילדה בשם אפרת שדודה הביא לה את קופיקו במתנה. דמותו של קופיקו התפתחה וכמה חוברות מאוחר יותר הוא החל גם לדבר. בשנת 1957 יצא הספר הראשון בסדרה, "קופיקו האורח". נכתבו גם כמה ספרים בסדרה על קופיקו שנקראה "האנציקלופדיה העליזה של קופיקו". בשנת 2015 יצא קופיקו בגרסת קומיקס נקרא "קופיקומיקס". במהלך השנים בורנשטיין-לזר פירסמה מעל ל-165 ספרים העוסקים בקופיקו. הסדרה זכתה להצלחה גדולה בישראל ומחזיקה בשיא אריכות הימים בשפה העברית. חלק מהספרים תורגמו גם לאנגלית.

קופיקו מתאר את סיפורו של קוף הגר עם משפחה ישראלית בשכונת עין גנים שבפתח תקווה. קוף חצוף ושובב, העוסק במתיחות, התחזויות ופריקת עול. "היות שעסקתי בהוראה ונוכחתי שהילדים אינם אוהבים לקרוא, עלה בדעתי לחבר סיפורי ילדים משעשעים, עליזים ושמחים כדי שירצו לקחת ספר ליד," סיפרה בורנשטיין-לזר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-2013. "בחרתי בדמות של קוף, שהוא בעל החיים הקרוב ביותר לאדם, האנשתי אותו ושילבתי אותו בחייה של משפחה ישראלית רגילה ובחיי היומיום של הילדים. למדתי שקל לילדים להזדהות עם קוף מדבר שחי כילד נוסף במשפחה ומעולל את כל התעלולים שהילדים היו אולי רוצים לעשות בעצמם. הוא קוף, אז מותר לו ואפשר לסלוח לו."

במקביל לקורותיו של קופיקו, פרסמה בורנשטיין-לזר גם סדרת ספרים על קוף נוסף, צ'יפופו, בן דודו של קופיקו, קוף בלש הנודד ברחבי העולם ועוזר לילדים במצוקה, שחלק רבים מקווי האופי שלו עם בן דודו הספרותי, אולם הרקע להרפתקאותיו היה לרוב מחוץ לארץ ישראל. סדרת צ'יפופו כללה 35 ספרים.

ספרי קופיקו זכו לעיבודים רבים: בורנשטיין-לזר ושלמה בר שביט הקריאו אותם ברדיו, קופיקו היה גיבור של רצועת קומיקס בשם "תעלולי קופיקו" במקומון "רחוב ראשי" ב-1983, הומחזו כ-15 מחזות שונים המתבססים על הספרים, וב-1993 עובדה סדרת הספרים לתוכנית טלוויזיה בת 15 פרקים ששודרה בערוץ הילדים. כל פרקי הסדרה נמכרו גם בקלטות וידאו. הסדרה עצמה שודרה בשידורים חוזרים בערוץ הילדים וערוץ 2 בין השנים 1994–1997. בעקבות הצלחת הסדרה, קופיקו הפך למותג ישראלי והתחילו להימכר מוצרים רבים שלו כמו: בובות, מחברות, תיקים, גביעי גלידה, ופלים, כדורים מאוירים, משחקי קופסה ומחשב, פוג של קופיקו ועוד. ב-2009 חברת YES העלתה הפקה טלוויזיונית חדשה ל"קופיקו" שגם הצליחה והכירה את הדמות לדור חדש. דמותו של קופיקו הגיעה גם לקולנוע בסרט Going Bananas שביים בועז דוידזון ב-1987. גם היום קופיקו ממשיך להיות מותג מבוקש עם יותר מ-200,000 עוקבים ביו טיוב, 20 אלף עוקבים בפייסבוק, משחקי קופסא, אפליקציות, כלי נגינה, השתתפות בהצגות חנוכה, מופעים בקניונים, שעות סיפור בספריות, שיתופי פעולה עם קק"ל ועוד ועוד.

"הסיפורים כולם (של קופיקו) הם סוג של אוטוביוגרפיה של המעגלים השונים, המעגל הפנימי של המשפחה, של החבר'ה מעין גנים ושל האירועים בארץ. למעשה קופיקו מלווה אותנו במשעולי חיינו כל הזמן. בכל פעם שקרה משהו משמעותי נכתב ספר, וכל ספר נכתב על משעול אחר בחיים שלנו. היה קופיקו בגלי צה"ל, קופיקו בריאליטי כוכב נולד וכו'.היום יש כבר דור רביעי שגדל על קופיקו". אמרה נגה ברק, בתה של תמר בורנשטיין-לזר, בראיון עמה ב2019 בחדשות פתח תקווה.

משנת 1965 החלה בורנשטיין-לזר לכתוב סדרת ספרים נוספת לילדים, שגיבורה הוא ילד אמריקאי בשם צ'ארלי לץ, והיא מתארת את עלילותיו בישראל. משנת 1968 החלו להופיע ספריה על הרפתקאות קונדסי, ומשנת 1969 סדרת הספרים המציגה את עלילות סולימאן ודני, שתיארה את הרפתקאותיהם של שני חברים, הראשון ערבי והשני יהודי. בורנשטיין-לזר כתבה גם ספר יחיד למבוגרים תחת שם העט ב. ל. אנז (ראשי התיבות של שמות בנותיה ושם המשפחה: בורנשטיין לזר אודליה נגה זהרה).

עוד ממבחר ספריה: "גבעת הכלניות", "סיפורי תמר", "במדינת הילדים המאושרים", "גילי וגילה", "ישראלה: קורותיה של ילדה במלחמת ששת הימים". מקורות שונים חלוקים לגבי כמות הספרים שכתבה, חלקם מציינים 330 ואחרים מעל ל-450.

ב-2008 הוענק לה אות יקירת פתח תקווה וארכיונה האישי שמור בספרייה הלאומית. עם מותה ספדו לה אישי ציבור רבים, ביניהם שר החינוך דאז יואב גלנט, שר התרבות והספורט, חילי טרופר: "תמר הייתה ותיזכר כאחת מהסופרות המוכשרות בישראל ויצירותיה ימשיכו ללוות את ילדינו שנים רבות. יהי זכרה ברוך". ונשיא המדינה דאז ראובן ריבלין שספד לה בחשבון הטוויטר שלו: "כמה עצוב לכולנו על פטירתה של הסופרת האהובה, תמר בורנשטיין-לזר. בן 12 הייתי כאשר 'קופיקו', מספריה הבולטים, הופיע לראשונה ב'דבר לילדים'. הוא המשיך ללוות אותנו גם כהורים וגם כסבים וסבתות. דרכו, תמר לימדה אותנו הישראלים, לאהוב את עצמנו, לסלוח לחוצפה ולעשות חיים. תנחומי למשפחתה היקרה".

כמו כן, ועדת החינוך, התרבות והספורט הקדישה ישיבה לזכרה.

דורות של ילדים גדלו על מפעלה של בורנשטיין-לזר, קשה לדמיין את הילדות של כולנו בארץ ישראל בלעדייה. היא יותר מראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בפתח תקווה ובירושלים.

נפרדים מאמא של קופיקו: תמר בורנשטיין-לזר הלכה לעולמה – כתבה של כאן 11.

ילדה בשם נויה מראיינת בyes את תמר בורנשטיין-לזר על קופיקו.

מרגלית עקביא (1918 – 2001)

אתלטית, מורה לחינוך גופני, ממציאה ומלקטת משחקים, מייסדת "המרכז החינוכי למשחקים בישראל". אלופה ושיאנית ארץ ישראל הראשונה בקפיצה לגובה.

מרגלית ספיר נולדה בפולין, בגיל שש עלתה לארץ עם משפחתה. כבר מילדותה אהבה משחקים וספורט, התחרתה בירושלים והתאמנה בקבוצת מכבי רחובות. ב-1934 צעדה בטקס הפתיחה של המשחקים העולמיים לנשים שנערכו בלונדון כחברה במשלחת הארץ ישראלית.

בשנת 1935 נערכה אליפות האתלטיקה הראשונה של ארץ ישראל ובה זכתה עקביא ב-3 מדליות, 1 זהב ו-2 כסף. מדליית זהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.25 מטר, מדליות כסף בריצת 200 מטר בתוצאה של 30.8 שניות ובהטלת כידון בתוצאה של 19.85 מטר. בתחרות שנערכה בשנת 1936 קבעה שיא ארץ ישראל בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.36 מטר. שיא זה החזיק מעמד כ-3 שנים.

משנות ה-30 עבדה כמורה להתעמלות. לימדה בבתי ספר, בסמינר לוינסקי ובמכללה לחינוך גופני בתל אביב. היא ביקשה להשתמש בשיעוריה במשחקים, ומאחר שלא היו ספרים בעברית בנושא, החליטה לכתוב אותם בעצמה. ספרה הראשון, "משחקים לתלמידים", ובו כ-60 משחקי קריאה וכתיבה, חשבון, ידיעת הארץ, טבע, היסטוריה ועברית הופיע בהוצאת יזרעאל בשנת 1941.

המשחקים והלימוד באמצעותם הפכו לעניין מרכזי בחייה. לאורך חמישים שנה היא פרסמה 20 ספרים בנושא משחקים. בהקדמה לספרה השני, "ילקוט משחקים", כתב יוסף מיוחס, מנהל לשכת הנוער במחלקת החינוך של הוועד הלאומי, כי ראוי שילדים ישחקו במשחקיה של עקביא, היודעת "ליצור מצב רוח מרומם ולהפוך את המוני הילדים המשתתפים במשחק לחברה מלוכדת, שמחה, מתפרצת, ואף על פי כן מרוסנת". בין ספריה: "הבה נשחקה", שתורגם גם לערבית על ידי מחמוד עבאסי ונשלח לנשיא מצרים דאז אנוור סאדאת. בשנות ה-60 כתבה לבקשת צה"ל ספר ובו משחקי חברה לגיבוש יחידתי. באותה תקופה שידרה ב"קול ישראל" תוכניות של משחקים, חידונים ובילוי חברתי. ב-1972 הציעה משחקי חברה בתוכנית "למשפחה" בטלוויזיה הישראלית בערבית.

בשנת 1954 זכתה בפרס הוז לספורט על חוברותיה למשחקי תנועה לילדים, בהן "אחת! שתים! שלום!" ו-"הבה נשחקה".

עקביא הנחתה קורסים במשחקים ובפעילות גופנית במסגרת שונות, בהן אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן, בית הספר למדריכי תיירות, אקי"ם והסתדרות המורים. היא עסקה גם ברקע העיוני של המשחק, כתבה בנושא זה והשתתפה בסימפוזיונים בחו"ל. גאוותה הייתה על כך שהצליחה לשכנע את עמיתיה לא להוציא אף פעם ילד ממשחק.

ב-1981, לאחר פרישתה מהוראה, ייסדה את "המרכז החינוכי למשחקים בישראל" ושימשה כמזכ"לית שלו. המרכז מקיים חוגים וסדנאות, בהן סדנאות לקשישים הלומדים לשחק עם נכדיהם.