מירה לובה (1913-1995)

23472254_1558221720933359_3867340163537946099_nסופרת ומאיירת ספרות ילדים יהודיה אוסטרית, מהבולטות והמוערכות בתחומה.
נולדה בשלזיה למשפחה יהודית מבוססת, וכבר בגיל בית הספר התבלטה ביכולות הכתיבה שלה. לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה, עברה לברלין והחלה ללמוד עיתונאות. בעקבות האיסור הנאצי על היהודים ללמוד באוניברסיטות, נאלצה לעזוב את לימודיה והחלה ללמוד תפירה ועיצוב אופנה בבית הספר לטקסטיל ואופנה בברלין. במקביל הצטרפה לתנועת נוער ציונית ולמדה עברית. בשנת 1936, בעקבות התגברות האנטישמיות ורדיפות היהודים בגרמניה עלתה לארץ ישראל והשתקעה בתל אביב.
בארץ היא החלה בלימודי משחק ועסקה בציור- יכולת שתבוא אחרי כך לידי ביטוי בספרי הילדים שהוציאה.
הקריירה הספרותית שלה החלה בשנת 1943, עם הוצאתו לאור של "עוגה עוגה עוגה", שיועד לפעוטות והכיל חרוזים וציורים פרי עטה. הספר, כמו כל שאר ספריה, נכתב על ידי לובה בגרמנית, וכתב היד תורגם לעברית לפני שיצא לאור. בשנת 1947 הופיע ספרה המפורסם ביותר בארץ, "אי הילדים", המספר על אחד-עשר ילדים אנגלים, שבתקופת הבליץ במלחמת העולם השנייה מפונים למקום מבטחים בארצות הברית. ספר זה זכה להצלחה מסחרית ועולמית, וב1984 הוסרט בסדרה דוברת אנגלית. לובה כתבה עוד מספר ספרים, והמתרגמת העיקרית שלה בשנים האלה הייתה ימימה טשרנוביץ אבידר. השתים אף כתבו במשותף את הספר "שני רעים יוצאים לדרך" (1950), שהיה לאחד מספרי הילדים האהובים על ילדי שנות ה-50.
בשנת 1950 עזבה לובה, יחד עם משפחתה את הארץ, בעקבות עבודת בעלה. המשפחה השתקעה בוינה, שם המשיכה לובה לפתח את הקריירה הספרותית שלה, וזכתה להוקרה והערכה כוללת. היא זכתה מספר פעמים בפרס האוסטרי לספרות ילדים, בשנת 1980 זכתה בפרס על מכלול יצירתה.
היא נפטרה בוינה בשנת 1995.
עיריית וינה קראה בשנת 1997 סמטה בעיר על שמה. בית ספר מיוחד לילדים חולים נקרא על שמה בצפון גרמניה, צפונית לדורטמונד.

שרה אשל (1918-2012)

23244233_1553251131430418_3019162992787653040_nהיתה סופרת ילדים ישראלית.
שרה נולדה וגדלה בעיירה בליניץ שבתקופת לידתה היתה שייכת לרוסיה הלבנה, עלתה יחד עם הוריה לארץ ישראל בשנת 1931, בהיותה בת 13.
את לימודי בית הספר היסודי שלה למדה ברחובות, ואת לימודי התיכון המשיכה בתל אביב.
בגיל צעיר, הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, והגיעה לתפקיד רכזת הנהגת התנועה הראשית, בהמשך דרכה למדה בסמינר למדריכי נוער שהתקיים בירושלים.
בשנת 1937, הצטרפה לקיבוץ של השומר הצעיר, והייתה מבין האנשים שהקימו את חצור, עסקה בעבודה בחקלאות, בתעשייה, ובחינוך ילדי עולים מהקיבוץ שבו התגוררה, ובחינוך ילדי קיבוצי הסביבה.
בין השנים 1971 ל-1978, עבדה במכון למחקר חינוכי של הפרופסור ראובן פוירשטיין ז"ל, ותפקידה היה להנחות מורים בתכניות העשרה מיוחדות שהיו מיועדות לעבודה עם ילדים מתקשים בלמידה.
במהלך שהותה בקיבוץ נישאה לבעלה, ושם נולדו ילדיהם ונכדיהם, בשנת 1967, בתקופת מלחמת ששת הימים נהרג בנה בעת מילוי תפקידו כטייס בחיל האוויר.
למידע נוסף
קרדיט תמונה:התצלום מתוך אתר לקסיקון הספרות העברית החדשה ומוצג במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית רחובות
עיריית תל-אביב-יפו

גורית אקסלרוד – בר נתן (1929-2007)

גורית אקסלרודסופרת ילדים וחינוך, אשת חינוך

גורית (גרטרוד) אקסלרוד נולדה בוינה, בירת אוסטריה, למשפחה יהודית אמידה. ילדותה עברה עליה בשלווה ובנוחות יחסית, עד לעליית המפלגה הנאצית לשלטון ב1939. גורית ומשפחתה נמלטו עד לסין, שם התגוררו במשך כעשר שנים. במהלך שהותה בסין, הרבתה גורית לטייל בארצות המזרח, בעיקר סין ויפן, ורכשה ידיעות רבות בשפות המזרח. ב1949, מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, החליטה המשפחה לעלות לארץ. לאחר עלייתם ארצה, פתחו הוריה חנות מסחר קטנה, וגורית שימשה שם כזבנית ובמקביל עבדה גם כמדריכת טיולים. במהלך עבודתה, גם בחנות וגם במהלך הדרכותיה, הרבתה גורית לשלב סיפורים פרי עטה אשר התבססו במידה רבה על זיכרונותיה מהמזרח, ועל אגדות וסיפורי עם שנחשפה במהלך שהותה שם.

יעקב אשמן, עורך עיתון ילדים, הכיר את גורית ושמע ממנה רבות על סיפוריה השונים. לבסוף, לאחר מאמצים רבים הצליח לשכנע אותה להעלות על הכתב את סיפוריה ולפרסמם בעיתונו – הארץ שלנו. סיפוריה של גורית התפרסמו תחת המדור "הכתב הנודד" וזכו להצלחה רבה, ובדרגה התפרסמו בעיתוני ילדים נוספים באותה תקופה. בנוסף, הוציאה גורית ספרי ילדים המתארים מסעות מסביב לעולם ומפגשים מיוחדים עם תרבויות ואוכלוסיות שונות. גם לאחר שנאלצה לעבור לגור באפריקה, עקב שליחות בעלה, המשיכה גורית לספר את סיפוריה ופרסמה את חוויותה מהיבשת החדשה דרך ספריה הילדים השונים שהוציאה: "סין, סונג ואני", "החמור המעופף", "כובע טמבל בג'ונגל" ועוד. רבים מסיפוריה אף עובדו לתסכיתים ושודרו במסגרת "קול ישראל".

ב1964, לאחר שעברה להתגורר באיזור גדרה, הקימה גורית בבית הספר היסודי "גדרות" חדר עיון אשר בנוסף לקריאת ספרים שימש כמקום מיוחד עבור ילדי האיזור. גורית הקפידה לתת יחס אישי לכל ילד, ושמה דגש רב בפיתוח יכולות הביטוי והסקרנות של הבאים בשעריה. גורית סייעה גם באוזן קשבת לנזקקים לכך, והקפידה לספר לילדים סיפורים פרי עטה על מקומות רחוקים על מנת לעודד את סקרנותם הטבעית. חדרה של גורית היה ידוע בקרב ילדי האיזור כמקום משלהם, בהם יזכו ליחס חם ואוהב בתוספת סיפורים מרתקים על תרבויות רחוקות.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד יישובי גדרות בהם חיה ופעלה.

**התמונה באדיבות וויקיפדיה, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**