נעמה צאל (1981 – 2020)

דוקטור לספרות, סופרת, עורכת, חוקרת ומרצה.

"אני חושבת שאין דבר כזה, ספרות בורגנית. כי אין ספרות שאיתה אפשר להתכרבל על ספה. על ספה מתכרבלים עם סיפורים, אבל לא עם ספרות. כי ספרות לא באה לספר לנו סיפורים. ספרות נועדה לגרום לנו לחשוב על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים". מתוך המסה 'השפה שנפלה', נעמה צאל.

נעמה צאל נולדה בארצות הברית. היא למדה באוניברסיטת תל אביב בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2012 קיבלה תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה העברית על עבודתה: "האחר בפואטיקה של יהושע קנז". שימשה מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר.

בשנת 2006 החלה לעבוד ככתבת במוסף "ספרים" של העיתון "הארץ". הייתה המייסדת והעורכת של סדרה לפרוזה נסיונית של הוצאת רסלינג בשם: "מעבדה" וערכה ספרי פרוזה, שירה ומחזות. היא הוציאה בסדרה ספרים שלא יכלו להתקיים במרחב אחר, לצד סופרים מוכרים ומוערכים. ב-2019 זכתה בפרס שרת התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית בתחום העריכה הספרותית.

היא כתבה את הספר "הם דיברו בלשונם" העוסק בפואטיקה של יהושע קנז, שראה אור בהוצאת מאגנס ב-2016. הספר חוקר את כתיבתו של קנז ועוסק בשאלות הנוגעות לכתיבתו. צאל מציעה מפתח להבנת הכתיבה של קנז באמצעות קריאה פילוסופית בספרות, ההיעדר הטבוע בלב תפיסתו של אדם אחר.

לפני מותה עבדה על ספר נוסף בשם ״שימי ראש״, אשר כלל סיפורים קצרים ונובלה. הוא ראה אור בספטמבר 2020 בהוצאת אפיק. כמו כן, היא כתבה סיפורים קצרים וקטעים אשר פורסמו במגזינים שונים.

לאחר מותה ספדה לה עלמה מרים כץ באתר ספרות מקומית: "המתנה שנתנה צאל לעולם הספרות העברית גדולה יותר משניתן בשלב זה, בנקודת הזמן המדממת הזו, לסכם… קריאותיה המעמיקות, החותרות תחת הניסיון הכוחני, הסמכותי, ליישב ולמחוק את הבלתי ניתן ליישוב, לייצר ודאות במקום שאינה קיימת, יישארו איתנו. הן יהוו, כך אני מקווה, מצפן שבאמצעותו נוכל להתקרב זו לזו ולעצמנו, מתוך הכרה במרחק ובאמצעות שהייה צנועה במרחבים שאינם ידועים לנו עוד".

טלי לטוביצקי ( 1976 – 2019)

משוררת, עורכת, חוקרת, מרצה ופעילה חברתית.

טלי לטוביצקי נולדה בהוד השרון ולמדה בתיכון א' לאמנויות תל אביב.

בשנת 2006 קיבלה תואר שני מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודת גמר שכותרתה "רטוריקה של אגרסיה – הנשי והנפשי בשירתו המוקדמת של יצחק לאור". בשנת 2015 קיבלה תואר דוקטור בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודה שכותרתה " 'אור נפש נפרדת' – הפואטיקה של המלנכוליה: קריאה בין-סוגתית ביצירתו העברית של יעקב שטיינברג".

עבדה כמרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב.

שיריה פורסמו בכתבי העת "הליקון", "שבו", "מטעם", "הכיוון מזרח", "דקה" ו"החוטם" ובאסופות "בעט ברזל", "לצאת!״ ו״ואהבתם". שיריה תורגמו לאיטלקית, לאנגלית ולפולנית.

כתבה מספר ספרים: "Camera obscura", אשר כלל את שיריה בעברית ובאיטלקית (2008), "נסי מלים כלליות יותר", הוצאת קשב לשירה (2010), "הזכות לשלמות הגוף" (2019) שיצא לאחר מותה. כמו כן ערכה ספרי מחקר בסדרת "מסה קריטית" ואת הספר "דושינקא, נשמה", מאת איריס אליה כהן.

לטוביצקי חיה עם בת זוג ולהן שתי בנות. היא פעלה למען זכויות הקהילה הלהט"בית ולמען הגנה על זכויות אדם של פלסטינים.

בשנת 2008 זכתה בציון לשבח במסגרת הפרס למשוררים בראשית דרכם מטעם שר התרבות.

ערב לזכרה נערך באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2019. פסטיבל "שבועות שירה" שנערך בזום במאי 2020 נערך לזכרה וכלל את חבריה, משוררים וחוקרים מהקהילה הלהט"בית.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בהוד השרון, גבעתיים, באר שבע ותל אביב.

ראומה אלדר (1928-2019)

קריינית רדיו בקול ישראל, שהייתה ידועה בעברית הטובה שבפיה.

נולדה בירושלים. לימדה בבית ספר אחד, ולאחר מכן, עבדה בבית ספר נוסף.

לפני תחילת עבודתה בקול ישראל, עבדה בתחנת הרדיו של ההגנה שנקראה גם היא קול ישראל. בשנת 1948, עברה לעבוד בקול ישראל, ובמשך תקופת זמן בת 20 שנים שימשה בתפקידי קריינית חדשות, וקריינית רצף.

בשנת 1968, עברה לתל אביב, שם המשיכה בעבודתה, וערכה את פינת הלשון בהגשת רבקה מיכאלי תיבדל"א, וערכה משדרים נוספים. במשך זמן רב, ערכה את משדרי האוניברסיטה הפתוחה, שעליהם זכתה בפרס מנהל הרדיו בשנת 1983. בכל זמן עבודתה ברדיו עסקה בהדרכת קריינים, עורכי חדשות, ושחקנים. במשך שנים ארוכות תרמה את קולה לשירות השעון הדובר של בזק.

ביום העצמאות של שנת 1990, תש"ן, ייצגה את רשות השידור בטקס הדלקת המשואות שנערך באותה שנה.

לאחר פרישתה מעבודתה, עסקה כקריינית בספריה לעיוורים, והעבירה שם קורסים בתחום הקריינות.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%9E%D7…

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית ירושלים

עיריית תל-אביב-יפו, ובכל מקום שבו יש תחנת רדיו

קרדיט תמונה ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

בתמונה: ראומה אלדר בשנת 1969.

חנה יעוז קסט (1935-2014)

חוקרת ישראלית ששימה כפרופ' חברה בחוג לחינוך של אוניברסיטת בר אילן. מחקרה היה בתחומי ספרות השואה, ניצולי השואה, והדור השני לשואה.

נולדה בתל אביב. לאחר סיום שירותה הצבאי, השלימה את לימודיה האקדמיים עם תואר ראשון ותואר שני מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. את לימודי הדוקטורט שלה למדה באוניברסיטת תל אביב.

בתקופה שבין השנים 1956-1983, לימדה ספרות והיסטוריה בתיכון. בשנת 1967 לימדה באוניברסיטת בר אילן, במקביל לכך, פירסמה 60 מאמרים בכתבי עת, עסקה בעריכת ספרי לימוד, ספרי עזר ואנתולוגיות. בשנת 1989, הקימה את מרכז "סאל ואן גלד" להוראת השואה באוניברסיטת בר אילן. משנת 1995, ועד לפטירתה, הייתה עורכת המשנה של כתב העת לשירה "פסיפס". על פועלה זכתה בפרסים.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית תל-אביב-יפו

עיריית ירושלים

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/…/%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%99%D7…

קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

שושנה אשמן שגב (1923-1965)

סופרת ילדים, עורכת ועיתונאית.

נולדה בתל אביב, סיימה את לימודי בית הספר היסודי, ואת לימודי בית הספר התיכון בתל אביב, השלימה את לימודיה בבית מדרש למורים, עסקה בהוראה והייתה מורה וכן פסנתרנית.

בשנת 1948, עשתה הסבה לעיתונאות, והחלה בפירסום סיפורים קצרים, רשימות וטורים שפורסמו בעיתוני הילדים של התקופה ההיא. לאחר מכן, עברה לעבוד בעיתון לאישה, שבו שימשה ככתבת בכירה ועורכת מדורים שונים בעיתון.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%95%D7%A9%D7%A0%D7…

קרדיט תמונה: עטיפת ספרה של שושנה אשמן שגב "בנות הנעורים". התמונה מתוך אתר findabook ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

אז איפה כדאי להנציח אותה? תל אביב יפו

דבורה בארון (1956-1887)

10896870_783550255067180_5202341987649917213_nמגיע לנו רחובות על שמה!

דבורה בארון הייתה סופרת, עורכת ומתרגמת.

מגיל צעיר בלטה בכישרון הכתיבה שלה. כבר בגיל 7 חיברה מחזה ביידיש, בגיל 12 החלה לכתוב בעברית, ובגיל 15 פרסמה לראשונה מסיפוריה בעיתונים "המליץ" ו"הצפירה", ויצרה לה קהל מעריצים.

ב-1911 עלתה ארצה, והחלה לעבוד כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר".

תהליך ההבשלה שלה כסופרת היה איטי וממושך. רק בשנת 1927 יצא לאור ספרהּ הראשון, "סיפורים" (בהוצאת דבר). כמה שנים אחר כך הסתגרה בביתה ולא יצאה משם עוד, אך הייתה מעורה בחיים הציבוריים ועסקה במרץ בכתיבה ובתרגום.

מגוון כתביה, ספריה וסיפוריה הקצרים זכה לשבחים רבים. אחד מסיפוריה הקצרים, "שברירים", נכלל מזה שנים רבות בתוכנית הלימודים לבגרות בספרות.

זוכת פרס ביאליק לספרות יפה (1933) ופרס ברנר.

יש רחובות על שמה בראשון לציון, במזכרת בתיה ובנתניה. מומלץ להציע אותה בתל אביב, שם התגוררה, ובכל עיר בישראל.

ויקיפדיה
צילום: רות כהן קרני