נג'ווה סלאם (1925-1988)

נגווה סלאםשחקנית מצריה.

נט'ירה מוסא שח'אתה נולדה בקהיר למשפחה יהודית. עקב העוני שבו גדלה, היא הפסיקה את לימודיה בסוף בית הספר היסודי.
היא החלה לשחק בקבוצת התיאטרון של נגיב א-רחיאני. זאת לאחר שכשצפתה בהצגה של הקבוצה בגיל 13, היא ניגשה לרחיאני ואמרה לו שנהנתה ממנה ותרצה לעבוד אצלו. בתחילה הוא סירב, אך נג'ווה המשיכה להגיע כל שבוע. הוא התרשם מהילדה ואיפשר לה לעבוד כסייעת ללא תשלום. לאחר שנה, הוא החל לשלם לה סכום מועט וכאשר אחת מהשחקניות חלתה היא החליפה אותה. כאשר עלתה לבמה, אף אחד מהשחקנים האחרים לא האמין שזוהי הפעם הראשונה שלה עליה.

היא הפכה לשחקנית מן המניין, כוכבת מוכרת ואהובה ששיחקה בהצגות רבות.
בשנות ה-60 הקהל המצרי החל לגלות את עולם הטלוויזיה. נג'ווה שיחקה באחת מהתוכנית הנצפות ביותר, "הגבר שהתחייב" (בתרגום חופשי). בכל פרק היא שיחקה דמות אחרת לגמרי, דבר שדרש טווח משחק ויכולת של עמידה מול מצלמה, יכולות שלא כל שחקני התיאטרון ידעו או יודעים ליצור. היא שיחקה בעוד סדרות טלוויזיה מוכרות ומספר סרטים.
בשנות ה-70 הקימה קבוצת תיאטרון משלה שנקראה בשמה, "נג'ווה סלאם". הקבוצה הופיעה במרכז המוזיקה שבמרכז קהיר והצליחה מאד.

ב-1978 הוענק לה אות הוקרה מהמדינה מצרים ועד היום היא זכורה כאייקון לאומי ממלכתי מצרי.
ראוי להוקיר לה כבוד ושיהיה רחוב על שמה. ניתן לעשות זאת באחת מהערים בעלות דו קיום כמו יפו, עכו, חיפה או ירושלים. או באשדוד, שם חיים חלק ממשפחתה של נג'ווה עד היום.
עיריית אשדוד – העמוד הרשמי עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית עכו עיריית תל-אביב-יפו

דבורה אפשטיין (1929-1948)

דבורה אפשטייןפעילה ציונית וחלק מצוות המגן של קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות.

דבורה – בתם היחידה של רוזה ודויד – נולדה ב1929 באורוגוואי למשפחה יהודית חילונית. בהיותה בת 17 הצטרפה לתנועת "הנוער הציוני", ומתוך רצון להגשים בעצמה את רעיון החלוציות נשלחה להכשרה בחווה חקלאית לקראת עלייתה לארץ ישראל.
עם פרוץ מלחמת העצמאות – בדצמבר 1947 – עלתה דבורה לארץ, ומיד עם הגיעה ארצה הובהלה לקיבוץ ניצנים הנצור. ימיה של דבורה בניצנים היו רוויים התקפות קשות וממושכות, אולם היא מילאה את תפקידיה במשק במסירות, במרץ ובגבורה.
לאחר שנבלמו על ידי צה"ל בגשר עד הלום (ומכאן שמו), התפנו הכוחות המצריים לכבוש את היישובים היהודים שעוד נותרו באזור: יד מרדכי, נגבה וניצנים. ההפגזות המצריות נמשכו ימים רבים, ובקיבוץ ניצנים הוחלט על פינוי מלא של כל חברות המשק, למעט עשר חברות שהתנדבו להישאר – בינהן דבורה. ההפגזות המצריות על הקיבוץ נמשכו לאורך ימים רבים, ולמרות שהוחלט על פינוי מלא של נשים וילדים, החליטה דבורה להישאר ולסייע בהגנה על הקיבוץ יחד עם עוד כעשר נשים נוספות, בהן מירה בן ארי.
ב7/6/48, בשעות הבוקר המוקדמות, החלה הסתערות רגלים מצרית אשר נבלמה בכח המגינים. המצרים לא אמרו נואש, ובחסות תגבור של מטוסי קרב וארטילריה התקדמו כוחות שריון ורגלים והצליחו לחדור ולהשתלט על המשק. עם נפילת ניצנים, הספיקה דבורה להגיע אל בונקר הפיקוד ולמסור את ההודעה בדבר נפילת ניצנים: "הטנקים פרצו. העמדות הרוסות. רבים ההרוגים." בשעות האחרונות לעמידת ניצנים עוד הגישה דבורה עזרה רפואית לפצועים, אולם נפגעה באורח קשה בעת המתקפה המצרית ומתה מפצעיה באותו הלילה, בשבי האויב, בבית החולים המצרי במג'דל.
כחצי שנה לאחר עלייתה לארץ ישראל ובהיותה בת 19 בלבד, מצאה דבורה אפשטיין את מותה. לאחר המלחמה הובאה לקבורה בקיבוץ ניצנים – עליו הגנה.
כדאי להציע רחוב על שמה באשקלון, אשדוד, ושאר ערי ויישובי אזור הדרום בו חיה.


** התמונה מתוך אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן **


לקריאה נוספת:

דבורה אפשטיין- אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל

מידע נוסף על מירה בן ארי שהגנה לצידה