רחל לייפר מילר (1921-2015)

רחל לייפר מילרהייתה נדבנית ישראלית, פעילותה התמקדה בתרומה לביה"ח ברזילי באשקלון.
היא נולדה בטרנסילבניה, והייתה בת למשפחת רבנים ידועה שהנתינה הייתה במרכז עשייתם.
רחל ואחיה היו היחידים ששרדו את השואה, ואת שליחתם למחנות הריכוז, כשכל משפחתם שכללה את הוריה וארבעת אחיה, נשלחה להשמדה.
לאחר שנדדה בעולם, ועברה דברים קשים, בשנת 1950 עלתה רחל לבדה למדינת ישראל, וקבעה את מקום מגוריה באשקלון.
רחל שהייתה נערה שנרדפה ע"י הנאצים, הפכה לאזרחית גאה של מדינת ישראל, שכל פעילותה הייתה פעילות למען הקהילה.
חייה היו מוקדשים לפעילות קהילתית שנעשתה במלחמות ישראל, ובימים רגילים, בנוסף לכך, עסקה גם בעזרה לקשישים בבתי האבות, ולמען מטופלי בית החולים ברזילי.
על שמה רחוב בעיר אשקלון, מוזמנים/מוזמנות להציע אותה בערי הדרום האחרות.
קרדיט תמונה: באדיבות אתר האינטרנט של ביה"ח ברזילי, התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי
למידע נוסף:
http://www.bmc.gov.il/?CategoryID=678&ArticleID=2695

בלה וקסנר 1908-2001

בלה וקסנראשת עסקים ונדבנית.
וקסנר נולדה להורים שנמלטו במהלך המאה ה-19 מן הרדיפות ברוסיה, והתיישבו בניו יורק. בשנת 1912 הם עברו עם ששת ילדיהם להתגורר בעיר קולומבוס, אוהיו.
אין לנו מידע על ילדותה וחייה המוקדמים.
בשנת 1951 פתחו בלה ובעלה, הארי וקסנר, חנות לבגדי נשים. עסק זה שגדל והתפתח עם השנים הביא לבני הזוג את הונם. הם תרמו כל השנים מיליוני דולרים למוסדות שונים, בעיקר בתחום העיר קולומבוס.
בשנת 1999 תרמה בלה וקסנר, יחד עם בתה סוזן, סכום משמעותי לשיפוץ בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים, שנקרא בעקבות זאת על שמם של בלה והארי וקסנר.

בנוסף תרמו השתיים סכום כסף להקמת המרכז ללימודים מתקדמים ברפואת שיניים בירושלים, שנקרא על שם אחיה של בלה, ד"ר איזידור י. קבקוף (Dr. Izador I. Cabakoff), שהיה רופא שיניים בעיר קולומבוס.
לרגל פעולתה נקרא על שמה רחוב באשקלון ונטבעה לרגל תרומתה חותמת של דואר ישראל (בתמונה)

אירית פורטוגז (1964-1984)

אירית פורטוגזהייתה חיילת צה"ל שנהרגה בעת מילוי תפקידה, ע"י מחבלים שהשתלטו על אוטובוס.
לפני שנהרגה, אירית טיפלה בפצועים במסירות רבה, ובזמן הפעולה היא תיווכה בין המחבלים לנוסעים. במסגרת תפקידה היא הסתובבה חופשי באוטובוס, והיה הסכם בינה לבין המחבלים שהיא לא צריכה מהם אישור לבצע את תפקידה.
היא דאגה לכך שכל הנוסעים שהיו זקוקים למים, יקבלו אספקה שוטפת של מים, ובנוסף לכך, אמרה אירית לאחת הפצועות לשפוך את המים שקיבלה על המושב ובסביבתו כדי שאם המחבלים יגיעו לשם, הנזק שייגרם כתוצאה מפגיעה אפשרית, יהיה קטן ככל הניתן.
היא דאגה לפצועים לשמיכות, ולנשים דאגה לשירותי נשים מאולתרים.
אירית נרצחה מירי המחבלים.
למידע נוסף:

"נזכור את כולם", אתר ההנצחה של משרד הביטחון.
קרדיט תמונה: "נזכור את כולם", אתר ההנצחה של משרד הביטחון
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית אשקלון | העמוד הרשמי