ארשגוהי טאוטיג (1875-1922)

עובדת סוציאלית וסופרת ממוצא ארמני.

ארשגוהי טאוטיג נולדה בשכונת אורטקוי בעיר איסטנבול שבטורקיה. כאשר סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי נסעה לאנגליה ולמדה בתיכון בצפון יורקשייר. בהמשך, עברה לפריז שם רכשה השכלה גבוהה.

בתקופתה בפריז, ארשגוהי טאוטיג לקחה חלק בכתיבת המילון הצרפתי-ארמני של ג. לוסיאן ופעלה כחוקרת שפה.

לאחר סיום לימודיה בפריז חזרה לאיסטנבול והחלה לכתוב עבור כתבי עת ארמניים בנושאי ספרות ודעה.

היא היתה חברה בארגון הארמני "אזקנוור האיוהאטס אנגרוטיוני", אשר פעל למען הקמה והפעלה של בתי ספר לבנות באזורים ארמניים באימפריה העות'מנית.

כאשר התקבלה הידיעה על טבח הארמנים על ידי הטורקים במחוז אדאנה, ביקש הארגון לסייע בכל דרך אפשרית. ארשגוהי טאוטיג נסעה לאזור אדאנה וכתבה על הזוועות שראתה. היא פרסמה ספר בשם "חודש בקיליקיה" בשנת 1910, אשר היה הדיווח הראשון של עדת ראיה לגבי המצב הקשה באדאנה.

ארשגוהי חלתה לאחר שבעלה נכלא על ידי העות'מאנים ועברה לשוויץ להבראה, שם חיה עד שנפטרה בשנת 1922. נאמר כי מילותיה האחרונות היו "כולנו קורבנות", תוך שהיא מתייחסת לרצח העם הארמני.

מיכל מירון שקד (1957 – 2007)

עיתונאית וסופרת.

מיכל מירון שקד נולדה בירושלים וכבר כילדה כתבה בעיתון דבר לילדים, היא חלמה להיות חוקרת ספרות, ולכתוב ביוגרפיות על אלכסנדר פן ורחל. בשנת 1978 החלה לכתוב בעיתון מעריב במקביל ללימודיה באוניברסיטת תל אביב. בתחילת שנות ה-80 החלה לעבוד במקומון "ירושלים", וכתבה בו את מדור "העיניים של מיכל". לאחר מכן עברה לכתוב במקומון הירושלמי כל העיר, ובעיתון ידיעות אחרונות. באותה תקופה זכתה לכינוי "ברקודה", מכיוון שדגלה בעיתונות אגרסיבית.

ב-1985 עברה להתגורר בניו יורק וכתבה במגזין "פנטהאוז" ובעיתון "ספין", היא כתבה תחת השם מישל מיירון. במסגרת עבודה זו חשפה את שמו של יוסי גינוסר כבכיר השב"כ המעורב בפרשת קו 300. במקביל עבדה ככתבת בשבועון כותרת ראשית, שבו כתבה טור בשם "מכתב מניו יורק. ב-1992 שבה לארץ והחלה לכתוב טור יומי בעיתון מעריב.

ב-1993 הגישה בערוץ 2 את תוכנית השיחות הלילית "בין הסדינים", שעסקה בבעיות זוגיות ומיניות, ונחשבה לתוכנית הסקס הראשונה בטלוויזיה. התוכנית ספגה ביקורות קשות ומירון שקד אמרה על כך כי "פתאום גיליתי שאני מלכת הפרובוקציות, זה עצבן, כי התוכנית בעצם הקדימה את זמנה".

ב-1994 כתבה את הספר "אם תיגע בי אני אצרח" שעסק בגילוי עריות ונפרשה בו מערכת יחסים מתעללת בין אב לבת. עם פרסומו עורר הספר סערה באמצעי התקשורת, והועלו השערות האם הספר מבוסס על חומרים אישיים. בסופו של דבר, אישרה מירון שקד בראיון עיתונאי כי הספר הוא אוטוביוגרפי. לאחר מותה ב-2011, התפרסם ספר נוסף שלה בשם: "ענדתי עגילים כחולים", הספר כולל שירים פרי עטה ומלווה במילות פרידה מפי כמה מחבריה הקרובים.

ב-1998 שימשה למשך תקופה של שנה כדוברת רשות השידור. בסוף שנות ה-90, כתבה במגזין האתר וואלה!, וב-2000 הקימה וניהלה את האתר המגזיני "Iwomen", אתר שהפך להיות אחד מהמקורות החשובים ביותר לתכנים בענייני נשים. בשנותיה האחרונות הייתה פעילה במיוחד בשיח הנשי והפמיניסטי בישראל.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ותל אביב.

מרים בן (1927-2001)

אקטיביסטית פוליטית, סופרת וציירת יהודיה-אלג׳יראית.

נולדה כמריליז בן חיים באלג׳יריה לאב יהודי-ברברי ולאם אנדלוסית, מצאצאי מגורשי ספרד. גדלה בבית חילוני-קומוניסטי, ולדבריה רק בגיל 7 הבינה שהיא יהודיה, בעקבות התנכלויות של ילדים בביה״ס.

ב-1940, בהיותה בת 13, סולקה מביה״ס בשל תקנות חדשות של ממשל וישי כנגד היהודים באלג׳יריה. היא עברה לבי״ס יהודי, אך הוצאה ממנו עקב התנגדות אביה לציונות והשלימה את לימודיה בבית.

במקביל הצטרפה לארגון הנוער הקומוניסטי והחלה לעסוק בפעילות חברתית ופוליטית. רוב הנערים והגברים בסביבתה הקרובה גויסו לצבא הצרפתי, ובגיל 14 היתה בן-חיים – אז כבר מרים בן – לנשיאה הראשונה של הארגון.

עם סיום מלחה״ע ה-2 שבה לספסל הלימודים והמשיכה ללימודי פילוסופיה והוראה. היא נשלחה ללמד בכפר מבודד ועני שרוב תושביו אנאלפבתים ופעלה להענקת השכלה ומודעות פוליטית-לאומית לתלמידיה. בתקופה זו כתבה לעיתון הקומוניסטי Alger Républicain.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של אלג׳יריה ב-1954 הצטרפה בן לשורות הלוחמים נגד הכיבוש הצרפתי באזור הרי האטלס. ב-1958 בית דין צבאי צרפתי גזר נגדה, בהיעדרה, 20 שנות מאסר. השלטונות לא הצליחות לתפוס אותה, אך התנכלו לבני משפחתה שנאלצו להגר למרסיי.

עם הכרזת עצמאות אלג׳יריה ב-1962 קיבלה בן תפקיד במערכת החינוך של הממשל החדש, אך במהרה עברה לצרפת בשל מצבה הבריאותי. ב-1965 עלה לשלטון הגנרל בומדיין, ובן נאלצה להישאר בפריז בשל יחס המשטר החדש לקומוניסטים. בתקופה זו למדה בסורבון, כתבה חיבורים היסטוריים, מחזות, נובלות ושירה, ועסקה בציור.

ב-1974 שבה לאלג׳יריה והמשיכה לעסוק בהוראה, בכתיבה ובציור, תוך התמקדות בנושאי מעמד האישה בארצה.

עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1991 נאלצה לגלות שוב לצרפת עקב איומים על חייה מצד קנאים אסלאמיים, שם המשיכה את פעילותה הציבורית, הספרותית והאמנותית. ב-1999 פרמה ספר זכרונות, וב-2001 הלכה לעולמה.

התמונה מאתר Socialgerie.net ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

זלציה לנדמן (1911 – 2002)

עיתונאית וסופרת. עסקה בשימור השפה והתרבות היידית.

זלציה פסווג נולדה בגליציה. במהלך מלחמת העולם הראשונה שהתה עם סביה עד שהיתה בת שש, אז עברה עם הוריה לשוויץ. לאחר סיום בית הספר התיכון נסעה ללמוד משפטים ופילוסופיה בברלין. במקביל למדה שרטוט אופנה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933 עברה ללמוד באוניברסיטת בזל. היא סיימה דוקטורט בפנומנולוגיה ותורת ההוויה באוניברסיטת ציריך בשנת 1939.

לנדמן עסקה בעיקר בשימור ובהגנה על היידיש. ב-1960 פרסמה את ספרה על ההומור היהודי, Der jüdische Witz, הנחשב לספר יסוד בתחום, שהפך לרב-מכר בגרמניה ותורגם לשפות רבות. מלבדו, כתבה ספרים רבים, כולם על התרבות, המסורת והבישול היהודיים. כמו כן, תרגמה ספרים משפת היידיש.

הרבה מבני משפחתה של לנדמן לא שרדו את השואה. היא ראתה ביצירתה רקוויאם לתרבות היהודית היידית שהלכה לאיבוד. בהקדמה לספרה משנת 1979, כתבה: "הספרים הבאים שלי עוסקים באותו נושא: שפה וספרות יידית, יהדות, המטבח הכשר". היא עשתה מאמץ לתרום על מנת לשמור על המורשת התרבותית היהודית שהלכה ונהרסה גם כאשר נגעה בכך בפן הפוליטי: "בהתמודדות אינטנסיבית עם העולם שנהרס באכזריות, אני רגישה כעת לכל סוג של איום אשר מגיע מחוץ לעולם היהודי".

ב-1978 כשכבר היתה סופרת מוערכת, היתה בין המקימות של "אינטרנשיונל פאן" בליכטנשטיין. איגוד סופרים עולמי, שמטרתו קידום ידידות ושיתוף פעולה אינטלקטואלי בין סופרים ברחבי העולם.

בשנות ה-90 פירסמה מאמרים במגזין הגרמני Staatsbriefe.

שושנה אשמן שגב (1923-1965)

סופרת ילדים, עורכת ועיתונאית.

נולדה בתל אביב, סיימה את לימודי בית הספר היסודי, ואת לימודי בית הספר התיכון בתל אביב, השלימה את לימודיה בבית מדרש למורים, עסקה בהוראה והייתה מורה וכן פסנתרנית.

בשנת 1948, עשתה הסבה לעיתונאות, והחלה בפירסום סיפורים קצרים, רשימות וטורים שפורסמו בעיתוני הילדים של התקופה ההיא. לאחר מכן, עברה לעבוד בעיתון לאישה, שבו שימשה ככתבת בכירה ועורכת מדורים שונים בעיתון.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%95%D7%A9%D7%A0%D7…

קרדיט תמונה: עטיפת ספרה של שושנה אשמן שגב "בנות הנעורים". התמונה מתוך אתר findabook ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

אז איפה כדאי להנציח אותה? תל אביב יפו

שוש קורמוש (2001-1948)

אמנית ישראלית. נולדה כרוזה פרלמוטר ברגנסבורג, גרמניה, לזוג הורים ניצולי שואה מפולין. בהיתה פעוטה עלתה המשפחה לארץ והתגוררה במעברות שונות, ובהמשך בדירת חדר וחצי בשכונת ביצרון שבת״א.

קורמוש החלה ללמוד אמנות רק בגיל 45, ולאחר סיום לימודיה, עבדה כצלמת עיתונות בעיתון ׳העיר׳, שם פיתחה את תחום צילום מופעי המחול והתאטרון.

על אף שיצרה במשך כ-12 שנים בלבד, הספיקה קורמוש לפתח מספר סגנונות, המתאפיינים ברובם בקשר הדוק לאמנות הציור ומושפעים מסנגון הצילום הסוריאליסטי.  עבודתה התבססה על טכניקות ידניות ותהליכי יצירה מורכבים. רבות מעבודותיה מושפעות מחוויות החיים שלה ושל משפחתה בעבר ובהווה – בפרט סביב נושאי המוות והחיפוש אחר סדר פנימי.

בשל מחלתה בשנים האחרונות לחייה, לא יכלה יותר לעסוק בצילום ולכן חזרה לציור.

קורמוש הציגה במספר תערוכות יחיד, וזכתה, בין היתר, בפרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית.

נפטרה בגיל 53 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

בתמונה: ללא כותרת (L7) הדפס כסף 1994-95. התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

רות גרובר (1911-2016)

15284188_1201873063234895_4923914439677875879_nאישה אמיצה ופורצת דרך שתיעדה את התקופות הסוערות ביותר במאה העשרים. עיתונאית, סופרת, צלמת, ואקטיביסטית.

רות נולדה בברוקלין בניו יורק למשפחת מהגרים רוסים-יהודיים. כבר בגיל 15 נרשמה לאוניברסיטת ניו יורק, לאחר מכן המשיכה ללמוד באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ובגיל 20 הייתה לאדם הצעיר ביותר שקיבל תואר דוקטור כשסיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת קלן בגרמניה.

לאחר ששבה לארה"ב החלה את הקריירה שלה כעיתונאית.
בזמן מלחמת העולם השנייה יצאה רות ללוות כוח צבאי במשימה סודית להציל 1000 יהודים מאיטליה ולהביאם לארה"ב. במהלך ההפלגה לארה"ב תיעדה רות את סיפורם של הפליטים, ולאחר מכן ליוותה אותם וסייעה להם במאבקם להשיג אשרת שהייה ואזרחות.
כעיתונאית סיקרה רות את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ואת ועדת אונסקו"פ, את אוניית המעפילים אקסודוס, את משפטי נירנברג, את הקמת מדינת ישראל, את המעברות בישראל בשנות החמישים ועוד. בשנת 1985, כשהייתה בת 74, נסעה רות לאתיופיה לסקר את "מבצע משה" וליוותה עולים יהודים במסעם לישראל.

כלת פרס נעמת על שם גולדה מאיר לזכויות אדם ופרס מוזיאון הסובלנות ממרכז שמעון ויזנטל. בשנת 2008 זכתה לאות הערכה מאת הקואליציה נגד צנזורה בארה"ב על פועלה לשימור חופש הביטוי. ספרה "רחלה" המתעד את חייה של האחות רחלה פריבס זכה בפרס הספר הטוב בישראל לשנת 1979.

במהלך הקריירה הארוכה שלה פרסמה רות כעשרים ספרים וספרי צילומים.
ספרה "מקום מפלט" עובד לסרט עלילתי בשנת 2001, ובשנת 2009 הופק סרט תיעודי על חייה בשם "הקדימה את זמנה".

כדאי להציע אותה בכל עיר בישראל.

לקריאה נוספת

בתמונה: רות גרובר בשנת 1941, תצלומסך מתוך יוטיוב

לימור שפיגל (1979-2016)

15202622_1199861576769377_7122895367292378562_nמגיע לה רחוב משלה!

עיתונאית ספורט.

שפיגל עבדה לאורך השנים כעורכת במדור הספורט של אתר ynet וב"ישראל פוסט". החל משנת 2012 עבדה בדסק הספורט של Israel Hayom ישראל היום

לאורך השנים שפיגל עזרה בקידום הספורט הנשי בישראל ובתחום הכדוריד בפרט.

שפיגל פתחה בלוג שבו תיארה את ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן.

לעמוד הבלוג

בנובמבר 2016 נפטרה שפיגל ממחלת הסרטן, בגיל 36. איגוד הכדור-יד הנציח אותה בדקת דומיה.

ניתן להנציח אותה בעיר עיריית בת ים

איגוד הכדוריד הישראלי

ורדינה שלונסקי (1905-1990)

15036186_1185813321507536_6800575418065176996_nלמה היא לא מונצחת?
נחשבת למלחינה הישראלית הראשונה. בנוסף היתה גם פסנתרנית ועיתונאית.
נולדה במזרח אוקריאנה למשפחה יהודית מסורתית ציונית. משפחתה היתה חובבת אומנות ויצירה, וטיפחה את כישורי הילדים.
שלונסקי החלה לנגן בפסנתר בגיל חמש,והמשיכה לפתח את כשרונותיה בוינה גם אחרי שכל משפחתה עלתה לארץ ב- 1923. ב-1930-1934 החלה להשתלם גם בקומפוזיציה בפריז. בין השנים 1934 ו-1937 שהתה גם בארץ ישראל ולאחר מכן שבה לפריז. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטה ללונדון שם התפרנסה כתופרת ב"מרקס אנד ספנסר" ומנגינה בפסנתר בבית קפה בכיכר פיקדילי.
ב- 1944 עלתה לארץ, אולם לא הצליחה להשתלב בחיי המוזיקה, בין היתר עקב נטייתה להתרחק ביצירתה ממאפיינים אוריינטליים שנחשבו הכרחיים לגיבוש סגנון ארצישראלי חדש.
בארץ יצירתה התמקדה בעיקר בהלחנת שירים. שלונסקי כתבה יותר ממאה שירים, למילים של משוררים שונים. היא חיברה גם שירי ילדים למילים של אנדה עמיר-פינקרפלד.

מחוץ לגבולות היישוב בארץ זכתה שלונסקי להכרה בינלאומית: השיר "פואמה עברית", שהיה אופוס 1 שלה ונכתב בשנת 1932 לזכר אביה, זיכה אותה בפרס בפריז, פרס שנועד לנשים בעלות מקצועות חופשיים.
רביעיית מיתרים משנת 1948 זיכתה אותה בפרס בארטוק בהונגריה. בשנת 1935 כתבה שלונסקי סימפוניה, היצירה הראשונה שלה לתזמורת, ובשנים 1942-4 את הקונצ'רטו לפסנתר. שתי היצירות בוצעו לראשונה רק כעשרים שנה לאחר חיבורן.
בישראל זכתה בשני פרסי אקו"ם על פועלה המוזיקלי – בשנת 1973 וב-1984 למפעל חיים.
שלונסקי אינה מונצחת בישראל כלל.
כדאי להציע אותה לעיריית תל-אביב-יפו, שבה התגוררה ונפטרה, לערים עם תזמורות, כמו עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי, ו עיריית ראשון לציון.

חיה לזר (1924-2003)

איך אין על שמה רחובות?חיה לזר

פרטיזנית, עיתונאית, ממייסדות מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים במצודת זאב.
נולדה בוילנה למשפחה יהודית חילונית. עם הכיבוש הגרמני הועברה המשפחה לגטו. בזמן מגוריה בגטו התוודעה לזר במועדון הנוער לרעיון המרד. היא הצטרפה לתנועת הקומוסול והיתה מועמדת להצטרף למחתרת, אולם לא הספיקה להפוך לחברה רישמית בו.
בספטמבר 1943 החלה ההכנה לחיסול הגטו, וראשי ארגוני המרד החליטו לברוח ליערות ולהלחם משם- במקום לפתוח במרד בין חומות הגטו. לזר, שעדיין לא היתה חברה, לא הורשתה להצטרף לבריחה המאורגנת, ולבסוף ברחה ליער לבדה. לאחר כמה ימי נדודים היא הצליחה לחבור לקבוצת פרטיזנים ביערות רודניצקי- והגיעה אליהם לפני קבוצת הפרטיזנים מהגטו (בהנהגת אבא קובנר). לאחר מכן היא הפכה לחברה מן המניין בקבוצה, ויצאה לפעילויות מבצעיות- בינהם הטמנת מוקשים ופעולות בוילנה.
עם תום המלחמה המשיכה חיה בנדודים באירופה- תחילה לפולין, ואז לצ'כיה, ואז לאיטליה. עם כניסתה להריון החליטה כי אינה רוצה להביא ילדים לעולם באירופה, והעפילה יחד עם בעלה לישראל.
עם הגיעה לארץ היא החלה לעבוד כעיתונאית. תחילה במעריב ולאחר מכן בעיתון "חירות"- והתמקדה במאמרים פוליטיים ואקטואליים- כחלק מעבודתה היא גם סיקרה את משפט אייכמן.
תפיסתה לגבי השואה, שהובילה אותה לאורך חייה ועבודתה היתה של התנגדות למיתוס ה"גבורה"- שאותו, לתפיסתה, ייצג אבא קובנר, ואמונה במיתוס ה"התנגדות וההישרדות"
היא פעלה גם להנצחה ופרסום עדויות על השואה- היתה ממייסדי מוזיאון הפרטיזנים, תרגמה עדויות וסייעה לפרסום ספרים על השואה.
היא נקברה בקריית שאול.

איפה כדאי להציע? בתל אביב- שם גרה ופעלה, בחיפה, שם התגוררה מיד לאחר שהגיעה לארץ, ובכל עיר עם רחובות המנציחים את הלוחמים בגטאות ומחוץ להם.

התמונה באדיבות המשפחה