רות גרובר (1911-2016)

15284188_1201873063234895_4923914439677875879_nאישה אמיצה ופורצת דרך שתיעדה את התקופות הסוערות ביותר במאה העשרים. עיתונאית, סופרת, צלמת, ואקטיביסטית.

רות נולדה בברוקלין בניו יורק למשפחת מהגרים רוסים-יהודיים. כבר בגיל 15 נרשמה לאוניברסיטת ניו יורק, לאחר מכן המשיכה ללמוד באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ובגיל 20 הייתה לאדם הצעיר ביותר שקיבל תואר דוקטור כשסיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת קלן בגרמניה.

לאחר ששבה לארה"ב החלה את הקריירה שלה כעיתונאית.
בזמן מלחמת העולם השנייה יצאה רות ללוות כוח צבאי במשימה סודית להציל 1000 יהודים מאיטליה ולהביאם לארה"ב. במהלך ההפלגה לארה"ב תיעדה רות את סיפורם של הפליטים, ולאחר מכן ליוותה אותם וסייעה להם במאבקם להשיג אשרת שהייה ואזרחות.
כעיתונאית סיקרה רות את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ואת ועדת אונסקו"פ, את אוניית המעפילים אקסודוס, את משפטי נירנברג, את הקמת מדינת ישראל, את המעברות בישראל בשנות החמישים ועוד. בשנת 1985, כשהייתה בת 74, נסעה רות לאתיופיה לסקר את "מבצע משה" וליוותה עולים יהודים במסעם לישראל.

כלת פרס נעמת על שם גולדה מאיר לזכויות אדם ופרס מוזיאון הסובלנות ממרכז שמעון ויזנטל. בשנת 2008 זכתה לאות הערכה מאת הקואליציה נגד צנזורה בארה"ב על פועלה לשימור חופש הביטוי. ספרה "רחלה" המתעד את חייה של האחות רחלה פריבס זכה בפרס הספר הטוב בישראל לשנת 1979.

במהלך הקריירה הארוכה שלה פרסמה רות כעשרים ספרים וספרי צילומים.
ספרה "מקום מפלט" עובד לסרט עלילתי בשנת 2001, ובשנת 2009 הופק סרט תיעודי על חייה בשם "הקדימה את זמנה".

כדאי להציע אותה בכל עיר בישראל.

לקריאה נוספת

בתמונה: רות גרובר בשנת 1941, תצלומסך מתוך יוטיוב

לימור שפיגל (1979-2016)

15202622_1199861576769377_7122895367292378562_nמגיע לה רחוב משלה!

עיתונאית ספורט.

שפיגל עבדה לאורך השנים כעורכת במדור הספורט של אתר ynet וב"ישראל פוסט". החל משנת 2012 עבדה בדסק הספורט של Israel Hayom ישראל היום

לאורך השנים שפיגל עזרה בקידום הספורט הנשי בישראל ובתחום הכדוריד בפרט.

שפיגל פתחה בלוג שבו תיארה את ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן.

לעמוד הבלוג

בנובמבר 2016 נפטרה שפיגל ממחלת הסרטן, בגיל 36. איגוד הכדור-יד הנציח אותה בדקת דומיה.

ניתן להנציח אותה בעיר עיריית בת ים

איגוד הכדוריד הישראלי

ורדינה שלונסקי (1905-1990)

15036186_1185813321507536_6800575418065176996_nלמה היא לא מונצחת?
נחשבת למלחינה הישראלית הראשונה. בנוסף היתה גם פסנתרנית ועיתונאית.
נולדה במזרח אוקריאנה למשפחה יהודית מסורתית ציונית. משפחתה היתה חובבת אומנות ויצירה, וטיפחה את כישורי הילדים.
שלונסקי החלה לנגן בפסנתר בגיל חמש,והמשיכה לפתח את כשרונותיה בוינה גם אחרי שכל משפחתה עלתה לארץ ב- 1923. ב-1930-1934 החלה להשתלם גם בקומפוזיציה בפריז. בין השנים 1934 ו-1937 שהתה גם בארץ ישראל ולאחר מכן שבה לפריז. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטה ללונדון שם התפרנסה כתופרת ב"מרקס אנד ספנסר" ומנגינה בפסנתר בבית קפה בכיכר פיקדילי.
ב- 1944 עלתה לארץ, אולם לא הצליחה להשתלב בחיי המוזיקה, בין היתר עקב נטייתה להתרחק ביצירתה ממאפיינים אוריינטליים שנחשבו הכרחיים לגיבוש סגנון ארצישראלי חדש.
בארץ יצירתה התמקדה בעיקר בהלחנת שירים. שלונסקי כתבה יותר ממאה שירים, למילים של משוררים שונים. היא חיברה גם שירי ילדים למילים של אנדה עמיר-פינקרפלד.

מחוץ לגבולות היישוב בארץ זכתה שלונסקי להכרה בינלאומית: השיר "פואמה עברית", שהיה אופוס 1 שלה ונכתב בשנת 1932 לזכר אביה, זיכה אותה בפרס בפריז, פרס שנועד לנשים בעלות מקצועות חופשיים.
רביעיית מיתרים משנת 1948 זיכתה אותה בפרס בארטוק בהונגריה. בשנת 1935 כתבה שלונסקי סימפוניה, היצירה הראשונה שלה לתזמורת, ובשנים 1942-4 את הקונצ'רטו לפסנתר. שתי היצירות בוצעו לראשונה רק כעשרים שנה לאחר חיבורן.
בישראל זכתה בשני פרסי אקו"ם על פועלה המוזיקלי – בשנת 1973 וב-1984 למפעל חיים.
שלונסקי אינה מונצחת בישראל כלל.
כדאי להציע אותה לעיריית תל-אביב-יפו, שבה התגוררה ונפטרה, לערים עם תזמורות, כמו עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי, ו עיריית ראשון לציון.

חיה לזר (1924-2003)

איך אין על שמה רחובות?חיה לזר

פרטיזנית, עיתונאית, ממייסדות מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים במצודת זאב.
נולדה בוילנה למשפחה יהודית חילונית. עם הכיבוש הגרמני הועברה המשפחה לגטו. בזמן מגוריה בגטו התוודעה לזר במועדון הנוער לרעיון המרד. היא הצטרפה לתנועת הקומוסול והיתה מועמדת להצטרף למחתרת, אולם לא הספיקה להפוך לחברה רישמית בו.
בספטמבר 1943 החלה ההכנה לחיסול הגטו, וראשי ארגוני המרד החליטו לברוח ליערות ולהלחם משם- במקום לפתוח במרד בין חומות הגטו. לזר, שעדיין לא היתה חברה, לא הורשתה להצטרף לבריחה המאורגנת, ולבסוף ברחה ליער לבדה. לאחר כמה ימי נדודים היא הצליחה לחבור לקבוצת פרטיזנים ביערות רודניצקי- והגיעה אליהם לפני קבוצת הפרטיזנים מהגטו (בהנהגת אבא קובנר). לאחר מכן היא הפכה לחברה מן המניין בקבוצה, ויצאה לפעילויות מבצעיות- בינהם הטמנת מוקשים ופעולות בוילנה.
עם תום המלחמה המשיכה חיה בנדודים באירופה- תחילה לפולין, ואז לצ'כיה, ואז לאיטליה. עם כניסתה להריון החליטה כי אינה רוצה להביא ילדים לעולם באירופה, והעפילה יחד עם בעלה לישראל.
עם הגיעה לארץ היא החלה לעבוד כעיתונאית. תחילה במעריב ולאחר מכן בעיתון "חירות"- והתמקדה במאמרים פוליטיים ואקטואליים- כחלק מעבודתה היא גם סיקרה את משפט אייכמן.
תפיסתה לגבי השואה, שהובילה אותה לאורך חייה ועבודתה היתה של התנגדות למיתוס ה"גבורה"- שאותו, לתפיסתה, ייצג אבא קובנר, ואמונה במיתוס ה"התנגדות וההישרדות"
היא פעלה גם להנצחה ופרסום עדויות על השואה- היתה ממייסדי מוזיאון הפרטיזנים, תרגמה עדויות וסייעה לפרסום ספרים על השואה.
היא נקברה בקריית שאול.

איפה כדאי להציע? בתל אביב- שם גרה ופעלה, בחיפה, שם התגוררה מיד לאחר שהגיעה לארץ, ובכל עיר עם רחובות המנציחים את הלוחמים בגטאות ומחוץ להם.

התמונה באדיבות המשפחה

רחל כצנלסון שזר (1885-1975)

למה אין רחובות על שמה? רחל כצנלסון שזר

מנהיגה מובילה ב'תנועת הפועלות' בארץ-ישראל, מחלוצות העלייה השנייה, מורה ומחנכת, עיתונאית, עורכת ומבקרת ספרות.
נולדה במינסק למשפחה יהודית מסורתית. בשנת 1905 הצטרפה לתנועה היהודית סוציאליסטית בעיר ובשנת 1909 החלה בלימודיה האקדמאים ולמדה ספרות והיסטוריה, וזאת בנוסף ללימודיה באקדמיה ליהודות, שכללו לימודי ספרות יידיש ועברית.
היא עלתה לארץ בשנת 1912, והצטרפה לקבוצות חלוצים בכנרת ובתל עדשים. בשנת 1915, שלוש שנים לאחר מכן, הניחה את היסודות למועצת הפועלות ע"י הקמת תנועת הפועלות בגליל. שנה לאחר מכן נבחרה- יחד עם טבנקין וברל כצנלסון לועדת התרבות של התנועה- ועדה שהיתה אמונה על השכלת הפועלים.
פעילותה הפוליטית התרכזה במועצת הפועלות. כצנלסון ייסדה את ביטאון מועצת הפועלות "דבר הפועלת", שאותו ערכה במשך 25 שנים. הייתה חברת הוועד הפועל של ההסתדרות, חברת נשיאות הוועד הפועל הציוני וחברת מרכז מפא"י. היא נבחרה לשמש כצירה לקונגרסים ציוניים, לאספת הנבחרים ולכינוסים בינלאומיים.
רחל כצנלסון-שזר הייתה חלוצה סוציאליסטית מהפכנית ומנהיגה של המאבק על מעמד האישה ועל זכותה לעבודה, להשכלה, לתרבות ולחינוך.
על תפיסת עולמה ניתן ללמוד, למשל, מתוך דברים שנשאה במושב מועצת הפועלות בשנת 1947:

" … יש שני מפתחות לשחרור האישה: המפתח האחד הוא מפתח העבודה, המקצוע והמפתח השני הוא ההשכלה, התרבות. אלה הם שני מפתחות הכסף שבהם אפשר לפתוח את השער אל השחרור"

בשנת 1958 זכתה בפרס ישראל למדעי החברה, ובשנת 1968 בתואר "יקירת ירושלים".

עד כמה שידוע לנו אין רחובות על שמה.
איפה כדאי להציע? בכל עיר שבה יש רחוב על שם טבנקין, איתו השתתפה בועדות ובכל מקום שבו ישנן נשים הנהנות מהשכלה וקול חופשי.

לקריאה נוספת

תמונה: משה פרידן

חמדה בן יהודה (1951-1873)

מגיעים לה עוד רחובות!חמדה בן יהודה

סופרת, עיתונאית ושותפתו של אליעזר בן-יהודה למפעל החייאת השפה העברית.
חמדה נולדה ברוסיה בשם ביילה יונס למשפחה אמידה, שומרת מצוות אך משכילה ומעורה בתרבות הרוסית. בילדותה פגש אביה את אליעזר בן-יהודה הצעיר, שהפך לבן בית במשפחת יונס. אליעזר נישא לאחותה הגדולה, דבורה, והשניים עלו לארץ כשביילה הייתה עדיין ילדה קטנה.
בנעוריה למדה בגימנסיה לבנות במוסקבה, ולאחר מכן למדה כימיה בבית המדרש לנשים למדעי הטבע במוסקבה. כשהייתה ביילה בת 18 נפטרה אחותה דבורה משחפת, והותירה אחריה את אליעזר האלמן וחמישה ילדים קטנים. ביילה הציעה לאליעזר את עזרתה בגידול הילדים. כשנה לאחר מכן הציע לה אליעזר נישואין וביילה הסכימה. במעמד החתונה העניק אליעזר לאשתו הטרייה שם עברי חדש – חמדה.
כשעלתה לארץ ידעה חמדה רק מילים ספורות בעברית, אך תוך כמה חודשים כבר דיברה באופן שוטף. היא התמסרה לפרויקט החייאת השפה העברית, ובבית משפחת בן-יהודה דיברו אך ורק עברית. לחמדה ואליעזר נולדו שישה ילדים.
בנוסף לגידול הילדים ולאחזקת הבית בתנאי עוני ומחסור, חמדה כתבה ספרים, סיפורים קצרים בעברית ומאמרים שהתפרסמו בעיתונים "הצבי", "האור" ו"השקפה", עיתונים שייסד וערך בן-יהודה. לעתים הייתה חמדה עורכת את העיתונים בעצמה. לאחר מותו של אליעזר המשיכה את פרויקט מילון בן-יהודה, הוציאה לאור כרכים שטרם פורסמו ומצאה חוקרים שישלימו את הכרכים הלא-גמורים.

למיטב ידיעתנו, יש על שמה רחוב אחד בלבד! בעקבות לחץ ציבורי, שונה בשנה שעברה שמו של מדרחוב בן-יהודה בירושלים וכעת הוא רחוב "אליעזר וחמדה בן-יהודה".

מגיעים לה עוד רחובות!

לקריאה נוספת

בטי פרידן (1921-2006)

בהחלט מגיעים לה רחובות על שמה.בטי פרידן

פמיניסטית יהודיה אמריקאית, פעילה חברתית וסופרת.
נולדה באילינוי. בצעירותה הייתה פעילה בחוגים מרקסיסטיים ויהודיים. למדה באוניברסיטת ברקלי, ולאחר מכן עבדה כעיתונאית וכתבת עצמאית במספר מגזינים ועיתונים חברתיים.
תוך כדי עבודתה העיתונאית נוכחה כי נשים רבות במצבה אינן מוצאות סיפוק בחייהן, כמוה. היא החלה להתעמק בנושא, חיברה שאלונים וערכה ראיונות עם נשים.
בשנת 1958 הגישה לעיתון נשים מאמר בו חקרה את הפוטנציאל האבוד של בנות מחזורה וסטודנטיות בקולג' באותה עת, אך הוא נדחה כיוון שהיה פמיניסטי מדי לטענת עורכי העיתון.
מחקרה והתנסויותיה האישיות היוו בסיס לכתיבת ספרה המהפכני "המסתורין הנשי" ("The Feminine Mystique") ב-1963. הספר, שהפך לרב-מכר ותורגם לשפות רבות, עוסק בבעיות האשה בחברה המודרנית. הוא תיאר את תפקידן של הנשים בחברות תעשייתיות בכלל ותפקידן כעקרות בית במשרה מלאה בפרט, אותו ראתה פרידן כתפקיד חונק. הספר היה לרב-מכר פמיניסטי.
לפרידן הוצעו משרות אקדמיות. עם ספריה האחרים נמנים "השלב השני (The Second Stage)", אותו כתבה בנימה פחות רדיקלית, "זה שינה את חיי" (It Changed My Life) והאחרון "התחדשות: המעבר לגיל השלישי (The Fountain of Age)" שראה אור בעברית.
בין השנים 1966-1970, הקימה את "ארגון הנשים הלאומי האמריקאי" (ביחד עם פאולי מאריי, אשת הכמורה האפרו-אמריקאית האפיסקופלית הראשונה), והיתה נשיאתו הראשונה. הארגון פעל לשוויון הזדמנויות לנשים, הן בתחומי התעסוקה והן בתחומי הפוליטיקה.
בטי פרידן נחשבת לאחת מהפמיניסטיות המשפיעות ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20.

הציעו אותה בעיר שלכן, כל עיר.

תמונה: ויקיפדיה
ויקיפדיה

 

 

רות פירסט (1925-1982)

למה אין על שמה רחובות?רות פירסט
חוקרת, פובליציסטית ואקטיביסטית בתנועת האנטי-אפרטהייד הדרום אפריקאית.
נולדה ביוהנסבורג כבת למשפחת מהגרים יהודיים מלטביה, שהיו ממקימי המפלגה הקומוניסטית הדרא"פ. החלה בפעילות פוליטית בזמן לימודיה האקדמיים והיתה ממקימי "הפרדרציה לסטודנטים פרוגרסיביים" ובין חוג חבריה נמנה נלסון מנדלה.
לאחר לימודיה התבסס מעמדה בתוך המפלגה הקומוניטית אחרי מעורבתה בסדרה של שביתות, ותפקידה בעורכת בפועל של מספר עיתונים רדיקליים והשתתפות בהפגנות ומהומות כנגד האפרטהייד.
עקב פעילותה הפוליטית ננקטו כנגדה צעדים חריפים. היא הואשמה בבגידה תחת החוק הדרא"פ, ונאסר עליה להשתתף באספות פומביות, לפרסם מאמרים ואף נאסר לצטט אותה במאמרים עתידיים. לאחר מהומות פוליטיות שטלטלו את דרא"פ בשנת 1963 היא הוחזקה במעצר מנהלי עקב חתירתה הבלתי מתפשרת לשיוון- והיתה האישה הלבנה הראשונה אשר ננקטו כנגדה צעדים כאלו.
ב-1964 היא יצאה לגלות לאנגליה, שם הפכה להיות חלק משמעותי מתנועת ההתנגדות לאפרטהייד הבריטית, והרצתה באוניברסיטאות שונות.
ב-1978 עברה החלה לעבוד באקדמיה במוזמביק, שם המשיכה לפעול כנגד שלטון האפרטהייד.
בשנת 1982 נרצחה שם- ע"י מעטפת נפץ שנשלחה לאוניברסיטה ומוענה אליה ספציפית.
בישראל אין רחובות על שמה.

איפה כדאי להציע?
בכל עיר בה אנשים שואפים לשיוון ויכולת למיצוי עצמי, בלא הבדלי דת, מין, וצבע עור.


בתמונה: רות פירסט בגרפיטי של האומן בן סלואו בסוואטו
מידע נוסף
(אין עליה ערך בעברית בויקיפדיה)

שוש (שושנה) עטרי (2008-1950)

למה אין עוד רחובות על שמה?שוש עטרי

שוש עטרי הייתה שדרנית רדיו, מגישת טלוויזיה, פזמונאית ושחקנית ישראלית.
היא עבדה כעורכת מוזיקלית, קריינית ושדרנית מוזיקה בגלי צה"ל ובקול ישראל. בשנות השמונים הייתה מכוכבות רשת ג', ובמשך שנים הגישה את תוכנית הלהיטים המובילות. ב-1996 הייתה בין מייסדי תחנת רדיו "לב המדינה" והייתה משדרניה הראשונים.
במקביל לעבודתה ברדיו, עטרי התפרסמה גם כמנחת השעשועון הפופולרי "פיצוחים" בטלוויזיה החינוכית, וכן שיחקה בהצגות שונות ובסדרת הדרמה "הכל דבש" בערוץ 2. היא גם כתבה כמה שירים שבוצעו על ידי גלי, אחותה.

יש רחוב על שמה בנתניה בלבד. מומלץ להציע אותה ברחובות, שבה נולדה, ובאיזור השרון (שם למדה בפנימיית הדסים ושם החלה לקריין) – אבן יהודה, קדימה-צורן, תל מונד, אולי גם רעננה וכפר סבא – למה לא בעצם?

ויקיפדיה
תמונה: טל רי

חנה זמר (2003-1924)

מגיע לה רחוב על שמה…חנה זמר

עורכת, פובליציסטית ישראלית בכירה, מגישת רדיו וטלוויזיה. האישה הראשונה שכיהנה בישראל כעורכת ראשית של עיתון יומי גדול: "דבר". כלת פרס הרצל, פרס נורדאו ופרס סוקולוב על עבודתה העיתונאית.

את דרכה המקצועית כעיתונאית החלה זמר בעיתון "אֹמֶר", ביטאון מפא"י לעולים חדשים. משם המשיכה לעיתון "דבר", שם שימשה כתבת פרלמנטרית ומדינית, דיווחה מהכנסת והייתה אחראית לסיקור ענייני מפלגות. בסוף 1961, עם חזרתה לארץ משליחות העיתון בארצות הברית, התמנתה לעמוד בראש מערכת "דבר" בירושלים ולכותבת קבועה של העיתון. ביולי 1970 מונתה לעורכת הראשית, תפקיד שמילאה עד פרישתה ב-1990. שנים רבות שימשה זמר כיו"ר ועדת העורכים, גוף לתיאום בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין גורמי הביטחון במדינה.

זמר נודעה כעיתונאית פובליציסטית, מעמיקה, יוצאת דופן ובעלת יכולת כתיבה ויכולת ניתוח מבריקות במיוחד. היא הייתה "גם מורה יוצאת מן הכלל לעיתונאים. היא הייתה מוקפת בצעירים, בגיל ובהישגים, והיא הייתה כוח מדרבן – להעז ולהשיג יותר" (מתוך דברים לזכרה שנשא נחום ברנע, שהחל את דרכו העיתונאית ככתב "דבר").

במובנים רבים שיקפו עמדותיה פמיניזם: "אני לא רוצה לדחוף את הנשים לשום עמדה ולשום תפקיד, ובעיני אישה היושבת בבית ומגדלת את ילדיה חשובה כמו מנהלת בנק. מה שנראה לי כחיוני לשוויון האמיתי הוא התנאים החברתיים שיאפשרו לאישה לבחור בדרך שהיא רוצה בה […] על אלה אני מוכנה להילחם, אבל חופש הבחירה צריך להיות של האישה עצמה." אף שעד אחריתה דחתה את הגדרתה העצמית כפמיניסטית, במובנים רבים סיפור חייה הוא של עיתונאית פמיניסטית, שדחתה את הסדר המגדרי הקיים הן במישור האישי והן במישור הציבורי ואף פעלה לשינוי המצב. במאמרים רבים שכתבה עסקה בנושאים הקשורים בנשים, כמו מנהיגות של נשים, תעסוקה של נשים, אלימות כלפי נשים וחלוקת התפקידים בין המינים בחברה.

יש רחוב על שמה בתל אביב, אך ראוי להנציחה בערים נוספות.

צילמה: ענת ענבר
ויקיפדיה