מרים (מירי) צחי (1954-2020)

צלמת עיתונות ישראלית.

מרים צחי נולדה ביפו, להורים ילידי טורקיה.  בגיל 12, לכבוד בת המצווה, קיבלה במתנה מאביה מצלמה, מתנה אשר היתה נקודת התחלה לקריירה שלה (אשר החלה למעשה רק כשהיתה בת 40).

אחיה של מירי, יהודה מזרחי, סיפר לאחר מותה: "זו הייתה מתנה מדהימה באותם ימים. רמת החיים בבית הייתה מאוד נמוכה, וכדי לקנות מצלמה אבא היה צריך לחסוך מעצמו אוכל. היום זו נשמעת מליצה, אבל זה היה ממש כך".

לאחר השירות הצבאי, למדה מירי רישום ואמנות באוניברסיטה העברית ובבצלאל. בתקופה זו, התיישבה ביחד עם בעלה בהתנחלות ענתות, חזרה בתשובה והקימה משפחה.

בשנת 1997 התקבל הצילום הראשון של צחי לעיתון "מקור ראשון", לאחריו התקבלה לעבודה קבועה בעיתון. בהמשך צילמה גם עבור העיתונים "ישראל היום" (שם עבדה כמעט מיום הקמתו) ו"בשבע".

צחי התמקדה בצילום המציאות של מתנחלים ופלסטינים בגדה המערבית.

היא סיפרה: "כשהתחלתי לא היו הרבה צלמים שהתמקדו באזור. עם השנים נפתחו לי דלתות, והיום אנשים מכירים אותי, נותנים בי אמון".

מרים צחי תיעדה מקרוב את חיי המתנחלים, נוער הגבעות, עימותים בין יהודים לערבים והפגנות אלימות.

היא תיעדה את החיים של המתנחלים בגוש קטיף בשנה שקדמה לתוכנית ההתנתקות, והמשיכה לתעד גם במהלכה. בין היתר, תיעדה את פינוי גוש קטיף ואת ההפגנות והמחאות נגדה, תיעדה את פינוי עמונה ואירועים רבים באינתיפאדה השניה.

היא סיפרה: "הייתי שם כדי להביא את הכאב של האנשים ולתעד מהזווית שלי".

במהלך הקריירה שלה הותקפה על ידי מושאי הצילום שלה, משני צדדי המתרס.

צילומים רבים שלה עלו לכותרות באירועים שונים, ואף זכו בפרסים בתערוכות כמו "עדות מקומית".

בריאיון לעיתון "עכבר העיר" בשנת 2014, סיפרה: "אני רואה בעבודה שלי אומנות לכל דבר. […] בתמונות שלי אני לא לועגת לאנשים, היו לי הזדמנויות כאלו עם פוליטיקאים, אבל אף פעם לא הרמתי את המצלמה על מנת לתפוס את החולשה של הבן אדם מולי. אני גם משתדלת להוציא את הכאב כמה שאני יכולה. […] הייתי למשל בפינוי של איזשהו כפר […] נכנסתי פנימה, נכון, אני אישה דתיה, יהודיה, ובאותו רגע זה לא שינה לי. נכנסתי ותפסתי את הכאב של האנשים והילדים".

צחי נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2020. היא הותירה אחריה חמישה ילדים. בת 66 היתה במותה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

למידע נוסף:

https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/181889/

אילנה צור (1943- 2020)

קולנועית, מייסדת דוקאביב.

אילנה צור הגיעה אל הקולנוע מ"קול ישראל", שם הגישה ויצרה תוכניות דוקומנטריות. אחת התוכניות שלה, שהתבססה על סיפור מעורבותו של דודה בלכידתו של יאיר שטרן – עניינה את הבמאי הדוקומנטרי יהודה קווה, שביקש לעשות ממנה סרט. צור הסכימה, בתנאי שתהיה שותפה לכל שלבי הפקתו של הסרט. לאחר מכן יצרה לבדה את הסרטים ״אלטלנה״ ו״שנים טרופות״ (שעסק בניצולי שואה המאושפזים בבית החולים אברבנאל) והציגה אותם בפסטיבלים שונים בעולם.

כאשר היתה בפסטיבלים בחו"ל חשבה על הרעיון ל"דוקאביב". היא השיקה את פסטיבל דוקאביב הראשון בשנת 1999, עם 50 סרטים שהוצגו לאורך 4 וחצי ימים בפני 5,000 צופים. היא עשתה זאת במטרה לקדם את הסרט התיעודי בישראל ולהביאו לחזית העשייה הקולנועית.

עם השנים הפסטיבל התרחב, כל מהדורה שלו נמשכה עשרה ימים והציגה יותר ממאה סרטים חדשים בארץ ובעולם. הפסטיבל החל בתל אביב ולאורך השנים הגיע גם לצפון והדרום. לפני שנתיים האקדמיה האמריקאית לקולנוע בחרה בו כפסטיבל המרכזי שהזוכים בו כשירים באופן אוטומטי להשתתף בתחרויות אוסקר לסרטי תעודה.

צור ניהלה את הפסטיבל במשך 12 השנים הראשונות לקיומו, בשנתיים האחרונות כמנהלת אמנותית.

בשנת 2016 יצרה את סרטה הדוקומנטרי האחרון והמשפחתי, "עיניים כחולות – עיניים חומות" אשר הוקרן בפסטיבל ובשנת 2018, בחגיגות ה-20 לדוקאביב, אצרה תוכנית מיוחדת של פנינים קולנועיות משנותיה כמנהלת אמנותית.

אילנה האמינה בכוחו של הקולנוע התיעודי לשנות מציאות. במהלך השנים אמרה כי היוצרים הדוקומנטריים בישראל מצליחים להאיר תהליכים חברתיים חשובים במציאות המקומית. נושאים כמו הגירה, מפגשי תרבויות מזרח ומערב, מפגשי דתות ואקולוגיה היו בעיניה בעלי חשיבות עצומה, והיא הייתה בטוחה שהקולנוע התיעודי העוסק בהם תורם ליצירתה של חברה אזרחית אינטליגנטית, רחבת אופקים וביקורתית.

לאחר מותה הוענק פרס "מעבר למסך" על שמה. המועמדים לפרס הם סרטים ישראלים ובינלאומיים אשר יוצריהם או גיבוריהם פועלים על מנת להביא לשינוי במציאות החברתית, הסביבתית והפוליטית. נושאים שהיו חשובים לצור, והיא קידמה אותם לאורך שנותיה כמנהלת הפסטיבל.

שירי ונגה צור, בנותיה של צור, סיפרו: "החזון של אמא היה להפיץ את עולם הסרטים הדוקומנטריים שמביא את המציאות הישראלית ואת הנעשה בעולם לתל אביב בתחילה ומשם לכל הארץ ולפריפריה. היוזמה שלה, קרי הקמת דוקאביב, תרמה לפריחה של היצירה התיעודית הישראלית שהיתה כל כך גאה בה בארץ ובעולם".

רמי שלמור, יו"ר עמותת דוקאביב, ספד לה: "שוחרי הסרט הדוקומנטרי מתאבלים מרה על לכתה של הוגת הרעיון והמייסדת של דוקאביב, אילנה צור. סיפורו של דוקאביב הוא גם סיפורה של אילנה. הוא סיפור על לידתו של רעיון שהפך להצלחה בינלאומית. היום יש לדוקאביב מקום של כבוד על המפה העולמית של הפסטיבלים לקולנוע דוקומנטרי, ובמאים ומפיקים מכל העולם נלחמים על הזכות להציג בו את סרטיהם. לולא הגשימה אילנה את חלומה לפני 22 שנה, ספק אם היתה היום ליוצרים הדוקומנטריים במה כל כך חשובה להציג בה את יצירותיהם".

גליה בדור, מנהלת פסטיבל דוקאביב, הוסיפה: "אילנה צור היא אבן הייסוד של דוקאביב. הידע והאהבה העצומה שלה לקולנוע דוקומנטרי ימשיכו להוות מקור השראה לעמותת דוקאביב גם בהמשך הדרך. מותה הוא אובדן גדול לעולם התרבות בכלל ולעולם הדוקומנטרי בפרט".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב.

בינה ברזל (1933-2020)

עיתונאית ומשוררת, שימשה גם ככתבת לענייני מפלגות, ופרשנית פוליטית מטעם "ידיעות אחרונות".

נולדה בתל אביב. את דרכה העיתונאית בצה"ל, ככתבת בביטאון "במחנה נח"ל". לאחר סיום שירותה הצבאי, שימשה ככתבת בעיתונים "הדור" ו"הבוקר".

בתחילת שנות ה-70' עברה לעבוד בידיעות אחרונות, ובהמשך דרכה שם, מונתה לכתבת פוליטית של העיתון.

במסגרת תפקידה זה, סיקרה מערכות בחירות רבות.

לאחר פרישתה לגימלאות, עסקה באיסוף שירים שכתבה לאורך השנים, ובהוצאת ספר משיריה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/בינה_ברזל

קרדיט תמונה: התמונה מתוך ויקישיתוף, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

צילום: יאיר בן חיים.

נומה שילה (1942-2020)

עיתונאית וסופרת ילדים.

נולדה בתל אביב וגדלה בה. למדה בבית הספר "גאולה" בתל אביב, ובגימנסיה גאולה בעיר.

לאחר סיום שירותה הצבאי למדה בסמינר הקיבוצים הוראה לחינוך גופני, ובסיום לימודיה אלה עבדה בתיאטרון כמנהלת הפקות, ועסקה בתיאטרון, פירסום, ויחסי ציבור. שימשה כעוזרת במאי לניסים אלוני ז"ל.

בשנת 1976 החלה לעבוד בידיעות אחרונות כעורכת מדור תגובות, מדור שאותו ערכה לאורך שנים ארוכות.

פירסמה ארבעה ספרי ילדים, ובשנת 1997 זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/נומה_שילה

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ארשגוהי טאוטיג (1875-1922)

עובדת סוציאלית וסופרת ממוצא ארמני.

ארשגוהי טאוטיג נולדה בשכונת אורטקוי בעיר איסטנבול שבטורקיה. כאשר סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי נסעה לאנגליה ולמדה בתיכון בצפון יורקשייר. בהמשך, עברה לפריז שם רכשה השכלה גבוהה.

בתקופתה בפריז, ארשגוהי טאוטיג לקחה חלק בכתיבת המילון הצרפתי-ארמני של ג. לוסיאן ופעלה כחוקרת שפה.

לאחר סיום לימודיה בפריז חזרה לאיסטנבול והחלה לכתוב עבור כתבי עת ארמניים בנושאי ספרות ודעה.

היא היתה חברה בארגון הארמני "אזקנוור האיוהאטס אנגרוטיוני", אשר פעל למען הקמה והפעלה של בתי ספר לבנות באזורים ארמניים באימפריה העות'מנית.

כאשר התקבלה הידיעה על טבח הארמנים על ידי הטורקים במחוז אדאנה, ביקש הארגון לסייע בכל דרך אפשרית. ארשגוהי טאוטיג נסעה לאזור אדאנה וכתבה על הזוועות שראתה. היא פרסמה ספר בשם "חודש בקיליקיה" בשנת 1910, אשר היה הדיווח הראשון של עדת ראיה לגבי המצב הקשה באדאנה.

ארשגוהי חלתה לאחר שבעלה נכלא על ידי העות'מאנים ועברה לשוויץ להבראה, שם חיה עד שנפטרה בשנת 1922. נאמר כי מילותיה האחרונות היו "כולנו קורבנות", תוך שהיא מתייחסת לרצח העם הארמני.

מיכל מירון שקד (1957 – 2007)

עיתונאית וסופרת.

מיכל מירון שקד נולדה בירושלים וכבר כילדה כתבה בעיתון דבר לילדים, היא חלמה להיות חוקרת ספרות, ולכתוב ביוגרפיות על אלכסנדר פן ורחל. בשנת 1978 החלה לכתוב בעיתון מעריב במקביל ללימודיה באוניברסיטת תל אביב. בתחילת שנות ה-80 החלה לעבוד במקומון "ירושלים", וכתבה בו את מדור "העיניים של מיכל". לאחר מכן עברה לכתוב במקומון הירושלמי כל העיר, ובעיתון ידיעות אחרונות. באותה תקופה זכתה לכינוי "ברקודה", מכיוון שדגלה בעיתונות אגרסיבית.

ב-1985 עברה להתגורר בניו יורק וכתבה במגזין "פנטהאוז" ובעיתון "ספין", היא כתבה תחת השם מישל מיירון. במסגרת עבודה זו חשפה את שמו של יוסי גינוסר כבכיר השב"כ המעורב בפרשת קו 300. במקביל עבדה ככתבת בשבועון כותרת ראשית, שבו כתבה טור בשם "מכתב מניו יורק. ב-1992 שבה לארץ והחלה לכתוב טור יומי בעיתון מעריב.

ב-1993 הגישה בערוץ 2 את תוכנית השיחות הלילית "בין הסדינים", שעסקה בבעיות זוגיות ומיניות, ונחשבה לתוכנית הסקס הראשונה בטלוויזיה. התוכנית ספגה ביקורות קשות ומירון שקד אמרה על כך כי "פתאום גיליתי שאני מלכת הפרובוקציות, זה עצבן, כי התוכנית בעצם הקדימה את זמנה".

ב-1994 כתבה את הספר "אם תיגע בי אני אצרח" שעסק בגילוי עריות ונפרשה בו מערכת יחסים מתעללת בין אב לבת. עם פרסומו עורר הספר סערה באמצעי התקשורת, והועלו השערות האם הספר מבוסס על חומרים אישיים. בסופו של דבר, אישרה מירון שקד בראיון עיתונאי כי הספר הוא אוטוביוגרפי. לאחר מותה ב-2011, התפרסם ספר נוסף שלה בשם: "ענדתי עגילים כחולים", הספר כולל שירים פרי עטה ומלווה במילות פרידה מפי כמה מחבריה הקרובים.

ב-1998 שימשה למשך תקופה של שנה כדוברת רשות השידור. בסוף שנות ה-90, כתבה במגזין האתר וואלה!, וב-2000 הקימה וניהלה את האתר המגזיני "Iwomen", אתר שהפך להיות אחד מהמקורות החשובים ביותר לתכנים בענייני נשים. בשנותיה האחרונות הייתה פעילה במיוחד בשיח הנשי והפמיניסטי בישראל.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ותל אביב.

מרים בן (1927-2001)

אקטיביסטית פוליטית, סופרת וציירת יהודיה-אלג׳יראית.

נולדה כמריליז בן חיים באלג׳יריה לאב יהודי-ברברי ולאם אנדלוסית, מצאצאי מגורשי ספרד. גדלה בבית חילוני-קומוניסטי, ולדבריה רק בגיל 7 הבינה שהיא יהודיה, בעקבות התנכלויות של ילדים בביה״ס.

ב-1940, בהיותה בת 13, סולקה מביה״ס בשל תקנות חדשות של ממשל וישי כנגד היהודים באלג׳יריה. היא עברה לבי״ס יהודי, אך הוצאה ממנו עקב התנגדות אביה לציונות והשלימה את לימודיה בבית.

במקביל הצטרפה לארגון הנוער הקומוניסטי והחלה לעסוק בפעילות חברתית ופוליטית. רוב הנערים והגברים בסביבתה הקרובה גויסו לצבא הצרפתי, ובגיל 14 היתה בן-חיים – אז כבר מרים בן – לנשיאה הראשונה של הארגון.

עם סיום מלחה״ע ה-2 שבה לספסל הלימודים והמשיכה ללימודי פילוסופיה והוראה. היא נשלחה ללמד בכפר מבודד ועני שרוב תושביו אנאלפבתים ופעלה להענקת השכלה ומודעות פוליטית-לאומית לתלמידיה. בתקופה זו כתבה לעיתון הקומוניסטי Alger Républicain.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של אלג׳יריה ב-1954 הצטרפה בן לשורות הלוחמים נגד הכיבוש הצרפתי באזור הרי האטלס. ב-1958 בית דין צבאי צרפתי גזר נגדה, בהיעדרה, 20 שנות מאסר. השלטונות לא הצליחות לתפוס אותה, אך התנכלו לבני משפחתה שנאלצו להגר למרסיי.

עם הכרזת עצמאות אלג׳יריה ב-1962 קיבלה בן תפקיד במערכת החינוך של הממשל החדש, אך במהרה עברה לצרפת בשל מצבה הבריאותי. ב-1965 עלה לשלטון הגנרל בומדיין, ובן נאלצה להישאר בפריז בשל יחס המשטר החדש לקומוניסטים. בתקופה זו למדה בסורבון, כתבה חיבורים היסטוריים, מחזות, נובלות ושירה, ועסקה בציור.

ב-1974 שבה לאלג׳יריה והמשיכה לעסוק בהוראה, בכתיבה ובציור, תוך התמקדות בנושאי מעמד האישה בארצה.

עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1991 נאלצה לגלות שוב לצרפת עקב איומים על חייה מצד קנאים אסלאמיים, שם המשיכה את פעילותה הציבורית, הספרותית והאמנותית. ב-1999 פרמה ספר זכרונות, וב-2001 הלכה לעולמה.

התמונה מאתר Socialgerie.net ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

זלציה לנדמן (1911 – 2002)

עיתונאית וסופרת. עסקה בשימור השפה והתרבות היידית.

זלציה פסווג נולדה בגליציה. במהלך מלחמת העולם הראשונה שהתה עם סביה עד שהיתה בת שש, אז עברה עם הוריה לשוויץ. לאחר סיום בית הספר התיכון נסעה ללמוד משפטים ופילוסופיה בברלין. במקביל למדה שרטוט אופנה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933 עברה ללמוד באוניברסיטת בזל. היא סיימה דוקטורט בפנומנולוגיה ותורת ההוויה באוניברסיטת ציריך בשנת 1939.

לנדמן עסקה בעיקר בשימור ובהגנה על היידיש. ב-1960 פרסמה את ספרה על ההומור היהודי, Der jüdische Witz, הנחשב לספר יסוד בתחום, שהפך לרב-מכר בגרמניה ותורגם לשפות רבות. מלבדו, כתבה ספרים רבים, כולם על התרבות, המסורת והבישול היהודיים. כמו כן, תרגמה ספרים משפת היידיש.

הרבה מבני משפחתה של לנדמן לא שרדו את השואה. היא ראתה ביצירתה רקוויאם לתרבות היהודית היידית שהלכה לאיבוד. בהקדמה לספרה משנת 1979, כתבה: "הספרים הבאים שלי עוסקים באותו נושא: שפה וספרות יידית, יהדות, המטבח הכשר". היא עשתה מאמץ לתרום על מנת לשמור על המורשת התרבותית היהודית שהלכה ונהרסה גם כאשר נגעה בכך בפן הפוליטי: "בהתמודדות אינטנסיבית עם העולם שנהרס באכזריות, אני רגישה כעת לכל סוג של איום אשר מגיע מחוץ לעולם היהודי".

ב-1978 כשכבר היתה סופרת מוערכת, היתה בין המקימות של "אינטרנשיונל פאן" בליכטנשטיין. איגוד סופרים עולמי, שמטרתו קידום ידידות ושיתוף פעולה אינטלקטואלי בין סופרים ברחבי העולם.

בשנות ה-90 פירסמה מאמרים במגזין הגרמני Staatsbriefe.

שושנה אשמן שגב (1923-1965)

סופרת ילדים, עורכת ועיתונאית.

נולדה בתל אביב, סיימה את לימודי בית הספר היסודי, ואת לימודי בית הספר התיכון בתל אביב, השלימה את לימודיה בבית מדרש למורים, עסקה בהוראה והייתה מורה וכן פסנתרנית.

בשנת 1948, עשתה הסבה לעיתונאות, והחלה בפירסום סיפורים קצרים, רשימות וטורים שפורסמו בעיתוני הילדים של התקופה ההיא. לאחר מכן, עברה לעבוד בעיתון לאישה, שבו שימשה ככתבת בכירה ועורכת מדורים שונים בעיתון.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%95%D7%A9%D7%A0%D7…

קרדיט תמונה: עטיפת ספרה של שושנה אשמן שגב "בנות הנעורים". התמונה מתוך אתר findabook ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

אז איפה כדאי להנציח אותה? תל אביב יפו

שוש קורמוש (2001-1948)

אמנית ישראלית. נולדה כרוזה פרלמוטר ברגנסבורג, גרמניה, לזוג הורים ניצולי שואה מפולין. בהיתה פעוטה עלתה המשפחה לארץ והתגוררה במעברות שונות, ובהמשך בדירת חדר וחצי בשכונת ביצרון שבת״א.

קורמוש החלה ללמוד אמנות רק בגיל 45, ולאחר סיום לימודיה, עבדה כצלמת עיתונות בעיתון ׳העיר׳, שם פיתחה את תחום צילום מופעי המחול והתאטרון.

על אף שיצרה במשך כ-12 שנים בלבד, הספיקה קורמוש לפתח מספר סגנונות, המתאפיינים ברובם בקשר הדוק לאמנות הציור ומושפעים מסנגון הצילום הסוריאליסטי.  עבודתה התבססה על טכניקות ידניות ותהליכי יצירה מורכבים. רבות מעבודותיה מושפעות מחוויות החיים שלה ושל משפחתה בעבר ובהווה – בפרט סביב נושאי המוות והחיפוש אחר סדר פנימי.

בשל מחלתה בשנים האחרונות לחייה, לא יכלה יותר לעסוק בצילום ולכן חזרה לציור.

קורמוש הציגה במספר תערוכות יחיד, וזכתה, בין היתר, בפרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית.

נפטרה בגיל 53 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

בתמונה: ללא כותרת (L7) הדפס כסף 1994-95. התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.