שמחה צברי (1913-2004)

14729236_1166463466775855_7820742780394948328_nפעילה פוליטית, חברת כנסת ואקדמאית.

שמחה נולדה בארץ ישראל לסעדיה וזהרה, עולים חדשים מתימן, אשר עלו לארץ במסגרת עליית "אעלה בתמר" של בני הקהילה. המשפחה התיישבה בשכונת נווה צדק התל-אביבית, ובילדותה הצטרפה שמחה לתנועת הצופים, אך בהמשך עזבה את הצופים לטובת "גדול עמל" – תנועת נוער קומוניסטית חדשה. שמחה נקשרה לרעיון הקומוניסטי, ולמרות גילה הצעיר, פעילותה הענפה בארגונים קומוניסטיים רבים הביאו לירידתה למחתרת בסוף כיתה ח'. מגיל צעיר התאפיינה שמחה באופיה החזק ונאמנותה הבלתי מתפשרת לשיוויון חברתי ולאידאל הקומוניסטי.

ב1930 נשלחה שמחה מטעם המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה לברית המועצות לשם לימודים, ושם זכתה לכינוי יאמינה – התימנייה. לאחר סיום לימודיה, חזרה שמחה לארץ ישראל ולקחה חלק במגוון פעילויות מחתרתיות נגד מטרות בריטיות וציוניות כאחד. שמחה נעצרה מספר פעמים, ואף ישבה בכלא לתקופות שונות. תכתובת פנים ארגונית מגלה כי שמחה זכתה להערכה רבה בשורות המפלגה הקומוניסטית: "יאמינה, אשה משכילה ומפותחת, מתמצאת היטב בשאלות הפוליטיות… זוכה בכבוד מיוחד וביוקרה ואפשר לקדמה לעבודה אחראית יותר". ואכן, החל מ1934, בהיותה רק בת 21, שמחה לא הייתה רק בת זוגו של אל-חילו, ראש המפלגה, אלא שימשה גם כחברת הוועד המרכזי, מספר שתיים במפלגה ואחת מהדמויות הבולטות ביותר בתנועה הקומוניסטית של אותם ימים.

עם הקמת המדינה, הצטרפה שמחה לקומוניסטיים העבריים אשר היו חלק ממפלגת מפ"ם. אולם לאחר הצטרפותם של חבריה הפוליטיים למק"י, מצאה את עצמה מחוץ למערכת הפוליטית. בגיל 41, ללא בית פוליטי ולאחר שזוועות משטרו של סטלין החלו להתברר, גרמו לשמחה לשבר אידיאולוגי ואישי קשה. שמחה החליטה לחזור לספסל הלימודים, השלימה בגרויות, והמשיכה עד לתואר דוקטור במזרחנות מטעם הסורבון. לאחר חזרתה לארץ, שימשה שמחה כמרצה באוניברסיטת ת"א עד ליום מותה.

לקריאת נוספת

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה נולדה והתגוררה במרבית ימיה.
עיריית תל אביב יפו

** התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן **

זינה הרמן (1914-2013)

12743901_981932625228941_4809558624210864925_nלמה היא לא מונצחת?

דיפלומטית וחברת כנסת ישראלית. עבודתה הציבורית של הרמן התאפיינה בנתינה לזולת, דאגה לזכויות ילדים ונוער, סיוע ועזרה לאחר. עבודתה בתוך תחומי מדינת ישראל סייעה לביסוס מערך העבודה הסוציאלית, ופעולתה הדיפלומטית באו"ם סייעה לקבלת ישראל במישור הבינלאומי.
הרמן נולדה בלונדון בשנת 1914 למשפחת שטרן- משפחה יהודית מבוססת. בשנת 1935 סימה את לימודיה בחוק ויחסים בינלאומיים. במהלך לימודיה האקדמאיים פגשה בקיימברידג' את אבא אבן ואת אברהם הרמן (שלאחר מכן התחתנה איתו), שהכניסו אותה למעגלים הציוניים בשנים אלו. עם סיום לימודיה היא החלה לעבוד בפרסום, אולם עם התדרדרות המצב באירופה היא פרשה מעולם זה והחלה לעבוד בסיוע לפליטים. תודעתה הציונית התחדדה בשנים אלו והרמן עלתה יחד עם בעלה לישראל בשנת 1940.
בראשיתה דרכה בארץ עבדה כעובדת סוציאלית, ולאחר מכן, בין השנים 1943-1949 עבדה במחלקת ההסברה של עליית הנוער. עם קום המדינה היתה הרמן חלק מהגרעין המייסד של משרד החוץ, וסייעה לגבש את המדיניות הדיפלומטית של המדינה הקמה.
עם קום המדינה מונתה לחברה במשלחת ישראל לאו"ם, תפקיד בו שימשה עד שנת 1955. בסיום כהונתה באו"ם מונתה לנציגת מדינת ישראל ביוניצ"ף. בשנים 1957-1959 מנהלת המחלקה למוסדות בינלאומיים במשרד החוץ.
בשנים 1969-1974 כיהנה כחברת הכנסת השביעית מטעם סיעת המערך. הייתה חברה בוועדת החינוך ובוועדת השירותים הציבוריים. בין השנים 1976-1996 היתה נציגה של כבוד בועדה לפליטים באו"ם.
לאורך השנים פעלה במסגרת ארגונים בינלאומיים בנושאי רווחה, זכויות אדם ומעמד האישה ופעלה ללא לאות לזכויות קבוצות מוחלשות.

איפה כדאי להציע? ירושליים- שם פעלה ושירתה את הציבור, חולון, הנחשבת עיר הילדים, תל אביב- עיר מרכזית לפעילות דיפלומטית ובינלאומית בארץ.

להמשך קריאה
התמונה באדיבות אתר הכנסת

שרה דורון (1922-2010)

12651366_974571999298337_300131766247396978_nמגיע לה רחוב משלה!

חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, חברת כנסת, כיהנה כיו"ר מכבי שירותי בריאות.
שרה נולדה בליטא ועלתה לישראל כשהייתה בת 11. היא החלה את הקריירה הציבורית שלה כיו"ר ועד ההורים העירוני בתל אביב. בשנת 1967 נבחרה למועצת העיר מטעם מפלגת גח"ל, ושירתה כיו"ר ועדת החינוך העירונית בתל אביב.
לאחר קרוב לעשור בעיריית תל אביב נבחרה שרה לכנסת בשנת 1977, מטעם מפלגת הליכוד. היא מונתה לשרה בלי תיק ובכך הפכה לאישה השלישית בישראל שמונתה לתפקיד שרה. שרה שימשה כיו"ר הקואליציה וכחברה בוועדת החוץ והבטחון, בוועדת הכנסת, בוועדת החינוך והתרבות ובוועדת העבודה והרווחה. במסגרת פעילותה הפרלמנטרית יזמה את חוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה.
החל משנת 1988 כיהנה שרה בהתנדבות כיו"ר הנהלת מכבי שירותי בריאות. היא ניהלה את התמודדותה של מכבי עם חוק הביטוח הבריאות הממלכתי שנכנס לתוקף בשנת 1995.
מדי שנה מתקיים כנס של "קבוצת מכבי" הקרוי על שמה.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בתל אביב-יפו.

לקריאה נוספת
תצלום: אתר הכנסת.

פסיה ארוך (1947-2014)

מגיע לה רחוב משלה!פסיה ארוך

אשת חינוך, פעילה פוליטית וחברתית, חברת עיריית אילת.

פסיה הקדישה את חייה לפעילות ציבורית בעירה, אילת, ובפרט לחינוך. היא החלה את דרכה המקצועית כמורה, ובהמשך הפכה למנהלת בית ספר יסודי. היא ניהלה את פרוייקט "נוער שוחר מדע" במכללת אילת, ואף כיהנה כיו"ר מכללת אילת. בעבודתה כמנהלת "עמל הישגים" באילת הצליחה להביא לעיר סגל מקצועי שיילמד מקצועות נדרשים כגון הנדסאי חשמל, תוכנה, תעשייה וניהול וכו'.
דלתה של פסיה תמיד הייתה פתוחה בפני כל מי שנזקק לעזרה. היא סייעה ככל שיכלה לאוכלוסיות מוחלשות – קשישים, נכים, אמהות חד-הוריות ועוד.
בין השנים 1993-2003 שימשה פסיה כחברת עיריית אילת מטעם מפלגת "מרצ". כחברת עירייה הובילה פסיה את המאבק נגד הקמת קזינו באילת, ומאבק לסגירת בתי הבושת בעיר. בנוסף, הייתה פסיה ממובילי המהלך להקמת שלוחה של אוניברסיטת בן גוריון באילת.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בעירה, אילת, בה חיה ופעלה. מאז מותה של פסיה לפני כשנתיים, מנסה משפחתה להנציח את זכרה בעיר אך העירייה לא משתפת פעולה. כדאי לפנות לעיריית אילת ולהדגיש את חשיבותו של הנושא.

תמונה באדיבות ענבל נצר.

 

חנה לוין (1897-1985)

מגיע לה רחוב משלה!חנה לוין

ראשת עיריית ראשון לציון. יו"ר ויצו ישראל. נשאה את פנקס השירות מס' 1 של חיל הנשים של צה"ל. הייתה ראשת העירייה הראשונה שכיהנה במדינת ישראל.
חנה נולדה ברוסיה למשפחה ציונית. כשמלאו לה 26 עלתה לארץ יחד עם משפחתה. בארץ הכירה את מיכאל לוין שיהיה לבן זוגה, וכעבור שנה נישאו.
בני הזוג לוין גרו בראשון לציון. בתקופה זו החלה חנה את פעילותה בויצו. במרוצת השנים היא שימשה כיו"ר ויצו בראשון לציון, יו"ר ויצו בישראל וחברת הנהלת ויצו העולמית. במסגרת עבודתה הקדישה חנה את עצמה לקליטת עולות ועולים חדשים, סייעה לעולות למצוא עבודה ומגורים ולהיקלט בארץ. חנה אף הקימה קרן להלוואות לעולות החדשות מכספה הפרטי.

בשנת 1942 התגייסה חנה לחיל העזר הבריטי. במסגרת שירותה הצבאי טיפלה בחיילות העבריות וכונתה "אם החיילות העבריות". היא השתחררה בשנת 1945 בדרגת לוטננט, וגם אחרי השחרור הוסיפה לדאוג לרווחתן של החיילות והחיילים המשוחררים במסגרת לשכת השחרור.
כשהייתה בת 50, בשנת 1948, התגייסה חנה לצה"ל, ונשאה את פנקס השירות מס' 1 של חיל הנשים. היא שימשה כקצינת גיוס ראשית לחיל הנשים במלחמת העצמאות. גם אחרי שהשתחררה משירות סדיר המשיכה חנה לדאוג לרווחת החיילות והחיילים המשוחררים, בפרט לשיקום נפגעי הקרבות.
בשנת 1956 נבחרה חנה לראשות עיריית ראשון לציון. במהלך כהונתה הדגישה חנה את חשיבותו של חינוך הילדים והנוער והדאגה לרווחתם. במסגרת פועלה כראשת עיר הקימה בין היתר את השירות הפסיכולוגי העירוני, קונסרבטוריון ללימודי מוזיקה ואת "מפעל ההזנה" לילדי בתי הספר בעיר. בנוסף, תרמה מכספה הפרטי כסף להקמת "בית ויצו" בראשון לציון המשמש עד היום כמועדון לילדים ונקרא על שמה ועל שם בן זוגה.
חנה זכתה בעיטור "גור אריה" על ידי איגוד החיילים המשוחררים מכל הצבאות שנלחמו בנאצים.
זכתה בתואר "עמית כבוד" של האגודה למען החייל.
בשנת 1984 נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות ה-36 למדינת ישראל.

קיים על שמה רחוב אחד בלבד בישראל – בעיר ראשון לציון קיים רחוב "חנה ומיכאל לוין" על שמה ועל שם בן זוגה. כדי להציע אותה בערים נוספות! למשל, בחולון עיר הילדים, בערים בהן יש שכונות ליוצאי צבא כמו יבנה ותל אביב, ועוד.

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות משה פרידן

 

 

המלכה ברניקי (~28 – ~79)

מגיעים לה עוד רחובות וקרדיט נכון!ברניקי

מלכה יהודיה מבית הורדוס, אחת הנשים המשפיעות ברומא העתיקה, נכדה-רבתה של מרים החשמונאית.
שימשה כנראה, כמלכה לצד אחיה המלך אגריפס. כאשר הניצבים הרומיים החלו להתעמר באוכלוסיה היהודית, לגזול את כספי בית המקדש ולטבוח בחפים מפשע התחננה ברניקי על חייהם.
יחד עם ההנהגה היהודית בירושלים היא שלחה אגרת לנציב בסוריה בה התריעה על התנהגותו של הנציב פלורוס.
למרות ניסיונם של ברניקי ואגריפס לשכנע את העם לא למרוד ברומא, פרץ מרד וארמונותיהם הועלו באש. הותר להם לצאת את העיר אז גלו לסוריה.
כשרומא הכניסה כוחות לדכא את המרד מתעד יוסף בן מתיתיהו את ברניקי מתחננת בפני אחיה על חייו של יוסטוס איש טבריה שהוביל את המרד ובכך הצילה אותו ממוות.
ברניקי החלה מערכת יחסים עם טיטוס, בנו של אספסינוס, נציב בסוריה. היא היתה אז בת כארבעים אחרי שתי מערכות נישואים והוא בערך בן שלושים או צריך מכך. לאחר הדחתו והתאבדותו של נרון ומתוך אי יציבות, תומכת ברניקי במינוי אספסינוס לקיסר, עוזרת לו בעזרת קשריה וזוכה לראות איך אבי מאהבה הופך לקיסר.
היא ציפתה להנשא לטיטוס אך הרכילות, המזימות והשנאה כלפיה משום שהיתה יהודיה ו"מזרחית" כמו קלאופטרה הביאה לפרידתם. היא זכתה לראות את טיטוס הופך לקיסר בטרם שבה אל ממלכתו של אגריפס.

רחוב על שמה יש בירושלים, אבל עיניכן הרואות- ההסבר השגוי מאד מרגיז.
בטבריה יש על שמה מספר אתרים: הר ברניקי, שמורת מצוקי ברניקי, אמת ברניקי וחוף ברניקי. אנחנו סבורות שהגיע הזמן גם לרחוב על שמה בטבריה ובכלל בערי הגליל.

עוד מידע
צילום: שרון צימרמן

אמה תלמי (לוין) (1905-2004)

מגיעים לה רחובות!אמה תלמי

חברת כנסת, סגנית יו"ר הכנסת, סופרת, ממקימי קיבוץ משמר העמק.
מנערות היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", עלתה לבדה לישראל בגיל 19, עבדה בחקלאות בנין וסלילת כבישים.
היתה ממקימי קיבוץ משמר העמק, שימשה הגננת הראשונה.
מגיל 17 כתבה ופירסמה, מכתביה התפרסמו בדבר, משמר, דבר הפועלת ואחרים.
ספרה "לעת אוהלים" תיעד את ראשית הקיבוץ והעמיד במרכז דמויות נשיות. הספר היה יוצא דופן בעולם של כתיבה גברית על דיבורים גברים.
אחרי שנבחרה לכנסת מטעם מפ"ם עסקה בעיקר בנושאים חברתיים: פעלה למען שוויון זכויות לנשים והטבת מעמדן בזכויות יסוד, חינוך וקידום מגזרים מקופחים, קידמה שוויון הזדמנויות בחינוך, תוך דגש על שוויון בין מזרחים לאשכנזים ובתוך כך גם בין פריפריה למרכז ויצאה נגד כפייה דתית.

בבאר שבע ישנו רחוב "מאיר ואמה תלמי" על שמה ועל שם בעלה.
לא ידוע לנו על רחוב שהינו אך ורק על שמה.
מומלץ להציע אותה בירושלים, בחיפה שם התגוררה ובערים בפריפריה למענה פעלה בשנותיה כחברת כנסת.

צילום: אתר הכנסת
 

הלן סוזמן (1917-2009)

למה שלא יהיה רחוב על שמה גם בישראל?הלן סוזמן

פוליטיקאית יהודיה דרום-אפריקאית ששימשה שנים כקול חסר פשרות בפרלמנט הדרום אפריקאי שקרא לביטול האפרטהייד ולמתן זכות הצבעה לשחורים, לצבעונים ולהודים במדינה.
למרות נסיונות להשתיק אותה, להפחיד אותה ולאיים אותה, היא הוסיפה להלחם לביטול משטר האפרטהייד והמשיכה לבקר את נלסון מנדלה בכלא.
ידועה בכך שענתה לחבר פרלמנט שנזף בה שהיא עושה נזק לתדמיתה של דרום אפריקה: "אלו לא השאלות שלי שמביכות את המדינה- אלו תשובותיך!"
במהלך השנים זכתה לתואר אבירות ממלכת בריטניה על פועלה למען זכויות האדם. היתה מועמדת פעמיים לפרס נובל לשלום.

היא הונצחה בדרום אפריקה אך לא בישראל.
מומלץ להציע אותה ברעננה, הרצליה, ירושלים וערים נוספות שיש בהן אוכלוסיה דרום אפריקאית בפרט או דוברת אנגלית בכלל.

ויקיפדיה
Wikipedia

 

 

עדה מימון-פישמן (1893-1973)

מגיעים לה עוד רחובות!עדה פישמן

מורה, פוליטיקאית ולוחמת ללא לאות למען זכויות האישה טרם קום המדינה ובראשיתה.
פעלה למתן זכות חתימה לנשים (גם רווקות) שיוכלו להפוך לבעלות נכס, בית או משק. חברת ועד ההסתדרות, חברת ויצ"ו וחברת כנסת מטעם מפ"אי. בין החוקים שקידמה: חוק גיל הנישואין (1950), חוק שיווי זכויות האישה (1951), חוק עבודת נשים (1951), חוק הגנת הדייר (1955). פרסמה מאמרים רבים מתוך השקפה ציונית ופמיניסטית.

רחוב על שמה קיים היום בחיפה.
מומלץ להציע אותה בנס ציונה, פתח תקוה ורחובות, ערים בהן עבדה כפועלת טרם קום המדינה. צפת- בה שימשה מורה ומחנכת.

ויקיפדיה
צילום: אורנה שפיצר

 

 

גולדה מאיר (1978-1898)

תתפלאו כמה מעט רחובות יש בישראל על שמה…גולדה מאיר

ראשת הממשלה הרביעית של מדינת ישראל. האישה הראשונה והיחידה עד כה שעמדה בראשות ממשלה בישראל, והשלישית בעולם.
כיהנה כחברת כנסת למן הכנסת הראשונה ועד השמינית, וכשרה בכל הממשלות מן הראשונה ועד ה-16 (למעט ה-13) – במשרד העבודה ובמשרד החוץ.

עוד כנערה במילווקי, ויסקונסין, גילתה עניין רב בפעילות ציונית במסגרת מפלגת "פועלי ציון". בהדרגה, בהשפעת הגעתם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כמו דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל. בחורף 1918 זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של מילווקי. ב-1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל, במסע רצוף אסונות ואירועים מוזרים.

לאחר שהות קצרה בתל אביב עברו הזוג מאירסון לקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל. מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה שם בגידול עופות, אולם בעלה מוריס התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות. במרץ 1923 חזר הזוג לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם סידר להם דוד רמז עבודה במשרדי "סולל בונה": מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה כקופאית במשרה חלקית. את השנים האלה תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני.

ב-1928 הוצע לה לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך אותה לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת שסומנה כבעלת עתיד מנהיגותי. ב-1934 נתמנתה למזכירת הוועד הפועל, ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים. מ-1946 עמדה בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים ולמעשה ניהלה אותה בפועל.

ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף, אחת משתי הנשים היחידות מבין החותמים. מיד לאחר מכן נשלחה מאירסון לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי. משם נשלחה לעמוד בראש צירות ישראל בברית המועצות. תמונתה המפורסמת רוקדת עם יהודי ברית המועצות בשמחת תורה בבית הכנסת הגדול במוסקבה התנוססה על שטר של עשרה ש"ח.

ב-1949 חזרה מאירסון לישראל כדי לכהן כשרת העבודה. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, נחקקו דיני העבודה הראשונים – ביניהם חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק חופשה שנתית, חוק עבודת הנוער, חוק החניכות וחוק עבודת נשים – ונחנך המרכז הראשון להכשרה מקצועית במדינת ישראל, בבאר שבע.

ב-1956 מונתה לשרת החוץ וכיהנה בתפקיד זה עשר שנים. מעט אחרי כניסתה לתפקיד החל "מבצע קדש". מאיר עשתה מאמץ עצום להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר על ידי טיפוח יחסי אפריקה-ישראל.

עם מותו של ראש הממשלה לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים אחרים. היא נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה לראשות הממשלה מטעמה. מאיר החלה את כהונתה כראשת ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, וכיהנה בתפקיד זה במשך 5 שנים.

בתקופת כהונתה בראשות הממשלה נעשו ניסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. ב-1973 הציע קיסינג'ר למצרים ולישראל תוכנית שלום, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, ואילו מצרים תכיר בישראל ותאפשר נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני. גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב וכחצי שנה אחר כך פתח במלחמת יום הכיפורים.

במקביל, בתקופת כהונתה התגברו פעולות הטרור הפלסטיני של אש"ף בארץ ובעולם. ביניהן, ההתקפה על אוטובוס ילדי אביבים, חטיפת המטוס של חברת "סבנה", הטבח בנמל התעופה לוד על ידי אנשי "הצבא האדום היפני" ו-טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. באישורה של מאיר ביצע "המוסד" מבצע חיסולים נרחב ברחבי אירופה, ובנוסף סיירת מטכ"ל התנקשה בבכירי אש"ף בביירות במבצע אביב נעורים באפריל 1973. באמצע שנת 1973 רחשה דעת הקהל אהדה גדולה לגולדה מאיר.

בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת, ובכללן התרעותיו של המלך חוסיין בפגישותיו עמה. אך מאיר נמנעה מגיוס המילואים, בהתבסס על דעתם של הרמטכ"ל דוד אלעזר, שר הביטחון משה דיין, ראש אמ"ן וחיים בר לב, החלטה שהיא הגדירה כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". רק שעות לפני פרוץ המלחמה החליטה מאיר לגייס את המילואים אך סירבה להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תימנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה.

חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה, אך הביקורת הציבורית גברה. ועדת אגרנט אמנם ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות, אך עצם קיומה של הוועדה הביא להתגברות הביקורת הציבורית כלפיה. ב-11 באפריל 1974, חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה, הגישה את התפטרותה. לפני כן עוד הספיקה לחתום על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (שהוליכו להסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו).

בליל שבת, 8 בדצמבר 1978, גבר עליה לבסוף סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה. היא נפטרה ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

לדברי הביוגרף שלה, יוסי גולדשטיין, "את הסיבה להבדל הדרמטי שבין דימויה הכושל של גולדה בעיני הציבור […] לבין הצלחתה המזהירה לאורך עשרות שנים, צריך לחפש כנראה בפסיכולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי […] בקביעה המושתתת על חקר ההיסטוריה בלבד נמצא שגולדה מאיר הייתה אחת האישים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל".

יש על שמה שכונות ורחובות באשקלון, בחיפה, בירושלים, בראשון לציון ובערים נוספות, אך לא בכולן הייתכן שאפילו בתל אביב, העיר שבה גרה ושבה הקימה את "המטבחון", אין רחוב על שמה? גם אנחנו נדהמנו שמסתפקים ב"מתחם גולדה" אך רחוב… אין.

ויקיפדיה

תמונה: טל רי