רות גרובר (1911-2016)

15284188_1201873063234895_4923914439677875879_nאישה אמיצה ופורצת דרך שתיעדה את התקופות הסוערות ביותר במאה העשרים. עיתונאית, סופרת, צלמת, ואקטיביסטית.

רות נולדה בברוקלין בניו יורק למשפחת מהגרים רוסים-יהודיים. כבר בגיל 15 נרשמה לאוניברסיטת ניו יורק, לאחר מכן המשיכה ללמוד באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ובגיל 20 הייתה לאדם הצעיר ביותר שקיבל תואר דוקטור כשסיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת קלן בגרמניה.

לאחר ששבה לארה"ב החלה את הקריירה שלה כעיתונאית.
בזמן מלחמת העולם השנייה יצאה רות ללוות כוח צבאי במשימה סודית להציל 1000 יהודים מאיטליה ולהביאם לארה"ב. במהלך ההפלגה לארה"ב תיעדה רות את סיפורם של הפליטים, ולאחר מכן ליוותה אותם וסייעה להם במאבקם להשיג אשרת שהייה ואזרחות.
כעיתונאית סיקרה רות את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ואת ועדת אונסקו"פ, את אוניית המעפילים אקסודוס, את משפטי נירנברג, את הקמת מדינת ישראל, את המעברות בישראל בשנות החמישים ועוד. בשנת 1985, כשהייתה בת 74, נסעה רות לאתיופיה לסקר את "מבצע משה" וליוותה עולים יהודים במסעם לישראל.

כלת פרס נעמת על שם גולדה מאיר לזכויות אדם ופרס מוזיאון הסובלנות ממרכז שמעון ויזנטל. בשנת 2008 זכתה לאות הערכה מאת הקואליציה נגד צנזורה בארה"ב על פועלה לשימור חופש הביטוי. ספרה "רחלה" המתעד את חייה של האחות רחלה פריבס זכה בפרס הספר הטוב בישראל לשנת 1979.

במהלך הקריירה הארוכה שלה פרסמה רות כעשרים ספרים וספרי צילומים.
ספרה "מקום מפלט" עובד לסרט עלילתי בשנת 2001, ובשנת 2009 הופק סרט תיעודי על חייה בשם "הקדימה את זמנה".

כדאי להציע אותה בכל עיר בישראל.

לקריאה נוספת

בתמונה: רות גרובר בשנת 1941, תצלומסך מתוך יוטיוב

סטלה קורקוס (1858-1948)

15094860_1192478060841062_8336612556093845920_nמגיע לה רחוב משלה!
סטלה דוראן נולדה למשפחה יהודית אמידה ומיוחסת ממוצא אנגלי – אביה, אברהם, היה סוחר ואימה, רבקה, הייתה אחייניתו של השר המונטיפיורי הנודע. עם סיום לימודיה התיכוניים המשיכה סטלה ללימודי הוראה, ובסיומם אף החלה לנהל בית ספר פרטי בלונדון. ב1884, לאחר נישואיה למשה קורקוס, סוחר קרקעות אמיד, עברו הזוג להתגורר במוגדור אשר במרוקו. באותה תקופה חששו הקהילות היהודיות מהשפעתו ההולכת וגוברת של המיסיון הנוצרי, אשר פתח בתי ספר רבים ברחבי מרוקו. ראשי הקהילה היהודית החליטו על שורת צעדים על מנת למנוע את השפעת המיסיון על בני הקהילה, ובין השאר הוחלט על הקמת בית ספר יהודי לבנות – הראשון מסוגו – בניהולה של סטלה.
ואכן, ב1885, נוסד בית הספר "עוז והדר" במימון הקהילה היהודית וסיוע ארכון כי"ח. בית הספר התמקד בבנות הבאות ממשפחות העניות, מתוך תפיסה כי ישמשו כמטרה קלה עבור אנשי המיסיון. בהתאמה, בנות אלו למדו ללא תשלום, ופעמים רבות קנתה סטלה מכיסה בגדים ותרופות עבור הבנות ובני משפחתן. סטלה ניהלה את בית הספר מתוך תפיסת שליחות – לצד הלימודים העיונים, נדרשו הבנות לתרום מזמנן לקהילה על ידי התנדבות. בנוסף, במקביל ללימודים העיוניים, רכשו הבנות מקצועות שימושיים לאותה תקופה – תפירה, סריגה וריקמה – ועל ידי מכירת עבודתיהן סייעו בקיום בית הספר והקהילה סביב. בית הספר לבנות של סטלה זכה להצלחה רבה, ובשיאו למדו בו 225 בנות. רמת הלימודים הגבוהה בבית הספר – שנבדקה תדיר על ידי מבחנים שיזמה סטלה והפיצה את תוצאותיהם לתורמים מחו"ל – גרמה לקונסולים ממדינות אירופה השונות אשר היו מוצבים במרוקו לשלוח לשם את בנותיהן.
למרות התמקדותה של סטלה היה בתחום החינוך, היא השאירה את חותמה במגוון פעילויות – הזכורה ביותר היא נחישותה הבלתי נלאית לטפל בבעיית הדיור במלאח היהודי. כישלונם הקודם של ראשי הקהילה בנושא זה לא הרתיע אותה, והיא הצליחה לקיים פגישה עם הסולטן – מקרה נדיר לאותה תקופה. סטלה הצליחה להוציא הבטחה מפורשת מהסולטן בדבר הקמת המלאח, הכוללת שכר דירה מופחת למשפחות חסרות יכולת כלכלית. סטלה ליוותה פרוייקט הרחבת המלאח עד לשלב הסופי, תוך דרבון וגיוס כל הגורמים הדרושים לכך. שמה הלך לפניה בקרב כל הקהילות היהודיות במרוקו, והיא נודעה ככתובת לכל פניה בנושא ציבורי וחינוכי. סטלה נפטרה בקזבלנקה בשנת 1948.

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובעיקר ערים בעלות אוריינטציה חינוכית כחולון.

עיריית חולון – הדף הרשמי
מוזמנת להציע אותה בעירך!

** בתמונה: הספר נשים יהודיות במרוקו מאת אליעזר בשן, ממנו נדלה המידע אודות סטלה קורקוס

זינה הרמן (1914-2013)

12743901_981932625228941_4809558624210864925_nלמה היא לא מונצחת?

דיפלומטית וחברת כנסת ישראלית. עבודתה הציבורית של הרמן התאפיינה בנתינה לזולת, דאגה לזכויות ילדים ונוער, סיוע ועזרה לאחר. עבודתה בתוך תחומי מדינת ישראל סייעה לביסוס מערך העבודה הסוציאלית, ופעולתה הדיפלומטית באו"ם סייעה לקבלת ישראל במישור הבינלאומי.
הרמן נולדה בלונדון בשנת 1914 למשפחת שטרן- משפחה יהודית מבוססת. בשנת 1935 סימה את לימודיה בחוק ויחסים בינלאומיים. במהלך לימודיה האקדמאיים פגשה בקיימברידג' את אבא אבן ואת אברהם הרמן (שלאחר מכן התחתנה איתו), שהכניסו אותה למעגלים הציוניים בשנים אלו. עם סיום לימודיה היא החלה לעבוד בפרסום, אולם עם התדרדרות המצב באירופה היא פרשה מעולם זה והחלה לעבוד בסיוע לפליטים. תודעתה הציונית התחדדה בשנים אלו והרמן עלתה יחד עם בעלה לישראל בשנת 1940.
בראשיתה דרכה בארץ עבדה כעובדת סוציאלית, ולאחר מכן, בין השנים 1943-1949 עבדה במחלקת ההסברה של עליית הנוער. עם קום המדינה היתה הרמן חלק מהגרעין המייסד של משרד החוץ, וסייעה לגבש את המדיניות הדיפלומטית של המדינה הקמה.
עם קום המדינה מונתה לחברה במשלחת ישראל לאו"ם, תפקיד בו שימשה עד שנת 1955. בסיום כהונתה באו"ם מונתה לנציגת מדינת ישראל ביוניצ"ף. בשנים 1957-1959 מנהלת המחלקה למוסדות בינלאומיים במשרד החוץ.
בשנים 1969-1974 כיהנה כחברת הכנסת השביעית מטעם סיעת המערך. הייתה חברה בוועדת החינוך ובוועדת השירותים הציבוריים. בין השנים 1976-1996 היתה נציגה של כבוד בועדה לפליטים באו"ם.
לאורך השנים פעלה במסגרת ארגונים בינלאומיים בנושאי רווחה, זכויות אדם ומעמד האישה ופעלה ללא לאות לזכויות קבוצות מוחלשות.

איפה כדאי להציע? ירושליים- שם פעלה ושירתה את הציבור, חולון, הנחשבת עיר הילדים, תל אביב- עיר מרכזית לפעילות דיפלומטית ובינלאומית בארץ.

להמשך קריאה
התמונה באדיבות אתר הכנסת

צינה דיזנגוף (1872-1930)

12654501_976488262440044_5605489424683273169_nמגיעים לה רחובות!

היתה ממייסדי תל אביב ורעייתו של ראש העיר הראשון שלה, מאיר דיזנגוף.
נולדה וגדלה בעיר ז'יטומיר שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה). עלתה לארץ ישראל עם בן זוגה מאיר דיזנגוף, שהקים מפעל זכוכית בטנטורה.
ב-1894 נכשל המפעל, ובני הזוג עזבו לאודסה, שם הקים מאיר מפעל זכוכית נוסף והתרועע עם חברי חובבי ציון. ב-1904 ייסד מאיר את חברת "גאולה" לרכישת קרקעות בארץ, ועלה לארץ ישראל עם צינה. בני הזוג התיישבו ביפו. ב-1906 הצטרפו לקבוצת המשפחות שייסדה את שכונת "אחוזת בית", והקימו בשדרות רוטשילד 16 את ביתם (בית דיזנגוף). מאיר דיזנגוף שימש ראש הוועד של אחוזת בית, ראש "ועד ההגירה" בתקופת גירוש תל אביב במלחמת העולם הראשונה, ומ-1922 כיהן כראש העיר הראשון של תל אביב. צינה דיזנגוף עסקה לאורך השנים בהוראה, סיעוד ופעילות פילנטרופית. כן סייעה לבעלה בפעילות למען קידום העיר תל אביב, במיוחד בתחום הניקיון העירוני והחינוך.
ב-1930 נפטרה צינה דיזנגוף. מאיר דיזנגוף החליט לתרום את ביתם המשותף להקמת מוזיאון תל אביב לאמנות לזכרהּ. במרכז רחוב דיזנגוף, הקרוי על שמו של מאיר דיזנגוף, נחנכה ב-1938 כיכר צינה דיזנגוף, על שמה, שהפכה לאחד מסמליה העיקריים של תל אביב. אך ב-1977, בצעד שנוי במחלוקת, נהרסה הכיכר ובמקומה נבנה מעבר עילי להולכי רגל.
מגיע לה גם רחוב (או כיכר חדשה). הציעו אותו בתל אביב.

ויקיפדיה
צילום: צבי אורון

שרה דורון (1922-2010)

12651366_974571999298337_300131766247396978_nמגיע לה רחוב משלה!

חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, חברת כנסת, כיהנה כיו"ר מכבי שירותי בריאות.
שרה נולדה בליטא ועלתה לישראל כשהייתה בת 11. היא החלה את הקריירה הציבורית שלה כיו"ר ועד ההורים העירוני בתל אביב. בשנת 1967 נבחרה למועצת העיר מטעם מפלגת גח"ל, ושירתה כיו"ר ועדת החינוך העירונית בתל אביב.
לאחר קרוב לעשור בעיריית תל אביב נבחרה שרה לכנסת בשנת 1977, מטעם מפלגת הליכוד. היא מונתה לשרה בלי תיק ובכך הפכה לאישה השלישית בישראל שמונתה לתפקיד שרה. שרה שימשה כיו"ר הקואליציה וכחברה בוועדת החוץ והבטחון, בוועדת הכנסת, בוועדת החינוך והתרבות ובוועדת העבודה והרווחה. במסגרת פעילותה הפרלמנטרית יזמה את חוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה.
החל משנת 1988 כיהנה שרה בהתנדבות כיו"ר הנהלת מכבי שירותי בריאות. היא ניהלה את התמודדותה של מכבי עם חוק הביטוח הבריאות הממלכתי שנכנס לתוקף בשנת 1995.
מדי שנה מתקיים כנס של "קבוצת מכבי" הקרוי על שמה.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בתל אביב-יפו.

לקריאה נוספת
תצלום: אתר הכנסת.

פרחה ששון (1859-1936)

12565380_971390762949794_6053640877174134430_nמגיעים לה רחובות משלה!

היתה אשת עסקים יהודיה ממוצא בגדדי, שנודעה כפילנתרופית, רבנית מלומדת ופעילה ציונית.
נולדה בשנת 1859 במומבאי, הודו, בת לקהילה היהודית-בגדדית בעיר. היתה בת משפחת ששון, שזכתה לשם "הרוטשילדים של המזרח" בשל הונה המופלג. המשפחה שלטה על חלק גדול מהמסחר הענף בין הודו לבריטניה.
בנעוריה קיבלה חינוך פרטי מרבנים שהגיעו למומבאי מבגדאד, ובמקביל רכשה השכלה כללית בבית ספר נוצרי יוקרתי במומבאי.
בעזרת הונה המשפחתי מימנה יוזמות פילנתרופיות וציבוריות שונות. בין היתר תמכה במחקריו במומבאי של מרדכי זאב חבקין, מפתח החיסון כנגד חולרה, והשתתפה במאמציו להפיץ את החיסון בקרב האוכלוסייה המקומית. היא גם הייתה פעילה ציבורית בתנועה המקומית בהודו כנגד מנהג הפורדה, שכלל סגרגציה מלאה בין נשים לגברים ולבישת כיסוי גוף ופנים מלא מצד נשים מקומיות בנוכחות גברים.
לאחר פטירתו של בעלה בשנת 1894 קיבלה לידיה את ניהול חברת דוד ששון ושות' (David Sassoon & Co.), חברת המסחר הבינלאומית הגדולה של המשפחה, וכך באופן יוצא דופן לתקופה זו אישה עמדה בראשות חברה כלכלית גדולה.
בזכות חינוכה הפרטי מרבנים היא הייתה מלומדת היטב בכתבי הקודש היהודיים ובקיאה ברזי היהדות. לאורך חייה פרסמה מספר מאמרים בכתבי עת יהודיים על סוגיות שונות בהיסטוריה והדת היהודית, כולל מאמר על הגותו של רש"י (1930).
מסופר שבאחת מנסיעותיה לבגדד שהתה בעיר לאורך שלושה חודשים שבמהלכם ניתן לה הכבוד לקרוא בתורה באופן קבוע בבית כנסת בעיר. היא זכתה לשם התואר רבנית. בשנת 1924 הפכה האישה הראשונה המשמשת כיושבת הראש של הכנס השנתי של בית המדרש לרבנים בלונדון ונאמה את הנאום הפותח בכנס. הנאום הודפס כנספח לספרו של הרב יואל לייב הלוי הרצוג "אמרי יואל (ויקרא)". בנאום, שמתובל בדברי תורה ותלמוד, ציינה שהיא אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לה לנאום בפני הקהל המכובד, אך גם עסקה בזכויות נשים ונזפה בכך שרק שבעים שנה לאחר פתיחת המוסד ניתנה ההזדמנות לאישה לנהל את האסיפה השנתית.

הציעו רחובות על שמה בכל עיר שהיא.

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות מרכז מידע הר הזיתים

אתי הילסום (1914-1943)

12540628_971149736307230_8110822456547655997_nאיך אין על שמה רחובות?!

יהודייה הולנדית שנספתה בשואה. ביומניה שנכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה היא מתארת את מסעה הרוחני והתמודדותה עם זוועות השואה בדרכה הייחודית ומעוררת ההשראה.
אתי נולדה בעיר מידלברך בהולנד, שם חיה עם הוריה ושני אחיה. בשנת 1932, לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון עברה אתי לאמסטרדם ושם למדה משפטים, פסיכולוגיה ושפות.
בשנת 1941 החלה אתי לכתוב יומן בעקבות טיפול פסיכולוגי שהשפיע עליה עמוקות. ביומנה היא מגוללת את סיפור מערכות יחסיה עם בני זוגה, עם משפחתה ועם חבריה, ואת קורותיה באמסטרדם ולאחר מכן, במחנה המעבר וסטרברוק, לשם נשלחו יהודי הולנד.
בהמלצת אחיה הצטרפה אתי ליודנראט (ה"יודסה ראד" כפי שנקרא בהולנדית) בשנת 1942. במסגרת עבודתה זו דאגה לסייע לרווחתם של היהודים שנשלחו למחנה המעבר וסטרברוק. אתי ביקשה להישלח לווסטרברוק כדי לחיות בין בני עמה ולסייע להם עד כמה שיכלה. מתוקף עבודתה ביודנראט היה לה אישור מיוחד שאיפשר לה לצאת מהמחנה ולבקר באמסטרדם מדי פעם. פעמים רבות הציעו לה חבריה להימלט או להתחבא אך היא סירבה לעזוב את בני עמה.
בינואר 1943 נשלחה לווסטרברוק גם משפחתה. בביקורה האחרון באמסטרדם, ביוני 1943, נתנה אתי את יומניה לחברתה וביקשה ממנה לפרסם אותם אם לא תשוב. בספטמבר 1943 נשלחו כל בני משפחת הילסום, אתי, הוריה ושני אחיה, לאושוויץ. איש מהם לא שרד.

מתוך יומנה של אתי: "אני נמצאת עם הרעבים, עם המעונים ועם הגוססים. יום יום אני איתם, ועם זאת אני נמצאת כאן, ליד שיח היסמין ומול פיסת הרקיע הנשקפת מחלוני. בחיי האדם יש מקום לכל אלה, לאמונה באלוהים וגם למוות הנורא. לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה שכוחי הולך ומתעצם. לחוש תחושת ביטחון ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מהליכה, מעמידה בתור, אבל בשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד".

אין על שמה אף רחוב בישראל! הציעי אותה לעירייה שלך!

לקריאה נוספת
בתמונה: כריכת הספר "השמיים שבתוכי".
תצלום באדיבות יעל שרר.

נאדין גורדימר (1923-2014)

12552729_970063669749170_3846487030801284978_nתנו לה עוד רחובות!

סופרת ופעילה פוליטית יהודייה דרום אפריקנית.
נאדין נולדה בדרום אפריקה למשפחת מהגרים יהודים. מילדות נחשפה למתחים בחברה הדרום אפריקנית – אביה שברח מהפוגרומים ברוסיה חשש להתבלט והעלים עין מהגזענות הממוסדת, בעוד שאמה, שהיגרה מאנגליה, הייתה פעילה למען זכויות שחורים. כילדה למדה נאדין בבית ספר קתולי, אך בשלב מסוים החליטה אמה שעדיף שתלמד בבית. כדי להפיג את בדידותה התחילה נאדין לכתוב, ואת סיפורה הראשון פירסמה כבר בגיל 15.
ספריה עסקו בגזענות, בסקסיזם, במהפכות החברתיות הגדולות של המאה ה-20 ובאופן שבו הן שינו את דרום אפריקה. נאדין לא רק שיקפה את התמורות בחברה הדרום אפריקנית, היא גם לקחה חלק פעיל במאבק לחולל אותן – היא הצטרפה למפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני (ה-ANC ) עוד בתקופה בה מפלגה זו הייתה מחוץ לחוק בדרום אפריקה וסייעה לפעילים בתנועה להימלט מהמשטר.
בתחילת שנות התשעים, לאחר נפילת האפרטהייד, נאדין הפכה לפעילה במאבק נגד התפשטות מחלת האיידס בדרום אפריקה, מאבק שקידמה עד סוף ימיה.
בשנת 1974 זכתה בפרס בוקר על ספרה The Conservationist. בשנת 1970 זכתה בפרס ג'יימס טייט בלאק בפסטיבל הספרים הבינלאומי באדיבורו על ספרה "אורח הכבוד". זכתה בפרס נובל לספרות בשנת 1991.

יש רחובות על שמה בראשון לציון ובראש העין. כדאי להציע אותה גם בערים נוספות!

לקריאה נוספת
צילום: בנט אוברגר

 

ציטה לינקר (1917-2009)

12438960_968571946565009_4302362057902142733_nלמה אין על שמה רחובות?

חברת כנסת, פעילה חברתית.
לינקר נולדה באוסטריה ועלתה עם משפחתה לארץ ב-1934 טרם פרוץ מלחמת העולם השניה. היא פעלה בהתנדבות במסגרת מפלגת הציונים הכלליים ולאחר מכן הייתה מראשונות החברים במפלגה הליברלית. כחברת מרכז ומועצת המפלגה היא היתה נציגה בקונגרסים יהודיים מטעמה ושימשה יו"ר המדרשה הליברלית בתל אביב.
רצה ברשימת הליכוד לכנסת השמינית אך נשארה מחוץ לכנסת כיוון שהליכוד הכניסה רק שבעה חברי כנסת עם התפטרותו של שמואל תמיר מהכנסת נכנסה והושבעה.
לאחר קום המדינה הייתה פעילה שנים ארוכות בויצ"ו, בקליטת עליה ובמסגרת הימין הפוליטי בישראל.
בשנת 1991 על שנות פעילותה הציבורית הוענק לה תואר יקירת העיר תל אביב יפו.

אין על שמה רחובות בישראל לפי מיטב ידיעתנו.
מומלץ להציע אותה לעיריית תל אביב- היא היתה פעילה בעיר, התגוררה בה וזכתה בה להכרה על פעילותה.

למידע נוסף
תמונה באדיבות אתר הכנסת

פנינה פלאי (1932-2006)

למה אין על שמה רחובות?פנינה פלאי
פעילת ציבור, מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בישראל, מרצה בתחום לימודי היהדות ומעמד האישה.
נולדה בניו-יורק בשם רבקה פרל למשפחה יהודית מהישוב הישן בירושלים שעברה לארה"ב בזמן מלחמת העולם הראשונה.
בנעוריה היתה פעילה בתנועת הנוער "השומר הדתי". עם נישואיה החליפה את שמה לפנינה, ובתחילת שנות החמישים עלתה יחד עם בעלה לישראל, והשתקעה בירושלים.
פלאי היא מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בישראל והייתה פעילה לקידום מעמד האישה. בשנות ה-70 התפרסמה כשהקימה בביתה מניין נשים שהתעטפו בטלית ועלו לתורה.
בשנת 1996 ארגנה בבנייני האומה בירושלים כנס בינלאומי בנושא "האישה והיהדות, האישה וההלכה", שבו השתתפו ארגונים יהודים ותנועות נשים מכל העולם.
היא פעלה והרצתה למען נשים עגונות ומסורבות גט, ופעלה לקירוב לבבות בארגון "שבת יחד" – ימי עיון מעורבים לקהל דתי וחילוני.
לצערנו אין מידע רחב עליה ברשת.
נשמח מאוד לשמוע כל פריט מידע נוסף- אירועים שאירגנה, הכרה לזה זכתה בחייה ולאחר מותה, וזכרונות של תלמידותיה שיוכלו להרחיב על דמותה של האישה הייחודית ופורצת הדרך הזו.
איפה כדאי להציע- ירושלים, בה גרה, וערים נוספות בעלות צביון דתי, כמו בני ברק ורעננה.

תמונה: שמעון שנהר