סוזן ב. אנתוני (1820-1906)

סופרג'יסטית ופעילה מרכזית למען זכות ההצבעה לנשים בארצות הברית.

סוזן ב. אנתוני היתה פעילה חברתית ופמיניסטית, שמילאה תפקיד משמעותי ומרכזי בתנועה למען זכויות נשים בארצות הברית. בנוסף, פעלה לביטול העבדות ואף היתה חברה באגודה האמריקאית לביטול העבדות. כמו כן, פעלה גם לקידום זכויות נשים בזירה הבין לאומית.

ביחד עם אליזבת' קיידי סטנסון, חברתה ושותפתה, הובילה מאבקים חברתיים, הקימה ארגוני זכויות נשים ופעלה למען זכות הצבעה לנשים. בעקבות פעילותה בתחומים אלו, ספגה ביקורת חריפה.

בשנת 1852, לאחר שלא איפשרו לאנתוני לנאום בכנס פעילים נגד העבדות בגלל היותה אישה, הקימה ביחד עם סטנסון את Women's Loyal National League אשר פעל למען מטרה זו. ביחד, הובילו השתיים מבצע איסוף חתימות רחב היקף (והגדול ביותר בתקופה זו) במסגרתו נאספו 400,000 חתימות בקריאה לביטול העבדות.

בשנת 1872 נעצרה אנתוני בעקבות ניסיון להצביע בבחירות לנשיאות לארצות הברית, מכיוון שהחוק בארצות הברית קבע כי אסור לנשים להצביע. במשפטה, אמרה את הדברים הבאים:

"נשדדו ממני הזכויות הבסיסיות כאזרחית, מעמדי כאזרחית בוזה ולא רק אני עצמי אלא כל המין שלי, הן, על ידי פסיקתך, כבוד השופט, נדונו לשעבוד פוליטי תחת ממשל זה".

נגזר עליה לשלם קנס של 100$, אותו סירבה לשלם. עם זאת, הרשויות סירבו לעצור אותה עקב היותה אישה.

בשנת 1878, אנתוני וסטנסון הגישו הצעה לתיקון החוקה האמריקאית בנושא זכות ההצבעה לנשים. לאחר 42 שנים (ו-14 שנים לאחר מותה של אנתוני), הצעה זו הפכה לתיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית אשר העניק זכות הצבעה לנשים.

דיוקנה הופיע על מטבע דולר, וכך הפכה לאישה הראשונה שדמותה הופיעה על מטבעות בארצות הברית!

ארשגוהי טאוטיג (1875-1922)

עובדת סוציאלית וסופרת ממוצא ארמני.

ארשגוהי טאוטיג נולדה בשכונת אורטקוי בעיר איסטנבול שבטורקיה. כאשר סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי נסעה לאנגליה ולמדה בתיכון בצפון יורקשייר. בהמשך, עברה לפריז שם רכשה השכלה גבוהה.

בתקופתה בפריז, ארשגוהי טאוטיג לקחה חלק בכתיבת המילון הצרפתי-ארמני של ג. לוסיאן ופעלה כחוקרת שפה.

לאחר סיום לימודיה בפריז חזרה לאיסטנבול והחלה לכתוב עבור כתבי עת ארמניים בנושאי ספרות ודעה.

היא היתה חברה בארגון הארמני "אזקנוור האיוהאטס אנגרוטיוני", אשר פעל למען הקמה והפעלה של בתי ספר לבנות באזורים ארמניים באימפריה העות'מנית.

כאשר התקבלה הידיעה על טבח הארמנים על ידי הטורקים במחוז אדאנה, ביקש הארגון לסייע בכל דרך אפשרית. ארשגוהי טאוטיג נסעה לאזור אדאנה וכתבה על הזוועות שראתה. היא פרסמה ספר בשם "חודש בקיליקיה" בשנת 1910, אשר היה הדיווח הראשון של עדת ראיה לגבי המצב הקשה באדאנה.

ארשגוהי חלתה לאחר שבעלה נכלא על ידי העות'מאנים ועברה לשוויץ להבראה, שם חיה עד שנפטרה בשנת 1922. נאמר כי מילותיה האחרונות היו "כולנו קורבנות", תוך שהיא מתייחסת לרצח העם הארמני.

רות גביזון (2020-1945)

משפטנית, פרופסור למשפטים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח וממוביליה, מייסדת מרכז מציל״ה ונשיאתו, כלת פרס ישראל למשפטים.

נולדה בירושלים למשפחה ספרדית-ירושלמית ותיקה, נכדה לרב יוסף מרדכי הלוי, שהיה אב בית הדין של העדה הספרדית בעיר, ואחיינת לרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. גדלה בחיפה, למדה בביה״ס הריאלי, היתה חברה בשבט משוטטי בכרמל של הצופים, ושרתה בגרעין נח״ל בחצרים.

למדה משפטים, כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת העברית, והיתה בין חברי המערכת הראשונה של עיתון הפקולטה – ״משפטים״. סיימה תואר מוסמך בהצטיינות יתרה. ב-1975 השלימה דוקטורט בפילוסופיה של המשפט באוניברסיטת אוקספורד. עד 2010 כיהנה כפרופסור באוניברסיטה העברית, ושהתה כפרופסור אורח בביה״ס למשפטים באוניברסיטת ייל (הנחשב למוביל בעולם) ובאוניברסיטאות נוספות.

היתה חברה ועמיתת מחקר במכוני מחקר שונים, ביניהם מכון ירושלים לחקר ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרכז מינרווה לזכויות האדם.

הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח זמן קצר לאחר הקמתה בראשית שנות ה-70. בשנות ה-80 שימשה יו״ר האגודה, וכיהנה כנשיאתה בשנים 1999-1996. לקחה חלק בועדות ציבוריות שונות, ביניהן ועדת וינוגרד, ועדת שמגר, ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועוד.

ב-2003 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן שמהווה נסיון להגיע להבנות בין דתיים וחילונים בענייני דת ומדינה בישראל.

ב-2004 מונתה ע״י מיכאל איתן, אז יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

ב-2005 התעוררה מחלוקת סביב שאלת מינויה של גביזון לביהמ״ש העליון, שבסופו לא מונתה לתפקיד.

באותה שנה ייסדה גביזון את מרכז מציל״ה – מחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית – בראשו עמדה עד יום מותה. במסגרת המרכז פרסמה גביזון מסמכים וניירות עמדה סביב שלאת דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בין היתר בנושאי חוקה לישראל, הגירה, דמוגרפיה, ועוד.

ב-2013 מונתה ע״י שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, לבחון את הסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית כרקע לניסוח ׳חוק הלאום׳.

ב-2015 נבחרה לחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

על פועלה הציבורי והמחקרי זכתה גביזון במשך השנים בפרסים חשובים רבים, ביניהם פרס ישראל (2011), פרס א.מ.ת (2003), אות יקירת ירושלים (2016), תארי דוקטור לשם כבוד, ופרסים נוספים.

נפטרה ב-2020 והותירה אחריה בן.

ניתן להנציח אותה בכל עיר בארץ, ובפרט בירושלים ובחיפה.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

רונית קרצנר (1956 – 2020)

עורכת סרטים, במאית ומפיקה תיעודית.

רונית קרצנר אומצה בהיותה תינוקת וגדלה בירושלים. בשנים 1977-1981 היא למדה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן החלה לעבוד כעורכת וידאו, וערכה מאות סרטי תדמית, פרסומת ותעודה.

בשנת 1990, בהיותה בת 34, החליטה לחפש אחר אימה הביולוגית. זאת, כשהדברים היחידים שידעה עליה היו שהיא נולדה בפריז, היתה בת 20 כשילדה אותה, דיברה יידיש ועבדה בעסק משפחתי. החיפוש לא היה פשוט אך בסופו של דבר, קרנצנר טסה לפריז ופגשה את אימה הביולוגית. המפגש השפיע על דרכה המקצועית, שאחרי המפגש החלה לביים סרטים שעוסקים באנשים המחפשים אחר זהותם.

ב-1999 ביימה את סרטה הראשון, "הסוד", סרט תיעודי על קתולים בפולין שגילו בבגרותם שהוריהם הסתירו מהם את יהדותם, ומחליטים לחיות כיהודים בפולין בעלת ההיסטוריה האנטישמית. הסרט הופק עבור ערוץ 8, נמכר לשידור לתחנות טלוויזיה רבות ברחבי העולם, השתתף במסגרת הפורום בפסטיבל ברלין, וזכה בפרס ראשון בפסטיבל לסרטי נשים בבורדו, צרפת. הסרט הוקרן בהקרנה חגיגית באו"ם.

סרטה השני של קרצנר, "הקטנה הנ"ל", שאותו הפיקה, ביימה וערכה עבור ערוץ 8, עקב אחר סיפורה האישי. כמי שאומצה בעצמה, תיעדה קרצנר את מסעה בעקבות אימהות ביולוגיות וחייהן בצל ההחלטה לוותר על תינוקותיהן. כשהחלה לעבוד על סרטה, גילתה שלפי חוק, בהתאם לסעיף 34 – אסור לישראלים שאומצו לפרסם את הפרט הזה בתקשורת. בעקבות אותו מידע היא יזמה עם מאומצים אחרים את "התנועה לזכויות מאומצים". יחד הם צילמו סרטוני מחאה, הפיצו אותם בפייסבוק וזכו לעשרות אלפי לייקים. עם ההד הציבורי החלו להגיע גם נבחרי הציבור, ובעזרת נוסח תיקון לחוק שמאפשר לאדם לפרסם את היותו מאומץ היא הצליחה בסופו של דבר לשנות את חוק האימוץ בנושא.

"בשירות למען הילד אמרו לי שלא אקבל אישור לעשות סרט על מאומצים ישראלים, וגם לא על עצמי, ללא אישור שופט(…) הייתי בהלם, גם בתור מאומצת, שמישהו צריך להרשות לי להגיד מי אני, וגם כאדם יוצר(…) אחד ההסברים ששמעתי (לחוק) היה שמפגשים בין הורים ביולוגיים למאומצים עלולים לגרום סבל לשני הצדדים, אבל לדעתי, זה היה מעוגן עמוק בנושא הבושה. בעבר הייתה סטיגמה נוראית על אימוץ". מתוך ראיון עימה בXNET לאישה מ-2017.

שאלת הזהות המשיכה להעסיק את קרצנר גם בסרטיה הבאים. "מנחם ופרד" (ערוץ 8, 2008), שיתוף פעולה הפקתי ישראלי-גרמני, הופק על ידי קרצנר בשיתוף עפרה טבת. הסרט עוקב אחר האחים מנחם ופרד שגדלו כילדים יתומים בשואה, ולאחריה נפרדו דרכיהם וכל אחד מהם בחר מסלול חיים הפוך מעבר לים. קרצנר וטבת בוחנות בסרט את שאלת הזהות היהודית ואת הדילמה של הדור השני לשואה, כאשר המשפחה המורחבת של האחים מתכנסת בעיר הולדתם, ביוזמת בניו של הנאצי שגירש אותם מביתם ושרף את בית הכנסת. הסרט זכה בפרס ההשראה באירוע "קולנוע לשלום" בפסטיבל ברלין.

סרטה הבא, "קרוע", הופק, בוים ונערך על ידי קרצנר עבור ערוץ 8 ב-2011. הסרט התיעודי מספר על הכומר היהודי-פולני רומאלד ושקינל, יעקב וקסלר, שהתעקש לשמור על זהותו היהודית והקתולית, תוך התעלמות מהסתירה שבין שתי הזהויות. החלטתו לעבור לגור בישראל העמידה במבחן את חוק השבות ודרשה ממנו לבחור זהות. הסרט הוקרן בעשרות פסטיבלים יהודיים ברחבי העולם.

סרטה התיעודי החמישי, "יהודי חיובי", שנוצר עבור יס דוקו, בוחן מפרספקטיבה של 10 שנים מה קרה בחייהם של גיבורי סרטה הראשון, שגילו את עובדת היותם יהודים בפולין.

סרטה השישי, "הרועה", נוצר בשיתוף פעולה הפקתי ישראלי-אוסטרי עבור כאן 11. הסרט מלווה את הנס ברוייר, יהודי אוסטרי, רועה צאן וזמר בשפת היידיש מאוסטריה, ועוקב אחר מסעו של ברוייר ושל אזרחים כמותו אשר מסייעים לפליטים ברחבי אירופה.

על כל פועלה, היא יותר מראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ובתל אביב.

סיידי אמריקאן (1862-1944)

ממקימות תנועת הנשים היהודית בארצות הברית ופעילה חברתית, עמדה בראש המאבק נגד סחר בנשים. 

סיידי אמריקאן נולדה בשיקגו. אימה הגיעה מניו-יורק ואביה, אשר היגר לארצות הברית מגרמניה, היה מראשוני המתיישבים בשיקגו. משפחתה היתה חברה בקהילה הרפורמית בעיר, וסיידי גדלה באווירה של עזרה לזולת, מחוייבות קהילתית וסיוע לנזקקים. לאחר סיום לימודיה בתיכון בחרה סיידי להתמחות בעבודה סוציאלית בארגוני רווחה בשיקגו. בשנים אלו היתה פעילה ביותר ממאה ארגוני רווחה אשר עסקו בסיוע לנזקקים, סיוע לעיוורים, סיוע למהגרים יהודיים ושילובם בקהילה, חינוך ציבורי ועוד.

בשנת 1893 הוקמה בשיקגו "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". כינוסה הראשון של המועצה התרחש כתגובה לנסיונם של גברים יהודים למנוע מנשים לקחת חלק בוועידה דתית. סיידי אמריקאן נאמה וקראה לנשים להתאגד יחד לאירגון כלל ארצי, אשר יאפשר לכל אישה להישמע ויגביר את כוחן הפוליטי של נשים יהודיות בקהילות היהודיות ובחברה האמריקאית בכלל. נאומה של אמריקאן זכה לתמיכה נלהבת, והיא מונתה למזכירת המועצה.

לאחר מות אביה בשנת 1900 עברה סיידי להתגורר בניו-יורק ביחד עם אמה. היא מונתה לנשיאת הסניף המקומי של "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". בתקופה זו התרחש גל הגירה גדול ממזרח אירופה לארצות הברית, ואמריקאן מיקדה את עיקר הפעילות של הסניף הניו-יורקי בסיוע למהגרים.

אמריקאן קידמה סיוע לנערות בסיכון. נשות הסניף הניו-יורקי של המועצה שכרו בית בשכונת עוני בניו-יורק, אשר תפקידו היה לתת מענה לנערות בסיכון, לדאוג לרווחתן ולספק הכשרה מקצועית. כמו כן, יזמה אמריקאן פרוייקטים נוספים לסיוע לנערות ונשים בסיכון, ביניהם הקמת מקלט לאימהות חד הוריות, ליווי נערות שיצאו ממוסדות שיקום ועוד.

בשנת 1905 קודמה סיידי אמריקאן למנכ"לית "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". היא הפכה את המאבק בסחר בנשים לנושא מרכזי של המועצה, ופעלה לאיתור והגנה של נערות בסיכון בכל רחבי ארצות הברית. בשנים אלו סייעה המועצה לכ-30,000 נערות שהיגרו לארצות הברית למצוא מקום מבטחים וערכה ביקורים כדי לוודא את שלומן והיקלטותן במדינה.

סיידי אמריקאן יצרה קשר ברור בין המאבק בסחר בנשים לבין הצורך בהענקת כוח פוליטי וזכויות בידי נשים. היא טענה כי קיים קושי רב להרשיע סוחרי נשים כל עוד נשים לא יכולות לקחת חלק בהליך המשפטי כמושבעות. עבודתה בתחום זה העניקה לנשות המועצה מעמד פוליטי בתוך הקהילה היהודית ובחברה האמריקאית.

סיידי אמריקאן הקדישה את חייה לעבודת רווחה וסיוע לנזקקים, ונפטרה בשנת 1944 בניו-יורק. ערים תאומות של ניו-יורק (ירושלים) או של שיקגו (פתח תקווה וקריית גת) יכולות להעניק לה את הכבוד ולקרוא רחוב על שמה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

מיכל סלה (1987-2019)

פעילה חברתית ועובדת סוציאלית.

נולדה בירושלים וגדלה במושב בית זית, אחות רביעית מתוך שישה ילדים. מיכל עבדה כעובדת סוציאלית בבית ספר יסודי בירושלים. היא טיפלה, ליוותה ושיקמה מתמודדי נפש, נוער בסיכון, קשישים ניצולי שואה, נפגעי תקיפה מינית בעלי צרכים מיוחדים. כמו כן, הנחתה הורים מוכרים לרווחה וסייעה לילדים עם קשיים רגשיים ומוגבלויות פיזיות. "לפני הרבה מאוד שנים" סיפרה אמה, דניאלה סלה, "מיכל אמרה לי שהיא יודעת מה התפקיד שלה בעולם – לשמח אנשים. שנים אחר כך היא בחרה במקצוע שדרכו תוכל לעזור לזולת להביא אור ושמחה לעולם".

מיכל הקימה וניהלה תוכנית לקידום השפה האנגלית בצפת, חצור הגלילית וראש פינה מטעם הסוכנות היהודית (תוכנית אשר ממשיכה עד היום), וכן ניהלה פסטיבלים בינלאומיים. היא למדה תואר ראשון בחינוך מיוחד וחינוך בשילוב אומנויות במכללת תל חי וסיימה בהצטיינות תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, אותו השלימה כעשרה ימים לפני הירצחה.

מיכל אהבה אומנות והשתמשה בה ככלי לעזרה לזולת וכן ככלי להתבוננות פנימית והבעה עצמית. היא נהגה לכתוב יומנים אישיים ולחלק מכתבים וברכות אישיות מעוטרים בשירים, משפטי העצמה פיוטיים, צבעים וציורים.

ב-3 באוקטובר 2019, מיכל בת ה-32 נרצחה באכזריות בביתה על ידי בן זוגה אלירן מלול, אל מול בתם התינוקת. לאחר מותה של מיכל, התברר כי מלול נהג בקנאה אובססיבית כלפי מיכל, עובדה שלא היתה ידועה למשפחה עד הרצח.

הרצח עורר תגובות ומחאות בכל החברה הישראלית בקריאה להיאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. אחותה של מיכל, לילי בן-עמי, הדגישה: "אם זה קרה למשפחה שלנו זה יכול לקרות בכל מקום, קרה לנו הקשה מכל. היא השאירה אחריה את הבת שלה בת 8 חודשים, עדיין יונקת. האסון הזה חוצה מעמדות ואז זה קרה צריך לשים סימני שאלה מה המדיניות של המדינה איך עוצרים את האלימות הזו".

לילי בן-עמי הקימה לזכרה את פורום מיכל סלה, עמותה ללא מטרות רווח למיגור אלימות באמצעות פתרונות טכנולוגים, עם דגש על אחריות ומודעות ציבורית לזיהוי הנורות האדומות לאלימות.

מגיע לה רחוב משלה, בסימן הנצחת קורבנות אלימות נגד נשים. יהי זכרה מהפכה.

שרה חג'אזי (1989-2020)

סופרת ופעילה חברתית להט"בית מצרית.

שרה חג'אזי נולדה בשנת 1989 במצרים. היא היתה בת בכורה למשפחה בת ארבעה ילדים ממעמד הביניים. בשנת 2016 יצאה מהארון כלסבית והחליטה לוותר על לבישת חיג'אב.  חג'אזי התנגדה לשלטון א-סיסי ולא היססה להתבטא נגדו באופן פומבי. בראיון סיפרה כי פוטרה מעבודתה בגין פעילותה הפוליטית. היא תיארה את הנשיא א-סיסי כ"הדיקטטור המדכא והאלים ביותר בהיסטוריה המודרנית שלנו".

בשנת 2017, שרה חג'אזי נכחה בקהל בהופעה של הלהקה הלבנונית "משרוע לילה", אשר הסולן שלה (חאמד סים) הוא הומוסקסואל מוצהר ורבים משירי הלהקה עוסקים בכך.  במהלך ההופעה, הניפה חג'אזי את דגל הגאווה ונעצרה בשל כך ביחד עם פעילים נוספים. הם הואשמו באיום על הבטחון הכללי של האוכלוסיה ועידוד התנהגות לא מוסרית וסוטה. שרה חג'אזי היתה האישה היחידה שנעצרה.  הפעילים שנעצרו דיווחו כי עברו בדיקות גופניות חודרנות, אשר הוגדרו בעולם כהפרת זכויות אדם בסיסיות ואף כצורת עינוי.  חג'אזי נכלאה לתקופה של שלושה חודשים. בריאיון סיפרה כי נעצרה בביתה מול משפחתה ונחקרה על אמונתה ועל נטייתה המינית.

במהלך תקופת המעצר עברה חג'אזי עינויים ותקיפות. הסוהרים בתחנת המעצר עודדו את האסירים להכות אותה ולתקוף אותה מינית, תוך האשמה בעידוד הומוסקסואליות. על פי דיווחיה, עברה עינויים בכלא ואיימו לפגוע במשפחתה אם תספר על כך.

בחוקת מצרים אין סעיף פורמלי שמתייחס להומוסקסואליות. עם זאת, החוק המצרי רודף, מפליל ומעניש הומוסקסואליות דרך "חוק המאבק בזנות" והוראות המפלילות "התנהגות לא מוסרית" או "לא טבעית".  בעקבות ההופעה, עלתה הצעת חוק להפללת יחסים הומוסקסואלים שזכתה לתמיכת 67 חברי פרלמנט (מתוך 450). השקפת עולם הומופובית מקודמת גם על ידי כלי התקשורת במדינה.

לאחר שלושה חודשים שוחררה חג'אזי ממעצר בעקבות לחץ דיפלומטי של מדינות המערב ודרום אמריקה.

לאחר שחרורה מהכלא התמודדה חג'אזי עם דכאון, חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית. היא נאלצה לעזוב את מצרים מחשש לרדיפה וקיבלה מקלט מדיני בקנדה.

חג'אזי התאבדה בטורונטו ביוני 2020. במכתב שהשאירה כתבה "לכל אחי, ניסיתי לשרוד ונכשלתי, סלחו לי. לחברי, החוויה הייתה אכזרית ואני חלשה מכדי לעמוד מולה, סלחו לי. לעולם, היית אכזרי כלפי, אבל אני סולחת."

שרה חג'אזי הובאה למנוחות בבית עלמין בקנדה.

במהלך חודש הגאווה בשנת 2020, קיימו קהילות להט"ביות ברחבי העולם פעולות להנצחת חייה ולמאבקה נגד הומופוביה, ביניהן משמרות זיכרון, מצעדים שקטים ואירועים לזכרה.

יהי זכרה מהפכה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

רוז שניידרמן (1972-1882)

פעילה חברתית ופוליטית יהודיה-אמריקאית. נאבקה למען זכויות נשים, זכויות עובדים, ובפרט למען נשים במעמד הפועלים.

נולדה כרחל שניידרמן בעיירה סאווין שבפולין למשפחה יהודית דתית. בהיותה בת 8 היגרה המשפחה ללואר-איסט-סייד במנהטן. אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר מכן. האם ניסתה להתפרנס באמצעות עבודה כתופרת, אך נאלצה לשלוח את הילדים לבית יתומים יהודי. בסיום ביה״ס היסודי נאלצה רוז לעזוב את ספסל הלימודים ולעבודה לפרנסתה כתופרת על פס ייצור במפעל לכובעים.

בהיותה בת 20 החלה לארגן את העובדות במפעל יחד עם עמיתה נוספת, והשתיים הצליחו לארגן מספיק עובדות כדי להצטרף לסניף המקומי של איגוד יצרני הכובעים – התאגדות הנשים הראשונה בארגון. בעת שביתת איגוד יצרני הכובעים ב-1905 נבחרה שניידרמן להיות מזכירת הסניף המקומי וצירה באיגוד העבודה המרכזי של ניו יורק. במהרה הפכה לפעילה ב'ליגת נשות האיגוד המקצועי של ניו יורק' – ארגון שהתמקד באיגוד פועלות ובשמירה על זכויותיהן.

ב-1908 נבחרה לסגנית הנשיאה המחוזית של הארגון, החלה לעבוד בו בשכר, והשלימה את לימודיה באמצעות מלגה. בתקופה זו לקחה חלק מרכזי בהתקוממות ה-20 אלף – שביתה גדולה של עובדות תעשיית הטקסטיל בניו יורק – והיתה לחברת מפתח ב'קונגרס הנשים העובדות העולמי'.

לאחר השריפה במפעל הטקסטיל טריאנגל ב-1911 שגבתה את חייהם של כ-150 פועלות ופועלים – רובם המוחלט נערות צעירות – מיקדה שניידרמן את פועלה בהעלאת המודעות לתנאי העבודה במפעלים וב'סדנאות היזע', שפגעו בראש ובראשונה בנשים, ובמאבק לשיפורם.

במקביל היתה שניידרמן פעילה נמרצת למען מתן זכות הצבעה לנשים, מאבק אותו ראתה כבלתי נפרד ממאבקה למען הפועלות. לאחר שהתמודדה לסנאט האמריקאי והפסידה, נבחרה שניידרמן להיות נשיאת הליגה בניו יורק, וב-1926 לנשיאות הארגון הארצי – תפקיד בו כיהנה במשך מעל ל-20 שנה. היא היתה שותפה להקמת איגוד חירויות האזרח האמריקאי, התיידדה עם אלינור רוזוולט ובעלה פ.ד. רוזוולט, ואף מילאה תפקיד בממשלו כשנבחר לנשיא.

בשנים 1944-1937 היתה שרת העבודה של מדינת ניו יורק ופעלה למען זכויות נשים בשוק העבודה. בתקופה זו פעלה גם להצלת יהודים מאירופה הכבושה. בשנת 1949 פרשה מהחיים הציבוריים והקדישה את חייה לכתיבת זכרונותיה, שפורסמו בספר ב-1967.

נפטרה בגיל 90 בניו יורק.

נטען כי שניידרמן טבעה את הביטוי "לחם ושושנים" בנאום מפורסם שלה, כביטוי לזכות הטבעית של הפועל והפועלת לחיים מלאים יותר מלבד ההישרדות הבסיסית ביותר.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

טלי לטוביצקי ( 1976 – 2019)

משוררת, עורכת, חוקרת, מרצה ופעילה חברתית.

טלי לטוביצקי נולדה בהוד השרון ולמדה בתיכון א' לאמנויות תל אביב.

בשנת 2006 קיבלה תואר שני מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודת גמר שכותרתה "רטוריקה של אגרסיה – הנשי והנפשי בשירתו המוקדמת של יצחק לאור". בשנת 2015 קיבלה תואר דוקטור בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודה שכותרתה " 'אור נפש נפרדת' – הפואטיקה של המלנכוליה: קריאה בין-סוגתית ביצירתו העברית של יעקב שטיינברג".

עבדה כמרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב.

שיריה פורסמו בכתבי העת "הליקון", "שבו", "מטעם", "הכיוון מזרח", "דקה" ו"החוטם" ובאסופות "בעט ברזל", "לצאת!״ ו״ואהבתם". שיריה תורגמו לאיטלקית, לאנגלית ולפולנית.

כתבה מספר ספרים: "Camera obscura", אשר כלל את שיריה בעברית ובאיטלקית (2008), "נסי מלים כלליות יותר", הוצאת קשב לשירה (2010), "הזכות לשלמות הגוף" (2019) שיצא לאחר מותה. כמו כן ערכה ספרי מחקר בסדרת "מסה קריטית" ואת הספר "דושינקא, נשמה", מאת איריס אליה כהן.

לטוביצקי חיה עם בת זוג ולהן שתי בנות. היא פעלה למען זכויות הקהילה הלהט"בית ולמען הגנה על זכויות אדם של פלסטינים.

בשנת 2008 זכתה בציון לשבח במסגרת הפרס למשוררים בראשית דרכם מטעם שר התרבות.

ערב לזכרה נערך באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2019. פסטיבל "שבועות שירה" שנערך בזום במאי 2020 נערך לזכרה וכלל את חבריה, משוררים וחוקרים מהקהילה הלהט"בית.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בהוד השרון, גבעתיים, באר שבע ותל אביב.

ליבת קמחי (2019-1975)

נזירה בודהיסטית, פעילה חברתית ומנהלת עמותה.

ליבת קמחי נולדה בישראל. בגיל צעיר ניגנה בצ'לו באופן מקצועי. בצבא שירתה כצלמת צבאית. לאחר השירות עבדה כנהגת אמבולנס וכדיילת אוויר. בגיל 26 הוסמכה להיות נזירה בודהיסטית במסורת הטיבטית בשם טובטן צ'וקי. היא למדה כ-7 שנים במרכז לאמה צונגקפה שבפומיה, איטליה, וקיבלה נדרי נזירות מלאים בטאיוואן ב-2011.

בגיל 30 חלתה במחלה גנטית – תסמונת אהרלס־דנלוס. מחלה זו פוגעת ביצור הקולגן, החלבון המרכזי ברקמות החיבור של הגוף ויכולה לגרום לנכות ואף למוות (אם כי האחרון קורה רק במקרים נדירים ואכן ניתן לחיות עם המחלה שנים ארוכות). המחלה קשה לאיבחון והחולה מאובחן בדרך כלל בשלל איבחונים שגויים וקיטלוג כאב שגוי. נשים שחלו באהרלס דנלוס נאלצו לחוות אינספור רופאים שהאשימו אותן בהיסטריה ובעיות רגשיות וכך גם קמחי. למחלה אין תרופה, אלא רק דרכי עיכוב או הקלה מסוימות: סוג מסוים של פיזיותרפיה, שאין כמעט איש בישראל שיודע לתרגל, והמון משככי כאבים.

בזמן שגופה מתפרק בכאב גדול, ליבת המשיכה לחקור את עולם המוגבלות ולנסות למצוא לאנשים שבתוכו פתרונות שמשלבים את החמלה הבודהיסטית לצד גישה ישראלית פרגמטית. היא כתבה וייעצה רבות לאנשים על התמודדות עם כאב פיזי ונפשי, הנחתה קבוצות וסדנאות ולימדה בודהיזם ומדיטציה.

היא הקימה את "העמותה הישראלית לדיור מושלם".  העמותה פעלה למען בניית מתחם מגורים יעודי לאנשים עם מוגבלות. יצירת אגף דירות קטנות ונגישות לנכים לפי התקן ולמעלה מכך, דיור מותאם ובר השגה.

אלפי נכים צעירים חיים כיום בישראל בבתי אבות סיעודיים לכל ימי חייהם, חלקם מסיבות סוציו-אקונומיות ולא רפואיות בלבד. עלות האשפוז היא גבוהה ואין לצעירים עם נכות גופנית דיור מוגן, הוסטלים או דירות נגישות. הרעיון מאחורי העמותה הוא ליצור אלטרנטיבה אחרת.

בשנת 2011 הוציאה קמחי ספר בשם "מה נזירה בודהיסטית רואה מבעד לגלימה" בהוצאת סער. הספר כולל 30 קטעים קצרים, שקמחי כינתה בשם "פרורים" – הכלאה בין פרוזה לשירים. הוא מציג הרהורים ותובנות על החיים והמוות ועל הכאב שביניהם.

https://www.agam-hypermobile.org.il/

צילום: מגז גוזני, מתוך כתבה בעיתון "הארץ", מוצג במסגרת שימוש הוגן.

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6467827