עאדלה בייהם (1900-1975)

22885779_1546050152150516_656103150268928296_nמנהיגה סורית. עאדלה בייהם אלג'זאארי נולדה בביירות למשפחה מיוחסת – סבה היה לוחם אגדי כנגד הקולוניאליזם האירופי במזרח התיכון. בהתאמה, נשלחה עאדלה למוסדות השכלה פרטיים, ורכשה השכלה כללית לצד השכלה תיאולוגית רחבה. בנוסף, רכשה עאדלה שליטה מלאה ב3 שפות – ערבית, צרפתית וגרמנית. במקביל ללימודיה, התנדבה עדאלה מגיל צעיר בעזרה למשפחות נזקקות על ידי איסוף ותרומת מזון, תרופות, בגדים וסיוע בכלל צרכיהם. גם לאחר נישואיה, בהיותה בת 17, המשיכה עאדלה בפעילותה הציבורית. היא הפכה לאחת מהמתנגדים הבולטים להתערבות האירופאית-צרפתית במזרח התיכון, ובייחוד סמל לתחיה הנשית של הלאומית ערבית.

לצד אהבת המולדת והפטריוטיות שדבקה בה, עדאלה לא היססה לבקר את החברה הערבית והסורית בפרט על יחסה לנשים. עאדלה נלחמה בכל מאודה למען ביעור הבערות בקרב נשים, שכן לראייתה זהו המכשול העיקרי בדרך לקידום מעמד האישה. היא כתבה מאמרים הקוראים לציבור בסוריה ובעולם הערבי כולו לפעול למען שחרור האישה, כצעד ראשון בדרך לשחרור האומות הערביות כולן מעול המעצמות האירופאיות. היא נלחמה למען זכות הצבעה לנשים, ועודדה נשים לצאת ולרחובות ולמחות על כך. כאשר אושרה זכותם של נשים לבחור ולהיבחר, נלחמה עאדלה לביטול כל ההגבלות על זכות זו. עאדלה ייסדה ארגונים ועמותות אשר פעלו לקידום מעמד האישה הערבית על ידי ביעור הבערות בקרב נשים במדינה, ועידוד סולידריות נשית באמצעות חונכות והתנדבות של נשים בקרב נשים נזקקות. עאדלה ייסדה בית ספר אשר שם דגש על השכלה רחבה ומקצועית לנערה הלומדות בו, יחד עם הקניית גאווה לאומית באמצעות לימוד המורשת והתרבות הסורית והערבית כולה. בית הספר זכה להצלחה רבה בעולם הערבי, והיה ידוע בקונצרטים האנדלוסים אותם הציג ברחבי העולם הערבי.

עאדלה בייהם נחשבה למנהיגה בולטת למען הלאומנות הסורית, והערבית כולה, וכסמל להתנגדות לקולוניאליזם האירופאי הרחב בעולם הערבי. עאדלה ביקשה כל העת לקשור בין פעילותה הלאומית לבין פעילותה הפמיניסטית. מעל לכל במה היא דרשה את שחרור האישה הערבית כתחילת שחרור האומה הערבית כולה. במהלך פעילותה הציבורית כיהנה עאדלה כנשיאה של ארגוני נשים רבים, והובילה את המאבק הנשי למען זכות הבחירה ולמען רכישת השכלה בקרב נשים. עאדלה זכתה להכרה על פועלה הפורה עוד בימי חייה, ואף הוחלט על מתן עיטור הזכאות האזרחי הסורי כאות הכרה. אולם היא לא הספיקה להשתתף בטקס, וביתה קיבלה את הכבוד בשמה.

מומלץ להציע את שמה של עאדלה בייהם לרחוב בכל עיר, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה ערבית, כיפו, חיפה ועוד.
עיריית תל-אביב-יפו עיריית חיפה

**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

זינה הרמן (1914-2013)

12743901_981932625228941_4809558624210864925_nלמה היא לא מונצחת?

דיפלומטית וחברת כנסת ישראלית. עבודתה הציבורית של הרמן התאפיינה בנתינה לזולת, דאגה לזכויות ילדים ונוער, סיוע ועזרה לאחר. עבודתה בתוך תחומי מדינת ישראל סייעה לביסוס מערך העבודה הסוציאלית, ופעולתה הדיפלומטית באו"ם סייעה לקבלת ישראל במישור הבינלאומי.
הרמן נולדה בלונדון בשנת 1914 למשפחת שטרן- משפחה יהודית מבוססת. בשנת 1935 סימה את לימודיה בחוק ויחסים בינלאומיים. במהלך לימודיה האקדמאיים פגשה בקיימברידג' את אבא אבן ואת אברהם הרמן (שלאחר מכן התחתנה איתו), שהכניסו אותה למעגלים הציוניים בשנים אלו. עם סיום לימודיה היא החלה לעבוד בפרסום, אולם עם התדרדרות המצב באירופה היא פרשה מעולם זה והחלה לעבוד בסיוע לפליטים. תודעתה הציונית התחדדה בשנים אלו והרמן עלתה יחד עם בעלה לישראל בשנת 1940.
בראשיתה דרכה בארץ עבדה כעובדת סוציאלית, ולאחר מכן, בין השנים 1943-1949 עבדה במחלקת ההסברה של עליית הנוער. עם קום המדינה היתה הרמן חלק מהגרעין המייסד של משרד החוץ, וסייעה לגבש את המדיניות הדיפלומטית של המדינה הקמה.
עם קום המדינה מונתה לחברה במשלחת ישראל לאו"ם, תפקיד בו שימשה עד שנת 1955. בסיום כהונתה באו"ם מונתה לנציגת מדינת ישראל ביוניצ"ף. בשנים 1957-1959 מנהלת המחלקה למוסדות בינלאומיים במשרד החוץ.
בשנים 1969-1974 כיהנה כחברת הכנסת השביעית מטעם סיעת המערך. הייתה חברה בוועדת החינוך ובוועדת השירותים הציבוריים. בין השנים 1976-1996 היתה נציגה של כבוד בועדה לפליטים באו"ם.
לאורך השנים פעלה במסגרת ארגונים בינלאומיים בנושאי רווחה, זכויות אדם ומעמד האישה ופעלה ללא לאות לזכויות קבוצות מוחלשות.

איפה כדאי להציע? ירושליים- שם פעלה ושירתה את הציבור, חולון, הנחשבת עיר הילדים, תל אביב- עיר מרכזית לפעילות דיפלומטית ובינלאומית בארץ.

להמשך קריאה
התמונה באדיבות אתר הכנסת

פועה רקובסקי (1865-1955)

12670620_980063708749166_7005422828991582023_nמגיעים לה עוד רחובות!

מורה, מחנכת, פעילה ציונית, מתרגמת ופעילה למען זכויות נשים.

"…ובעת שהובלתי את חיי העצמאים, במקביל לעבודתי החינוכית, לא שכחתי את חובי הפנימי למאבק לשחרור האישה, בפרט האישה היהודייה, אשר תמיד הייתה המשועבדת ביותר מכל העבדים; אפוטרופסים בלתי רצויים כפו עצמם עליה וכאילו ביקשו להציל נשמתה. בעצמאותה הכלכלית של האישה ראיתי את הגורם העיקרי שיוביל לשחרורה האישי והחברתי. על כן שמתי לעצמי למטרה לפעול בכל כוחותיי למען שחרור האישה, להפיץ רעיון זה בקרב השכבות הרחבות של הנשים והנערות היהודיות." – פועה רקובסקי

פועה נולדה בביאליסטוק למשפחה יהודית דתית, אמידה ומיוחסת. פועה זכתה להשכלה מקיפה, היא למדה בחדר ובבית ספר יהודי פרטי ולאחר מכן למדה בבית עם מורים פרטיים. פועה הייתה תלמידה מחוננת. היא למדה שפות רבות וכבר בגיל 15 התפרסם תרגום שלה לסיפור של שמעון פרוג בעיתון "הצפירה".
בנעוריה הלכה והתרחקה מהדת, היא הפסיקה לקיים מצוות ולהאמין באלוהים. הוריה ניסו להחזיר אותה בתשובה ולצורך כך חיתנו אותה כשהייתה בת 16. היא נישאה לשמעון מכלין וילדה שני ילדים, אך נישואיה לא עלו יפה. היא עזבה את בעלה כשהייתה בת 24 והקימה בית ספר עברי לבנות.
כשהייתה בת 26 עברה לוורשה, שם ניהלה חדר לבנות. שנתיים לאחר מכן הקימה פועה בוורשה גימנסיה יהודית לנערות, על אף התנגדות רבה בקרב הקהילה היהודית לכך שבנות יהודיות ילמדו עברית ויהדות. פועה התעקשה על לימוד השפה העברית מטעמי ציונות ולבסוף הצליחה לשכנע הורים רבים בחשיבות הדבר ובית הספר של פועה הפך לשם דבר. בנוסף הייתה פועה בין מקימות אגודת "בנות ציון" שהפיצה את הרעיון הציוני בקרב נשים ובין מקימות "איגוד הנשים היהודיות" בפולין.
בשנת 1920 נבחרה לצירה בועידה הציונית בלונדון. בנוסף השתתפה בלונדון גם בוועידה המייסדת של ויצו – התסדרות הנשים העולמית לנשים ציוניות. בעקבות כך עלתה לארץ ישראל שם הקימה סניף ויצו ועבדה כמורה. בעקבות פרעות תרפ"א בתל אביב חזרה פועה לוורשה. בשנת 1935, כשהייתה בת 70, עלתה שוב לישראל והתיישבה בחיפה. היא עבדה כמתרגמת עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן החלה לכתוב את זכרונותיה שהתפרסמו בשנת 1951.
פועה נפטרה בחיפה בשנת 1955, בגיל 90.

יש על שמה רחוב אחד בלבד בישראל, רחוב פועה בקריית משה בירושלים. כדאי להציע אותה בתל אביב ובחיפה, בהן התגוררה, ובערים נוספות!

למידע נוסף
תצלום באדיבות מרים סמט.

פרחה ששון (1859-1936)

12565380_971390762949794_6053640877174134430_nמגיעים לה רחובות משלה!

היתה אשת עסקים יהודיה ממוצא בגדדי, שנודעה כפילנתרופית, רבנית מלומדת ופעילה ציונית.
נולדה בשנת 1859 במומבאי, הודו, בת לקהילה היהודית-בגדדית בעיר. היתה בת משפחת ששון, שזכתה לשם "הרוטשילדים של המזרח" בשל הונה המופלג. המשפחה שלטה על חלק גדול מהמסחר הענף בין הודו לבריטניה.
בנעוריה קיבלה חינוך פרטי מרבנים שהגיעו למומבאי מבגדאד, ובמקביל רכשה השכלה כללית בבית ספר נוצרי יוקרתי במומבאי.
בעזרת הונה המשפחתי מימנה יוזמות פילנתרופיות וציבוריות שונות. בין היתר תמכה במחקריו במומבאי של מרדכי זאב חבקין, מפתח החיסון כנגד חולרה, והשתתפה במאמציו להפיץ את החיסון בקרב האוכלוסייה המקומית. היא גם הייתה פעילה ציבורית בתנועה המקומית בהודו כנגד מנהג הפורדה, שכלל סגרגציה מלאה בין נשים לגברים ולבישת כיסוי גוף ופנים מלא מצד נשים מקומיות בנוכחות גברים.
לאחר פטירתו של בעלה בשנת 1894 קיבלה לידיה את ניהול חברת דוד ששון ושות' (David Sassoon & Co.), חברת המסחר הבינלאומית הגדולה של המשפחה, וכך באופן יוצא דופן לתקופה זו אישה עמדה בראשות חברה כלכלית גדולה.
בזכות חינוכה הפרטי מרבנים היא הייתה מלומדת היטב בכתבי הקודש היהודיים ובקיאה ברזי היהדות. לאורך חייה פרסמה מספר מאמרים בכתבי עת יהודיים על סוגיות שונות בהיסטוריה והדת היהודית, כולל מאמר על הגותו של רש"י (1930).
מסופר שבאחת מנסיעותיה לבגדד שהתה בעיר לאורך שלושה חודשים שבמהלכם ניתן לה הכבוד לקרוא בתורה באופן קבוע בבית כנסת בעיר. היא זכתה לשם התואר רבנית. בשנת 1924 הפכה האישה הראשונה המשמשת כיושבת הראש של הכנס השנתי של בית המדרש לרבנים בלונדון ונאמה את הנאום הפותח בכנס. הנאום הודפס כנספח לספרו של הרב יואל לייב הלוי הרצוג "אמרי יואל (ויקרא)". בנאום, שמתובל בדברי תורה ותלמוד, ציינה שהיא אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לה לנאום בפני הקהל המכובד, אך גם עסקה בזכויות נשים ונזפה בכך שרק שבעים שנה לאחר פתיחת המוסד ניתנה ההזדמנות לאישה לנהל את האסיפה השנתית.

הציעו רחובות על שמה בכל עיר שהיא.

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות מרכז מידע הר הזיתים

הבתולה מלודמיר – חנה רחל ורברמאכר (1805-1888)

12540649_969320103156860_8880906407534135042_nגם כשיש רחוב על שמה – למעשה אין רחוב על שמה.

"בת ישראל כשירה צריכה קודם כל להיות אֵם, חנה-רחל.
-האֵם צריכה להיות אדם, אבא."

חנה רחל ורברמאכר הידועה כבתולה מלודמיר (די לאדמירער מויד), מנהיגה רוחנית בתנועת החסידות.
רוב מה שידוע לנו על הבתולה מלודמיר נגזר מאגדות ומסיפורי עם (כמו רוב מנהיגות החסידות במאה ה-19). היא היתה בת יחידה למשפחה אמידה, והתייתמה מהוריה בגיל צעיר- מה שאפשר לה עצמאות כלכלית וחברתית- ייחודית לאישה בזמנה.
על פי אחת האגדות, בהיותה ילדה נפלה למשכב, וכשקמה ממנו כמו היתה לאישה אחרת. היא החלה לקיים מצוות "גבריות" כמו התעטפות בטלית, תפילין, והחלה לנהוג "מנהגי אדמו"רות".
היא נחשבה למנהיגה רוחנית של פשוטי העם, ולא צמח מאצולה אינטלקטואלית אלא רכשה את השפעתה דרך אדיקותה ואמונתה הרבה, ששמה נישא למרחקים.
כמו רוב החסידים באותה העת היא צמחה כהתנגדות לממסד האורתודוקסי ומהלכיה נחשבו למהפכניים ושונים- בעיקר החלטתה לחיות חיי פרישות ולא להנשא- החלטה שעל פיה נטבע כינוייה "הבתולה מלודמיר".
לתפיסתה, השינויים החברתיים, הטלטול שנוצר מאי הציות לציווי החברה הם מה שמוליד את השינוי והפתיחות: "גם ברצונך את להניח תפילין?
– כן. יום יום. שני זוגות תפילין. […]
– אבל זה יעורר רעש בכל העיר, בתי.
– אבא, רע"ש אותיות שע"ר…זהו שער לחיי החדשים.""
הבתולה מלודמיר נחשבת לסמל יהודי פמיניסטי. המראה גם כיצד נשים יכולות לתפוס מקום בתוך החברה הגברית- אבל גם על התשלום שנכפה עליהן, והיחס החברתי הדואלי, המכיל בתוכו כבוד לגדולתן הרוחנית, יחד עם ביקורת והכרח להתרחק מן החברה ולנהל חיי פרישות.

בשנת 2014 הוחלט לקרוא על שמה רחוב בירושלים, אולם, עקב התנגדות החרדים הרחוב לא נקרא הבתולה מלודמיר, אלא חנה רחל. שם בעל משמעות מעוקרת- שלא מנציח את תפקידה הרוחני הרחב. (אבל נו, מילא)

להמשך קריאה כאן וכאן
על המאבק לגבי שם הרחוב

פנינה פלאי (1932-2006)

למה אין על שמה רחובות?פנינה פלאי
פעילת ציבור, מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בישראל, מרצה בתחום לימודי היהדות ומעמד האישה.
נולדה בניו-יורק בשם רבקה פרל למשפחה יהודית מהישוב הישן בירושלים שעברה לארה"ב בזמן מלחמת העולם הראשונה.
בנעוריה היתה פעילה בתנועת הנוער "השומר הדתי". עם נישואיה החליפה את שמה לפנינה, ובתחילת שנות החמישים עלתה יחד עם בעלה לישראל, והשתקעה בירושלים.
פלאי היא מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בישראל והייתה פעילה לקידום מעמד האישה. בשנות ה-70 התפרסמה כשהקימה בביתה מניין נשים שהתעטפו בטלית ועלו לתורה.
בשנת 1996 ארגנה בבנייני האומה בירושלים כנס בינלאומי בנושא "האישה והיהדות, האישה וההלכה", שבו השתתפו ארגונים יהודים ותנועות נשים מכל העולם.
היא פעלה והרצתה למען נשים עגונות ומסורבות גט, ופעלה לקירוב לבבות בארגון "שבת יחד" – ימי עיון מעורבים לקהל דתי וחילוני.
לצערנו אין מידע רחב עליה ברשת.
נשמח מאוד לשמוע כל פריט מידע נוסף- אירועים שאירגנה, הכרה לזה זכתה בחייה ולאחר מותה, וזכרונות של תלמידותיה שיוכלו להרחיב על דמותה של האישה הייחודית ופורצת הדרך הזו.
איפה כדאי להציע- ירושלים, בה גרה, וערים נוספות בעלות צביון דתי, כמו בני ברק ורעננה.

תמונה: שמעון שנהר

 

שרה מלכין (1885-1949)

מגיעים לה עוד רחובות!שרה מלכין

מחלוצות העלייה השנייה, ממייסדות תנועת הפועלות ואחת מראשיה.
שרה נולדה בלטביה. עוד בנעוריה הייתה פעילה בתנועת הנוער "פרחי ציון". היא עלתה לארץ בגיל 20, אידיאליסטית חדורת מוטיבציה. היא הייתה נחושה בדעתה להגשים את עצמה באמצעות עבודת אדמה בארץ ישראל. היא הגיעה לפתח תקווה ושם גילתה שחלומה לא יתגשם בקלות – נשים חלוצות הועדו לעבודות בית כגון גיהוץ, כביסה וטיפול בילדים, ועבודת אדמה יועדה לגברים בלבד. שרה התעקשה בכל זאת לעבוד בפרדס, אך לאחד שפעוט נפטר בפתח תקווה החליטו כמה מתושבי המושבה הוותיקים יותר שזהו עונש מאלוהים על עבודת נשים והוחלט לאסור על הנשים לעבוד כפועלות.
בהמשך עברה לגור ברחובות, אך גם שם התקשתה למצוא עבודה בחקלאות.
מרחובות המשיכה שרה לגליל, והגיעה לחוות כנרת. שרה הצטרפה לחברי "הקומונה החדרתית" בהקמת קבוצת דגניה. לאחר ויכוחים רבים והתנגדותם הרבה של חברי דגניה לעבודת נשים בחקלאות, עזבה שרה את הקבוצה.
בשנת 1912 היא חברה לחנה מייזל וסייעה לה להקים את "חוות העלמות", בית ספר חקלאי לנשים.
בשנת 1915 ניהלה שרה יחד עם המשוררת רחל בית ספר חקלאי לנערות בירושלים. לאחר מכן היא סייעה לד"ר הלל יפה להקים בית חולים בזכרון יעקב ועבדה בו תקופה כאחות. בשנת 1917 שבה שרה לפתח תקווה, שם הדריכה קבוצות של פועלות לעבוד בחקלאות. בהמשך ניהלה את חוות הפועלות בעפולה.
כל חייה נאבקה שרה על זכותה לעבוד עבודה חקלאית בארץ ישראל ולהגשים את חזונה הציוני והפמיניסטי. היא נפטרה בשנת 1949, ולא הספיקה לראות את מאבקיה נושאים פרי.

רחובות על שמה קיימים בהרצליה, בעפולה ובנתניה. כדאי להציע אותה גם בפתח תקווה, בזכרון יעקב וברחובות, בהן עבדה וחיה, ובערים נוספות!

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות ארכיון דגניה א'.

 

 

ארנסטינה לואיזה סימונדי פוטובסקי רוז (1810-1892)


למה אין עדיין רחובות על שמה?ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז

פמיניסטית יהודיה (ייתכן שהראשונה), אתאיסטית, לוחמת כנגד העבדות ולמען זכויות אדם, מחשבה חופשית, ובעיקר שוויון בזכויות האישה. נודעה כ"מלכת הבמות" ומהכוחות האינטלקטואלים המובילים את המהפכה הפמיניסטית בארצות הברית ובאנגליה בזכות כתיבתה, נאומיה ומאבקיה הפומביים נגד אפליה ודיכוי.
נולדה בפולין. עד 1830 התגוררה תקופות בברלין, הולנד, בלגיה ופריז, ואז נסעה ללונדון, בה למדה אנגלית.
בלונדון הכירה את מייסדי הסוציאליזם האוטופי אליזבת פריי ורוברט אואן. יחד עם אואן הקימה את "האגודה לכל המעמדות והאומות" שקראה לשוויון עולמי לכל האנשים ללא אפליה על רקע של מגדר, מעמד חברתי, צבע עור, אתניות, לאום או דת. היא הצטרפה ל"אגודה למען פילנטרופים מוסריים" והייתה פעילה שם כנואמת מחוננת ומבוקשת. בשנת 1835 הגיעה למעמד נכבד בתנועה. ב-1836 היגרה עם בעלה לניו יורק.
בניו יורק הפכה רוז ללוחמת למען שוויון זכויות לנשים. פעילותה היתה משמעותית מאוד בקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש, שהועבר לבסוף ב-1949.
רוז הייתה מעורבת בכל כינוס של תנועת הנשים בארצות הברית והובילה את יצירת הרשת הבינלאומית שלה עם תנועת הנשים בצרפת, גרמניה ואנגליה. היא הצליחה לעורר הערכה רבה ותמיכה בטיעוניה ויוזמתה אך בד בבד זכתה גם ובעיקר לקיתונות של ביקורת ולכינויי גנאי בוטים מצד הממסד הגברי על כל שלוחותיו בפוליטיקה ובעיתונות. בהיותה יהודיה, מהגרת פולניה ואתיאיסטית, נדחתה לא פעם גם על ידי הפמיניסטיות האקטיביסטיות של אותה עת שהשקיעו מאמץ רב בקבלת תמיכה וצידוק למעשיהן מהממסד הפרוטסטנטי.
במשך למעלה מעשור שנים, ושלא כמקובל באותה עת לגבי נשים, רוז כתבה והרצתה בכל רחבי הארץ, נגד רכוש פרטי ודת מאורגנת, הדגישה את חשיבות החינוך, מחשבה חופשית וזכויות האשה. בתחילה התבססה על משנת אואן ואחר כך על זו של תומאס פיין. הייתה האשה הראשונה שנבחרה להיות הנשיאה של "החברה הניו יורקית ע"ש תומאס פיין" אשר עסקה בקידום חירות, שוויון, צדק ודמוקרטיה.
מ-1850 ואילך הגבירה את מעורבותה בקידום זכויות נשים ומחשבה חופשית והצביעה על מבנה המערכת הדתית והכלכלית כגורם המרכזי במצבן של הנשים.
עד תום מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1865 הייתה רוז מעורבת בתנועה למען זכויות נשים, והיתה מוערכת ביותר על ידי מנהיגותיה. ב-1869 חזרה עם בעלה לאנגליה, וגם שם המשיכה ללחום למען שוויון.

לכל עיר מגיע הכבוד- הציעו אותה בעיר שלכן.

ויקיפדיה

חנה מייזל שוחט (1883-1972)

איך יכול להיות שאין על שמה רחובות?!חנה מייזל שוחט

מחלוצות העלייה השנייה וממייסדות ומנהיגות תנועת הפועלות בארץ ישראל. פעילה לזכויות נשים ומקימת חוות העלמות.
נולדה בגרודנו שברוסיה הליטאית למשפחה יהודית משכילה ומבוססת. ילדותה עברה עליה בחיק משפחתה מרובת הילדים, שם נחשפה כבר מילדות לנשים אסרטיביות וחזקות ורעיונות פרוגרסיביים. בזמן לימודיה בגימנסיה נחשפה לרעיונות ציוניים, שהובילו אותה להצטרף לתנועות חלוציות וללמוד אגרונומיה- מתוך רצון ליישם ידע זה בהתיישבות בארץ.
בשנת 1909, עם תום לימודיה האקדמיים עלתה מייזל לארץ במסגרת העלייה השנייה. עליה זו, למרות הרעיונות הסוציאליסטיים שליוו אותה התאפיינה בהפרדה מגדרית בוטה ובחוסר שיוון מובנה בין הנשים והגברים שעלו לארץ, מתוך תפיסה כי הנשים אינן יכולות לסייע למפעל ההתיישבותי באותה המידה כמו הגברים. שכרן של הנשים היה נמוך יותר וזכויות ההצבעה שלהן הוגבלו. מייזל, שהיתה חדורה ברעיונות שיוון יחד עם רעיונות ההתיישבות, החליטה להוכיח את יכולותיה של הפועלת העברייה. היא הצליחה לקבל חלקת אדמה בסג'רה, אותה עיבדה יחד עם חבורת הנערות החלוצות שאיתה. תוכניתה היתה לפתח גידולים שאינם מצריכים כוח פיזי רב בגידולם, אולם דורשים מיומנות והבנה- אותה צברה בתקופת השכלה האקדמאית.
הצלחתה של חלקה זו היתה לא רק אמורה להוכיח את הידע והמיומנות המקצועית של מייזל, אלא גם לסלול לה, ולפועלות אחרות, נתיב אל תוך העשייה הציבורית כחברות שוות במפעל ההתיישבותי. מכאן היא הגתה את הרעיון לחוות העלמות שהוקמה ב-1911- מקום שייסע לנערות העולות לארץ ללמוד ולהכיר את החקלאות ולסייע להן להשתלב בחיים החקלאיים (חשוב לציין כי גם הנערים שהגיעו לארץ היו לא מיומנים, אולם חוסר יכולתם לעבוד בחקלאות לא מנע את העסקתם ולא נתפס כחיסרון בעיני העומדים בראש היישוב). חוות העלמות שהקימה בחצר כנרת נועדה לחנך את הנערות המגיעות לארץ בכל תחומי העבודה- החל מטיפול בשתילים, דרך עבודה במשק החי, וכן עבודת בית כגון בישול ותפירה, על מנת לאפשר להן ידע הוליסטי על חיי איכרה. חווה זו, למרות הצלחתה, נסגרה בשנת 1917 עקב קשיי מלחמת העולם הראשונה.
מייזל לא אמרה נואש, והמשיכה לנסות ולהקים מסגרות לחינוך נערות. בשנת 1923 הקימה בנהלל בית ספר חקלאי לנערות, (שחלק מהמימון אליו הגיע מהדסה קנדה- אירגון שהקימה מייזל ע"מ לגייס כספים). בית ספר זה מוסיף להתקיים עד היום- למרות שכיום הוא כולל חינוך מעורב.
פעולתה של מייזל סייעה לשילוב הנשי במפעל ההתיישבות והיתה בעלת חשיבות קריטית לשילוב הנשים במדינה שבדרך ולקרב שיוון זכויות לגברים ונשים.

העובדה שאין על שמה רחוב היא תעודת עניות לכל עיר בארץ.
איפה כדאי להציע- בעיר וביישוב שלכן.

בתמונה: חנה מייזל שוחט באמצע שלישית מימין עם התלמידות שלה בחוות העלמות:
בנות ההכשרה של חנה מייזל בחוות העלמות בכינרת עומדות מימין: חנה ציז'יק, שרה שטורמן, עטרה קרול, שושנה בלובשטיין. שורה מרכזית: ציפורה דרוקר, לאה מרון, חנה מייזל, שרה לייקין, שרה מלכין. שורה תחתונה: רחל רוזנפלד, ציפורה אברמסון, יהודית קרביצקי. באדיבות ארכיון צפת, דניאל פרל.
 

שרה צ'יזיק (1897-1920)

צריכים להיות על שמה רחובות!שרה צ'יזיק

ממגינות תל חי.
נולדה באוקראינה ועלתה ב-1907 יחד עם משפחתה. התגוררה בסג'רה ובקבוצת כנרת, שם עסקה משפחתה בייבוש הביצות. ב-1916 החלה חיי פועלת במושבה פתח תקווה, ועבדה גם ביפו- שם פגשה את ברנר, והושפעה ממשנתו.
בשנת 1920, עקב המתיחות הגבוהה והקשיים שעברו על המושבות בצפון קמה קריאה להתנדבות והצטרפות של צעירים להגנה על האזור. שרה התנדבה ונשלחה למטולה תחילה, ולאחר מכן, בעקבות התעקשותה העזה הועברה לתל חי.
בי"א באדר 1920 החל הקרב על תל חי, שבמהלכו נהרגה צ'יזיק מרימון שהושלך אל החדר שבו התעמתה עם התוקפים.
לאחר שנהרגה אסף ברנר לקט ממכתביה ופרסם אותם. בכתבים אלו ניכרו כשרונה הספרותי ומודעותה החברתית. צ'יזיק כתבה על בעיית המגדר, על מעמדה ועל סבלותיה של האשה באשר היא, והיהודיה במיוחד.

איפה כדאי להציע? קריית שמונה, הקרויה על שם שמונת הנופלים בקרב תל חי, מטולה- עליה הגנה, ופתח תקווה ויפו, בהן עבדה ופעלה.

ויקיפדיה
בתמונה דמותה של שרה צ'יזיק באנדרטה "עבודה והגנה", שעל קברו של אפרים צ'יזיק ביער חולדה.
קרדיט לי.ש.