אירנה הרנד (1900-1975)

15826008_1242311505857717_8984586766570959966_nמגיע לה רחוב על שמה בישראל!

ציירת, פעילת זכויות אדם ופעילה נגד אנטישמיות.

הרנד נולדה להורים קתולים בווינה, אוסטריה בשנת 1900. הרנד ארגנה מחאות נגד רדיפת היהודים על ידי גרמניה הנאצית. בשנת 1933 היא ייסדה את התנועה העולמית נגד שנאה על רקע גזעני וסבל אנושי (Weltbewegung gegen Rassenhass und Menschennot) והייתה פעילה בקמפיין במסגרת זו ברחבי אירופה לפני מלחמת העולם השנייה.

הרנד כתבה ספר תשובה לספרו של אדולף היטלר "מיין קאמפף" בשם : "מלחמתו: תשובה להיטלר מאירנה הרנד".

בשעה שגרמניה הנאצית פלשה לאוסטריה ב 1938, הייתה הרנד בסיבוב הרצאות בלונדון ובכך ניצלה, שכן הנאצים קבעו מחיר על ראשה. לאחר מכן, היגרה לארצות הברית שם עמדה בראש הפורום התרבות האוסטרי.

בשנת 1969 קיבלה הרנד מיד ויש את תואר חסידת אומות עולם על התנגדותה לנאצים ולאנטישמיות. הרנד נפטרה בניו יורק בשנת 1975 ונקברה בווינה. בשנת 2008 עיריית וינה הנציחה את זכרה וקראה לכיכר על שמה.

איפה ניתן להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית תל-אביב-יפו, עיר התאומה של וינה

בתמונה שלט הנצחה לאירנה הרנד באדיבות GuentherZ

Austrian Cultural Forum Tel Aviv

ברכה (גוטמן) אביגד-לוי (1920-2016)

15337598_1208877505867784_6334063637556649640_n"ציירת פרחי הבר"

אביגד-לוי נולדה בשנת 1920 בעיר דרמשטאט, גרמניה לארתור גוטמן שהיה טייס במלחמת העולם הראשונה ואמה גוסטה לבית פלדהון מלטביה. בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל בקבוצת בני נוער שארגנה עליית הנוער. אביגד-לוי הייתה מצוידת במצלמה ובזכותה יש לנו תיעודים היסטוריים של סביבת כפר גלעדי מאותם שנים.

באחד הימים, ביקרה הנרייטה סולד את קבוצת הנוער בתל-חי ואביגד-לוי הראתה לה מחברת ציורים שעשתה בארץ. סולד החליטה להעניק לה מלגת לימוד בבית הספר לאומנות בצלאל – ירושלים. לעבודת גמר הלימודים ציירה ברכה את מגילת אסתר. כדי לקבל תעודה היה עליה למסור את עבודת הגמר לבית הספר, אבל אביגד-לוי לא יכלה להיפרד מיצירתה שלה וכך רק 70 שנה יותר מאוחר הסכימו להעניק לה את תעודת סיום הלימודים בבצלאל.

בשנות ה – 50 התמקמה משפחתה באזור חיפה ושם החלה לצייר את פרחי הכרמל. אבא חושי, ראש עיריית חיפה באותם הימים, יזם את הוצאת הספר והעיריה תמכה במימון הוצאתו.

במסגרת המאבק בקטיפת פרחי הבר ביקשה עיריית חיפה להשתמש בציוריה במסגרת כרזות שלוו בסיסמאות : "צא לנוף, אך אל תקטוף. אל תקטוף! אל תעקור! אל תקנה! אל תמכור!". כרזות אלו היו להצלחה מסחררת בקרב הילדים ואלו הפנימו את המסר עד תום והפכו לשומרי טבע.

חשיבותה של אביגד-לוי בכל שאיוריה גויסו למטרת שמירת הטבע ועל מנת לחולל שינוי תרבותי-מבני. משמעות השינוי מתעצמת במיוחד לאור עשרות השנים בהן נחשבה קטיפת פרחי הבר כנורמה מקובלת ולגיטימית של חינוך לערכים תרבותיים.

בשנת 2016, בגיל 96 נפטרה ברכה אביגד-לוי ונטמנה בירושלים לצד בעלה.
אביגד-לוי תרמה את כל ציוריה ל הגן הבוטני האוניברסיטאי ירושלים Jerusalem Botanical Gardens

איפה ראוי להנציח אותה? עיריית חיפה

החברה להגנת הטבע

קרדיט תמונה: אתר "צמח שדה".

פרנציסקה ברוך (1901-1989)

מגיע לה רחוב משלה!!!פרנציסקה ברוך

ציירת, מעצבת גרפית, קליגרפית וטיפוגרפית ישראלית. בין עבודותיה הבולטות – הדרכון הישראלי הראשון, סמל העיר ירושלים והלוגו של עיתון "הארץ".

פרנציסקה נולדה בגרמניה. בגיל 17 החלה ללמוד עיצוב ואיור בהמבורג, עיר הולדתה. לאחר מכן המשיכה את לימודיה במכללה הלאומית בברלין, שם למדה עיצוב גרפי וקליגרפיה. בגרמניה הייתה פרנציסקה למעצבת מצליחה ופורה ביותר – היא עיצבה צלחות חרסינה ופורצלן, אותיות להגדה של פסח, עטיפות ספרים, ביניהם של ביאליק, עגנון וטשרניחובסקי, צעצועים, מטבעות, וגם את ה"אנציקלופדיה יודאיקה".
בשנת 1933 עלתה פרנציסקה לישראל. בתחילת דרכה בישראל התקיימה בעוני רב. מכיוון שהתקשתה למצוא עבודה כמעצבת, התפרנסה מייצור ומכירת ממתקי מרציפן תחת השם "תופיני ברוך" ברחבי ירושלים, במקביל לעבודות גרפיקה מזדמנות. לאחר כמה שנים קשות הצליחה פרנציסקה להשתלב בשוק העבודה בישראל כמעצבת.
פרנציסקה רבת הפעלים היא שם-דבר בקרב מעצבים גרפיים, מעצבי פונטים וטיפוגרפים בישראל. עבודתה מקיפה את חיינו בארץ, משנות השלושים ועד היום – החל מעיצובו של הדרכון הישראלי הראשון, עבור בסמל העיר ירושלים שעיצבה, ועד הפונטים שיצרה ("שוקן", "סתם"). בין עבודותיה הבולטות ניתן למנות את לוגו עיתון "הארץ", עיצוב אותיות הברזל בשלט של מכון ויצמן ברחובות, שער הכניסה והגדר ב"רמת הנדיב" שליד זכרון יעקב, ואת השלט של בית החולים הדסה הר הצופים בירושלים.
עם זאת, היא לא זכתה להנצחה ראויה ולהכרה על פועלה.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בירושלים בה חיה ויצרה, ובערים בהן ניצבות עבודותיה עד היום – רחובות וזכרון יעקב. כדאי גם להציע אותה בחולון וברמת גן, בהן יש מוסדות ללימודי עיצוב.

בתמונה – פרנציסקה ברוך בתל אביב, שנת 1935. מתוך קטלוג התערוכה "דפוסים משתנים" במוזיאון ישראל.

לאה ניקל (1918-2005)

למה אין על שמה רחובות?לאה ניקל

ציירת ישראלית. ציוריה מתאפיינים בצבעוניות עזה ובגודל גדול, היא הרבתה להשתמש בטכניקות של חריטה, ציור באצבעות, טפטוף ושרבוט.
נולדה באוקראינה ועלתה יחד עם הוריה ב-1920. גדלה בתל אביב, והחלה ללמוד ציור בגיל 16.
בשנת 1950, לאחר הפסקה ארוכה מיצירה- שנבעה מלידת בתה והתפוררות נישואיה החליטה ניקל לצאת ליצור בפאריז. היא הושפעה מאוד מהאווירה הפוסט מודרניסטית בפאריז שאחרי מלחמת העולם. בשנת 1954 חל מפנה משמעותי ביצירתה והיא החלה לצייר בסגנון שיזוהה עימה בהמשך – טאשיזם – המזוהה עם טפטוף וזרימת צבעים, סגנון זה דבק בצורת ביטוי ספונטאנית ואינטואיטיבית, בדומה לציור פעולה. נחשב למקבילה האירופאית של האקספסיוניזם המופשט האמריקאי. באותה שנה הציגה את תערוכת היחיד הראשונה בתל אביב. שלוש שנים לאחר מכן הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז.
לאחר תקופה ארוכה של למעלה מעשור בפריז עברה ניקל לניו יורק בשנת 1963 ונשארה שם כשנתיים.
ניקל המשיכה להתגורר במגוון ערים ואזורי השפעה- שבה לפאריז, התגוררה ברומא לתקופה וכן שבה לניו יורק והתגוררה במלון האמנים בצ'לסי. לאחר שובה ארצה התגוררה למשך תקופה מסוימת ביפו, ואחר כך, בשנת 1985 התיישבה במושב קדרון, בו גרה בתה זיוה חנן.
לאה ניקל היתה עוד בימי חייה אמנית עטורת פרסים וזכתה במהלך יצירתה לפרסים והוקרה מידי הממסד האומנותי והציבורי יחד.
בשנת 1964 ייצגה את ישראל (יחד עם תומרקין) בביאנלה בונציה, ובשנת 1995 הציג מוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת רטרוספקטיבה שלה.
מבין הפרסים הרבים שקיבלה- פרס משרד החינוך והתרבות לציור, 1968, מדליה מטעם אונסקו על פעילותה בסדנה ניסויית בניצה, צרפת 1985, תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מטעם מכון ויצמן למדע, ועיטור אבירת מסדר האמנויות והספרות מטעם שר החוץ הצרפתי, 1995.

איפה כדאי להציע?
ערים בעלות מוזיאונים: תל אביב- שם גדלה, הרצליה, רמת גן, חיפה, ירושלים, פתח תקווה, וערים בעלות בית ספר ומכללות לאומנויות- כמו גבעתיים, שדרות, קריית שמונה.

צילום: סטנלי בטקין

נעמי שינדלר (1919-1991)

מגיע לה רחוב משלה!נעמי שינדלר

ציירת, פסלת ואמנית.
נעמי נולדה בברלין למשפחה יהודית רפורמית. בנעוריה התייתמה מאביה, וכחמש שנים לאחר מכן, כשהייתה בת 17, עלתה לישראל במסגרת עליית הנוער. היא הגיעה לקיבוץ איילת השחר בגליל העליון ושם פגשה את מי שיהיה לבן זוגה, יחיאל שינדלר.
לאורך כל חייה ציירה נעמי, עוד בילדותה בברלין וגם בנעוריה בקיבוץ. היא למדה אצל אבני, אצל רודי להמן ואצל משה שטרנשוס, ואף קיבלה מילגה ללימודים מלאים בבצלאל אך לא מימשה אותה מכיוון שבאותה העת עוד לא הייתה מגמת פיסול בבצלאל. במקום זאת, פיתחה נעמי את הטכניקה הייחודית שלה בעצמה.
לבני הזוג שינדלר נולדו שלושה ילדים, והמשפחה עברה ונדדה בין מקומות רבים בארץ ובעולם – ירושלים, קיבוץ הגושרים, פריז וצפת. בכל מקום המשיכה נעמי ליצור, וההשפעות הסביבתיות השונות ניכרות בעבודותיה. כאשר עברה המשפחה לצפת, שכרה נעמי אורווה הסמוכה למקום מגוריה והפכה אותה לסטודיו וגלריה, שם עבדה ויצרה ומכרה את יצירותיה.
חיי המשפחה בכלל והאמהות בפרט היו חלק משמעותי ביצירתה של נעמי. רבות מעבודותיה מתארות אימהות, הריונות וילדים.
נעמי הציגה מעבודותיה בתערוכות ובגלריות רבות, ביניהן ב"בית האמנים" בחיפה, בבית שגאל ובמוזיאון האמנות בחיפה, במרכז תרבות העמים לנוער בירושלים, במשכן לאמנות בעין חרוד, במוזיאון תל אביב.

כדאי להציע אותה בצפת, עיר האמנים, בה חיה ופעלה, ובערים נוספות.

לקריאה נוספת
תצלום באדיבות נעמה ש.

 

 

ג'ניה ברגר (1910-2000)

מגיע לה רחוב משלה!גניה ברגר

ציירת, מעצבת תלבושות ואמנית קרמיקה ישראלית, ממקימות כפר האמנים עין הוד.
ג'ניה נולדה ברוסיה לאב אגרונום ולאם אמנית. בשנת 1925 נסעה ג'ניה לברלין ללמוד אמנות, ובשנת 1926 עלתה לארץ עם משפחתה. בראשית שנות השלושים חזרה לברלין ללמוד ציור ועיצוב תפאורות אצל הפרופסור קרל הופר. בשנת 1933 נסעה לפריז, שם למדה ציור, פיסול ותיאטרון.
בשנת 1937 שבה ג'ניה לישראל, שם הכירה את מי שיהיה בן זוגה, השחקן יהודה גבאי, והחלה לעצב תלבושות ותפאורות לתיאטרון האהל, לתיאטרון הבימה ולאופרה הישראלית.
בשנת 1953 ג'ניה ואמנים נוספים הקימו את כפר האמנים עין הוד.
במהלך שנות השישים גילתה ג'ניה את תחום הקרמיקה, והחלה לעסוק בציור קרמי.
כלת פרס אגודת מעצבי הבמה בישראל בשנת 1984.
כלת פרס משרד החינוך והתרבות לשנת 1971.
כלת פרס הסתדרות העובדים הכללית לשנת 1986.
זוכת אות יקירת העיר תל אביב לשנת 1990.

אין על שמה אף רחוב בישראל! הציעי אותה לעירייה שלך.

לקריאה נוספת

תצלום: ד"ר אבישי טייכר

 

מַרְיָם ברטוב (1914-2012)

מגיעים לה רחובות על שמה!11265395_918005514954986_427463486178450148_n

סופרת ילדים, ציירת ומאיירת ישראלית.
נולדה בגרמניה, ולמדה באקדמיה לאמנות. בילדותה הגיעה להכרה ציונית והייתה פעילה בתנועת "החלוץ." בשנת 1935, על רקע עליית הנאצים לשלטון, היגרה משפחתה לארגנטינה, אך היא החליטה לעלות לארץ ישראל, ועלתה בשנת 1936. בארץ הצטרפה לגרעין של הקיבוץ המאוחד בשם "קיבוץ מחר" ששכן ברמתיים, ובשנת 1942 התיישב בגברעם, והיתה חברת קיבוץ במשך שנים. שם עסקה, בין היתר, בייצור צעצועים שעיצבה בעצמה.
בשנת 1949 החליטה לכתוב סיפור לילדים, "עליקמא הקטן", אותו איירה במגזרות נייר בצבעים אדום, לבן ושחור. הצלחת הספר הביאה לכתיבת ספרים רבים נוספים, ולאיור ספרים של כותבים אחרים. כן איירה לעיתונים "דבר" ו"משמר לילדים". בשנת 1986 זכתה מידי נשיא המדינה חיים הרצוג על מפעל חייה באיור ספרי ילדים בפרס בן-יצחק, המוענק על ידי מוזיאון ישראל למאייר המצטיין לספרי ילדים.
ציוריה הוצגו בתערוכות שונות, וזכו להכרה אמנותית רבה. ברטוב ציירה בטכניקות שונות, לרבות ציור על זכוכית וחיתוך עץ.

הציעו רחובות על שמה בנתניה, באר שבע (בהן התגוררה לאחר הקיבוץ) או בכל עיר שנראית לנכון.

צילום: אביעד שטיר

מינה זיסלמן (1919-2010)

למה אין על שמה רחובות?מינה זיסלמן

ציירת, פסלת, מורה ומבקרת תרבות.
נולדה ב-1919 בתל אביב, התחנכה בגימנסיה הרצליה, שם גם התחילה ללמוד ציור ואמנות.
בין 1947-1954 למדה אמנות בבוסטון ובניו יורק. במהלך שהותה בארה"ב התיידדה עם מארק שאגאל. היא שבה לארץ ב-1954 – ושנה לאחר מכן פתחה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בפתח-תקווה.
היא לימדה אומנות במכון אבני במשך כ-25 שנה, משנת 1964-1980, והמשיכה ליצור לכל אורך אותה התקופה.
עבודתה התרבותית המשיכה מעבר לחינוך והוראה, והיא גם עסקה בביקורת תרבות ב"דבר", "הפעול הצעיר" ו"על המשמר".
מינה זיסלמן זכתה להכרה בחייה, וזכתה בפרסים והוקרה, בינהם:
פרס דיזינגוף (1958) ופרס הסתדרות העובדים הכללית (1964)
עבודותיה נמצאות באוספי מוזיאון ישראל, י-ם, מוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה, מוזיאון יד לבנים, פתח תקוה, מוזיאון אילת ובאוספים פרטיים בארץ ובחו"ל.
עבודותיה שתוכננו למבנים ציבוריים נמצאות במתנ"ס קרית-ים, מכון וינגייט, מרכז ספיר, כ"ס, ביה"ס הממלכתי הדתי ביבנה, גן ילדים ב"ש, מתנ"ס ערד ובמפעל הפוספטים בנחל צין.

איפה כדאי להציע- תל אביב, שם נולדה וחיה, והערים בהן מוצגות עבודותיה.
צילום: אפריים ארדה
 

ציונה תָגֶ'ר (1988-1900)

למה אין עוד רחובות על שמה?ציונה תג'ר

הציירת הארצישראלית הראשונה. נמנית עם גדולי אמנות הציור בארץ, שהייתה פעילה בתקופת היישוב ובימי קום המדינה.

תג'ר השתייכה לקבוצת האמנים של "אסכולת ארץ ישראל", שנושאי הציור העיקריים שלה היו ארץ ישראל, נופיה ואנשיה. תג'ר ציירה בפרט את נופי תל אביב, העיר העברית הראשונה בעודה מתפתחת, ואת דיוקנותיהם של אישים כמו אברהם שלונסקי, אורי צבי גרינברג וחנה רובינא.

בשנת 1951 רכשה תג'ר בצפת כנסייה, שנבנתה במאה ה-19 בשכונה הנוצרית בעיר וננטשה במלחמת העצמאות. כשהגיעו לעיר אמנים נוספים, הקימה ביחד עמם את קרית האמנים צפת.

ב-1937 זכתה בפרס דיזנגוף. ב-1948 ייצגה את ישראל בביאנלה של ונציה. ב-1977 זכתה בתואר "יקירת תל אביב".

יש על שמה רחוב ביפו. מומלץ להציע אותה בצפת ובערים נוספות.

 

צילום: ימה אנין אמינוב