יונה צליוק (1903-1990)

ציירת ישראלית.

נולדה באודסה שבדרום מערב האימפריה הרוסית. בשנת 1905 עלתה לארץ ישראל, והתיישבה עם משפחתה בגדרה, ובשנת 1909 עברה עם משפחתה לתל אביב.

לאחר סיום לימודיה בבצלאל, למדה בברלין, ובשנות ה-20' למדה בפריז, והושפעה מהאמנות המודרניסטית.

בתקופת שהותה בפריז, עבדה למחייתה ברישום אופנה.

בשנת 1926 חזרה לארץ, והייתה חלק מדור האמנים המודרניסטים של תקופת מגדל דוד, השתתפה בחלק מתערוכות "האוהל", ולאחר מכן, מיעטה בציוריה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%A6%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A7

דורית פלדמן (1956-2020)

אמנית רב תחומית.

עסקה ביצירותיה בסוגיית "המקום", וברוח שנות ה-70' שבהן למדה, שילבה בעבודותיה אמנות מושגית, אמנות אדמה, ואמנות גוף, יצרה בין כולן סינתזה ובכך הרחיבה את גבולות השפה הוויזואלית. בפעילותה שאבה השראה מתחומי ידוע שונים, כמו ספרות, מחקרים מדעיים, וטקסטים פילוסופיים. עבודותיה הוצגו במספר רב של תערוכות יחיד, בתערוכות קבוצתיות, בגלריות, ובמוזיאונים באירופה, ארצות הברית, יפן, סין, וסינגפור. יצרה פסלים ותבליטים בשילוב חומרים וטכניקות ייחודיות, תבליטים המיועדים להצבה במקומות ציבוריים.

נולדה בתל אביב, ובשנים 1975-1979, הייתה בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון, ולמדה אצל מורי התקופה. הביעה עניין בפילוסופיה, ולמדה קבלה באוניברסיטת תל אביב, ובין השנים 1980-1982, למדה קבלה גם במכון לחקר הקבלה. בהמשך דרכה, בין השנים 1985-1988, למדה תולדות האמנות, צילום, אנתרופולוגיה, פילוסופיה, ואיטלקית, במסגרת התכנית ללימודי חוץ בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1987 יצאה במסגרת תכנית לתואר NFA, של ביה"ס לאמנויות חזותיות בניו יורק, ללימודים באיטליה. בשנת 1989 זכתה בפרס "האמן הצעיר", מטעם משרד החינוך והתרבות. בשנת 2008, זכתה בפרס מענק לעידוד היצירה, מטעם מועצת הפיס לתרבות ואמנות.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%A4%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%9F

קרדיט תמונה: התמונה באדיבות ויקישיתוף, מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

איזאבל וייס (1945-2014)

אמנית שעסקה בתחומים רבים, ועיקר עיסוקה היה בצילום וציור.

החלה לצייר כבר בשנות העשרה שלה, ולאחר מכן, למדה אמנות וציור בפריז, סיימה לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. למדה בבית ספר למנהיגות יהודית בצרפת. בשנת 1972 עלתה לישראל, והתגוררה בירושלים.

במהלך הקריירה שלה, השתמשה בטכניקות ציור רבות, כמו רישום פחם, אקרוול, ושמן על קנבס. נושאי עבודותיה בציור הם נופים, בהיותה בצרפת, ציירה את נופי צרפת, ולאחר עלייתה לישראל, ציירה את נופי ישראל.

הייתה חברה בבית האמנים בירושלים, והציגה את עבודותיה בתערוכות יחיד בארץ ובעולם.

בשנותיה האחרונות עברה לעסוק בצילום, ובשנת 2011, הציגה את עבודותיה בצילום בתערוכה בירושלים.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית ירושלים

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%96%D7%90%D7%91%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A1

בלה בריזל (1929-1982)

ציירת, נולדה בירושלים. למדה ציור במכון אבני, אצל הצייר אהרן אבני ז"ל, בשנות ה-50', שהתה בפריז, ולמדה באקדמיה לאומנויות היפות בפריז. בשנת 1955 זכתה בפרס הציירים הישראליים בפריז. לאחר מכן, היגרה לאי הספרדי פורמנטרה, ושהתה שם עד מותה.

במהלך הקריירה שלה, התמקדה בציורן של דמויות מיסטיות, ובציור ציורים של אימהות וילדים.

הציגה את עבודותיה בתערוכות יחיד, בתערוכות קבוצתיות, ובתערוכות שנערכו ברחבי העולם.

לאחר מותה, נוסדה גלריה על שמה, ונוסדה קרן עידוד היצירה לאמן צעיר.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית ירושלים

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/…/%D7%91%D7%9C%D7%94_%D7%91%D7…

קרדיט תמונה: התמונה מתוך אתר מוזיאון ירושלים ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מרים בן (1927-2001)

אקטיביסטית פוליטית, סופרת וציירת יהודיה-אלג׳יראית.

נולדה כמריליז בן חיים באלג׳יריה לאב יהודי-ברברי ולאם אנדלוסית, מצאצאי מגורשי ספרד. גדלה בבית חילוני-קומוניסטי, ולדבריה רק בגיל 7 הבינה שהיא יהודיה, בעקבות התנכלויות של ילדים בביה״ס.

ב-1940, בהיותה בת 13, סולקה מביה״ס בשל תקנות חדשות של ממשל וישי כנגד היהודים באלג׳יריה. היא עברה לבי״ס יהודי, אך הוצאה ממנו עקב התנגדות אביה לציונות והשלימה את לימודיה בבית.

במקביל הצטרפה לארגון הנוער הקומוניסטי והחלה לעסוק בפעילות חברתית ופוליטית. רוב הנערים והגברים בסביבתה הקרובה גויסו לצבא הצרפתי, ובגיל 14 היתה בן-חיים – אז כבר מרים בן – לנשיאה הראשונה של הארגון.

עם סיום מלחה״ע ה-2 שבה לספסל הלימודים והמשיכה ללימודי פילוסופיה והוראה. היא נשלחה ללמד בכפר מבודד ועני שרוב תושביו אנאלפבתים ופעלה להענקת השכלה ומודעות פוליטית-לאומית לתלמידיה. בתקופה זו כתבה לעיתון הקומוניסטי Alger Républicain.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של אלג׳יריה ב-1954 הצטרפה בן לשורות הלוחמים נגד הכיבוש הצרפתי באזור הרי האטלס. ב-1958 בית דין צבאי צרפתי גזר נגדה, בהיעדרה, 20 שנות מאסר. השלטונות לא הצליחות לתפוס אותה, אך התנכלו לבני משפחתה שנאלצו להגר למרסיי.

עם הכרזת עצמאות אלג׳יריה ב-1962 קיבלה בן תפקיד במערכת החינוך של הממשל החדש, אך במהרה עברה לצרפת בשל מצבה הבריאותי. ב-1965 עלה לשלטון הגנרל בומדיין, ובן נאלצה להישאר בפריז בשל יחס המשטר החדש לקומוניסטים. בתקופה זו למדה בסורבון, כתבה חיבורים היסטוריים, מחזות, נובלות ושירה, ועסקה בציור.

ב-1974 שבה לאלג׳יריה והמשיכה לעסוק בהוראה, בכתיבה ובציור, תוך התמקדות בנושאי מעמד האישה בארצה.

עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1991 נאלצה לגלות שוב לצרפת עקב איומים על חייה מצד קנאים אסלאמיים, שם המשיכה את פעילותה הציבורית, הספרותית והאמנותית. ב-1999 פרמה ספר זכרונות, וב-2001 הלכה לעולמה.

התמונה מאתר Socialgerie.net ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מרים טוביה בונה (2020-1932)

אוצרת, ציירת ואשת חינוך ישראלית.

נולדה בתל אביב כמרים בן-אפרים. אמה נפטרה בלידתה והיא אומצה ע״י דודה ודודתה.

בשנים 1957-1962 למדה במדרשה לאמנות בבית ברל ובמשך מספר שנים לאחר הלימודים היתה פעילה כציירת והציגה במספר תערוכות. בראשית שנות ה-70 החליטה לפנות לתחומי ההוראה והאוצרות – היא למדה תולדות האמנות באוניברסיטת ת״א, היתה למרצה לאמנות במכון לאמנות בבת ים ובמכון אבני. בנוסף לימדה תולדות האמנות בתיכון תלמה ילין במשך 15 שנה.

ב-1975 אצרה לראשונה תערוכה, והמשיכה למספר תערוכות נוספות בארץ ובחו״ל. ב-1978 הצטרפה כאוצרת לגלריית הקיבוץ בת״א, ואצרה עשרות תערוכות של אמנים ישראלים בולטים. בשנים אלו קיבלה עבודתה גוון פוליטי יותר והיא לקחה חלק במספר אירועי אמנות פורצי דרך מבחינה פוליטית וחברתית.

במהלך שנות ה-80 שימשה מרצה לאמנות במגוון מוסדות, ביניהם מכללת שנקר ומכללת אורנים, בה אף ניהלה את המכון לאמנות.

שנות ה-90 היו שנות פריחתה כאוצרת – ב-1990 מונתה להיות מנכ״לית ואוצרת ראשית של המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן – שם הקפידה לתת במה גם לאמנים בתחילת דרכם ואמניות נשים בפרט.

ב-1995 היתה לאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, שנפתח מחדש לאחר תקופת שיפוצים ממושכת.

עד סוף שנות ה-90 אצרה עשרות רבות של תערוכות בהשתתפות אמנים ישראלים מובילים.

נפטרה ביולי 2020.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

שושי חייט (1947 – 2011)

ציירת, פסלת, משוררת, סופרת ומורה.

שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.

בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.

חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.

היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.

בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".

חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.

על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.

נורית קרלין (2019-1938)

קריקטוריסטית, מאיירת ומחברת ספרי ילדים.

נורית קרלין נולדה ב-1938 בירושלים וציירה בילדותה. בצבא שירתה ביחידת הקישור לאו"ם ואחר כך היתה מ"כית.

בשנים 1958-1961 למדה עיצוב גרפי בבצלאל. בשנת 1964 נסעה ללמוד אנימציה ב- School of Visual Art בניו יורק. עם סיום הלימודים עבדה אצל מעצב גרפי נודע בשם Alan Fletcher.

היא החלה למכור ציורים ל-"ניו יורק טיימס" והציעו לה לנסות לשלוח חומר ל-"ניו יורקר". היא מעולם לא חשבה על עבודתה כ-"קריקטורות", אך בכל זאת החליטה לנסות להגיש כמה מעבודותיה להם. החל מ-1974 ובמשך 14 שנים הייתה קרלין לקריקטוריסטית ומאיירת קבועה ב"ניו-יורקר", באותה תקופה היא הייתה האישה היחידה שפירסמה שם קריקטורות והיתה בין הנשים הראשונות שפירסמו שם בכלל. ב–1978 הוציאה את הספר "No Comment"  ובו אסופה של הקריקטורות שפירסמה בשבועון, הספר יצא בכמה מהדורות בארה"ב וגם באנגליה.

רוב רובן של הקריקטורות שלה הן ללא מילים, עשויות בקו פשוט ומינימליסטי ומלאות הומור ודמיון. מאחורי הפשטות ישנה גם מחשבה עמוקה ולעיתים מתריסה ופוליטית. חוקרת הקריקטורות ליזה דונלי כינתה את עבודתה "מאמרי דעה ויזואליים".

במשך השנים קרלין כתבה ואיירה ספרי ילדים רבים, בהם: Little big mouse ,The Dream Factory , the tooth witch  ועוד. ספריה זכו להצלחה וחלקם תורגמו לשפות רבות.

ספר ילדים שהיא איירה יצא לראשונה בעברית בשנת 2021 בהוצאת אסיה, בשם: "הארנבות של חודש אפריל". הספר ראה אור בארה"ב ב-1978, זכה להצלחה רבה, נכנס לתוכנית הלימודים במדינות רבות בארה"ב ונמכר עד היום.

בשנת 2004, לאחר 40 שנה בניו-יורק, נורית חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב. בשנים הללו היא ציירה קריקטורות, ברובן פוליטיות, אשר הופיעו ברשת. במקביל התנדבה במשך עשר שנים בעמותת "יש דין" כמראיינת וכחברה פעילה במוסדות הארגון.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב ובירושלים.

ציונה שמשי (1939 – 2018)

האמנית הרב תחומית ציונה שמשי נולדה בתל אביב. בילדותה למדה בבית הספר תל נורדאו ובמסגרתו למדה ציור ובהמשך למדה ב"מכינה לנוער". בין השנים 1956–1959 למדה ב"מכון אבני". בין השנים 1959–1963 התגוררה בניו-יורק. בשנת 1960 למדה קורס בן 6 שבועות באוניברסיטת אלפרד בארה"ב. היא התמחתה בעיצוב טקסטיל ובמקביל עבדה בחברת מעצבים יצרנית, במוזיאון היהודי בניו-יורק וביצעה פרוכות עבור בתי כנסת חדשנים שנבנו ברחבי ארצות הברית.

עם שובה לישראל, בשנת 1962, עסקה בעיצוב עבור חברת "משכית" (1972-1963), חברת "רקמה" (1979-1966) ו-"לפיד" (שנות ה-60-70). בשנת 1965 נמנתה על מקימי קבוצת "10+". במשך השנים יצרה שמשי עבודות רבות ובהן עיצובי שטיחים ובדים, קירות דקורטיבים ועוד. בנוסף לפעילותה האמנותית עסקה באוצרוּת ומחקר. בשנת 2007 יצא לאור ספרה, בשיתוף דלית להב ויכין הירש, "לקרוא קירות".

לאורך השנים לימדה בסמינר לצעירות "מזרחי", סמינר הקיבוצים,Shenkar | שנקר, המסלול האקדמי המכללה למנהל, הסדנה לעיצוב ואדריכלות, שימשה אסיסטנטית בבית גריניץ' בניו יורק והיתה ראש מחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. היא גם כתבה ופרסמה חומר לימודי ומסמכי תרבות חזותיים, קידמה במשך שנים תמיכה באמנים ובאמנות וחשיפת הציבור לאמנות באמצעות חינוך, היתה פעילה בוועדות ציבוריות ויוזמות פרטיות נוספות.

שמשי יצרה בטכניקות רבות, בהן פיסול, ציור, קרמיקה ועיצוב טקסטיל. היא עיצבה פסלים ומיצבים רבים במרחב הציבורי, יצרה יותר מ-40 תערוכות יחיד והשתתפה בעשרות תערוכות נושא בישראל, יפן, ארה"ב ואירופה. היא אצרה 26 תערוכות במוזיאונים, גלריות ובמרחב הציבורי, ביניהן רטרוספקטיבה לכלת פרס ישראל, האדריכלית דורה גד בהלנה רובינשטיין (1994) ותערוכת ענק על מוטיב החמור בתרבות הישראלית במוזיאון נחום גוטמן (2002) .

על עשייתה זכתה בפרסים: 1968 פרס לעיצוב חדשני, המכון הישראלי לעיצוב, 1977 פרס ראשון בתחרות לכרזה ליום העצמאות, 1998 הפרס לשילוב יצירת אמנות באדריכלות ע"ש אריה אל-חנני, באמצעות משרד התרבות, קרן יהושע רבינוביץ, קרן פרץ נפתלי ומשפחת אל חנני.

ארכיונה האישי, שכולל את תיעוד מכלול יצירתה ועבודתה עם אדריכלים בעיצוב-פנים ובמרחב הציבורי, נשמר 'בארכיון אדריכלות ישראל שבמגדל שלום מאיר בתל אביב.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב.

שוש קורמוש (2001-1948)

אמנית ישראלית. נולדה כרוזה פרלמוטר ברגנסבורג, גרמניה, לזוג הורים ניצולי שואה מפולין. בהיתה פעוטה עלתה המשפחה לארץ והתגוררה במעברות שונות, ובהמשך בדירת חדר וחצי בשכונת ביצרון שבת״א.

קורמוש החלה ללמוד אמנות רק בגיל 45, ולאחר סיום לימודיה, עבדה כצלמת עיתונות בעיתון ׳העיר׳, שם פיתחה את תחום צילום מופעי המחול והתאטרון.

על אף שיצרה במשך כ-12 שנים בלבד, הספיקה קורמוש לפתח מספר סגנונות, המתאפיינים ברובם בקשר הדוק לאמנות הציור ומושפעים מסנגון הצילום הסוריאליסטי.  עבודתה התבססה על טכניקות ידניות ותהליכי יצירה מורכבים. רבות מעבודותיה מושפעות מחוויות החיים שלה ושל משפחתה בעבר ובהווה – בפרט סביב נושאי המוות והחיפוש אחר סדר פנימי.

בשל מחלתה בשנים האחרונות לחייה, לא יכלה יותר לעסוק בצילום ולכן חזרה לציור.

קורמוש הציגה במספר תערוכות יחיד, וזכתה, בין היתר, בפרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית.

נפטרה בגיל 53 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

בתמונה: ללא כותרת (L7) הדפס כסף 1994-95. התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.