איזאבל וייס (1945-2014)

אמנית שעסקה בתחומים רבים, ועיקר עיסוקה היה בצילום וציור.

החלה לצייר כבר בשנות העשרה שלה, ולאחר מכן, למדה אמנות וציור בפריז, סיימה לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. למדה בבית ספר למנהיגות יהודית בצרפת. בשנת 1972 עלתה לישראל, והתגוררה בירושלים.

במהלך הקריירה שלה, השתמשה בטכניקות ציור רבות, כמו רישום פחם, אקרוול, ושמן על קנבס. נושאי עבודותיה בציור הם נופים, בהיותה בצרפת, ציירה את נופי צרפת, ולאחר עלייתה לישראל, ציירה את נופי ישראל.

הייתה חברה בבית האמנים בירושלים, והציגה את עבודותיה בתערוכות יחיד בארץ ובעולם.

בשנותיה האחרונות עברה לעסוק בצילום, ובשנת 2011, הציגה את עבודותיה בצילום בתערוכה בירושלים.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית ירושלים

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%96%D7%90%D7%91%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A1

נילי גורן (2016-1965)

אוצרת הצילום של מוזיאון ת״א לאמנות בשנים 2016-2000.

נולדה וגדלה בירושלים. שרתה כמדריכת סימולטורים בביה״ס לטיסה של חיל האוויר.

למדה לתואר ראשון בצילום בבצלאל והמשיכה לתואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. מ-1993 עבדה כצלמת עצמאית.

ב-1995 החלה גורן לאצור את הגלריה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, ושנה לאחר מכן החלה לעבוד במחלקת הצילום של מוזיאון תל אביב כעוזרת לאוצרת. בשנת 2000 מונתה לאוצרת המחלקה לצילום.

במהלך שנותיה בתפקיד אצרה גורן תערוכות של אמנים בולטים מהארץ ומהעולם, והיתה חברה בועדות השיפוט של פרסים מרכזיים בתחום הצילום.

לאחר כשנה של מאבק במחלת הסרטן, נפטרה גורן ב-2016 והיא בת 50.

*צילום: ערן לם/ סטודיו לם. התמונה מאתר ׳הארץ׳ ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

איווה (1944-1900)

שמה המקצועי של אלזה ארנסטינה נוילנדר-סימון, צלמת יהודיה-גרמניה, מהמובילות והחדשניות בתקופתה, נרצחה בשואה.

נולדה בברלין למשפחה יהודית. אביה נפטר בילדותה ואמה גידלה לבדה את תשעת הילדים. בגיל 25 הקימה סטודיו לצילום. אחיה היה בעל סוכנות דוגמנות ושכר אותה לצלם את הדוגמניות, וצילומיה החלו להתפרסם במגזינים נחשבים.

ברוח המהפכה המינית והליברליזם שהתפתחו בברלין של רפובליקת ויימאר, אימצה איווה גישה מודרניסטית שהציגה את גוף האישה באופן שאינו רק מיני או פסיבי. לאחר שצברה מוניטין בצילומי אופנה, עירום ודיוקנאות, היתה איווה מהראשונות שהובילו את השימוש בצילום לצורך פרסום, תוך הקפדה על צילום אומנותי וחדשני. היא פרסמה במגזינים, כתבי עת ותערוכות חשובות ברחבי אירופה. נישאה בגיל 34 לאלפרד סימון, שויתר על עיסוקיו הקודמים כדי לנהל את העסק המצליח.

עם עליית הנאצים לשלטון נאלצה איווה להעביר את הבעלות לידידה לא-יהודיה, אך הסטודיו הוסיף לפעול והעסיק עוזרי-צלמת רבים, ביניהם צעיר בשם הלמוט נוישטאטר, שלימים יהפוך לצלם האופנה הידוע הלמוט ניוטון. עם ההרעה במצבם של היהודים קיבלה איווה הצעה לעבוד במגזין ׳לייף׳ בניו יורק ורצתה להגר, אך בעלה שכנע אותה להישאר בגרמניה מתוך תקווה שהדברים השתפרו. ב-1938 נאסר עליה להמשיך בעבודתה והיא עבדה כעוזרת במחלקת הרדיוגרפיה של ביה״ח היהודי בברלין.

ב-1942 נעצרו בני הזוג בידי הגסטאפו ונשלחו בטרנספורט שהיה אמור להגיע לסוביבור, אך ככל הנראה הגיעו למיידנק, שם נרצחו.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

שוש קורמוש (2001-1948)

אמנית ישראלית. נולדה כרוזה פרלמוטר ברגנסבורג, גרמניה, לזוג הורים ניצולי שואה מפולין. בהיתה פעוטה עלתה המשפחה לארץ והתגוררה במעברות שונות, ובהמשך בדירת חדר וחצי בשכונת ביצרון שבת״א.

קורמוש החלה ללמוד אמנות רק בגיל 45, ולאחר סיום לימודיה, עבדה כצלמת עיתונות בעיתון ׳העיר׳, שם פיתחה את תחום צילום מופעי המחול והתאטרון.

על אף שיצרה במשך כ-12 שנים בלבד, הספיקה קורמוש לפתח מספר סגנונות, המתאפיינים ברובם בקשר הדוק לאמנות הציור ומושפעים מסנגון הצילום הסוריאליסטי.  עבודתה התבססה על טכניקות ידניות ותהליכי יצירה מורכבים. רבות מעבודותיה מושפעות מחוויות החיים שלה ושל משפחתה בעבר ובהווה – בפרט סביב נושאי המוות והחיפוש אחר סדר פנימי.

בשל מחלתה בשנים האחרונות לחייה, לא יכלה יותר לעסוק בצילום ולכן חזרה לציור.

קורמוש הציגה במספר תערוכות יחיד, וזכתה, בין היתר, בפרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית.

נפטרה בגיל 53 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

בתמונה: ללא כותרת (L7) הדפס כסף 1994-95. התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

סוניה קולודני (1901-1999)

15940464_1248933485195519_5100898052322430758_nמראשונות הצלמות העבריות בישראל.

קולודני נולדה בשנת 1901 בעיר פינסק באימפריה הרוסית. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גורשה משפחתה לפולין. סוניה, נערה צעירה, עבדה במשך שנתיים כשוליה אצל צלם בוורשה. בשנת 1922 עלתה לארץ ישראל והקימה סטודיו לצילום במרפסת בית אחיה בחדרה והייתה למפרנסת העיקרית במשפחה.

בתקופה זו של ראשית הציונות, תחום הצילום נשלט ברובו המוחלט על ידי גברים שעבדו עבור מוסדות ציבור והציגו בצילומיהם נקודת מבט גברית-ציונית. בתמונותיה של קולודני ניתן למצוא יותר חופש ופחות פורמליות. היא תיעדה את מרחב המושבות מחוץ למשולש העירוני תל-אביב-חיפה-ירושלים. בצילומיה ההיסטורים אפשר למצוא גם דמויות מחייכות שאינם ממורכזות, לעומת הפנים חמורות הסבר המאפיינות את האסתטיקה הפדנטית של התקופה. איזור פעילותה הייתה בחדרה והסביבה ובין היתר תיעדה את ייבוש הביצות, העבודה החקלאית, הטקסים וכן דיוקנאות ומשפחות ועוד.

אסוף התצלומים של קולדוני מהווים נדבך חשוב ביותר בארכיון ההיסטורי של רצועת החוף הפריפריאלית בכלל ושל חדרה בפרט. אוסף זה נרכש על ידי מוזיאון החאן עם הקמתו בשנת 1982. כיום, מספר מצלמות ואביזרים מהסטודיו של קולודני מוצבים בתצוגת הקבע של המוזיאון.

בשנת 2013 אישרה ועדת השמות של עיריית חדרה להנציח את קולודני ברחוב שעתיד להיסלל בשכונת וייצמן במערב העיר.

איפה ניתן להנציח אותה: מועצה מקומית פרדס חנה כרכור ובערים נוספות בסביבת חדרה אותן הנציחה.

לקריאה נוספת:

פוטו סוניה / מוזיאון ארץ ישראל

צלמת בודדה בעולם גברי / גבי מנשה

תצלום באדיבות ארכיון עיריית חדרה

רות גרובר (1911-2016)

15284188_1201873063234895_4923914439677875879_nאישה אמיצה ופורצת דרך שתיעדה את התקופות הסוערות ביותר במאה העשרים. עיתונאית, סופרת, צלמת, ואקטיביסטית.

רות נולדה בברוקלין בניו יורק למשפחת מהגרים רוסים-יהודיים. כבר בגיל 15 נרשמה לאוניברסיטת ניו יורק, לאחר מכן המשיכה ללמוד באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ובגיל 20 הייתה לאדם הצעיר ביותר שקיבל תואר דוקטור כשסיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת קלן בגרמניה.

לאחר ששבה לארה"ב החלה את הקריירה שלה כעיתונאית.
בזמן מלחמת העולם השנייה יצאה רות ללוות כוח צבאי במשימה סודית להציל 1000 יהודים מאיטליה ולהביאם לארה"ב. במהלך ההפלגה לארה"ב תיעדה רות את סיפורם של הפליטים, ולאחר מכן ליוותה אותם וסייעה להם במאבקם להשיג אשרת שהייה ואזרחות.
כעיתונאית סיקרה רות את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ואת ועדת אונסקו"פ, את אוניית המעפילים אקסודוס, את משפטי נירנברג, את הקמת מדינת ישראל, את המעברות בישראל בשנות החמישים ועוד. בשנת 1985, כשהייתה בת 74, נסעה רות לאתיופיה לסקר את "מבצע משה" וליוותה עולים יהודים במסעם לישראל.

כלת פרס נעמת על שם גולדה מאיר לזכויות אדם ופרס מוזיאון הסובלנות ממרכז שמעון ויזנטל. בשנת 2008 זכתה לאות הערכה מאת הקואליציה נגד צנזורה בארה"ב על פועלה לשימור חופש הביטוי. ספרה "רחלה" המתעד את חייה של האחות רחלה פריבס זכה בפרס הספר הטוב בישראל לשנת 1979.

במהלך הקריירה הארוכה שלה פרסמה רות כעשרים ספרים וספרי צילומים.
ספרה "מקום מפלט" עובד לסרט עלילתי בשנת 2001, ובשנת 2009 הופק סרט תיעודי על חייה בשם "הקדימה את זמנה".

כדאי להציע אותה בכל עיר בישראל.

לקריאה נוספת

בתמונה: רות גרובר בשנת 1941, תצלומסך מתוך יוטיוב

אנה ריבקין-בריק (1908-1970)

12510499_972406352848235_3668306402156817602_nאיך אין על שמה רחובות??

צלמת ומאיירת שוודית יהודייה.
אנה נולדה למשפחה יהודית ציונית ברוסיה. כשהייתה אנה ילדה קטנה היגרה משפחתה לשוודיה ושם היא גדלה. עוד בנעוריה גילתה את אהבתה לעולם הצילום, וכבר כשהייתה בת 20 פתחה סטודיו לדיוקנאות בשטוקהולם. בהמשך הרחיבה אנה את תחומי יצירתה כשעבדה כצלמת עיתונות ואף כמאיירת.
אנה הרבתה לנסוע ולטייל בעולם, ולתעד את מסעותיה. במהלך מסע שכזה בלפלנד בשנת 1949 פגשה בילדה אלה קרי בת השלוש, ונשבתה בקסמה. אנה צילמה תמונות רבות שלה, והעיתונאית אלי ינס ליוותה את הצילומים בטקסט על חייה של אלה קרי ומשפחתה. הצילומים והטקסט אוגדו בספר שיצא בשנת 1951 הפך ללהיט. הוא תורגם לשפות רבות והפך לספר הראשון מבין רבים בסדרת "ילדי העולם", את כולם צילמה אנה.
במהלך ביקוריה הרבים בישראל צילמה אנה ותיעדה גם את ילדי ישראל. היא פגשה בלאה גולדברג שהפכה לחברתה הטובה, ויחד הן יצרו שני ספרים על ילדים ישראלים. בנוסף הרבתה לצלם ולתעד את החיים בארץ ישראל, ואף פירסמה בשוודיה שני ספרי תצלומים המתעדים את הקמת המדינה.
ישראל הייתה מאד משמעותית עבור אנה, וכאשר חלתה בסרטן בחרה להגיע לישראל ולחיות בה את שארית חייה. היא נפטרה בתל אביב בשנת 1970 ונקברה בבית העלמין בבת-ים.

בשנת 1973 קבעה אגודת הצלמים של שוודיה פרס שנתי לצילום על שמה.
אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בחולון, "עיר הילדים", ובערים נוספות. הציעי אותה לעירייה שלך!

לקריאה נוספת ולצילומים של אנה ריבקין-בריק מביקוריה בישראל
תצלום באדיבות יעל שרר