תמר ליבס (1943- 2015)

תמר ליבסהייתה פרופסור לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים.

נולדה בישראל. בשנת 1972 החלה לעבוד במחלקת הנוער בקול ישראל ובמשך שנים ערכה וביימה תוכניות רבות, ובהן התוכנית לנוער "חתול בשק", והייתה חברה במליאת רשות השידור.

היא נחשבה לחוקרת פורצת דרך מפני שסללה נתיבים חלוציים בחקר התרבות הפופולרית וביישום שיטות מחקר איכותניות בתקשורת. את עבודת הדוקטור עשתה בהנחייתו של אליהוא כ"ץ. העבודה עסקה בסדרת הטלוויזיה "דאלאס" וצופיה ברחבי העולם, ועובדה לספר בשם The export of meaning:‎ cross-cultural readings of Dallas.
בעבודת הדוקטורט ליבס הראתה שקהילות שונות מפענחות אותם מסרים בצורה שונה, אבל במידה רבה גם חולקות הבנה דומה של התכנים. בכך היא תרמה לביסוס הגישה המחקרית שעל-פיה צרכני התקשורת אינם "קונים" את כל מה שהמסך "מוכר" ומגייסים בזמן הצפייה את הידע המוקדם שלהם כדי לפרש את התוכן בדרכים המתכתבות עם עולמם התרבותי. הדוקטורט זכה בפרס הצטיינות מטעם האוניברסיטה העברית ואף לפרסום עולמי לאחר שעבודתה נסקרה על-ידי העיתונאי תומס פרידמן בעמוד השני של ה"ניו-יורק טיימס". בשיא עבודתה האקדמאית כיהנה כראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים.
למרות שאת תהילתה האקדמית רכשה בעיקר בשל העיסוק רב השנים במדיום הטלוויזיוני, אולם גם הרדיו היה אפיק משמעותי של הניתוח התרבותי שבו פעלה.
ליבס חקרה את תפקיד כלי התקשורת בעיצוב הלאום ובביסוסו של מרחב ציבורי. מחקרה נע על הציר שבין העבר להווה: היא עמדה על תרומת הרדיו לתחיית השפה העברית המדוברת בשנות ה-30 בארץ-ישראל, על תפקידו בעיצוב זכרון השואה בזמן משפט אייכמן בשנות ה-60 ועל שינויים בתרבות השידור בישראל לאורך שנות קיומה של המדינה. היא גייסה את היכרותה המעמיקה עם מאפייני המדיום הטלוויזיוני כדי לחקור את תפקיד המסך הקטן (שהלך והתרחב במהלך שנות המחקר שלה) בביסוס מרחב ציבורי שבו אנשי התקשורת פונים אל ראשו ולא לכיסו של הצופה ומתייחסים אליו כאזרח ולא כצרכן

ליבס לא הגבילה את עשייתה לתחום האקדמאי, אלא פעלה במישור הציבורי והחברתי. היא נאבקה למען שילוב אוכלוסיות מוחלשות בבתי-ספר מבוססים, היא היתה חברה במליאת רשות השידור מטעם מפלגת מרצ ונלחמה על שימור חופש העיתונות בישראל. היא היתה גם חברה במועצת העיתונות והתוותה עקרונות אתיים לעבודת כלי התקשורת במרכז לאתיקה שבמשכנות-שאננים. במיוחד ראויה לאזכור תמיכתה המוחלטת בשידור הציבורי.

תמר ליבס פירסמה 14 ספרים, למעלה מ-100 מאמרים ופרקים ואינספור מאמרי דעה וחוות דעת מקצועיות. את תהילתה האקדמית רכשה בעיקר בשל העיסוק רב השנים במדיום הטלוויזיוני. היא זכתה, יחד עם נילי המאירי, בפרס רשות השידור על הפקת תוכנית שעסקה בטראומה של ילדים בצל מלחמות. 

חנה בן-ארי (1928-1978)

חנה בן ארישדרנית "קול ישראל", תסריטאית ומתרגמת.
חנה בן-ארי נולדה כחנה זילברשטיין למשפחה יהודית מבוססת בגרמניה. בשנת 1938, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצליחה חנה להימלט מגרמניה, ולעלות לארץ ישראל. חנה ומשפחתה בחרו להתיישב בת"א, ובמהרה החלה חנה את לימודיה בגימנסיה הרצליה הידועה אשר בעיר. שם, בין ספסל הלימודים, הכירה את אברהים ניניו, אשר לימים יהפוך לבעלה.
מיד לאחר תום לימודיה, ובהיותה רק בת 19, החלה להיות פעילה בשורות ההגנה, ושימשה כקריינית בקול ההגנה. חנה הייתה מהקרייניות הראשונות ב"קול ההגנה", ולאחר הקמת המדינה הפכה לאחת מהקרייניות הראשיות ב"קול ישראל". בנוסף, ניהלה חנה את מחלקת הדרמה ברדיו, והייתה אחראית על שידורם של תסכיתי רדיו רבים, במסגרת תוכניתה "המסך עולה". במסגרת עבודתה בקול ישראל, חנה העלתה לראשונה תוכנית תחקירים ברדיו, אשר היוותה את הבסיס לתוכנית "כלבוטק" הידועה. כמו כן, חנה הייתה אחראית לתרגומם ועיבודם של תסכיתי רדיו רבים מאנגלית וגרמנית.

בנוסף לעבודתה ברדיו, עסקה חנה גם בתחומי הטלוויזיה והתיאטרון: היא כתבה תסריטים רבים לתוכניות ילדים אשר שודרו במסגרת הטלוויזיה החינוכית וזכו להצלחה רבה, בין השאר הסדרה "רגע עם דודלי", היא תרגמה מחזות רבים אשר הועלות על במת "הבימה", התיאטרון הלאומי": "העלמה יוליה", "12 המושבעים", "ממלא המקום" ועוד רבים וטובים. בין שלל עיסוקיה הרבים, הספיקה חנה לערוך ספרים שונים, ובינהם את ספר העיתונאים לשנת 1977, אשר היה אחד מהספרים הבולטים שיצאו באותה תקופה, ואף כתבה חנה יחד עם בעלה מחזות רבים אשר זכו להצגה בתיאטרון.

בשנת 1978, נפטרה חנה בן ארי לאחר מחלה קשה. בשנת 2011, הנציחה עיריית ת"א את פועלה וזכרה באמצעות שלט על ביתה ברחוב קפלן בעיר. אולם לדעתינו זה לא מספיק.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה התגוררה ופעלה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – https://goo.gl/OfwWsD

**התמונה לקוחה מתוך אתר ויקיפדיה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

דרורה בן אב"י (1922-1981)

דרורה בן אביהייתה מוותיקות העובדים של קול ישראל, וניהלה את חטיבת התכניות הקלות במשך שנים ארוכות.
נולדה בירושלים, בעת לידתה קראו לה הוריה דרור, ע"ש אחותה שנפטרה בגיל 4 ממחלת הסרטן, וכשבגרה עברה שינוי שם לדרורה. כשהייתה תינוקת בת חודשיים נפטר סבה אליעזר בן יהודה.
בתחילת שנות ה-50' עבדה בתקליטיית קול ישראל, ובשנת 1957 ערכה את מצעד הפזמונים, יחד עם שותפה יורם רונן.
בשנת 1963 עברה לערוך תכנית בוקר בת חצי שעה, שנקראה "שירי עצלות", ובאוקטובר של אותה שנה עברה לערוך חידון ידע.
במשך שנות ה-60' ושנות ה-70', עבדה בתפקיד מנהלת הגל הקל של קול ישראל, ובמסגרת תפקידה זה הקפידה על עברית תקינה, והגייה תקינה של השפה.
עוד במסגרת תפקידה, הייתה אחראית על תכניות הבידור והמוסיקה, תחומים שבהם השאירה את החותם האישי שלה.
עשתה חידוש לתכנית "מחפשים את המטמון", ושיבצה אליה עיתונאים מן השורה הראשונה לתפקידי ההגשה והעריכה שלה.
תכנית רדיו שיזמה הייתה התכנית "בירה ומצב רוח", שאותה הגיש יעקב אגמון, תכנית שהוקלטה לפני קהל, וכללה ראיונות והמון הומור.
לצד תפקידיה הניהוליים, ערכה תכניות רבות, ובין התכניות הייתה התכנית "שאלה של טעם".
בשנת 1976, הייתה ממייסדי רשת ג', ובין הגורמים שדחפו לפתיחת הרשת, ושם הייתה אחראית על שיבוץ עורכי התכניות, ושיבוץ מגישי התכניות.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
גיל חובב – Foodspy
קרדיט תמונה: התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן, מתוך אתר "העין השביעית"
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/דרורה_בן_אב%22י

עוגניה שמחוני (1922-1982)

עוגניה שמחוניחברת ההגנה, שדרנית, עורכת ומנהלת תכניות רדיו וטלוויזיה, מחלוצות השידור הציבורי בישראל.
עוגניה שמחוני נולדה ב- 1922 כעוגניה לוין, בצפת. בת למשפחת חלוצים ממזרח אירופה.
היא גדלה ברמתיים (כיום שכונה השייכת להוד השרון) והחלה את הכשרתה המקצועית כמורה בסמינר לווינסקי. היא עבדה כמה שנים כמורה בבית הספר העממי ברעננה עד שהחליטה להמשיך את לימודיה האקדמאיים בתואר בביולוגיה בהר-הצופים. למודיה הגבוהים בתחום זה נקטעו עם ההפצצות על האוניברסיטה.
בפעילותה החברתית באותן שנים הצטרפה שמחוני להגנה, והיה אחת משלוש הנשים היחידות שסיימו הכשרה כמ"כ. בהמשך היא הצטרפה כשדרנית לקול ישראל תחת ההגנה, וכן לקול ירושליים המנדטורית.
ב 14.5.48, מתוך האולפן המאולתר, היא קריינה את הכרזת המדינה לכל חלקי הארץ.
במסגרת עבודתה כשדרנית, עורכת ומנהלת תוכניות, הקדישה שמחוני תשומת לב ייחודית לצרכים של אוכלוסיות מוחלשות- למשל היא שילבה ב"תוכנית לעקרת הבית" פינת מידע משפטי שהבהירה את זכויותיהן החוקיות של הנשים, וכן היתה הראשונה ליזום שידורים ייחודיים לבני הגיל השלישי.
שמחוני היתה מחלוצות השידור החי ברדיו, וערכה תוכניות מתוך הקלטות פומביות.
בראשית שנות השישים נשלחה לארה"ב כחלק מהשתלמות לצורך הקמת הטלוויזיה הישראלית, ועבדה בעורכת ומפיקה בטלוויזיה הלימודית, שתהפוך לימים ל חינוכית.
ב- 1982, במהלך טיול לדרום אמריקה היא לקתה מפרצת מוחית ונפטרה בהיותה בת 59 בלבד. היא תרמה את גופתה למדע ונקברה ב עיריית הוד השרון.
איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית צפת – Safed Municipality, שם נולדה, Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים, שם שידרה, ו- עיריית הוד השרון, שם היא קבורה.
בתמונה , המדריך לנימוסי שולחן שכתבה יחד עם חנה בבלי, הוצאת ר.סירקיס.‬‎