שמחה צברי (1913-2004)

14729236_1166463466775855_7820742780394948328_nפעילה פוליטית, חברת כנסת ואקדמאית.

שמחה נולדה בארץ ישראל לסעדיה וזהרה, עולים חדשים מתימן, אשר עלו לארץ במסגרת עליית "אעלה בתמר" של בני הקהילה. המשפחה התיישבה בשכונת נווה צדק התל-אביבית, ובילדותה הצטרפה שמחה לתנועת הצופים, אך בהמשך עזבה את הצופים לטובת "גדול עמל" – תנועת נוער קומוניסטית חדשה. שמחה נקשרה לרעיון הקומוניסטי, ולמרות גילה הצעיר, פעילותה הענפה בארגונים קומוניסטיים רבים הביאו לירידתה למחתרת בסוף כיתה ח'. מגיל צעיר התאפיינה שמחה באופיה החזק ונאמנותה הבלתי מתפשרת לשיוויון חברתי ולאידאל הקומוניסטי.

ב1930 נשלחה שמחה מטעם המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה לברית המועצות לשם לימודים, ושם זכתה לכינוי יאמינה – התימנייה. לאחר סיום לימודיה, חזרה שמחה לארץ ישראל ולקחה חלק במגוון פעילויות מחתרתיות נגד מטרות בריטיות וציוניות כאחד. שמחה נעצרה מספר פעמים, ואף ישבה בכלא לתקופות שונות. תכתובת פנים ארגונית מגלה כי שמחה זכתה להערכה רבה בשורות המפלגה הקומוניסטית: "יאמינה, אשה משכילה ומפותחת, מתמצאת היטב בשאלות הפוליטיות… זוכה בכבוד מיוחד וביוקרה ואפשר לקדמה לעבודה אחראית יותר". ואכן, החל מ1934, בהיותה רק בת 21, שמחה לא הייתה רק בת זוגו של אל-חילו, ראש המפלגה, אלא שימשה גם כחברת הוועד המרכזי, מספר שתיים במפלגה ואחת מהדמויות הבולטות ביותר בתנועה הקומוניסטית של אותם ימים.

עם הקמת המדינה, הצטרפה שמחה לקומוניסטיים העבריים אשר היו חלק ממפלגת מפ"ם. אולם לאחר הצטרפותם של חבריה הפוליטיים למק"י, מצאה את עצמה מחוץ למערכת הפוליטית. בגיל 41, ללא בית פוליטי ולאחר שזוועות משטרו של סטלין החלו להתברר, גרמו לשמחה לשבר אידיאולוגי ואישי קשה. שמחה החליטה לחזור לספסל הלימודים, השלימה בגרויות, והמשיכה עד לתואר דוקטור במזרחנות מטעם הסורבון. לאחר חזרתה לארץ, שימשה שמחה כמרצה באוניברסיטת ת"א עד ליום מותה.

לקריאת נוספת

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה נולדה והתגוררה במרבית ימיה.
עיריית תל אביב יפו

** התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן **