איקה קומפורטי-עובדיה (1920-2011)

אדריכלית ומתכננת ערים.

איקה (חורסי) קומפורטי-עובדיה נולדה בעיר סופיה שבבולגריה בשנת 1920.  בשנת 1943 גורשו איקה ומשפחתה מעיר מגוריהם ביחד עם יהודי סופיה. המשפחה הגיעה אל העיר פלבן, שם יצרה איקה מסגרות לגיל הרך עבור ילדי העקורים ועבדה כגננת.

בתום המלחמה למדה אדריכלות בסופיה. בשנת 1950 עלתה לישראל ביחד עם בעלה ביטוש קומפורטי ובתם התינוקת.  כשהגיעה לישראל, עבדה איקה כאדריכלית העיר חולון. בהמשך, החלה לעבוד בצוות התכנון של תוכניות האב של תל אביב. במסגרת התפקיד, חקרה את שכונות העוני בעיר.  במקביל היתה אדריכלית ומתכננת ערים עצמאית.

איקה קומפורטי-עובדיה זכתה ביחד עם בעלה ביטוש בפרסים רבים על עיצוב אנדרטאות, פארקים ומבני ציבור.

בין המבנים שתכננה נמצאים המרכז לחקר ההתיישבות ברחובות (1961) ובית ספר מקיף באילת על שם גולדווטר (1970). בנוסף, הזוג תכנן את האנדרטה במצודת כ"ח להנצחת זכרם של חללי קרבות הגליל בנבי יושע (1957), וזכו בפרס על עיצוב זה.

איקה קומפורטי-עובדיה הקימה מפעל התנדבותי לסיוע לעולים החדשים מבולגריה אשר עלו בשנות ה-90. היא סייעה לעולים רבים מבולגריה להיקלט בארץ, ועזרה להם למצוא דיור ועבודה במקצועות טכניים.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

מרי ג'קסון (1921-2005)

המהנדסת האפרו-אמריקאית הראשונה בנאס"א.

מרי ג'קסון נולדה בהמפטון, וירג'יניה. בשנת 1951, החלה לעבוד בנאס"א בתור מתמטיקאית ומחשבת (computer) במרכז המחקרי "לנגלי" שבעיר הולדתה.

היא היתה חלק מקבוצה משמעותית של נשים אשר היו אמונות על החישובים של מסלולי החלליות המאויישות הראשונות, וכך סייעה לסוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) להשלים את משימתה לשלוח אסטרונאוטים לחלל.
בהמשך הקריירה שלה עברה הכשרה הנדסית מתקדמת ונהייתה מהנדסת אווירונאוטיקה. למעשה, מרי ג'קסון היתה המהנדסת השחורה הראשונה בנאס"א.

לאחר 34 שנות קריירה, בהן הגיעה לתפקידי ההנדסה הגבוהים ביותר, היא החלה לנהל את התוכנית הפדרלית לקידום נשים בנאס"א. במסגרת תפקיד זה, היא סייעה לתעסוקה של מדעניות ולקידומן בסוכנות, עזרה לפרוץ מחסומים ולפתוח אפשרויות בתחום הטכנולוגיה וההנדסה עבור אפרו-אמריקאים ונשים.

סיפורה של ג'קסון הונצח בספר ובסרט "מאחורי המספרים".

בשנת 2020, סוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) הכריזה כי המטה הראשי בוושינגטון ייקרא על שמה.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

חנה אבנור (1919-2003)

משפטנית, הייתה בין מקימות פרקליטות מחוז תל אביב, ושותפה בהקמת היסודות לתביעה הכללית במדינת ישראל, הייתה חלק מקבוצת עורכות הדין הראשונות בישראל, השופטת הראשונה שכיהנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשנים 1983-1989.

נולדה בוורשה שבפולין. בשנת 1924, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל, ובתחילת דרכה בארץ, התגוררה ברחובות. בשנת 1928, עברה להתגורר בקיבוץ בית אלפא, ולאחר סיום תקופת מגוריה שם, חזרה לגור בתל אביב. בשנת 1930, החלה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ובעת לימודיה שם התעורר בה הרצון ללמוד עריכת דין. בתחילת דרכה בתחום, הייתה מנסחת תביעות פליליות, ופסקי דין מדומים, בהיותה נערה, למדה את נוסח הכתיבה המשפטית.

בשנת 1937 עברה לגור ברמת גן, ובאותה תקופה התגייסה להגנה. במהלך שירותה בהגנה, נשלחה לקורס מפקדות, ובסיום הקורס, התמנתה למפקדת כיתה. בשנת 1939 החלה את לימודיה בבית הספר המנדטורי למשפטים, והייתה לאישה הראשונה במחזור לימודיה. בשנת 1945 סיימה את לימודיה, וקיבלה את רשיון עריכת הדין.

בשנת 1949 החלה לעבוד במשרד המשפטים, במחלקת ייעוץ וחקיקה, והחוק הראשון שניסחה במסגרת עבודתה היה חוק גיל הנישואין, החוק השני שניסחה היה חוק נישואין אזרחיים, ובהמשך דרכה הייתה שותפה לכתיבת התקנות לחוק חינוך חובה. בשנת 1950 החלה לעבוד בפרקליטות, ועסקה בהכנת כתבי אישום פליליים. בשנת 1951 ריכזה את תחום התיקים האזרחיים בפרקליטות.

בשנת 1962 מונתה לפרקליטת מחוז תל אביב בתחום האזרחי, במקביל לתפקידה זה, החלה להרצות בבית הספר למשפט וכלכלה בתחום האזרחי, פעילותה האקדמית נמשכה 20 שנים. בשנת 1964, מונתה לשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת תפקידה זה שימשה כראש ועדת השיחרורים.

בשנת 1976 מונתה לסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמסגרת תפקידה ישבה בהרכבים שדנו בתיקים פלילים, ובתיקים אזרחיים. הציעה להקים מוסד להכשרת שופטים, ובשנת 1984 הוקם המכון להכשרת שופטים, שבו הרצתה בנושאים אזרחיים ונושאים פלילים. במשך תקופה בת כמה חודשים שימשה כשופטת בבית המשפט העליון במינוי זמני, עד למינויה לתפקיד נשיאת בית המשפט המחוזי בשנת 1983.

לאחר פרישתה לגימלאות, בשנת 1989, מונתה ליושבת ראש בית הדין להגבלים עסקיים, והשתתפה בכנסי ארגוני נשים באירופה, כתבה כתבות לעיתונות בנושאים משפטיים וציבוריים, והתפנתה לכתיבת זיכרונותיה שיצאו לאור בספר בשנת 2001. לאחר סיום תפקידה זה, עסקה בעריכת דין.

בשנת 1998 השיאה משואה בטקס יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, כשופטת הראשונה של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 2014, עיריית תל אביב הנציחה את שמה קריאת כיכר על שמה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית רחובות

עיריית רמת גן

מרגלית עקביא (1918 – 2001)

אתלטית, מורה לחינוך גופני, ממציאה ומלקטת משחקים, מייסדת "המרכז החינוכי למשחקים בישראל". אלופה ושיאנית ארץ ישראל הראשונה בקפיצה לגובה.

מרגלית ספיר נולדה בפולין, בגיל שש עלתה לארץ עם משפחתה. כבר מילדותה אהבה משחקים וספורט, התחרתה בירושלים והתאמנה בקבוצת מכבי רחובות. ב-1934 צעדה בטקס הפתיחה של המשחקים העולמיים לנשים שנערכו בלונדון כחברה במשלחת הארץ ישראלית.

בשנת 1935 נערכה אליפות האתלטיקה הראשונה של ארץ ישראל ובה זכתה עקביא ב-3 מדליות, 1 זהב ו-2 כסף. מדליית זהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.25 מטר, מדליות כסף בריצת 200 מטר בתוצאה של 30.8 שניות ובהטלת כידון בתוצאה של 19.85 מטר. בתחרות שנערכה בשנת 1936 קבעה שיא ארץ ישראל בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.36 מטר. שיא זה החזיק מעמד כ-3 שנים.

משנות ה-30 עבדה כמורה להתעמלות. לימדה בבתי ספר, בסמינר לוינסקי ובמכללה לחינוך גופני בתל אביב. היא ביקשה להשתמש בשיעוריה במשחקים, ומאחר שלא היו ספרים בעברית בנושא, החליטה לכתוב אותם בעצמה. ספרה הראשון, "משחקים לתלמידים", ובו כ-60 משחקי קריאה וכתיבה, חשבון, ידיעת הארץ, טבע, היסטוריה ועברית הופיע בהוצאת יזרעאל בשנת 1941.

המשחקים והלימוד באמצעותם הפכו לעניין מרכזי בחייה. לאורך חמישים שנה היא פרסמה 20 ספרים בנושא משחקים. בהקדמה לספרה השני, "ילקוט משחקים", כתב יוסף מיוחס, מנהל לשכת הנוער במחלקת החינוך של הוועד הלאומי, כי ראוי שילדים ישחקו במשחקיה של עקביא, היודעת "ליצור מצב רוח מרומם ולהפוך את המוני הילדים המשתתפים במשחק לחברה מלוכדת, שמחה, מתפרצת, ואף על פי כן מרוסנת". בין ספריה: "הבה נשחקה", שתורגם גם לערבית על ידי מחמוד עבאסי ונשלח לנשיא מצרים דאז אנוור סאדאת. בשנות ה-60 כתבה לבקשת צה"ל ספר ובו משחקי חברה לגיבוש יחידתי. באותה תקופה שידרה ב"קול ישראל" תוכניות של משחקים, חידונים ובילוי חברתי. ב-1972 הציעה משחקי חברה בתוכנית "למשפחה" בטלוויזיה הישראלית בערבית.

בשנת 1954 זכתה בפרס הוז לספורט על חוברותיה למשחקי תנועה לילדים, בהן "אחת! שתים! שלום!" ו-"הבה נשחקה".

עקביא הנחתה קורסים במשחקים ובפעילות גופנית במסגרת שונות, בהן אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן, בית הספר למדריכי תיירות, אקי"ם והסתדרות המורים. היא עסקה גם ברקע העיוני של המשחק, כתבה בנושא זה והשתתפה בסימפוזיונים בחו"ל. גאוותה הייתה על כך שהצליחה לשכנע את עמיתיה לא להוציא אף פעם ילד ממשחק.

ב-1981, לאחר פרישתה מהוראה, ייסדה את "המרכז החינוכי למשחקים בישראל" ושימשה כמזכ"לית שלו. המרכז מקיים חוגים וסדנאות, בהן סדנאות לקשישים הלומדים לשחק עם נכדיהם.

טשרנה רייס (1890-1965)

מומחית לחקר הפטריות, אחת הפרופסוריות הראשונות באוניברסיטה העברית בירושלים.

טשרנה רייס נולדה בוויניציה שברוסיה (כיום באוקראינה). בגיל 25 קיבלה את תואר הדוקטורט במדעי הטבע בתחום חקר האצות (אלגולוגיה).

במהלך מלחמת העולם הראשונה הקימה וניהלה בית ספר עבור ילדי פליטים, ולאחר המלחמה החלה בקריירה אקדמית בתחומי הבוטניקה באוניברסיטה באודסה ובאוניברסיטת בוקרשט.

בשנת 1934 עלתה טשרנה רייס לירושלים במסגרת העליה החמישית.  היא דיברה באופן שוטף צרפתית, גרמנית, רוסית ורומנית, וידעה מעט אנגלית. במכתב המועמדות לאוניברסיטה העברית כתבה כי היא מקווה שבתוך שלושה חודשים היא תשלוט בעברית ברמה שתאפשר לה ללמד.

רייס הקימה באוניברסיטה העברית מעבדה לצמחים חסרי פרחים אשר עסקה בפטריות ובאצות.  במסגרת מחקרה, תיעדה אצות ופטריות ארץ ישראליות, לעיתים בפעם הראשונה. מחקריה בנושאי אצות הובילו למחקרי הכנרת ושימשו כבסיס הידע להפעלת השאיבה במסגרת המוביל הארצי. בשנת 1951 מונתה לפרופסורית חברה.

היא התקבלה לסגל האוניברסיטה העברית בתקופה שבה שיעור הנשים בסגל היה נמוך. כאשר יצאה לגמלאות בשנות החמישים, שיעור הנשים בסגל האקדמי היה כעשרה אחוזים, ורובן היו בדרגות נמוכות.

"הכל לוקח זמן", אמרה בראיון לעיתון "דבר השבוע". "אכן לנשים לא קל. כאשר קיבלתי את התואר פרופסור, האשה הראשונה שזכתה לכך באוניברסיטה העברית, אמר לי פרופ' קלויזנר: לא חשבתי שדבר כזה ייתכן באוניברסיטה עברית בירושלים. מאז נוספו עוד שתיים".

בראיון סיפרה על העבודה האקדמית: "אני אוהבת מחקר, פירסמתי כבר שבעים עבודות, יותר משנות חיי, אבל הסיפוק הגדול זה תלמיד שהצליח".

טשרנה רייס הלכה לעולמה בשנת 1965. תלמידתה אדית רמון קראה על שמה את האצה ציסטנית רייס (Cystosiera rayssiae).

בתמונה: טשרנה רייס. התמונה מתוך הבלוג של שרון גבע "אל מדף ספרי ההיסטוריה".

אמי נתר (1882-1935)

עדיין מגיע לה רחוב משלה, וגם תחנת רכבת!

בשנת 2016 פרסמנו פוסט על אמי נתר, המתמטיקאית היהודיה פורצת הדרך.

לאחרונה קמה יוזמה חדשה לקרוא לתחנת הרכבת הקלה שתוקם ליד מכון איינשטיין למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים על שמה. אנחנו תומכות ביוזמה וקוראות לכן ולכם לחתום על העצומה בלינק המצורף ולהצטרף לקבוצה – בדרך לתחנת אמי נתר

https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSeP1LlKXYqWI0nScwtgUs5FOuGKHrEUbjRBki9vlcmLGRPiTA/viewform

איך אין בישראל רחובות על שמה?

מתמטיקאית ופיזיקאית יהודיה פורצת דרך, מהמדעניות הבולטות והמשפיעות בתחומי האלגברה, הפיזיקה התאורטית ותורת החוגים.

אוניברסיטת ארלנגן בגרמניה לא התירה לנשים ללמוד בה אך התירה לנשים כניסה והאזנה לשיעורים. נתר ניצלה הזדמנות זו וכשהאוניברסיטה החלה לקבל נשים, נרשמה והשלימה את הדוקטורט שלה ב 1907.

גילתה את אחד העקרונות החשובים בפיזיקה תאורטית: השקילות בין סימטריות וחוקי השימור, הקרויה על שמה "משפט נתר".

לנשים לא הותר ללמד באוניברסיטאות, להיות חלק מהסגל או להתקבל כמרצה מן המנין כיוון שגברים סטודנטים "לא יוכלו לקבל אותה כסמכות". רק ב-1919 התקבלה סוף סוף כמרצה באוניברסיטת גטינגן שם המשיכה במחקר פורץ דרך וחקרה את "החוגים הנתריים" הקרויים על שמה.

ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, נאסר עליה ללמד והיא הגרה לארה"ב שם נפטרה שלוש שנים מאוחר יותר, בגיל 53.

אין רחוב על שמה בישראל. באוניברסיטת בר אילן קראו על שמה מכון המחקר למתמטיקה. כמו כן קרוי על שמה מכתש על הירח.

כדאי מאד להציע אותה בערים בהן אוניברסיטאות ומכוני מחקר כמו רחובות, חיפה, ירושלים ותל אביב.

עיריית רחובות

עיריית חיפה

עיריית ירושלים

עיריית תל-אביב-יפו

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

סטפני הורוביץ (1887-1942)

סטפני הורוביץ, כימאית יהודיה פורצת דרך אשר נספתה בשואה, נולדה למשפחה יהודית בשנת 1887 בעיר ורשה שבפולין ועברה לוינה כאשר היתה בת 3. אביה, לאופולד הורוביץ, היה צייר בארוק ידוע. את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת וינה החלה בשנת 1907, שם השלימה דוקטורט בכימיה אורגנית בשנת 1914.

לאחר השלמת לימודיה, החלה לעבוד במכון לחקר הרדיום בוינה, שם השתתפה במחקר בו ניסו להוכיח את קיומם של איזוטופים (חלקיקים של יסוד כימי בעלי מספר אטומי זהה, אך משקלם שונה עקב שינוי במספר הנייטרונים). חשוב לציין כי עד אותה תקופה, קיומם של איזוטופים היה בגדר השערה.

הורוביץ ביצעה בחריצות את עבודת המעבדה. היא מצאה כי חלקיק עופרת שנלקח ממכרה מסויים היה בעל מסה שונה מזו הידועה של חלקיק עופרת "רגיל". כך, הציגה בפעם הראשונה הוכחה ניסויית כי יסודות כימיים יכולים להיות בעלי משקל אטומי שונה, בהתאם למקורם. בהמשך, היתה שותפה בגילוי כי החומר יוניום (ionium) שעד אז נחשב כיסוד, הוא למעשה איזוטופ של היסוד תוריום.

עבודותיה פורסמו ביחד עם המנחה שלה, החוקר אוטו הוניגשמיד, וניתן לה קרדיט פומבי על עבודתה. באותה תקופה מדעניות לרוב היו מוגבלות למשרות עוזרת מחקר ולא קיבלו הכרה על פעולתן, לכן הכרה זו ראוייה לציון. הוניגשמיד הקפיד לצטט את הורוביץ ולתת לה קרדיט, אך לאחר מותו, שמה של הורוביץ הושמט כאשר עבודתם צוטטה על ידי חוקרים אחרים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הורוביץ זנחה את הקריירה המדעית שלה והקימה ביחד עם הפסיכולוגית האוסטרית אליס פרידמן בית אומנה בוינה שבו סיפקו טיפול פסיכולוגי לילדים ובני נוער.

בשנת 1937, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שבה סטפני לורשה בפולין. בשנת 1940, הנאצים פלשו לפולין והקימו את גטו ורשה. סטפני הורוביץ נרצחה בשנת 1942 במחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו כ-900,000 יהודים נוספים.

סטפני הורוביץ היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה תרומה משמעותית לחקר האיזוטופים בתחילת המאה ה-20 ולא זכתה לקרדיט הראוי לה.

ערים שבהן יש מכוני מחקר ואוניברסיטאות, כמו עיריית באר שבע, עיריית רחובות, עיריית חיפה, עיריית תל-אביב-יפו ועיריית ירושלים, יכולות לקרוא על שמה רחוב ולהנציח את פועלה!

לערך הויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/…/%D7%A1%D7%98%D7%A4%D7%A0%D7