חנה אבנור (1919-2003)

משפטנית, הייתה בין מקימות פרקליטות מחוז תל אביב, ושותפה בהקמת היסודות לתביעה הכללית במדינת ישראל, הייתה חלק מקבוצת עורכות הדין הראשונות בישראל, השופטת הראשונה שכיהנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשנים 1983-1989.

נולדה בוורשה שבפולין. בשנת 1924, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל, ובתחילת דרכה בארץ, התגוררה ברחובות. בשנת 1928, עברה להתגורר בקיבוץ בית אלפא, ולאחר סיום תקופת מגוריה שם, חזרה לגור בתל אביב. בשנת 1930, החלה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ובעת לימודיה שם התעורר בה הרצון ללמוד עריכת דין. בתחילת דרכה בתחום, הייתה מנסחת תביעות פליליות, ופסקי דין מדומים, בהיותה נערה, למדה את נוסח הכתיבה המשפטית.

בשנת 1937 עברה לגור ברמת גן, ובאותה תקופה התגייסה להגנה. במהלך שירותה בהגנה, נשלחה לקורס מפקדות, ובסיום הקורס, התמנתה למפקדת כיתה. בשנת 1939 החלה את לימודיה בבית הספר המנדטורי למשפטים, והייתה לאישה הראשונה במחזור לימודיה. בשנת 1945 סיימה את לימודיה, וקיבלה את רשיון עריכת הדין.

בשנת 1949 החלה לעבוד במשרד המשפטים, במחלקת ייעוץ וחקיקה, והחוק הראשון שניסחה במסגרת עבודתה היה חוק גיל הנישואין, החוק השני שניסחה היה חוק נישואין אזרחיים, ובהמשך דרכה הייתה שותפה לכתיבת התקנות לחוק חינוך חובה. בשנת 1950 החלה לעבוד בפרקליטות, ועסקה בהכנת כתבי אישום פליליים. בשנת 1951 ריכזה את תחום התיקים האזרחיים בפרקליטות.

בשנת 1962 מונתה לפרקליטת מחוז תל אביב בתחום האזרחי, במקביל לתפקידה זה, החלה להרצות בבית הספר למשפט וכלכלה בתחום האזרחי, פעילותה האקדמית נמשכה 20 שנים. בשנת 1964, מונתה לשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת תפקידה זה שימשה כראש ועדת השיחרורים.

בשנת 1976 מונתה לסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמסגרת תפקידה ישבה בהרכבים שדנו בתיקים פלילים, ובתיקים אזרחיים. הציעה להקים מוסד להכשרת שופטים, ובשנת 1984 הוקם המכון להכשרת שופטים, שבו הרצתה בנושאים אזרחיים ונושאים פלילים. במשך תקופה בת כמה חודשים שימשה כשופטת בבית המשפט העליון במינוי זמני, עד למינויה לתפקיד נשיאת בית המשפט המחוזי בשנת 1983.

לאחר פרישתה לגימלאות, בשנת 1989, מונתה ליושבת ראש בית הדין להגבלים עסקיים, והשתתפה בכנסי ארגוני נשים באירופה, כתבה כתבות לעיתונות בנושאים משפטיים וציבוריים, והתפנתה לכתיבת זיכרונותיה שיצאו לאור בספר בשנת 2001. לאחר סיום תפקידה זה, עסקה בעריכת דין.

בשנת 1998 השיאה משואה בטקס יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, כשופטת הראשונה של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 2014, עיריית תל אביב הנציחה את שמה קריאת כיכר על שמה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית רחובות

עיריית רמת גן

מרגלית עקביא (1918 – 2001)

אתלטית, מורה לחינוך גופני, ממציאה ומלקטת משחקים, מייסדת "המרכז החינוכי למשחקים בישראל". אלופה ושיאנית ארץ ישראל הראשונה בקפיצה לגובה.

מרגלית ספיר נולדה בפולין, בגיל שש עלתה לארץ עם משפחתה. כבר מילדותה אהבה משחקים וספורט, התחרתה בירושלים והתאמנה בקבוצת מכבי רחובות. ב-1934 צעדה בטקס הפתיחה של המשחקים העולמיים לנשים שנערכו בלונדון כחברה במשלחת הארץ ישראלית.

בשנת 1935 נערכה אליפות האתלטיקה הראשונה של ארץ ישראל ובה זכתה עקביא ב-3 מדליות, 1 זהב ו-2 כסף. מדליית זהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.25 מטר, מדליות כסף בריצת 200 מטר בתוצאה של 30.8 שניות ובהטלת כידון בתוצאה של 19.85 מטר. בתחרות שנערכה בשנת 1936 קבעה שיא ארץ ישראל בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.36 מטר. שיא זה החזיק מעמד כ-3 שנים.

משנות ה-30 עבדה כמורה להתעמלות. לימדה בבתי ספר, בסמינר לוינסקי ובמכללה לחינוך גופני בתל אביב. היא ביקשה להשתמש בשיעוריה במשחקים, ומאחר שלא היו ספרים בעברית בנושא, החליטה לכתוב אותם בעצמה. ספרה הראשון, "משחקים לתלמידים", ובו כ-60 משחקי קריאה וכתיבה, חשבון, ידיעת הארץ, טבע, היסטוריה ועברית הופיע בהוצאת יזרעאל בשנת 1941.

המשחקים והלימוד באמצעותם הפכו לעניין מרכזי בחייה. לאורך חמישים שנה היא פרסמה 20 ספרים בנושא משחקים. בהקדמה לספרה השני, "ילקוט משחקים", כתב יוסף מיוחס, מנהל לשכת הנוער במחלקת החינוך של הוועד הלאומי, כי ראוי שילדים ישחקו במשחקיה של עקביא, היודעת "ליצור מצב רוח מרומם ולהפוך את המוני הילדים המשתתפים במשחק לחברה מלוכדת, שמחה, מתפרצת, ואף על פי כן מרוסנת". בין ספריה: "הבה נשחקה", שתורגם גם לערבית על ידי מחמוד עבאסי ונשלח לנשיא מצרים דאז אנוור סאדאת. בשנות ה-60 כתבה לבקשת צה"ל ספר ובו משחקי חברה לגיבוש יחידתי. באותה תקופה שידרה ב"קול ישראל" תוכניות של משחקים, חידונים ובילוי חברתי. ב-1972 הציעה משחקי חברה בתוכנית "למשפחה" בטלוויזיה הישראלית בערבית.

בשנת 1954 זכתה בפרס הוז לספורט על חוברותיה למשחקי תנועה לילדים, בהן "אחת! שתים! שלום!" ו-"הבה נשחקה".

עקביא הנחתה קורסים במשחקים ובפעילות גופנית במסגרת שונות, בהן אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן, בית הספר למדריכי תיירות, אקי"ם והסתדרות המורים. היא עסקה גם ברקע העיוני של המשחק, כתבה בנושא זה והשתתפה בסימפוזיונים בחו"ל. גאוותה הייתה על כך שהצליחה לשכנע את עמיתיה לא להוציא אף פעם ילד ממשחק.

ב-1981, לאחר פרישתה מהוראה, ייסדה את "המרכז החינוכי למשחקים בישראל" ושימשה כמזכ"לית שלו. המרכז מקיים חוגים וסדנאות, בהן סדנאות לקשישים הלומדים לשחק עם נכדיהם.

פרידה ליכטבלאו

פרידה ליכטבלאו (פרידה ברסון ברזון), הייתה אתלטית יהודיה שייצגה את ישראל ופולין בענפי הספורט זריקת דיסקוס, והדיפת כדור ברזל.

הייתה אלופת פולין, 17 פעמים הייתה אלופת ישראל, 10 פעמים הייתה אלופת ישראל בזריקת דיסקוס, 6 פעמים הייתה אלופת ישראל בהדיפת כדור ברזל, ופעם אחת הייתה אלופת ישראל בהטלת כידון.

נולדה בוורשה שבפולין.

בעת אולימפיאדת החן, במשחקי אירופה לנשים שנערכו בשנת 1931 בפירנצה שבאיטליה, זכתה במדליית ארד בזריקת דיסקוס.

במכביה הראשונה שנערכה בשנת 1932, זכתה בשתי מדליות זהב וכסף, בענף זריקת הדיסקוס זכתה במדליית כסף. זכייה נוספת באותה תחרות הייתה זכייה במדליית כסף בתחום הדיפת כדור ברזל. במכביה השנייה שנערכה בשנת 1935, זכתה במדליית ארד בתחום זריקת הדיסקוס, וסיימה במקום החמישי בתחרות הדיפת כדור הברזל.

בשנת 1940, באליפות ארץ ישראל, זכתה ב-2 מדליות זהב בהדיפת כדור ברזל, ובמדליית זהב בזריקת דיסקוס.

בשנת 1942, באליפות ארץ ישראל, זכתה ב-3 מדליות זהב, בהדיפת כדור ברזל, בזריקת דיסקוס, ובהטלת כידון.

בשנת 1948, באליפות ארץ ישראל, זכתה במדליית כסף בזריקת דיסקוס.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

תל אביב יפו, רמת גן

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7…

קרדיט תמונה: התמונה מתוך ynet, ומוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

מרים טוביה בונה (2020-1932)

אוצרת, ציירת ואשת חינוך ישראלית.

נולדה בתל אביב כמרים בן-אפרים. אמה נפטרה בלידתה והיא אומצה ע״י דודה ודודתה.

בשנים 1957-1962 למדה במדרשה לאמנות בבית ברל ובמשך מספר שנים לאחר הלימודים היתה פעילה כציירת והציגה במספר תערוכות. בראשית שנות ה-70 החליטה לפנות לתחומי ההוראה והאוצרות – היא למדה תולדות האמנות באוניברסיטת ת״א, היתה למרצה לאמנות במכון לאמנות בבת ים ובמכון אבני. בנוסף לימדה תולדות האמנות בתיכון תלמה ילין במשך 15 שנה.

ב-1975 אצרה לראשונה תערוכה, והמשיכה למספר תערוכות נוספות בארץ ובחו״ל. ב-1978 הצטרפה כאוצרת לגלריית הקיבוץ בת״א, ואצרה עשרות תערוכות של אמנים ישראלים בולטים. בשנים אלו קיבלה עבודתה גוון פוליטי יותר והיא לקחה חלק במספר אירועי אמנות פורצי דרך מבחינה פוליטית וחברתית.

במהלך שנות ה-80 שימשה מרצה לאמנות במגוון מוסדות, ביניהם מכללת שנקר ומכללת אורנים, בה אף ניהלה את המכון לאמנות.

שנות ה-90 היו שנות פריחתה כאוצרת – ב-1990 מונתה להיות מנכ״לית ואוצרת ראשית של המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן – שם הקפידה לתת במה גם לאמנים בתחילת דרכם ואמניות נשים בפרט.

ב-1995 היתה לאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, שנפתח מחדש לאחר תקופת שיפוצים ממושכת.

עד סוף שנות ה-90 אצרה עשרות רבות של תערוכות בהשתתפות אמנים ישראלים מובילים.

נפטרה ביולי 2020.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

שושי חייט (1947 – 2011)

ציירת, פסלת, משוררת, סופרת ומורה.

שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.

בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.

חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.

היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.

בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".

חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.

על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.

יהודית בר-אילן (1958-2019)

חוקרת בתחום מדעי המחשב והמידע.

בר-אילן נולדה בשנת 1958. היא למדה את התואר הראשון במתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, אותו השלימה בשנת 1981. בשנת 1983 השלימה את התואר השני שלי, ובשנת 1990 השלימה דוקטורט באוניברסיטה העברית.

לאחר שעבדה כמרצה אורחת באוניברסיטת חיפה, חזרה בר-אילן לאוניברסיטה העברית בתור מרצה וחוקרת בתחומי המידע בשנות ה-90. בשנת 2002, הצטרפה למחלקה למדעי המידע (information science) באוניברסיטת בר אילן. היא שימשה כראש המחלקה בין השנים 2008-2012, במהלכן קודמה להיות פרופסור מן המניין.

בתחילת הקריירה שלה בר-אילן חקרה את תחומי הקריפטוגרפיה. עם זאת, היא ידועה בזכות מחקריה בתחומי אינפורמטריקה, חקר האינטרנט, אחזור מידע, התנהגות מידע ומנועי חיפוש. בסוף שנות ה-90, פרסמה מחקרים חשובים בנושא הדיוק, האמינות והיציבות של מנועי חיפוש. כמו כן, עסקה ביכולתם של מנועי חיפוש להתמודד עם שפות שאינן אנגלית. בשלב מאוחר יותר בקריירה שלה, היא עסקה בתחום מדעי המידע (scientometrics), והציעה שיטות שונות לניתוח ציטוטים לצורך מדידת תפוקה אקדמית. בנוסף, עסקה בדפוסים של פעילות פוליטית באינטרנט.

יהודית בר-אילן היתה חוקרת מוערכת בתחומה, אשר זכתה בפרסים רבים על עבודתה ועל תרומתה למדע. לאחר מותה, כתב העת המדעי Scientometrics  פרסם גיליון מיוחד לזכרה.

בר אילן, אשר התגוררה במבשרת ציון, היתה נשואה ואם לשלושה. היא נפטרה ממחלה בשנת 2019.

עיריית רמת גן

מועצה מקומית מבשרת ציון

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

גליה ישי (1950 – 2020)

שחקנית, זמרת, מורה למשחק ובמאית.

ישי נולדה בתל אביב. היא למדה בבית הספר לאמנויות רננים ובמהלך לימודיה הופיעה במסגרות שונות. בגיל 16 הופיעה בתוכנית הרדיו לגילוי כישרונות צעירים, "תשואות ראשונות" וביצעה את השיר "מנדלבאום". לאור הצלחת השידור הפיק "קול ישראל" את התקליט "הידד לצעירים", בו הקליטה שלושה שירים, בהם "בת יחידה" שזכה להצלחה במצעד הפזמונים. לאחר שסיימה את לימודיה ב"רננים" למדה כשנתיים בבית הספר למשחק "בית צבי" ברמת גן. היא למדה משחק גם ב-HB Studio בגריניץ' וילג' שבניו יורק ובאוניברסיטת תל אביב.

בשירותה הצבאי התקבלה ללהקת פיקוד מרכז והשתתפה בתוכניתה "רד אלינו לבקעה". היא התבלטה בחלקה השני של התוכנית, "מועדון הסרט הטוב", בשירים "צ'ארלי צ'אפלין", "טנגו ולנטינו" וה-"הבלתי מאושרים". עם שחרורה מצה"ל, השתתפה במחזה של ניסים אלוני "נפוליון – חי או מת!" שהועלתה בתיאטרון בימות. עם רדת ההצגה התקבלה לתיאטרון הבימה והשתתפה בהצגות "פר גינט", "הכל יחסי", "משוגע מי שלא משוגע" ו"האוצר".

לאורך השנים הופיעה במסגרות שונות בתיאטרון הרפרטוארי והעצמאי. ביניהן: הגרסה האנגלית למחזמר "איש חסיד היה" על בימת ברודוויי, הצגה המוזיקלית "לילי גם" על פי "גם הוא באצילים", הסאטירה החברתית "סטאטוס קוו ואדיס" ו-"אחרון הפועלים" מאת יהושע סובול. כמו כן, ערכה סיור הופעות בארצות הברית בהצגה "On the Crossroad", שהועלתה באוניברסיטאות שונות ברחבי היבשת.

היא הופיעה כשחקנית גם בהפקות טלוויזיה וקולנוע רבות כגון: "מלכת הכביש", "אישה ושמה גולדה", "לצוד פילים", "רמת אביב ג'", "החיים זה לא הכל", "סוזאנה הבוכייה", "כאן גרים בכיף", "אולי הפעם", "צומת מילר", "השוטר הטוב", "מטומטמת" ו-"קופה ראשית".

ישי הופיעה גם כזמרת. עם שחרורה מצה"ל הוחתמה בחברת התקליטים CBS והשתתפה בתקליט פסטיבל הזמר 1970 בשיר "אהבת קיץ" ובאוסף "קרוסל" בשיר "כל כך מפוזרת". בשנת 1986 השתתפה כזמרת במופע לציון 100 שנים להולדת דוד בן-גוריון, מטעם הסוכנות היהודית שהוצג בדרום צרפת. בשנת 2005 חזרה לבמה כזמרת רוק והופיעה בליווי להקה במועדון "הבארבי".

ישי הצליחה במיוחד בקרב קהל הילדים. היא הופיעה בהצגות ילדים רבות, בעיקרן בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. היא גילמה את התפקיד הראשי בהצגה ז'אן ד'ארק ואת "פרנסואה ראש גזר". דוגמאות נוספות להצגות לילדים בהן בשתתפה: "החתול במגפיים", "הדברים שאנו אוהבים" בה הופיעה בעברית ובאנגלית, עם השחקנית ציפי מור בצמד "רגע וגלי", "סיפורים שענת אוהבת במיוחד" ו"מומיש" שזכה מקום שני בפסטיבל הצגות ילדים.

היא השתתפה בפסטיבל שירי ילדים ובפסטיבל שירי משוררים לילדים, בו זכתה במקום השני עם שיר "איה". תרמה את קולה להצגות תיאטרון הבובות של אריק סמית וקריינה תקליטי מוזיקה לילדים.

היא הופיעה בתשדירי השירות מטעם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ובמשך שלוש-עשרה שנה הופיעה בדמות האייקונית של פינגי בתוכנית "פרפר נחמד". היא השתתפה גם בתוכניות הילדים "רחוב סומסום", "בלי סודות" , "הספינה המזמרת", "טלפלא" ועוד.

על עבודתה עם ילדים אמרה: "במשך שנים שאלתי את עצמי למה נשארתי בעולם הילדים. אני טובה בזה. אני ילדה בת שלוש מבפנים ולא מתביישת להגיד את זה. הרבה מבוגרים שוכחים את הילד שבהם וזה לא טוב. צחוק והומור באים מילדים. אני פתאום גיליתי נורא חזק את הילד שבי. לא כל אחד יכול להופיע מול ילדים. זה קהל מאוד קשה". מתוך ראיון עימה באתר הבמה (2005)

משנת 2000 עסקה בבימוי ובהוראת משחק במסגרות שונות. בשנים 2017–2020 לימדה אלתור, קומדיה ותיאטרון באקדמיה לאמנויות הבמה של דים אמור. ב-1979 כתבה ופרסמה את הספר "כתב חושם", שירי הילדים שכתבה הולחנו ובוצעו באלבום של קורין אלאל "ארנבות משוקולד".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, רמת גן, גבעתיים וחיפה.

השואוריל של גליה ישי

גליה ישי – בת יחידה

גליה ישי ושלמה ארצי – מה עושים העצים?

חיה אוסטר (1914-1970)

15192517_1194062040682664_1481913376012044609_n

מגיע לה רחובות נוספים על שמה!

אחות ראשית בקופת חולים הלאומית ברמת גן ולוחמת האצ"ל.

אוסטר גדלה בחולות תל-אביב הקטנה של סוף שנות ה – 20 ועוד בהיותה ילדה פעלה להדוף את הפורעים הערבים בירושלים העתיקה. זמן לא רב לאחר מכן, הצטרפה אוסטר לשורות ארגון האצ"ל. מאחר שהייתה נערה צנומה, ניתן היה "להתאים" את שמלתה ולהפכה ל"סליק" נייד, כך נהגה להעביר את הנשק ממקום למקום כשהוא מוסתר על גופה.

לאחר קום המדינה הייתה אוסטר פעילה ב"הוועד למען החייל" ברמת-גן. אוסטר הייתה האחות הראשית בקופת חולים הלאומית ברמת גן.

אוסטר נמנית על מייסדי פלוגת גיוס בית"רית, דרך קליטת עולי בית"ר שבאו מחו"ל.

אוסטר הונצחה בעיר רמת גן בשנת 1972 ברחוב האחות חיה אוסטר.

תמונה באדיבות שמוליק לוטטי.

עיריית רמת גן
Irgun
מוזיאון האצ"ל
תנועת בית"ר העולמית – World Betar Movement