רחל רוזנטל (1926 – 2015)

מורה, אמנית מיצג בינתחומית, אקטיביסטית ושחקנית.

רחל רוזנטל נולדה בפריז למשפחה רוסית-יהודית בעלת אמצעים. על בית ילדותה סיפרה שהיה מלא ביצירות של מונה ושאגאל. רחל הקטנה החלה להופיע כבר מגיל שלוש ולמדה בלט מגיל שש. הוריה עודדו את עיסוקה באומנות והיא למדה ציור, ריקוד ומוסיקה. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו רוזנטל ומשפחתה. הם שהו תקופה בפורטוגל ובברזיל והתיישבו בניו יורק, שם החלה רוזנטל את לימודיה בבית הספר התיכון למוזיקה ואמנות.

לאחר המלחמה נסעה רוזנטל לפריז, שם למדה תיאטרון בבית הספר על שם ז'אן-לואי בארו.

לאחר ששבה לניו יורק ב-1953 הצטרפה לחבורת אינטלקטואלים ונחשפה לתפיסות האקזיסטנציאליזם והבודהיזם. בסופו של דבר ניתקה את עצמה מן החבורה מכיוון שהסביבה הגברית גרמה לה להרגיש "נמרצת אך גם נשלטת".

בשנת 1955 עברה להוליווד. היא חשה כי אין בעיר את האווירה המגבילה וה"גברית" שהייתה בניו יורק. ב-1956 פתחה סדנה לתיאטרון אקספרימנטלי בשם “Instant Theater” , הופיעה וביימה במשך עשר שנים.

במהלך אותה תקופה התפצל המיקוד שלה בין עולם הבמה לאמנות החזותית, היא יצרה פסלי קרמיקה והציגה אותם. משנת 1975, החלה להתמקד בעיקר ביצירות לתיאטרון, כתיבה, משחק והוראה.

במשך שנות פעילותה הרבות הייתה דמות משמעותית ביותר בקהילת הפרפורמנס. במהלך שנות השישים והשבעים היא הקימה פרויקטים רבים, הבולט שבהם הוא “WomenSpace”. בנוסף, היו לה מגוון שיתופי פעולה עם אומניות אחרות. היא הייתה דמות מובילה בתנועת אמנות הנשים בלוס אנג'לס בשנות ה -70 ונחשבה לפמיניסטית של "הדור הראשון". מ-1979 העבירה סדנאות פרפורמנס ברחבי צפון אמריקה ואירופה ומאוחר יותר בחייה היא לימדה משחק באוניברסיטת קרנגי-מלון. היא סיירה רבות בארצות הברית, קנדה, אירופה ואוסטרליה.

רוזנטל נשארה פעילה בקהילת האומנות והעלתה מיצגים רבים לאורך השנים, ביניהם: "מופע המתים" ב-1978, "המוח של רייצ'ל" ב-1987 ו-"חלומות פנגיאה" ב-1990. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה להופיע בעצמה והתמקדה יותר בבימוי, אקטיביזם וציור. היא תרמה חלק מיצירותיה למוזיאון סנטה מוניקה לאומנות. ב-2009 פורסם ספר שמתאר את מתודות לימוד הפרפורמנס שלה. ב-2010 רואיינה לסרט דקומנטרי.

עבודתה של רוזנטל נגעה בנושאים חשובים והביאה אותם לקידמת הבמה – איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים, מגדר ופמיניזם. פועלה נחשב לפורץ דרך ורדיקלי, במיוחד בהתחשב בתקופה שבה עסקה בפרפורמנס. במיצגים רבים שלה עסקה גם בטראומות שעברה במהלך חייה.

על פועלה זכתה בפרסים רבים, הבולט שבהם הוא פרס אובי שבו זכתה ב-1989.

נורה בייס (1880 – 1928)

זמרת, שחקנית, כוכבת מופעי וודוויל שזכתה להצלחה בינלאומית.

רייצ'ל אלונורה גולדברג, שהיתה ידועה בכינוי "דורה" נולדה בשיקגו למשפחה יהודית. בשנות העשרה שלה עברה עם משפחתה למילווקי שבוויסקונסין. בתקווה להתחיל קריירה במה, היא החלה להופיע במופעי כישרונות ואימצה את שם הבמה נורה בייס. "נורה" כצורה מקוצרת של אלונורה, ו"בייס", הסיפור אומר, מכיוון שמנהל במה אמר לה שלא תהיה לה קריירה מוצלחת עם השם גולדברג. הוא הציע לעבור על האלפבית בעברית כדי למצוא לה שם, וקרא "אלף, בית….", כאשר היא עצרה אותו והציעה "בייס".

בסוף 1900 החלה להופיע במופעי ווודוויל בשיקגו, היא הצטרפה ללהקה שהופיעה בסנט לואיס, מיזורי ובקליפורניה. לאחר מכן החליטה לנסות ולקדם את הקריירה שלה ועברה לניו יורק. שם צברה פופולריות כשחקנית וכזמרת קומית, וב -1902 ביצעה את השיר "Down Where the Wurzburger Flows", כשהופיעה בתיאטרון אורפום בברוקלין. השיר הזה הפך להצלחתה הפופולרית הגדולה הראשונה.

במהלך השנים הבאות היא הופיעה בבתי הקולנוע היוקרתיים בניו יורק, נסעה לסיבובי הופעות בארה"ב ובין השנים 1904-1907 ערכה מספר הופעות באירופה. היא הופיעה לראשונה בלונדון בדצמבר 1905, וזכתה להצלחה מיידית. לאחר שחזרה לארצות הברית, הופיעה בקביעות בלהקת התיאטרון של בנג'מין פרקלין קית'. ב-1907 פנה אליה פלורנץ זיגפלד בכדי להציע לה להופיע במופע תיאטרון חדש שלו – Follies. ההופעה, זכתה להצלחה אדירה, ביססה את מעמדה של בייס, והפכה אותה לאחת השחקניות בעלות השכר הגבוה ביותר בעולם.

בשנת 1908 הופיעה וכתבה עם בעלה דאז שיר שהפך להיט בשם "Shine On, Harvest Moon", אשר נכלל ב"ספרי זיגפלד" של 1908 , יחד עם כמה שירים במופע.

בייס היתה כוכבת ולעיתים קראה תיגר על סמכותם של מנהלי ומפיקי התיאטרון. היא עזבה את "ספרי זיגפלד" משנת 1909 בגלל מחלוקת עם זיגפלד. היא המשיכה להופיע במופעי וודוויל עם בעלה וקיבלה שכר גבוה עוד יותר מבעבר. המבקרים ציינו כי בייס הצליחה בגלל קולה היפה, רגישותה לטעם הקהל שלה, ונכונותה לצחוק על עצמה.

ב-1910 בייס ביצעה את ההקלטות הראשונות שלה, עבור ויקטור רקורדס. היא זכתה להצלחה מיידית עם "Has Anybody Here Seen Kelly", גרסה אמריקנית לשיר בריטי. היא ובעלה הקליטו יחד, והמשיכו להופיע ביחד עד שנת 1912.

לאחר מכן השיקה מופע יחיד, וכיכבה במחזמר Ladies First בשנת 1918. היא גם חזרה להקליט, ואחת ההצלחות הגדולות שלה הייתה שיר פטריוטי להעלאת המורל שיצא במלחמת העולם הראשונה (בתחתית הפוסט). היא חתמה על חוזה חדש בקולומביה רקורדס, והקליטה איתם מעל 60 שירים במהלך שש השנים הבאות. היא המשיכה להופיע בוודוויל עד 1927. בנוסף, בייס הקימה תיאטרון משלה, תיאטרון נורה בייס, ברחוב 44 מערב בניו יורק.

Nora Bayes – Over There (1917)

לאה רפאלי צנציפר (1901 – 1979)

שחקנית, קריינית, משוררת, כותבת פיליטונים ורוקחת. מראשונות הרוקחות בארץ ישראל.

רפאלי נולדה ברוסיה. היא למדה בגימנסיה עד 1917, לאחר מכן למדה רוקחות באקדמיה המדיצינית הצבאית.

עוד בילדותה אהבה תיאטרון ובגיל רך החלה להשתתף בהצגות של חובבי הבמה באידיש. ב-1919 נבחנה לתיאטרון היהודי הממלכתי והתקבלה. בהמשך עברה ללמוד בסטודיו לאמנות התיאטרון על שם שלום עליכם.

ב-1921 נאסרה באשמת פעילות של צעירי ציון והחלוץ, בגלל שדירתה שימשה מרכז לעבודתם במחתרת. היא הוגלתה לאוראל, וכעבור שנה וחצי ב-1926 הורשתה לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל.

בארץ עבדה כרוקחת בקופת חולים בתל אביב במשך 31 שנה. ועסקה בקריינות בנשפים אמנותיים, ברדיו ובהופעות יחיד שערכה כערבי שירה ומשחק. ב-1964 הופיעה בארצות הברית ובקנדה, ערכה גם שם ערבים והופיעה ברדיו בניו יורק ומונטריאול.

כמו כן, ברוסיה היא כתבה שירים ופרודיות על גירוש מוסקבה והם נפוצו בעיתונות המקומית, בישראל כתבה פיליטונים בעיתונים שונים כ"איתנים" ו"בינינו".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בעיר תל אביב.

חנה רוט (1939-2019)

שחקנית, זמרת, משוררת וסופרת.

רוט נולדה באיטליה, בגיל צעיר עלתה עם הוריה לארץ והמשפחה השתקעה בתל אביב. היא למדה בחוג לאמנות התיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן שבה לאיטליה, שם למדה וחקרה פולקלור ושירה עממית יהודית ואיטלקית. היא נפגשה עם קבוצת מחקר ולהקת פולקלור מהחשובות בעולם, אספה מאות שירי עם יהודיים וחקרה את אופן ביצועם העממי. בעקבות כך הופיעה במופעים של שירה עממית, ביניהם ב"פסטיבל ונציה למוזיקה מודרנית ולשירה עממית", הופעה שנחלה הצלחה ובעקבותיה הוציאה תקליטים של שירי עם יהודיים ואיטלקיים.

בסוף שנות השישים שבה לישראל והצטרפה לתיאטרון "בימות". בין ההפקות המדוברות שהשתתפה בהן היו: ב"גבעת ספון ריבר", "איש חסיד היה" ו"נפוליון – חי או מת".

בסוף שנות ה-60 הקליטה שני תקליטי סולו. "אנעים זמירות", במסגרתו ביצעה שירי עם ביידיש, ובהם גם שירים חסידיים שלוקטו ועובדו על ידה. ו"מול חלונך", שכלל שירים חסידיים, מסורתיים ושירי עם יהודיים ביידיש ובלאדינו.

ב-1975 השתתפה בתוכנית הרדיו של קול ישראל "על הדרך עץ עומד", שהוקדשה לשירים יידיים שתורגמו לעברית על ידי יעקב שבתאי. השירים הוקלטו עבור התוכנית ויצאו גם על גבי תקליט.

לקראת סוף שנות השבעים, בעת שהות נוספת באיטליה, עסקה רוט בחקר שירים יהודיים שנכתבו בתקופת השואה, בעיקר ביידיש. מחקרה הניב תקליט נוסף שכונה "Es Brent" (יידיש: "בוער"), שהוקלט ויצא באיטליה, וזכה לשבחים לפרסים חשובים והכרה בינלאומית.

מלבד משחקה בתיאטרון בימות, רוט שיחקה בעשרות הצגות בתיאטראות הגדולים בארץ: הקאמרי, הבימה, באר שבע, חיפה, החאן, בית ליסין ועוד. בין ההצגות בהן שיחקה היו הצגותיו של חנוך לוין, "הקמצן" של מולייר, "תל אביב הקטנה" ו"מסע יום ארוך אל תוך הלילה". שיחקה גם בסרטים ותוכניות טלוויזיה, המוכרים שבהם: "אלכס חולה אהבה" ו"רחוב סומסום".

רוט כתבה שלושה ספרים: ספר השירים "תמונות מתערוכה רחוקה", אשר יצא בהוצאת "עם עובד" ועובד על ידה להצגת יחיד (1987), ספר הסיפורים "אתמול יקר", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1997) וספר השירים "הסתיו של פרימורה" בהוצאת גוונים (2003).

עבור תקליטה הראשון ביידיש זכתה בפרס השני בפסטיבל שירה בנאפולי, עבור תקליטה השני ביידיש זכתה בפרס מבקרי איטליה. כמו כן, זכתה בפרס לאמנויות הבמה על שם גוטליב וחנה רוזנבלום מטעם עיריית תל אביב על הישגיה באמנות המשחק.

עם מותה ספד לה נשיא המדינה, רובי ריבלין: "הייתה שחקנית מופלאה. לצד המשחק, היא עסקה שנים רבות באהבתה השנייה – שירת עם. הזמרת-החוקרת הצליחה לשמר ולעבד מחדש שירי עם באיטלקית, יידיש ולאדינו והם יישאו את מורשתה ויישארו עמנו עוד שנים רבות".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה ובאר שבע.

לסירטון כתבת הפרידה מחנה רוט בכאן 11

Chana Roth – SHLOF MAYN KIND

יער, יער – חנה רוט (מתוך איש חסיד היה)

התמונה לקוחה מתוך אתר מעריב ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

גליה ישי (1950 – 2020)

שחקנית, זמרת, מורה למשחק ובמאית.

ישי נולדה בתל אביב. היא למדה בבית הספר לאמנויות רננים ובמהלך לימודיה הופיעה במסגרות שונות. בגיל 16 הופיעה בתוכנית הרדיו לגילוי כישרונות צעירים, "תשואות ראשונות" וביצעה את השיר "מנדלבאום". לאור הצלחת השידור הפיק "קול ישראל" את התקליט "הידד לצעירים", בו הקליטה שלושה שירים, בהם "בת יחידה" שזכה להצלחה במצעד הפזמונים. לאחר שסיימה את לימודיה ב"רננים" למדה כשנתיים בבית הספר למשחק "בית צבי" ברמת גן. היא למדה משחק גם ב-HB Studio בגריניץ' וילג' שבניו יורק ובאוניברסיטת תל אביב.

בשירותה הצבאי התקבלה ללהקת פיקוד מרכז והשתתפה בתוכניתה "רד אלינו לבקעה". היא התבלטה בחלקה השני של התוכנית, "מועדון הסרט הטוב", בשירים "צ'ארלי צ'אפלין", "טנגו ולנטינו" וה-"הבלתי מאושרים". עם שחרורה מצה"ל, השתתפה במחזה של ניסים אלוני "נפוליון – חי או מת!" שהועלתה בתיאטרון בימות. עם רדת ההצגה התקבלה לתיאטרון הבימה והשתתפה בהצגות "פר גינט", "הכל יחסי", "משוגע מי שלא משוגע" ו"האוצר".

לאורך השנים הופיעה במסגרות שונות בתיאטרון הרפרטוארי והעצמאי. ביניהן: הגרסה האנגלית למחזמר "איש חסיד היה" על בימת ברודוויי, הצגה המוזיקלית "לילי גם" על פי "גם הוא באצילים", הסאטירה החברתית "סטאטוס קוו ואדיס" ו-"אחרון הפועלים" מאת יהושע סובול. כמו כן, ערכה סיור הופעות בארצות הברית בהצגה "On the Crossroad", שהועלתה באוניברסיטאות שונות ברחבי היבשת.

היא הופיעה כשחקנית גם בהפקות טלוויזיה וקולנוע רבות כגון: "מלכת הכביש", "אישה ושמה גולדה", "לצוד פילים", "רמת אביב ג'", "החיים זה לא הכל", "סוזאנה הבוכייה", "כאן גרים בכיף", "אולי הפעם", "צומת מילר", "השוטר הטוב", "מטומטמת" ו-"קופה ראשית".

ישי הופיעה גם כזמרת. עם שחרורה מצה"ל הוחתמה בחברת התקליטים CBS והשתתפה בתקליט פסטיבל הזמר 1970 בשיר "אהבת קיץ" ובאוסף "קרוסל" בשיר "כל כך מפוזרת". בשנת 1986 השתתפה כזמרת במופע לציון 100 שנים להולדת דוד בן-גוריון, מטעם הסוכנות היהודית שהוצג בדרום צרפת. בשנת 2005 חזרה לבמה כזמרת רוק והופיעה בליווי להקה במועדון "הבארבי".

ישי הצליחה במיוחד בקרב קהל הילדים. היא הופיעה בהצגות ילדים רבות, בעיקרן בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. היא גילמה את התפקיד הראשי בהצגה ז'אן ד'ארק ואת "פרנסואה ראש גזר". דוגמאות נוספות להצגות לילדים בהן בשתתפה: "החתול במגפיים", "הדברים שאנו אוהבים" בה הופיעה בעברית ובאנגלית, עם השחקנית ציפי מור בצמד "רגע וגלי", "סיפורים שענת אוהבת במיוחד" ו"מומיש" שזכה מקום שני בפסטיבל הצגות ילדים.

היא השתתפה בפסטיבל שירי ילדים ובפסטיבל שירי משוררים לילדים, בו זכתה במקום השני עם שיר "איה". תרמה את קולה להצגות תיאטרון הבובות של אריק סמית וקריינה תקליטי מוזיקה לילדים.

היא הופיעה בתשדירי השירות מטעם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ובמשך שלוש-עשרה שנה הופיעה בדמות האייקונית של פינגי בתוכנית "פרפר נחמד". היא השתתפה גם בתוכניות הילדים "רחוב סומסום", "בלי סודות" , "הספינה המזמרת", "טלפלא" ועוד.

על עבודתה עם ילדים אמרה: "במשך שנים שאלתי את עצמי למה נשארתי בעולם הילדים. אני טובה בזה. אני ילדה בת שלוש מבפנים ולא מתביישת להגיד את זה. הרבה מבוגרים שוכחים את הילד שבהם וזה לא טוב. צחוק והומור באים מילדים. אני פתאום גיליתי נורא חזק את הילד שבי. לא כל אחד יכול להופיע מול ילדים. זה קהל מאוד קשה". מתוך ראיון עימה באתר הבמה (2005)

משנת 2000 עסקה בבימוי ובהוראת משחק במסגרות שונות. בשנים 2017–2020 לימדה אלתור, קומדיה ותיאטרון באקדמיה לאמנויות הבמה של דים אמור. ב-1979 כתבה ופרסמה את הספר "כתב חושם", שירי הילדים שכתבה הולחנו ובוצעו באלבום של קורין אלאל "ארנבות משוקולד".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, רמת גן, גבעתיים וחיפה.

השואוריל של גליה ישי

גליה ישי – בת יחידה

גליה ישי ושלמה ארצי – מה עושים העצים?

קארי (פרנסיס) פישר (1956-2016)

16403017_1731680296858324_2194933165796049438_oהיתה שחקנית וסופרת אמריקאית ממוצא יהודי. נודעה לראשונה בעקבות תפקיד הנסיכה ליאה בסדרת סרטי מלחמת הכוכבים. כמו כן שיחקה בסרטים נוספים רבים וביניהם "שמפו", "חנה ואחיותיה", "האחים בלוז", "כשהארי פגש את סאלי" ועוד.
נולדה בקליפורניה, בתם של הזמר אדי פישר והשחקנית דבי ריינולדס.
הופעת הבכורה של פישר בקולנוע היתה בסרט הקומדיה "שמפו" (1975).
ב-19777 כיכבה בתור הנסיכה ליאה בסרט "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, שמאוחר יותר נקרא "מלחמת הכוכבים: פרק 4 – תקוה חדשה", לצד מארק האמיל והאריסון פורד.

בשנת 1987 פישר פרסמה את הרומן הראשון שלה, "גלויות מהקצה". הספר היה אוטוביוגרפי למחצה במובן שהיא כתבה בו בצורה סיפורית וסאטירית על אירועים אמיתיים, כגון התמכרותה לסמים בשנות ה-1970 המאוחרות ויחסיה עם אמה. הספר הפך לרב מכר, והיא קיבלה את פרס "לוס אנג'לס פן" על רומן הביכורים הטוב ביותר. ב-1990 הוא עובד לסרט.

עד אמצע שנות ה-2000, המשיכה פישר להופיע בתפקידי משנה בסרטים רבים, הפקות, תכניות, עבדה על תסריטים ואף כתבה ושיחקה במחזה משלה ב-2006, בשם Wishful Drinking.
ב-20088 פרסמה ספר אוטוביוגרפי באותו השם. גירסת האודיו של הספר היתה מועמדת לפרס גראמי בקטגוריית "אלבום הספוקן וורד הטוב ביותר". אחד הקטעים ההומוריסטיים בו דיבר על מלחמת הכוכבים והאספקטים הפיזיקליים של ביגוד תחתון בחלל. מה קורה כאשר הגוף מתרחב, אך החזיה לא? וכך סיכמה שהיתה רוצה שיכתבו לאחר מותה: טבעה באור ירח, נחנקת מהחזיה שלה.

ב-2015 הופיעה בסרט ההמשך הנוסף לסרטי מלחמת הכוכבים, "מלחמת הכוכבים: פרק 7 – הכוח מתעורר", שוב לצד אותם השחקנים שלוהקו לתפקידיהם המקוריים. סרטה האחרון, "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'די" יצא ב-15 בדצמבר 2017 והוקדש לה.

בהופעותיה בתכניתו של סטיבן פריי, "The Secret Life of the Manic Depressive", דיברה בגלוי על ההפרעה הדו קוטבית ממנה סבלה, ועל ההתמכרות לקוקאין ותרופות מרשם. היא דיברה על הנושא בראיונות נוספים. ב-2016 מכללת הארוורד העניקה לה פרס מטעמה על פועלה וישירותה בנושא התמכרות ומחלות נפש, שקידמו משמעותית את השיח הציבורי סביב שני נושאים אלה.

ב-23 בדצמבר 2016, במהלך טיסה מלונדון ללוס אנג'לס, לקתה פישר בהתקף לב קשה זמן קצר לפני הנחיתה. לאחר פעולות החייאה שנמשכו גם על הקרקע, היא אושפזה בבית החולים ושם נפטרה לאחר ארבעה ימים.

אפשר להציע רחוב על שמה בערים בהן יש בתי קולנוע ותיאטראות, או בכל עיר עם מצפה כוכבים שמאפשר לראות אור שמגיע מגלקסיות רחוקות מאוד.

לינקים למידע נוסף:
https://en.wikipedia.org/wiki/Carrie_Fisher

http://www.vanityfair.com/hollywood/2016/12/carrie-fisher-dies-strangled-by-bra-wishful-drinking

https://books.google.co.il/books?id=2f1nyv9Pi80C&pg=PA88&lpg=PA88&dq=%22i+drowned+in+moonlight%22&source=bl&ots=mEgPTuYRGc&sig=EVy0BlS22SAgl_Wmt77CjI1d9DI&hl=en&sa=X&redir_esc=y#v=onepage&q=%22i%20drowned%20in%20moonlight%22&f=false

תמונה: ריקרדו ג'ילרדי

ז'אז'א גבור (1917-2016)

15874707_1247295265359341_5184330633234141424_oנולדה בשם שרי גאבור. שחקנית קולנוע אמריקאית-הונגריה- יהודיה. היתה נשואה לנסיך פרדריק פריץ.
גאבור נולדה בבודפסט, אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית, למשפחה יהיודית מהמעמד הבינוני.
סיפור חייה רווי טלטלות דרמטיות.
בשנת 1941 הגיעה גאבור יחד עם בעלה דאז, שהיה דיפלומט טורקי לארצות הברית. שם היא הכירה את קונארד הילטון והתגרשה מבעלה על מנת להנשא לו. גם נישואים אלו לא החזיקו מעמד, וגאבור התגרשה ממנו ונישאה מחדש.
קריירת המשחק פרצה בשנת 1951, אז קיבלה את התפקיד הראשי בסרט "מולן רוז'", ומאז המשיכה בקריירה משחק שנמתחה לאורך 30 שנים, וכללה עשרות סרטים.
בנוסף לקריירה הקולנועית שלה שיחקה גאבור גם בתפקידים על המסך הקטן- כולל אפילו הופעת אורח ב"הנסיך המדליק" בשנת 1991, 40 שנה אחרי תפקידה הראשון.
גאבור נחשבה לאחת מנערות הזוהר הראשונות, ואחת ממי שהמציאו את מוסד הסלבריטאות כפי שאנו מכירים היום- מלא שערוריות מין, בזבזנות, וזוהר.

רחל אטאס (רחל ברוך) (1934-2004)

15230616_1206602512761950_5013910002228920146_nהיתה שחקנית קולנוע, תיאטרון, זמרת, וגם מדבבת ישראלית.
היא נולדה בתל אביב, והחלה את קריירת המשחק שלה בגיל צעיר, בשנות ה-60' שיחקה בהצכות בתפקידים מגוונים, וכשהוקם תיאטרון הסמבטיון שהיה תיאטרון סאטירי, שיחקה לצידם של אריק אינשטיין, ומרדכי בן-זאב.
היא זכורה לציבור הרחב כמי ששרה את השירים "חיימקה שלי", ו"טנגו כפר סבא", ביצעה שיר נוסף בשם "בן החוג הנוצץ".
בשנת 19644 שיחקה בהצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שעלתה בתיאטרון הקאמרי, ושיחקה את דמותה של נופרית שהייתה הפילגש המצריה של שלמה המלך, הייתה בולטת בביצוע השירים "שיר המצריה", "שערוריה שכזאת", ו"שיר המריבה" שאותו שרה יחד עם השחקנית יונה עטרי.
שיר נוסף שבלטה בו היה "שמש מוף", שנכתב במיוחד בשבילה, ע"י המשורר נתן אלתרמן.
היא השתתפה בהצגה "זעקי ארץ אהובה" שעלתה בתיאטרון הבימה, ובהצגה "משלי ערב" שהייתה ההצגה הראשונה שהועלתה בתיאטרון החמאם, שיחקה גם בהצגות "פישקה החיגר", "חכמי חלם", "כמו ציפורים", "משחקי הפיג'מה", והצגות רבות נוספות.
הנחתה את המופע "היה היו זמנים", שזכה להצלחה גדולה, ולקחה חלק באופרטה הישראלית "שולמית" שעלתה בתיאטרון "דו-רה-מי".
היא שיחקה גם בסרטי קולנוע, "נס בעיירה" שהיה מבוסס על קובץ סיפורים מאת שלום עליכם, ובסרטים "רק בלירה ו"חמש חמש", שהיה מבוסס על מחזמר משנות ה-50'.
אטאס השתתפה גם בתכנית הטלוויזיה שכונת חיים בתפקיד אימא של יוני.
למידע נוסף
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
קרדיט תמונה: הטלוויזיה החינוכית הישראלית

ענת אלימלך (1974-1997)

15241768_1207519502670251_5618127054068975424_nדוגמנית ושחקנית ישראלית שנרצחה על ידי בן זוגה.
גדלה בירושליים, ומגיל צעיר החלה בקריירה דוגמנות ותחרויות יופי. היא הופיעה במגוון פרסומות ותוכניות טלוויזיה והיתה דמות קבועה בתודעה הציבורית של ראשית שנות ה-90.
בגיל 17 החלה במערכת יחסים עם דוד אפוטה, באותה עת גרוש ואב לשניים, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנים. השניים המשיכו במערכת היחסים הרומנטית שלהם
במשך שש שנים, עד שיחסיהם החלו לעלות על שרטון- כאשר הסובבים את אלימלך היו מודעים לאיומים מצידו, סצנות קנאה וחוסר הסכמתו לסיום היחסים בינהם.
ב- 2 לדצמבר 1997 נמצאה גופה היירויה של אלימלך יחד עם גופתו של אפוטה. הערכת החקירה הראשונית היה כי מדובר במקרה רצח-התאבדות, כאשר אלימלך היתה זו שירתה באפוטה ולאחר מכך התאבדה.
בעקבות לחץ המשפחה, ובעיקר לאור העובדה כי אביה של אלימלך ביקש כשבוע לפני הרצח מהמשטרה להחרים את נשקו של אפוטה, נפתחה החקירה מחדש. בחקירה המחודשת נמצא כי ממצאי החקירה הראשונה היו שגויים, ונבעו משיבוש זירת הפשע ע"י אחיו של אפוטה.
בעקבות הגילויים החדשים תבעה משפחתה של אלימלך את עזבונו של אפוטה, ואחיו חויבו לפצות את המשפחה על שיבוש חומר הראיות.
בעוד ייתכן ויכוח על האם פועלה הציבורי של אלימלך מקנה לה חשיבות להנצחה, נסיבות מותה והתגלגלות האירועים מהווים סמל לחשיבות המאבק באלימות נגד נשים, לחשיבות הגברת הבטחון האישי של הנשים במרחב הציבורי והפרטי. כפי שקורבנות טרור לאומני מונצחים ומקבלים נוכחות במרחב הציבורי- כך גם קורבנות האלימות המגדרית המתמשכת צריכות לקבל הכרה ומקום בזיכרון הציבורי.
איפה כדאי להציע? ב Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים– איפה שגדלה וחיה.

ראקיה אברהים (1919-1974)

14925802_1170611126361089_5469139308582796891_nשחקנית קולנוע בולטת.
ראקיה אברהים נולדה בשם רחל אברהם לוי למשפחת סוחרים אמידה במצרים. מגיל צעיר התעניינה בשירה ובשאר אומנויות הבמה, ולאחר לימודיה בבית הספר הצרפתי בעיר, נרשמה ראקיה לפקולטה לאומנויות. ראקיה החלה להופיע במסגרות שונות, ואף הצטרפה ללהקה התיאטרלית הלאומית של מצרים. בשנות ה30, קיבלה ראקיה את התפקיד הראשי בסרט ליילה – בת המדבר" אשר זכה להצלחה גדולה וראקיה הפכה לכוכבת על. היא החלה לשחק בסרטי קולנוע רבים, וברבות השנים הפכה ראקיה – ביחד עם סרטיה הרבים – לקלאסיקה בקולנוע המצרי.
בדומה לשחקניות וזמרות רבות – ראקיה נחשבה לדמות מצרית לכל דבר, למרות מוצאה היהודי. נישואיה למוסטפא וואלי, מהנדס מצרי מוסלמי, אף חיזקו את מעמדה בתרבות המצרית של אותם ימים. אולם ב1952, עם מהפכת הקצינים החופשיים וההגבלות שהוטלו בעקבותיה, ביקשה ראקיה להתגרש וזמן קצר לאחר מכן עזבה את מצרים. למרות יחסה החם למדינת ישראל הצעירה ולציונות, בחרה ראקיה להגר לארה"ב, שם נישאה בשנית למפיק יהודי, ויחד הקימו חברת הפקות מצליחה.

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד ערים בעלות זיקה לקולנוע או למורשת יהדות מצרים.
מוזמנת להציע אותה בעירך!

לגלריית תמונות מתוך סרטיה השונים

** התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן **