שרה בורק (1922-2019)

מחברת ספרי לימוד למתמטיקה במסגרת החינוך המיוחד, מורה, ומנהלת בתי ספר.

נולדה בפולין, ולמדה בגימנסיה יהודית. ניהלה בית ילדים לילדים אזרחי פולין, שם עסקה בהעברת ילדים לתנועה הציונית, כדי שהתנועה הציונית תעלה אותם ארצה. לאחר חזרתה לפולין, ניסתה לעלות ארצה, אך גורשה לקפריסין ולימדה שם בבית ספר.

בשנת 1948 עלתה לארץ, ולימדה בבית ספר לחינוך מיוחד בפתח תקווה. לאחר סיום עבודתה שם, עברה לנהל את בית ספר מסילות בבת ים, גם הוא בית ספר לחינוך מיוחד, ועבדה בו עד צאתה לגמלאות.

במהלך הקריירה שלה, חיברה ספרי לימוד בחשבון שהיו מיועדים לילדים עם מוגבלות התפתחותית שכלית קלה, וחוברות לפיתוח אינטליגנציה לגנים, שנעזרו בהן גם בטיפת חלב, לטובת בדיקת ילדי גן. ספריה היו מבוססים על ספרי לימוד בגרמנית, פולנית, אנגלית, ורוסית, ועל ניסיונה כמורה בארץ. כתבה עשרות של ספרים וחוברות לתלמידים ומורים, שרובם עסקו בהוראת חשבון, אך גם בהוראת קריאה, וכתבה גם מילון מצויר. ערכה השתלמויות למורים, בתחום הוראת החשבון בחינוך המיוחד.

בשנות ה-60' ארגנה תערוכה גדולה של עזרי לימוד לילדים עם מוגבלות התפתחותית שכלית.

ספריה ועזרי הלימוד שפיתחה, נמצאים בארכיון בית הספר לחינוך שבאוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1981 זכתה בפרס החינוך, ובתעודות הוקרה מטעם אקי"ם, ועיריית בת ים.

למידע נוסף:https://he.wikipedia.org/wiki/שרה_בורק

גרדה אוקס (1909-1999)

פעילה חברתית, ממקימות עמותת רעות וממובילותיה.

נולדה בברלין כגרדה ראו, הצעירה מבין שמונה ילדים במשפחה יהודית משכילה. למדה משפטים באוניברסיטת ברלין. נישאה לרב ד״ר דוד אוקס, והשניים עברו לקניגסברג ובהמשך ללייפציג, בעקבות תפקידיו של אוקס כרב קהילה.

בליל הבדולח, בנובמבר 1938, סיכן דוד את חייו כשנכנס להציל את ספרי התורה מבית הכנסת הבוער, ולמחרת נעצר ונשלח לבוכנוולד, אך גרדה הצליחה להצילו.

בני הזוג עזבו ללונדון, וב-1939 הגיעו לארץ והתיישבו בכפר הנוער הדתי שבכפר חסידים, שם שימשה גרדה כמדריכה ואם בית. לימים שימשה כמפקחת ארצית על הטיפול בילדי עליית הנוער הדתית.

ב-1946 עבר הזוג לת"א, שם היתה גרדה בין מקימות ״רעות – שירות נשים סוציאלי״ (לימים עמותת רעות) – ארגון רווחה שסייע לניצולי השואה שהגיעו לארץ, וכיום עמותה ותיקה המפעילה מרכז רפואי שיקומי, דיור מוגן, מרכזים קהילתיים ועוד.

אוקס מונתה ליו״ר העמותה לאחר שנים רבות בצוות ההנהלה, ובמקביל כיהנה גם כיו״ר ועד ״בית החולים ליכטנשטטר״ (כיום ׳המרכז הרפואי רעות׳). היא המשיכה את פעילותה ההתנדבותית ב׳רעות׳ ובהמשך ב׳יד שרה׳ גם לאחר שעברה להתגורר בדיור מוגן בירושלים.

ב-1989 זכתה בתואר יקירת העיר ת״א.

בתמונה: גרדה אוקס ביום הולדתה ה-90. התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מריה לאונטייבנה איטקינה (1932-2020)

אתלטית יהודייה סובייטית, אלופת אירופה בעלת 4 מדליות זהב בתחום ריצת 400 מטרים.

נולדה בעיר רוסלאבל במחוז סמולנסק שברוסיה, התאמנה במועדון ספרטק מינסק, ובמועדון דינמו שבמינסק בבלארוס.

בשנת 1954 זכתה ב-2 מדליות זהב, בריצת 200 מטרים, ובריצת שליחות.

ביולי 1956 נערכה תחרות נוספות, בה קבעה שיא אישי חדש, והייתה מוכנה לאולימפיאדת מלבורן שנערכה באותה שנה. בשנת 1957 קבעה שיא עולם, חודש לאחר קיומה של התחרות הראשונה, נערכה תחרות נוספת, בה שיפרה את השיא שקבעה. בשנת 1958 באליפות אירופה שנערכה בשוודיה, זכתה במדליות זהב וארד, בריצת 400 מטרים, ולא הצליחה לשמור על תוארה.

בתחרות שנערכה בשנת 1959 בברית המועצות, קבעה שיא בריצת 400 מטרים.

באולימפיאדת רומא שנערכה בשנת 1960 סיימה 3 פעמים במקום הרביעי בתחרויות, ולא זכתה במדליה אולימפית.

בשנת 1961 קבעה שיא עולם, בריצת 60 מטרים.

בשנת 1962 בתחרות שנערכה ביוגוסלביה, זכתה במדליית זהב בריצת 400 מטרים, והייתה אלופה פעם נוספת.

בשנת 1963 קבעה שיא בריצת 4X200.

בשנת 1964 שברה את שיאה האישי, והגיעה מוכנה לאולימפיאדת טוקיו שנערכה באותה שנה, אך במשחקים עצמם, סיימה במקום החמישי, ולא זכתה במדליה.

בשנת 1965 קבעה שיא אישי בריצת 400 מטרים.

בשנת 1966 פרשה מספורט תחרותי.

כדאי להנציח אותה בכל עיר שיש בה קשר לספורט.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/מריה_איטקינה

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

קלרה חן (1924-1998)

פרופסור לבוטניקה באוניברסיטה העברית וחוקרת פורצת דרך בתחום הצמחייה המקומית באזור הים התיכון.

קלרה (חיה) לבית בלאו נולדה ברומניה בשנת 1924, לאם עקרת בית ולאב עיתונאי ואיש עסקים.  בשנת 1931, היגרה המשפחה לאוסטריה, אך נאלצה לעזוב בעקבות האנשלוס (סיפוח אוסטריה הפשיסטית לרייך השלישי בשנת 1938). המשפחה היגרה לאיטליה, וכאשר קיבלה סרטיפיקט (אשרת עלייה) מהשלטונות הבריטיים, עלתה לישראל והתיישבה בתל אביב.

בשנת 1945 החליטה קלרה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בעקבות הרצאה של ישעיהו ליבוביץ, אשר עוררה בה השראה. פריצת מלחמת העצמאות קטעה את לימודיה האקדמיים, והיא התגייסה לארגון ההגנה ובהמשך לצה"ל.  עם סיום המלחמה, המשיכה חן את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבדה כמורה. היא החליטה להתמחות בתחום הבוטניקה.

קלרה חן פרסמה ספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכה לשבחים ברחבי העולם ונחשב לפורץ דרך עד היום. לאחר סיום הדוקטורט, השתלבה קלרה חן בסגל האוניברסיטה העברית. היא ניהלה במשך כמעט שלושה עשורים את העשבייה (אוסף פריטי צמחים הנאספים לצורך שימור ומחקר) של האוניברסיטה.

מחקריה של קלרה חן עסקו במיון עולם הצמחים ותחום ההתמחות העיקרי שלה היה קטניות. תרומתה היתה משמעותית במיוחד להבנת סוגי קטניות, סוככיים ומורכבים. מחקריה בנושא מינים חד שנתיים של אספסת הביאו את פרופסור חן לחזית החקר בנושא הצמחיה הים תיכונית.

בהמשך, חקרה גם טחבים, והיתה ממובילי המחקר בישראל בתחום זה.

מחקריה של חן תרמו רבות להבנת הצמחייה המקומית באזור הים התיכון. היא פעלה להרחבת הידע בתחום הבוטניקה, הנגשתו והעלאת הפופולריות שלו. היא עודדה את תלמידיה לחקור צמחים מקומיים שלא נחקרו בעבר ולהתנסות בטכניקות מחקר חדשניות. במקביל, כתבה וערכה מאמרים וערכים רבים באנציקלופדיות, מדריכי טבע וכתבי עת.  שלוש קבוצות טקסונומיות של צמחים נקראות על שמה.

קלרה חן נפטרה בשנת 1998 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא המשיכה לכתוב ולחקור עד ימיה האחרונים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

רבקה אלפר (אלפרוביץ') (1902-1958)

סופרת ועורכת.

נולדה בעיירה אביצי שבוילנה. בשנת 1926 עלתה לארץ ישראל, והתיישבה בקבוצת גבעת השלושה, כעבור שנתיים עזבה את המקום, אך  המשיכה בעבודתה כחקלאית, והוכשרה כאורזת.

בשנות ה-30' החלה את פעילותה במסגרת מועצת הפועלות, והייתה מורה לספרות ותנ"ך.

פעלה להוצאת "דברי חברות" שהעלה על הכתב את קשייהן של נשים בהתיישבות העובדת.

בשנת תר"ץ הוציאה לאור את ספרה הראשון, "פרפרי המהפכה". בשנת 1944 הצטרפה למערכת העיתון "דבר הפועלת". בתחילת שנות ה-50' ערכה את "ספר האחים" של רבקה גובר, ועד לפטירתה פירסמה שני ספרים היסטוריים נוספים.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/רבקה_אלפר

קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

יהודית מרקה-קראוזה (1906-1936)

הארכיאולוגית הצברית הראשונה.

יהודית מרקה-קראוזה נולדה בסג'רה (אילניה) שבגליל התחתון. הוריה היו חלוצים ואביה ניהל את חוות ההכשרה בסג'רה. החווה היתה מוקד חשוב לאנשי העליה השניה ובה למדו צעירים עבודה חקלאית בארץ ישראל. יהודית בילתה שם חלק גדול מילדותה.

לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים בגימנסיה הרצליה בתל אביב, יהודית מרקה-קראוזה החלה ללמוד ארכיאולוגיה בסורבון שבפריז. היא למדה שפות עתיקות וביקרה באתרים ארכיאולוגים ברחבי המזרח התיכון, במטרה להכשיר את עצמה כארכיאולוגית מקראית. עם שובה לישראל, החלה לעבוד בחפירות ארכיאולוגיות.

במימון הברון רוטשילד, יהודית מרקה-קראוזה ניהלה חפירה ארכיאולוגית באתר א-תל שנמצא בקרבת בית אל, וזוהה כהעי מסיפורי הכיבוש של יהושוע בן נון.

מרקה-קראוזה פעלה באתר בין השנים 1933-1935 באחת החפירות הארכיאולוגיות הראשונות בישראל שנוהלו על ידי יהודים. בחפירות התגלו ממצאים מרתקים, ביניהם עיר מוקפת חומות מתקופת הברונזה הקדומה, מאגר מים, בתים ומקדשים.

במהלך החפירה חלתה יהודית מרקה-קראוזה בשחפת ונפטרה בשנת 1936 כשהיתה בת 30 בלבד. היא נקברה בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

שרה יערי (1914-1994)

זמרת מצו-סופרן.

שרה רייכסטלר נולדה בפולין למשפחה יהודית מסורתית. היא חונכה לאהבת הזמר היהודי העממי המסורתי. למדה שירה ופיתוח קול מויטוריו ויינברג, יצחק אדל ואלי קורץ. נוסף על כך למדה בבית הספר למסחר. לישראל עלתה בנעוריה.

יערי השתתפה באופרה הארצישראלית ובאורטוריה הארצישראלית. משנות ה-40 הרבתה לשתף פעולה עם נחום נרדי – היא שרה משיריו והוא ליווה אותה בנגינה. בין היתר הייתה מהראשונים שהקליטו את "שיר העבודה" ב-1943. במלחמת העצמאות התפרסמה בביצועה את השיר "בן עשרים" שהושמע ברדיו. היא הקליטה עשרות שירים נוספים, ביניהם: "צאנה צאנה" ושירי עם ביידיש ושירי ילדים.

העיתונאי ומבקר התרבות אורי קיסרי כתב על הופעתה של יערי ב-1950: "כן, זוהי זמרת עממית ממדרגה ראשונה. לקולה גוון וצליל היודעים לדבר אל ההמונים ולעורר בצוותא את הדמעה הטובה והחיוך המאושר".

בקיץ 1955 יצאה לסיבוב הופעות באנגליה ובצרפת, הופיעה בין היתר בנשף הסופרים, העיתונאים והאמנים בפריז, בתוכנית ברדיו פריז והקליטה משיריה. באותה שנה יצא תקליטה "יידישע פאלקס-לידער" הכלל שירי עם ביידיש.

במשך עשרות שנים הופיעה בנשפים אמנותיים וערבי זמר, בקבלות שבת וערבי חג, באירועים של ההתיישבות העובדת, בערבי תרבות נושאיים ועוד. בין היתר נהגה ללוות את משורר איציק מאנגר בזמרה משיריו מאז ביקורו הראשון בארץ ב-1958 ועד מותו. בשנות ה-60 היא הוציאה תקליט עם שירים על מילים של יצחק ירושלמי ושירים שהוא תרגם מעברית ליידיש.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב.

שרה יערי – שיר העבודה

שרה יערי – בן עשרים

שרה יערי – צאנה צאנה

אורה זיטנר (1946 – 2020)

זמרת, פסנתרנית ומנצחת מקהלות.

אורה זיטנר נולדה בפולין, עם עלייתה של משפחתה לארץ הם התיישבו ברמת גן.  זיטנר למדה באקדמיה למוזיקה על שם רובין בתל אביב, היא התמחתה בהלחנה, ניצוח מקהלות ונגינה בפסנתר. במשך תקופה ארוכה נמנתה עם "חבורת רננים" ועם מקהלת רינת.

הקריירה של זיטנר כזמרת החלה במופע של שירי סשה ארגוב שנערך בשנת 1979. כתוצאה מהמופע יצאו שני אלבומי מופת, שבהם זיטנר ביצעה את שירי ארגוב בלוויית פסנתר. השיר הידוע ביותר בביצועה הוא "שיר ארץ" למילותיו של נתן יונתן וכמו גם השירים "אז היה לה עדיין ריח של ים" למילותיה של לאה גולדברג ו-"מחשיך ערב קיץ" למילותיו של איציק מאנגר.

זיטנר שרה בעברית, יידיש ולדינו ולאורך השנים היא הוציאה עוד חמישה אלבומים: חלקם גירסאות כיסוי ללהיטים ושירי עם ישראלים וחלקם פיוטים יהודיים ושירים ביידיש.

בפסטיבל שירי הילדים מספר 13 (1982), הופיעה זיטנר עם השיר "בחלון שלי יש ים". היא גם הדריכה קולית את משתתפי הפסטיבל ואת שחקני תיאטרון אורנה פורת. בשנת 1987 ערכה מסע הופעות שבמסגרתו הופיעה בתיאטרון העירוני של פריז. בשובה העלתה את מופע היחיד שלה "תחת גגות פריז", שבו שרה וליוותה את עצמה בפסנתר בתוכנית של שאנסונים צרפתיים.

מלבד הופעות היחיד שלה, הרבתה זיטנר לשתף פעולה במופעים עם אמנים והרכבים אחרים, כמו ההופעות המשותפות עם רביעיית "קולן", עם ישראל גוריון ואליהו הכהן. היא הייתה יוזמת של אירועי זמר ברחבי ישראל, מפגשי זמר ב-"צוותא", וכן לקחה חלק בפסטיבל אבו גוש למוזיקה קלאסית.

בשנת 1995 זכתה בפרס על שם אמה שייבר מבית שלום עליכם על תקליט שירי היידיש שהוציאה "א ניגון וואס לויפט מיר נאך".

המלחין והמומחה לזמר העברי, פרופ' עודד זהבי, אמר עליה: "שמור לה מקום חשוב בתולדות הזמר הישראלי, בעיקר כמבצעת של שירי סשה ארגוב, אבל גם בזכות האלבום 'למדבר'. זיטנר וארגוב היו שותפים לקו התפר הדק שבין ה'ליד' הקלאסי ובין השיר הישראלי הפופולרי. הוא, בכתיבה הפסנתרנית וההרמונית המיוחדת שלו והיא בעלת ההשכלה הקלאסית שידעה בקולה המדויק ובחוש המוזיקלי הנהדר שלה. נדמה לי שחלק מהחיבור של זיטנר לארגוב נבע מהיותה אדם ואמן בלתי מתפשר, ממש כמוהו".

אבנר איתי, ממנצחי מקהלת "רינת", אמר עליה: "המוזיקה שלה היתה אנינת טעם. היא עשתה הרבה הקלטות מכל מיני סוגים ואי אפשר היה להישאר אדיש לקול שלה"

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב וברמת גן.

אורה זיטנר- שיר הארץ

אורה זיטנר- בחלום שלי יש ים

בינה ברזל (1933-2020)

עיתונאית ומשוררת, שימשה גם ככתבת לענייני מפלגות, ופרשנית פוליטית מטעם "ידיעות אחרונות".

נולדה בתל אביב. את דרכה העיתונאית בצה"ל, ככתבת בביטאון "במחנה נח"ל". לאחר סיום שירותה הצבאי, שימשה ככתבת בעיתונים "הדור" ו"הבוקר".

בתחילת שנות ה-70' עברה לעבוד בידיעות אחרונות, ובהמשך דרכה שם, מונתה לכתבת פוליטית של העיתון.

במסגרת תפקידה זה, סיקרה מערכות בחירות רבות.

לאחר פרישתה לגימלאות, עסקה באיסוף שירים שכתבה לאורך השנים, ובהוצאת ספר משיריה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/בינה_ברזל

קרדיט תמונה: התמונה מתוך ויקישיתוף, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

צילום: יאיר בן חיים.

אילנה רובינא (1934-2020)

זמרת ושחקנית.

שמה של אילנה רובינא מוכר לרבים בשל היותה "הבת של" האושיות אלכסנדר פן וחנה רובינא, אך פועלה שלה מדבר בעד עצמו והיא היתה אחד מהקולות הבולטים בארץ בשנות ה-50, ה-60 וה-70.

נולדה בירושלים וקיבלה את שמה מכיוון שנולדה בסמוך לט"ו בשבט. היא פרשה מן התיכון בלי לסיים את הלימודים והתגייסה. בשירותה הצבאי שירתה כקצינה וכרל"שית אלוף.

מכיוון שתמיד אהבה מוזיקה ורצתה להיות זמרת אופרה, היא התגוררה במילאנו במשך 4 שנים ולמדה זמרה קלאסית בלה סקאלה – אחד מבתי האופרה המפורסמים ביותר בעולם. בשנתה השלישית ללימודים החלה לדגמן על מנת לממן את לימודיה. עם שובה לארץ המשיכה לעסוק בדוגמנות, והחלה להופיע במועדון התיאטרון, זאת לאחר שהבינה ש"סצנת האופרה" בארץ באותה תקופה לא היתה מפותחת. באותה עת יצא לאור להיטה הראשון, "שיר הדרך" ואחריו, "שיר הפלפל" ו"איריסים". בשנת 1953 השתתפה במקהלה בהצגה "זעקי ארץ אהובה" בתיאטרון הבימה.

היא הצטרפה לתוכניתה הרביעית של להקת "בצל ירוק" ושרה עם שמעון ישראלי את הביצוע המקורי ל"כשאנחנו נצא ביחד". היא הקליטה גם מספר שירים עם אורי זוהר, ביניהם: "החופש בבית הבראה", שהוקלט לתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת". בעקבות הצלחתו של השיר הוא צולם לקליפ. באותה תקופה רובינא החלה להיות זמרת פופולרית והיא הקליטה להיט נוסף, "ביקשתי אש". בשנת 1960 שיחקה בסרט "איי לייק מייק", הסרט הביא לאולמות 660 אלף צופים, ונחשב להצלחה גדולה. באותה שנה הקימה יחד עם אריק איינשטיין את הצמד המוזיקלי "צמד הגפרורים", אשר הופיע והוציא מספר שירים עד שנת 1964.

בשנת 1963 הגיעה רובינא למקום השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי שנערך בפולין, בפסטיבל השתתפו 39 זמרים מ-24 מדינות, ורובינא שרה את השיר "לילה ועשן". היא טסה לפריז להופיע במחזמר ישראלי ב"אולימפיה". בעקבות ההופעה זכתה בחוזה תקליטים בצרפת ונשארה שם לארבע שנים.

בשנת 1970 שבה רובינא לישראל והגיעה למקום הראשון בפסטיבל הזמר החסידי השני עם השיר "יברכך". באותה שנה הופיעה גם בפסטיבל שירי הילדים הראשון, עם השיר "לילך רוצה לקטוף את הירח". ב-1971 יצא בחברת "פונדור" אלבומה הראשון "שני הצדדים" שכלל את הלהיט "לך איתה". ב-1971 גם הנחתה בקול ישראל ברשת ב' תוכנית בשם "שירי ואני".

בפסטיבל הזמר ב-1972 ביצעה את השיר "בלדה על נערי שגדל". באותה שנה הוזמנה להקליט שיר חדש ל"תקליט הזהב 72' של להיטון" ובו שרה את "ספני שלמה המלך". היא גם שרה בדואט עם יוסי בנאי גרסה עברית של "הגבירה בחום" והופיעה בפני הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, במסגרת צוות הווי.

משנת 1974 מיעטה בהשתתפות במופעים והקלטות, עד שפרשה לחלוטין מעולם הבידור. מאמצע שנות השבעים התגוררה בלונדון ובשנת 2006 חזרה לגור בישראל. זמן קצר אחר כך הקליטה את השיר "ציור ירושלמי". השיר, שמעולם לא הוקלט לפני כן, נכלל באלבום אוסף משולש משירי וילנסקי, "כלניות וזמר", שיצא ב-2007. בנוסף, בסוף 2006 יצאה רובינא במופע משותף עם שחקן שלמה בר-שביט.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ובתל אביב.

אילנה רובינא – בלדה על נערי שגדל

אילנה רובינא – לך איתה

אילנה רובינא ויוסי בנאי – הגבירה בחום