מגיעים לה רחובות על שמה.
היתה מלחינה, פסנתרנית ומורה למוזיקה ישראלית. ידועה במיוחד בלחניה לשירי ידידתהּ לאה גולדברג, ובהם בפרט "פזמון ליקינתון".
נולדה ב-1910 בהונגריה, וכעבור שנים ספורות עברה עם משפחתה לבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית וינה. שם גדלה ולמדה נגינה בפסנתר. ב-1930 עלתה לארץ כחלוצה והצטרפה לגרעין. כעבור ארבע שנים עזבה עם משפחתה לצפון תל אביב והתפרנסה מעבודות מוזיקליות שונות: היא הורתה מוזיקה – זמרה וריתמיקה בגני ילדים, מוזיקה מקהלה בבתי ספר, והרמוניה בקונסרבטוריון שבהנהלת דוד שור – לימדה שיעורים פרטיים בפסנתר ועבדה עם זמרות וליוותה אותן בנגינה בקונצרטים.
כתוצר לוואי של עבודתה המוזיקלית הלחינה שירים רבים. מהידועים ביותר שבהם: שיריה של לאה גולדברג, חברתה הטובה, שגוילי הלחינה לבקשתה של המשוררת, בהם "פזמון ליקינתון" (1938), שנדפס לראשונה ב"דבר לילדים", "הירח הצהוב", (1940), "האווזים" (1944), ו"מזמור לילה", "יום יפה" ו"שיר קטן" (סוף 1959).
ב-1953, בעת ששהתה בהשתלמות ארוכה בארצות הברית, ביצעה רסיטל בוושינגטון שזכה לביקורות אוהדות, וכששבה הופיעה ב-18 בנובמבר 1953 במוזיאון תל אביב ברסיטל באותה מתכונת, שכללה יצירות מאת באך, מוצרט, בטהובן, ראוול ופאול בן-חיים, ובמרכזה סונטה בלה מז'ור עם וריאציות מאת מוצרט.
נפטרה ב-1999.
הציעו אותה בתל אביב או כל עיר אחרת.
תמונת יקינטון: סלעית לזר
רחוב משלה 