קארי (פרנסיס) פישר (1956-2016)

16403017_1731680296858324_2194933165796049438_oהיתה שחקנית וסופרת אמריקאית ממוצא יהודי. נודעה לראשונה בעקבות תפקיד הנסיכה ליאה בסדרת סרטי מלחמת הכוכבים. כמו כן שיחקה בסרטים נוספים רבים וביניהם "שמפו", "חנה ואחיותיה", "האחים בלוז", "כשהארי פגש את סאלי" ועוד.
נולדה בקליפורניה, בתם של הזמר אדי פישר והשחקנית דבי ריינולדס.
הופעת הבכורה של פישר בקולנוע היתה בסרט הקומדיה "שמפו" (1975).
ב-19777 כיכבה בתור הנסיכה ליאה בסרט "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, שמאוחר יותר נקרא "מלחמת הכוכבים: פרק 4 – תקוה חדשה", לצד מארק האמיל והאריסון פורד.

בשנת 1987 פישר פרסמה את הרומן הראשון שלה, "גלויות מהקצה". הספר היה אוטוביוגרפי למחצה במובן שהיא כתבה בו בצורה סיפורית וסאטירית על אירועים אמיתיים, כגון התמכרותה לסמים בשנות ה-1970 המאוחרות ויחסיה עם אמה. הספר הפך לרב מכר, והיא קיבלה את פרס "לוס אנג'לס פן" על רומן הביכורים הטוב ביותר. ב-1990 הוא עובד לסרט.

עד אמצע שנות ה-2000, המשיכה פישר להופיע בתפקידי משנה בסרטים רבים, הפקות, תכניות, עבדה על תסריטים ואף כתבה ושיחקה במחזה משלה ב-2006, בשם Wishful Drinking.
ב-20088 פרסמה ספר אוטוביוגרפי באותו השם. גירסת האודיו של הספר היתה מועמדת לפרס גראמי בקטגוריית "אלבום הספוקן וורד הטוב ביותר". אחד הקטעים ההומוריסטיים בו דיבר על מלחמת הכוכבים והאספקטים הפיזיקליים של ביגוד תחתון בחלל. מה קורה כאשר הגוף מתרחב, אך החזיה לא? וכך סיכמה שהיתה רוצה שיכתבו לאחר מותה: טבעה באור ירח, נחנקת מהחזיה שלה.

ב-2015 הופיעה בסרט ההמשך הנוסף לסרטי מלחמת הכוכבים, "מלחמת הכוכבים: פרק 7 – הכוח מתעורר", שוב לצד אותם השחקנים שלוהקו לתפקידיהם המקוריים. זמן קצר לפני מותה הספיקה לשחק גם בסרט השמיני בכרונולוגיה (2017). על פי דיסני ושאר המעורבים, עלילת הסרט התשיעי שעוד עתיד לצאת ובו היתה אמורה להופיע, תצטרך להתאים את עצמה.

בהופעותיה בתכניתו של סטיבן פריי, "The Secret Life of the Manic Depressive", דיברה בגלוי על ההפרעה הדו קוטבית ממנה סבלה, ועל ההתמכרות לקוקאין ותרופות מרשם. היא דיברה על הנושא בראיונות נוספים. ב-2016 מכללת הארוורד העניקה לה פרס מטעמה על פועלה וישירותה בנושא התמכרות ומחלות נפש, שקידמו משמעותית את השיח הציבורי סביב שני נושאים אלה.

ב-23 בדצמבר 2016, במהלך טיסה מלונדון ללוס אנג'לס, לקתה פישר בהתקף לב קשה זמן קצר לפני הנחיתה. לאחר פעולות החייאה שנמשכו גם על הקרקע, היא אושפזה בבית החולים ושם נפטרה לאחר ארבעה ימים.

אפשר להציע רחוב על שמה בערים בהן יש בתי קולנוע ותיאטראות, או בכל עיר עם מצפה כוכבים שמאפשר לראות אור שמגיע מגלקסיות רחוקות מאוד.

לינקים למידע נוסף:
https://en.wikipedia.org/wiki/Carrie_Fisher

http://www.vanityfair.com/hollywood/2016/12/carrie-fisher-dies-strangled-by-bra-wishful-drinking

https://books.google.co.il/books?id=2f1nyv9Pi80C&pg=PA88&lpg=PA88&dq=%22i+drowned+in+moonlight%22&source=bl&ots=mEgPTuYRGc&sig=EVy0BlS22SAgl_Wmt77CjI1d9DI&hl=en&sa=X&redir_esc=y#v=onepage&q=%22i%20drowned%20in%20moonlight%22&f=false

תמונה: ריקרדו ג'ילרדי

הדסה (הלנה) למפל (1929-1948)

16299085_1271257712963096_7106162833051062617_nמגיע לה עוד רחוב משלה!

היתה ציירת וגם לוחמת של הפלמ"ח שמצאה את מותה בקרב על משטרת לטרון שנערך במסגרת מלחמת העצמאות.
הדסה נולדה בעיר נובי סנץ' שבפולין, והייתה לה אחות גדולה ממנה בשם סטלה.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1939, הדסה ומשפחתה נדדו ברחבי אירופה כדי להתרחק מהגרמנים, בתחילת המסע הם עברו למחוז המזרחי של אזור טרונופול שבפולין, לאחר מכן עברו ללבוב שהייתה אז בשליטת ברית המועצות, ומשם עברו להרי הקרפטים.
לאחר חצי שנה פתח אירגון ה-NKWD, במבצע של מאסר אזרחים פולניים, והגלייתם אל תוך עומק סיביר.
המשפחה נשלחה למזרח כאשר הם מובלים בקרונות רכבת שנועדה לבהמות, ונשלחה אל מחוז טומסק, מטומסק נשלחו לאורל, שם הם חיו בתנאים פיזיים ירודים.
הדסה ואחותה נאלצו לעמוד בתור לקבלת מזון, והקצבת האוכל הייתה מועטה.
תנאי הקור והרעב הקשים פגעו בהוריהן, שהחליטו לשלוח את הדסה לבית יתומים למשך שעות היום, על מנת שתקבל תנאים פיזיים הולמים.
כשעברה הדסה לבית היתומים, השיער שלה נגזז, והיא לא הורשתה לגדלו עד עזיבתה את המקום.
באוגוסט 19422, אביה של הדסה שלח אותה אל קבוצה של יתומים יהודים ששהתה באותה תקופה בטהרן, כדי שתגיע אל ארץ ישראל, בהיותה בטהרן שהתה שוב בבית יתומים עד השגת רשיונות עליה, ועלתה לארץ ישראל בגיל 14.
בתחילת דרכה בארץ, עברה למחנה עתלית, משם עברה למחנה המעבר עיינות, ולבסוף נקלטה בקיבוץ גבעת ברנר.
מאותו יום שבו נקלטה בגבעת ברנר, גידלה שוב את שיערה, הפעם לצמות גדולות מאד ועבות.
שמה השתנה מהלנה להדסה, מכיוון שקליטתה בקיבוץ קרתה בסמוך לחג הפורים.
במשך שנותיה בארץ, היא שמרה על קשר מכתבים עם הוריה שהשתקעו בגרמניה, ושרדו את השואה, ובמכתבים אלה תיארה את התלהבותה מהארץ החדשה.
בשהותה בקיבוץ, סיימה את לימודיה, והצטרפה אל תנועת "המחנות העולים".
לאחר שסיימה את לימודיה בקיבוץ, התגייסה לפלמ"ח בנובמבר 1946, והצטרפה להכשרת מעוז א' במסגרת פלוגה י', ובינואר 1948 צורפה ליחידת מלווי השיירות, שליוותה שיירות לירושלים.
היא סיימה קורס בתחום האלחוטנות, ושימשה כקשרית בתוך המשוריינים שפעלו בשער הגיא.
בחודש מאי 1948, סופחה לחטיבה 77 שהוקמה כדי לפרוץ את המצור על ירושלים, ולכבוש את לטרון, היא הוצבה בגדוד 73, שמפקדו היה חיים לסקוב, ולסקוב לא הסכים שהדסה כאישה תשתתף בקרב, היא לא שעתה להתנגדותו, והציבה את עצמה ללא ידיעת לסקוב, כקשרית בזחל"ם של מפקד צוות הקרב שנועד לכיבוש לטרון.
בלילה שבין ה-30 ל-31 במאי 1948, יצאה הגדוד המשוריין שבו שירתה למבצע שמטרתו הייתה כיבוש הגיזרה המערבית של לטרון, חמישה זחלמ"ים ניסו לכבוש את מצודת המשטרה שהייתה בשליטת הירדנים, ותפקיד החבלנים שצורפו לזחלמ"ים הייתה לאפשר כניסה לחיל הרגלים.
הקרב התחיל בסמוך לחצות, והיה אמור להגיע לסיומו לקראת עלות השחר, הזחלמ"ים הצליחו לעשות את הפריצה פנימה, אבל אש להביור שנורתה בשוגג מכוחותינו, האירה את חצר הבניין, ואיפשרה פגיעה נוספת בחיילים של כוחותינו.
חיל הרגלים שהיה אמור להיכנס למקום התעכב, וכשבוצעה כניסתו רוב המשתתפים היו פצועים או הרוגים, והמשוריינים הרוסים.
במהלך הקרב, העבירה למפל דיווחים על המתרחש, ועשתה את זה בקור רוח, בנוסף לזה, הייתה זו שקיבלה את פקודת הנסיגה, אך ביצוע הפקודה היה בלתי כמעט בלתי אפשרי, בשל מצב המשוריינים.
מפקד הקרב נתן הוראה לכל מי שיכול להציל את עצמו, לעשות את זה, אך נהרג לפני שהספיק לבצע את הוראתו שלו.
בהיותם תחת מטר אש, המשיכה לדווח על האירועים, ולהיות מקור עידוד לנשארים להילחם.
כשהמשוריין שבו נמצאה, התחיל לבעור באש, היא קפצה החוצה והמשיכה לשדר, כאשר השדר האחרון שלה כלל דרישת שלום לחבריה.
היא המשיכה לירות באויב בעזרת הרובה שלה, כשהיא מטיחה קריאות בערבית לאנשי האויב וקוראת להם להיכנע.
היא נהרגה מאש שנורתה עליה זמן קצר לאחר מכן.


למידע נוסף

עיריית תל-אביב-יפו

נשות בסלניי

15894369_1249046195184248_3224578611357637847_nמגיע להן רחוב משלהן!
נשות בסלניי, כפר איכרים מבודד בהרי הקוווקז שנשותיו הצילו ילדים יהודים בתקופת השואה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, פלשו הכוחות הנאצים אל שטחים נרחבים בברית המועצות העצומה. הפלישה אל לנינגרד, והמצור הקשה שבה בעקבותיה, הוא אחד הזכורים ביותר מתקופת המלחמה. המצור התחיל בספטמבר 1941, ועד לסיומו כ3 שנים לאחר מכן, הוביל לרעב כבד בלנינגרד וסביבותיה. על פי הערכות שונות, יותר מחצי מיליון בני אדם מתו מרעב, מחלות, צפיפות ושאר זוועות המצור. תושביה העיר הבינו כי המצב רק יילך ויחמיר, ועל כן בתחילת 1942, הוחלט על הוצאת הילדים כולם מלנינגרד והברחתם לכיוון הרי הקווקז. השלטונות הסובייטים תמכו במסע המסוכן, מתוך אמונה כי ילדים אלו, אשר רובם נאספו מבתי יתומים בעיר, ימצאו מזון וסיוע בהרי הקווקז – הרחק מהישג ידיהם של הגרמנים.
הילדים יצאו למסע ברכבת סובייטית שהועמדה במיוחד לכך, אולם במהרה הופצצה על ידי הגרמנים. הילדים ששרדו את ההפצה עלו על עגלות מזדמנות, ו4 עגלות עמוסות ילדים מצאו את דרכן אל הכפר בסלניי המבודד. מיד בהגעה רצו לקראתם ילדי הכפר, אשר ניסו לשוחח עם האורחים החדשים, אולם ילדי לנינגרד היו תשושים מאוד וחולים מהמסע הארוך ולא נענו לקריאות. ילדי הכפר, אשר אבותיהם נשלחו לשדה הקרב, קראו לאימותיהן מהשדה וסיפרו להם על הילדים החדשים שהגיעו. למרות הרעב הכבד ששרר גם ברחבי הקווקז, והסכנה הממשית שבסיוע ליהודים מצד השלטונות הגרמנים, הכניסו נשות הכפר את הילדים התשושים אל ביתיהן. מזכירות הכפר נתנה לכל ילד שם חדש, צ'רקסי, ואימצה אותם רשמית לתוך משפחות הכפר השונות. סך הכל 32 ילדים ניצלו הודות ל32 אימהות אשר אימצו אותם אל חיקן. "חובתנו כצ'רקסים וכמוסלמים להציל בני אדם, וודאי ילדים המצויים בסכנת חיים. הצלנו אותם לא מכיוון שהיו יהודים, אלא מכיוון שהיו בסכנת חיים. למרות שהיו בסכנה מכיוון שהם היו יהודים.." טענו אנשי הכפר לאחר המלחמה. הילדים חיו במשפחותיהם החדשות עד לסיום המלחמה, וחלקם הגדול חיים בו עד היום כחלק מהאוכלוסייה הצ'רקסית.
בתמונה המצורפת לפוסט ניתן לראות את נשות הכפר יחד עם הנשים שהצילו ואימצו אל ביתן.

מומלץ להציע את נשות בסלניי לרחוב בכל עיר בישראל, בייחוד באזורים בעלי אוכלוסייה צ'רקסית ככפר כמא.

למידע נוסף

** התמונה מלקוחה מהאתר Circassia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן **

סוניה קולודני (1901-1999)

15940464_1248933485195519_5100898052322430758_nמראשונות הצלמות העבריות בישראל.

קולודני נולדה בשנת 1901 בעיר פינסק באימפריה הרוסית. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גורשה משפחתה לפולין. סוניה, נערה צעירה, עבדה במשך שנתיים כשוליה אצל צלם בוורשה. בשנת 1922 עלתה לארץ ישראל והקימה סטודיו לצילום במרפסת בית אחיה בחדרה והייתה למפרנסת העיקרית במשפחה.

בתקופה זו של ראשית הציונות, תחום הצילום נשלט ברובו המוחלט על ידי גברים שעבדו עבור מוסדות ציבור והציגו בצילומיהם נקודת מבט גברית-ציונית. בתמונותיה של קולודני ניתן למצוא יותר חופש ופחות פורמליות. היא תיעדה את מרחב המושבות מחוץ למשולש העירוני תל-אביב-חיפה-ירושלים. בצילומיה ההיסטורים אפשר למצוא גם דמויות מחייכות שאינם ממורכזות, לעומת הפנים חמורות הסבר המאפיינות את האסתטיקה הפדנטית של התקופה. איזור פעילותה הייתה בחדרה והסביבה ובין היתר תיעדה את ייבוש הביצות, העבודה החקלאית, הטקסים וכן דיוקנאות ומשפחות ועוד.

אסוף התצלומים של קולדוני מהווים נדבך חשוב ביותר בארכיון ההיסטורי של רצועת החוף הפריפריאלית בכלל ושל חדרה בפרט. אוסף זה נרכש על ידי מוזיאון החאן עם הקמתו בשנת 1982. כיום, מספר מצלמות ואביזרים מהסטודיו של קולודני מוצבים בתצוגת הקבע של המוזיאון.

בשנת 2013 אישרה ועדת השמות של עיריית חדרה להנציח את קולודני ברחוב שעתיד להיסלל בשכונת וייצמן במערב העיר.

איפה ניתן להנציח אותה: מועצה מקומית פרדס חנה כרכור ובערים נוספות בסביבת חדרה אותן הנציחה.

לקריאה נוספת:

פוטו סוניה / מוזיאון ארץ ישראל

צלמת בודדה בעולם גברי / גבי מנשה

תצלום באדיבות ארכיון עיריית חדרה

ציפורה צברי (ציפורה דיטריך) (1908-1994)

15894583_1245180648904136_7440825634606439239_nהיתה מי שהובילה את חגיגות פורים שנערכו בתל אביב בשנת 1928.
היא נולדה בשכונת נווה צדק שבעיר, למשפחה עם קשיים כלכליים רבים, אביה היה מחלק חלב, ובשלב מסוים עברה עם משפחתה לכרם התימנים.
בהיותה ילדה למדה מחול, ונהגה להתגנב לבית הקולנוע כדי לצפות בסרטים.
בהיותה בת 14, חלה אביה, וציפורה הצעירה נאלצה להחליף אותו ולחלק חלב בעצמה, כשהיא רוכבת על חמור שסייע לה בחלוקה.
לקראת חגיגות ט"ו בשבט של שנת 19288, היא נתקלה במודעה שהיה כתוב בה על תחילתה של תחרות "מלכת העדלאידע", ומי שתזכה בתחרות תהיה "מלכת אסתר" של חג הפורים שיהיה באותה שנה.
את אירועי הפורים ההם הפיק ברוך אגדתי.
ציפורה החליטה להשתתף, עשתה הכנות שכללו קניית בד ותפירת שמלה, והגיעה לנשף המכריע ברגע האחרון.
הובלת החגיגות כאסתר המלכה לא מנעה ממנה לחלק חלב בבוקר שלאחר החגיגות.
ראש העיר של תל אביב, מאיר דיזינגוף, הכתיר את ציפורה למשך שנה שלמה, ומאז ההכתרה נעשתה לדמות מוכרת בתל אביב.
בהמשך דרכה, נסעה ציפורה לצ'כוסלובקיה, ופתחה שם בקריירה אומנותית שכללה הופעה בסרט לצד השחקנית מרלן דיטריך, במהלך הקריירה בצ'כוסלובקיה היא נודעה בכינוי "המלכה האקזוטית הערבית של פלסטינה".
כעבור חצי שנה, נסעה לברלין והמשיכה שם את הקריירה האומנותית שלה.
לאחר סיום הקריירה הקולנועית, ציפורה מצטרפת לקרקס נודד, נישאת לאחד מאנשי הקרקס, ומנישואין אלה נולד בנה היחיד.
אז איפה כדי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
תמונה באדיבות ערוץ היוטיוב של יעקב גרוס, מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
למידע נוסף

ז'אז'א גבור (1917-2016)

15874707_1247295265359341_5184330633234141424_oנולדה בשם שרי גאבור. שחקנית קולנוע אמריקאית-הונגריה- יהודיה. היתה נשואה לנסיך פרדריק פריץ.
גאבור נולדה בבודפסט, אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית, למשפחה יהיודית מהמעמד הבינוני.
סיפור חייה רווי טלטלות דרמטיות.
בשנת 1941 הגיעה גאבור יחד עם בעלה דאז, שהיה דיפלומט טורקי לארצות הברית. שם היא הכירה את קונארד הילטון והתגרשה מבעלה על מנת להנשא לו. גם נישואים אלו לא החזיקו מעמד, וגאבור התגרשה ממנו ונישאה מחדש.
קריירת המשחק פרצה בשנת 1951, אז קיבלה את התפקיד הראשי בסרט "מולן רוז'", ומאז המשיכה בקריירה משחק שנמתחה לאורך 30 שנים, וכללה עשרות סרטים.
בנוסף לקריירה הקולנועית שלה שיחקה גאבור גם בתפקידים על המסך הקטן- כולל אפילו הופעת אורח ב"הנסיך המדליק" בשנת 1991, 40 שנה אחרי תפקידה הראשון.
גאבור נחשבה לאחת מנערות הזוהר הראשונות, ואחת ממי שהמציאו את מוסד הסלבריטאות כפי שאנו מכירים היום- מלא שערוריות מין, בזבזנות, וזוהר.

ילדי תימן

15895412_1243930865695781_680052512442034290_nהגיע הזמן להכרה!

פרשת ילדי תימן, או בשמה המלא: פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, היא אחת מהפרשות הכואבות בהיסטוריה של מדינת ישראל.
בשנותיה הראשונות של המדינה, בעיקר בין השנים 1948-1955, נעלמו תינוקות ופעוטות רבים ממשפחותיהם – מרביתן משפחות עולים חדשים מארצות ערב. מהעדויות עולה סיפור דומה: ההורים נדרשו למסור את ילדיהם לבתי תינוקות או לבתי חולים, בין השאר בתואנה כי שם הטיפול טוב יותר. לאחר ששוכנעו למסור את ילדיהם, ההורים לא הורשו להישאר בקרבת הילדים ונדרשו לשוב לביתם. כשחזרו, ימים לאחר מכן ולפעמים גם למחרת היום, נמסרה למשפחות הודעה דומה: "ילדכם מת". המשפחות דרשו לראות את קברי יקיריהן, אולם נתקלו בסירוב מצד הצוותים הרפואים. חלק קטן מהמשפחות סירבו לקבל זאת, ודרשו לראות את ילדיהם – חיים או מתים. ואכן, לאחר מחאה תקיפה מצד המשפחות, הוחזרו הילדים לחיק הוריהם כשהם בחיים. אולם במרבית המקרים, המשפחות השבורות קיבלו את הבשורה המרה וחזרו לביתם. כל ניסיון לגלות היכן הילדים, פניות חוזרות ונשנות לגורמי החוק ופקידי הממשלה, נתקל בחומה בצורה. למרות כאב המשפחות והשאלות הרבות איתם נותרו, הפרשה הושתקה וכל ניסיון מצד המשפחות ומנהיגי הציבור התימני באותה תקופה לעורר מודעות לפרשה נחסם.
בשנות ה-600, כאשר המשפחות החלו לקבל צוי גיוס עבור ילדיהם שנעלמו, הפרשה חזרה לכותרות וביקורות נוקבות נשמעו בנוגע להתנהלות המדינה. הלחץ הציבורי עשה את שלו, ולאורך השנים מונות 3 ועדות שונות לחקירת הפרשה הכאובה. אולם השמחה היתה מוקדמת מידי – מסקנות הועדות השונות היו תמוהות, בלשון המעטה, ואילו על חומרי החקירה והפרוטוקולים השונים הוטל צו חיסיון מחמיר של 70 שנה. בשבוע שעבר, לאחר פעילות מאומצת של מספר עמותות העוסקות בתיעוד וחשיפת הפרשה כולו, נחשפו מרבית הפרוטוקלים החסויים על ידי ארכיון המדינה. למרות הקושי הכרוך בתהליך החשיפה, הסתירות העולות מתוך החומרים החדשים שנחשפו, עדויות הצוותים הרפואיים באותה תקופה והציטוטים מצד בכירים במוסדות המדינה, מחייבים בירור מעמיק ומעלים שאלות רבות בדבר גורלם של הילדים האבודים.

אך בראש ובראשונה, אותן משפחות כואבות – ובראשן האימהות השבורות – אשר איבדו את היקר להם מכל וספגו יחס בוטה ומזלזל מצד החברה הישראלית זכאיות להכרה מצד הממסד על ההכחשות וההתעלמות לאורך השנים. לאחרונה עיריית חדרה החליטה על קריאת רחוב על שם הפרשה, ואנו, צוות רחוב משלה, קוראות לעיריות השונות ברחבי הארץ להצטרף להכרה סמלית זו ולקרוא רחוב על שם "ילדי תימן".

למידע נוסף

Amram – עמר"ם – חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן

** התמונה באדיבות עמותת עמר"ם **