שרה (סורור) סורודי (1938-2002)

שרה סורודימרצה בכירה, מזרחנית בולטת.
שרה (סורור) סורודי נולדה באיראן, למשפחה יהודית. לאחר סיום לימודיה, נרשמה ללימוד תואר ראשון באוניברסיטת טהרן וסיימה בהצטיינות. לאחר עלייתה לישראל המשיכה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה העברית, אולם את לימודי הדוקטורט בחרה להמשיך ב-UCLA אשר בארה"ב. שרה חקרה רבות את השינויים והמאפיינים בשירה הפרסית המודרנית לאור המפכה החוקתית אשר התרחשה באיראן בשנים 1900-1925, זאת תחת הנחייתו של פרופ' אמין בנאני – בן עירה. לאחר הסמכתה כדוקטור, חזרה שרה לירושלים והתמנתה למרצה מן המניין באוניברסיטה העברית. לאחר זמן קצר, ובעקבות מחקריה הרבים בנושא, התמנתה שרה לראש החוג ללימודי הודו, איראן וארמניה באוניברסיטה.

שרה המשיכה לחקור את תחום הפולקלור הפרסי, ובייחוד הקשר שבין סיפורי עם לבין התרבות העממית על שלל קהילותיה. מחקריה של שרה התאפיינו בדיוק מופתי, ובשל כך משמשים כתיאור מופתי לחיים האיראניים – על עדינותם ועושרם מחד, ונוקשותם וחריפותם מנגד. שרה הרבתה לעסוק בקשר המיוחד שבין התרבות האיראנית הכללית לבין התרבות היהודית: ניתוחו של שיר חתונה יהודי-איראני לאור אירועי התקופה שבה נכתב, השוואה בין השבועה המקובלת בקהילות היהודיות באיראן לבין נוסחים מוסלמים-איראנים עתיקים ואף שימורו הכמעט מלא של טקס יהודי-איראני המוקדש לאליהו הנביא מהתקופה הפרה-איסלמית. מחקריה של שרה ביססו את מעמדה האקדמי כמומחית כמעט יחידה לתרבות האיראנית כולה, והיהודית בפרט. לצד הקריירה האקדמית הענפה, שימשה שרה כעורכת חדשות ותכניות בשפה הפרסית בקול ישראל. בנוסף, שימשה כיועצת משרד החינוך לשילוב מורשת עדות המזרח במערכת החינוך ופיקחה על בחינות הבגרות בשפה הפרסית.

שרה שמרה את דבר מחלתה בסוד, ועל כן מותה בטרם עת היכה את עמיתיה, מכריה ותלמידיה בהפתעה. כמעט עד יומה האחרון הייתה שרה פעילה במחקריה, ובעבודה כמרצה בכירה. ד"ר שרה סורודי הייתה בת 64 במותה.

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים בה עבדה והתגוררה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
The Hebrew University of Jerusalem
למידע נוסף – https://goo.gl/MgjtKk

**התמונה לקוחה מכתב העת "פעמים", ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

עטרה רוזנברג (1930-1948)

עטרה רוזנברגעטרה רוזנברג, נולדה והתגוררה בחיפה ועבדה כפקידה בחנות שברחוב הנמל בעיר.

ביום ראשון, 21.3.1948, התקרב טנדר צבאי בריטי מכוסה בברזנט לבניין 'סולל בונה' ברחוב הנמל בחיפה. נהג המכונית לא נענה לקריאות לעצור את הרכב וקפץ מן הרכב. הנוטרים זיהו פתיל בוער וצעקו לאנשים שעבדו בסביבה להימלט.

מאות ברחו מהאיזור וכעבור 7 דקות התפוצצה המכונית. בהתפוצצות נהרגו שישה יהודים. עטרה, שכפי הנראה לא שמעה את האזעקות קודם לפיצוץ, נהרגה במקום. בת 17 במותה.

לקריאה נרחבת :

אתר לזכר חללים נפגעי פעולות איבה
ראוי להנציחה ב עיריית חיפה

**התמונה מתוך אתר ההנצחה לאזרחים חללי פעולות איבה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

סוניה בלקינד (1870-1943)

סוניה בלקינדנולדה בלהויסק שהיה בפלך מינסק שהשתייכו לאימפריה הרוסית, והייתה רופאת הנשים הראשונה שעבדה בארץ ישראל.
סוניה עלתה יחד עם הוריה לארץ ישראל ב-1888, תחילה התיישבה המשפחה בראשון לציון, אך מאוחר יותר גורשו משם לגדרה בעקבות מרד המשפחה בפקידות של הברון רוטשילד.
בתחילת דרכה הייתה מורה לצרפתית בבית הספרי העברי הראשון שהוקם ביפו בשנת 1889 ע"י אחיה ואביה.
בשנת 1898 נסעה לז'נבה כדי ללמוד רפואה, צעד נדיר באותה תקופה לאישה יהודייה. כשסיימה את לימודיה חזרה לארץ ישראל שוב, הפעם כרופאה, ומצאה עבודה בבית החולים שער ציון ביפו.
בשנת 1905 נסעה לפריז כדי להשלים את ההתמחות ברפואת נשים, ב-1907 שימשה כרופאת הגימנסיה הרצליה, כשמקביל היא עדיין עובדת בבית החולים.
בנוסף לכך, הייתה ממייסדי ההסתדרות הרפואית בישראל, ובשנת 1912 השתתפה בישיבה שבה נבחר הועד הראשון של הארגון, באותה ישיבה נבחרה לחברת ועד.
בזמן מלחמת העולם הראשונה טיפלה באנשים שגורשו מתל אביב, כשהיא עושה זאת במקומות שאליהם גורשו האנשים, רוב הרופאים גורשו גם הם או גויסו.
בשנת 1917, נשלחה למשפט בדמשק, באשמת גילוי מחתרת ניל"י שקרוב משפחתה היה בין פעילי המחתרת, בסוף המשפט היא זוכתה מאשמה וחזרה לתל אביב.
היא הייתה פעילה בתחום הרפואה המונעת והרפואה הציבורית, ופתחה מרפאה פרטית שבה טיפלה בכל אוכלוסיית ארץ ישראל.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון

לוקה וקס – (1912-2013)

לוקה וקסאשת התנועה הרוויזיוניסטית ולוחמת האצ"ל, ציירת ופסלת ישראלית. יקירת העיר תל אביב.

לוקה (לאה) וקס נולדה בשם לאה כהנא, בעיירה צ'חנוב בפולין. היא למדה פסיכולוגיה בווארשה, שם פגשה את מי שיהיה לבעלה-ישראל וקס, ודרכה נתוודעה לז'בוטינסקי, והפכה לתומכת נלהבת בו ובדעותיו.
בשנת 1934 עלתה יחד עם בעלה לישראל, אולם, בשנת 1939 חזרה לביקור קצר בפולין יחד עם בנה. היא נקלעה לפלישה הנאצית, אבל זכתה להגנה יחסית דרך הדרכון הבריטי שאחזה בו, ובסופו של דבר היא הצליחה לברוח מפולין דרך וינה ובחזרה לא"י.
בשנת 1944, עם הכרזתו של בגין על שובו של המאבק החמוש כנגד הבריטים (שהושהה עקב מלחמה"ע 2) הפכה דירת הזוג וקס למוקד פעילות של מטה האצ"ל- מקום התכנסות, מקלט והעברת ידיעות. לכשנשאלה וקס לגבי החלטתה בעניין היא אמרה כי לאחר שכל משפחתה נספתה בשואה לא נותר לה דבר לפחד ממנו.
עם קום המדינה פנתה וקס לפעילות אמנותית- בעיקר פיסול וציור, שהנציחו ושיחזרו את החיים היהודיים באירופה שלפני השואה. יצירותיה של לוקה וקס הוצגו בתערוכות בגלריות ובמוזאונים ברחבי הארץ. הן מוצגות בתערוכות קבע במוזאון השואה בניר גלים, ביד יצחק בן צבי בירושלים, במוזאון למורשת עדות ישראל בלוד ובתערוכה לזכר בעלה ישראל, ובחדר העיון ע"ש ד"ר אלי תבין במכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
בשנת 1998 הוענק ללוקה וקס אות "יקירת העיר תל אביב-יפו" . ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי כתב בתעודה שהוענקה לה: "ליווית את תל אביב – יפו מראשיתה, ועיצבת את דמותה. הנחת את היסודות להתפתחותה של העיר: תרבות, חברה, תשתית ומסחר. יצקת תכנים והענקת אופי לעיר שהיום מכנים: 'הבירה של מדינת ישראל'.
איפה כדאי להציע?
עיריית תל-אביב-יפו שבה חיה, פעלה, וקיבלה אות הוקרה.

התמונה באדיבות מכון ז'בוטינסקי

תאה וולף (1907-2002)

תאה וולףאחות ראשית, "המלאך מאלכסנדריה"

תאה וולף נולדה בגרמניה למשפחה יהודית בורגנית. תאה נחשבה לנערה כשרונית וחכמה מאוד, וסיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות במגמת הוראה. לאחר סיום לימודיה, החליטה תאה כי מסלול ההוראה אינו בשבילה, ובחרה לעבור למקצוע בו תוכל לעזור לאחרים. במהרה גילתה את מקצוע האחות, התחילה לעבוד בבית היתומים היהודי בברלין, ובמקביל הצטרפה לאגודת "האחיות היהודיות" ולמדה מהן את המקצוע. תאה התאהבה במקצוע זה, וכעבור שנתיים ניגשה לבחינות הממשלתיות, עמדה בהן בהצלחה והוסמכה כאחות. לימים, כאשר כתבה את זיכרונותיה, צוטטה תאה באומרה "נערה כמוך תבוזבז בבית חולים, אמרה לי תדיר אימי. אך אני הלכתי בעקבות שאיפותיי… הוריי היו מעדיפים שאנהג ככל הנערות – אלמד בפנימייה נימוסים טובים, ריקוד, בישול ותפירה, ולאחר מכן אנשא לגבר יהודי מכובד. אבל אני? אני רציתי לעשות יותר בחיים שלי. העולם מלא כאב, מחלות ואסונות. רציתי לעזור".

לאחר הסמכתה, החלה תאה לעבוד בבית החולים היהודי של פרנקפורט, אולם כאשר נחנך בית החולים היהודי החדש באלכסנדריה אשר במצריים, הועברה אליו על מנת שתוכל לעזור בהקמתו וניהולו. תאה הבינה כי מחסום השפה הוא קריטי, ועל כן למדה תוך זמן קצר צרפתית, על מנת לעזור למטופליה היהודים, וערבית למטופליה המוסלמים. בנוסף, לצורך ניוד מהיר ברחבי העיר, פנתה תאה אל המלך פארוק הראשון בבקשה להוציא אישור נהיגה. המלך פארוק, אשר תמך בבית החולים ועודד את פעילותו, אישר זאת בצעד חריג. מדובר בצעד היסטורי, ולדבריה היא הייתה הנהגת הראשונה במצרים. שמו של בית החולים הלך לפניו, כטוב ביותר במצרים ובמזרח התיכון כולו. על אף שמו, בית החולים היהודי היה פתוח לכל דורש. בשל רמתו הגבוהה, רבים ממשפחת המלוכה ובכירי השלטון טופלו בבית החולים על ידי הצוות. תאה טיפלה במטופליה במסירות רבה, וקשרה קשרי ידידות עם רבים מהם. בשעת הצורך, ניצלה תאה קשרים אלו על מנת לסייע ליהודים רבים לברוח מאדמת אירופה הבוערת. השמועה על האחות תאה מאלכסנדריה הגיעה עד לאירופה, ופעילי הברחה רבים יצרו איתה קשר בכדי להציל כמה שיותר יהודים מציפורני הנאצים. תאה ניצלה את כל יכולותיה וקשריה לסייע ככל האפשר. חבריה המצרים באיגוד הרכבות סיפרו לה על פליטים יהודים התקועים ברכבת בהוראת חיילים בריטים, והיא מיד רתמה את הנסיכה טוסום לשחרורם. שוטרים מצריים בהם טיפלה סיפרו לה על ספינה גרמנית אשר עוגנת בנמל ובה פליטים יהודים, ומיד יצאה תאה יחד עם מנהל בית החולים לדרוש בשלומם ולהעבירם לבית החולים באמתלה רפואית. שמה של תאה נקשר בסיפורי הצלה רבים, כאשר תאה מתוארת כמלאך מאלכסנדריה אשר הציל נשמות רבות. בתום המלחמה, ולאחר שגילתה כי משפחתה נספתה כמעט במלואה בשואה, החליטה לעלות ארצה והתיישבה בעיר טבריה. גם לאחר עלייתה המשיכה תאה לעסוק ברפואה בביה"ח שויצר בעיר, ואף הקפידה לשמור על קשר טלפוני הדוק עם מכריה ועמיתיה מאלכסנדריה.

בדומה לסיפורים רבים בעמודנו, סיפורה של תאה "זכה" להתעלמות כמעט מוחלטת בהגיעה לארץ. תפקידה המכריע בהצלת יהודים רבים מאדמת אירופה, כמעט ולא נשמע. וכך גם חלקה של הקהילה המצרית – על חבריה הנוצרים, היהודים והמוסלמים – בסיוע. רק בשנות ה80, בעת הרצאה על יהודי מצרים, פרצה תאה בבכי וסיפרה את סיפורה ואת סיפור הקהילה כולה. דבריה וזיכרונותיה זכו לצאת לאור במסגרת ספר על פועלה, אולם מדובר בצעד ראשוני מאוד בדרך להכרה מלאה. ותודה גדולה.
מומלץ להציע את שמה לרחוב בכל עיר בארץ, ובייחוד העיר טבריה בה התגוררה.
עיריית טבריה הדף הרשמי

למידע נוסף – NRG

**עטיפת ספר זיכרונותיה של תאה (מהדורה ראשונה), מוצג במסגרת שימוש הוגן**

שושנה היימן (1923-2009)

שושנה היימןהיימן נולדה בשנת 1923 בגרמניה ובשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון, עלתה לארץ ישראל ומשפחתה השתקעה בשכונת בת גלים בחיפה. בשנת 1939 החלה ללמוד בהאקדמיה בצלאל בירושלים. בין השנים 1946-1948 למדה באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה ובבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות (בוז-אר) בפריז. בשנת 1953 נמנתה על מייסדי כפר האמנים עין הוד.

בין עבודותיה האיורים של הספרים "שמוליקיפוד" ו"דירה להשכיר".

משנות השבעים שימשה כמרצה ב אוניברסיטת חיפה – University Of Haifa, מ – 1977 כיהנה כראש החוג לאומנות שם. בשנת 1987 הוענק לה תואר פרופסור.

היימן זכתה במספר פרסים בחייה ובהם: פרס אמנים חדשים (1948), פרס דיזינגוף לפיסול (1951,1967), פרס אונס"קו (1967).

ראוי להנציח אותה בעיר עיריית חיפה שם פעלה לאורך השנים.

התמונה מוצגת באדיבות מוזיאון ארץ ישראל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

לקריאה נוספת:
תערוכתה חוזה במדבר (2009) במוזיאון הכט

צלה עמידרור (צלה הלר), (1916-2017)

צילה עמידרורהייתה מהמפקדות שפיקדו על בית"ר, לוחמת אצ"ל ומהאסירות שנכלאו ע"י הבריטים בבית הסוהר לנשים שהיה בבית לחם.
היא נולדה בפולין, ובשנת 1921 עלתה עם משפחתה לארץ ישראל. בשנת 1935 , בגיל 15, הצטרפה לתנועת בית"ר, והיתה פעילה בסניף התנועה בתל אביב, במהלך פעילותה שם היא מונתה למפקדת בית"ר בגיל צעיר.
לאחר מספר שנים עזבה והתגייסה לאצ"ל, שם גם הכירה את בעלה ונישאה לו. במהלך נישואיהם נשלח בעלה ליוון, ונפל שם בשבי הגרמנים למשך תקופה בת 5 שנים, עד סיום מלחמת העולם השנייה.
בתחילת שנות ה-40' נטלה חלק בקורס מפקדים של האצ"ל, שבמהלכו היא השתתפה בפעולות שונות, ופיקדה על פעולות אחרות.
בדצמבר 1941, נעצרה ע"י הבריטים. בתחילה היא נלקחה לבית הסוהר ביפו, ולאחר מס' ימים הועברה לבית הסוהר בבית לחם, במשך תקופת מה הייתה האם היחידה שהייתה כלואה בבית הסוהר הזה.
כדי להעביר את הזמן בכלא, סרגה בובה המוצגת כיום במוזיאון אסירי המחתרות.
הוכתרה ליקירת תל אביב לשנת 1989.
למידע נוסף:
צלה עמידרור – ויקיפדיה
קרדיט תמונה:
ויקיפדיה
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו