איקה קומפורטי-עובדיה (1920-2011)

אדריכלית ומתכננת ערים.

איקה (חורסי) קומפורטי-עובדיה נולדה בעיר סופיה שבבולגריה בשנת 1920.  בשנת 1943 גורשו איקה ומשפחתה מעיר מגוריהם ביחד עם יהודי סופיה. המשפחה הגיעה אל העיר פלבן, שם יצרה איקה מסגרות לגיל הרך עבור ילדי העקורים ועבדה כגננת.

בתום המלחמה למדה אדריכלות בסופיה. בשנת 1950 עלתה לישראל ביחד עם בעלה ביטוש קומפורטי ובתם התינוקת.  כשהגיעה לישראל, עבדה איקה כאדריכלית העיר חולון. בהמשך, החלה לעבוד בצוות התכנון של תוכניות האב של תל אביב. במסגרת התפקיד, חקרה את שכונות העוני בעיר.  במקביל היתה אדריכלית ומתכננת ערים עצמאית.

איקה קומפורטי-עובדיה זכתה ביחד עם בעלה ביטוש בפרסים רבים על עיצוב אנדרטאות, פארקים ומבני ציבור.

בין המבנים שתכננה נמצאים המרכז לחקר ההתיישבות ברחובות (1961) ובית ספר מקיף באילת על שם גולדווטר (1970). בנוסף, הזוג תכנן את האנדרטה במצודת כ"ח להנצחת זכרם של חללי קרבות הגליל בנבי יושע (1957), וזכו בפרס על עיצוב זה.

איקה קומפורטי-עובדיה הקימה מפעל התנדבותי לסיוע לעולים החדשים מבולגריה אשר עלו בשנות ה-90. היא סייעה לעולים רבים מבולגריה להיקלט בארץ, ועזרה להם למצוא דיור ועבודה במקצועות טכניים.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

יוהנה פרנר (2005-1938)

מחלוצות הטלוויזיה בישראל, היתה בין מובילי הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 2 וערוץ 10.

נולדה בוורשה למשפחה יהודית משכילה. אמה דיאנה היתה בעלת תואר שני בספרות, ואביה, עו"ד דוד פיינברג, היה דוקטור למשפטים, פעיל ציוני-רוויזיוניסטי ומקורב לזאב ז'בוטינסקי (שעל שם אשתו, יוהנה, קרא לבתו). בהיותה בת 3 עלתה המשפחה ארצה ויוהנה גדלה בתל אביב.

עם סיום לימודיה בתיכון נסעה יוהנה ללמוד רפואה בארה"ב, אך עם פרוץ מלחמת סיני שבה ארצה, התגייסה ושרתה כקצינה.  היא המשיכה ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת ת"א, השלימה תואר שני ותעודת הוראה, והחלה ללמד ביולוגיה בגימנסיה הרצליה.

ב-1966 הצטרפה לצוות המורים של הטלוויזיה החינוכית, שהחלה את שידוריה באותה שנה, והגישה שיעורי ביולוגיה מצולמים. במהרה היתה למפיקה, ובמשך 20 שנה שימשה כמנהלת התכניות של החינוכית, תפקיד שבמסגרתו היתה אחראית ליצירת תכניות מצליחות כמו "זהו זה!", "קרובים קרובים", ו"ערב חדש".

בתחילת שנות ה-90 עברה לטלוויזיה המסחרית והיתה ממונה על שידורי הדרמה של קשת בערוץ 2 (בין היתר: "שמש", "בת ים ניו יורק", "הבורגנים"). בנוסף, היתה בין מקימי רדיו קול הים האדום.

בשנת 2000 היתה בין מקימי ערוץ 10, ושימשה כמנכ"לית הערוץ בשנתו הראשונה, עד לעזיבתה, שאחריה עסקה בניהול פרויקטים אחרים בתחום התקשורת.

ב-2005 נפטרה בגיל 67, לאחר שנתיים של מאבק במחלת הסרטן. היתה נשואה לאמנון, אם לבן ובת, וסבתא לנכדים.

*צילום: הטלוויזיה החינוכית. התמונה מאתר YNET ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

נומה שילה (1942-2020)

עיתונאית וסופרת ילדים.

נולדה בתל אביב וגדלה בה. למדה בבית הספר "גאולה" בתל אביב, ובגימנסיה גאולה בעיר.

לאחר סיום שירותה הצבאי למדה בסמינר הקיבוצים הוראה לחינוך גופני, ובסיום לימודיה אלה עבדה בתיאטרון כמנהלת הפקות, ועסקה בתיאטרון, פירסום, ויחסי ציבור. שימשה כעוזרת במאי לניסים אלוני ז"ל.

בשנת 1976 החלה לעבוד בידיעות אחרונות כעורכת מדור תגובות, מדור שאותו ערכה לאורך שנים ארוכות.

פירסמה ארבעה ספרי ילדים, ובשנת 1997 זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/נומה_שילה

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ד"ר יעל אנוך (1938-2018)

סוציולוגית, חברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.

יעל אנוך (יוליאנה לבית בלום) נולדה בצפון גרמניה. הוריה של יעל, שמוצאם בפולין, איבדו את האזרחות הפולנית שלהם בשנת 1938, כאשר ממשלת פולין שללה את האזרחות של יהודים שגרו מחוץ למדינה. כך, הפכו הוריה של יעל לחסרי אזרחות וגורשו מגרמניה. בשנת 1939, השיגו ההורים אשרת תיירות לדנמרק ועברו לגור שם בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה.  בשנת 1943, כאשר היתה בת 5 בלבד, הוברחה יעל באוניית דייג לשוודיה הנייטרלית בשביל להגן על חייה. בהמשך פגשה שם את משפחתה.  בתום המלחמה, שבה המשפחה להתגורר בדנמרק.

לאחר סיום בית הספר התיכון בדנמרק למדה יעל אנוך הוראה. כציוניים, החליטו יעל ובעלה צבי (אשר למד אגרונומיה) ללמוד מקצועות אשר נחשבו בעיניהם לנדרשים בישראל.  בני הזוג עלו לארץ בשנת 1963.

לאחר העלייה לישראל החלה יעל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. למעשה, היתה הראשונה להשלים את תואר המוסמך (תואר שני) והראשונה לכתוב עבודת דוקטורט בתחומי הסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.  בשנת 1981 התמנתה יעל אנוך לחברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. יעל היתה חלוצה בתחום הוראת הסוציולוגיה, והשפעתה ניכרת עד היום.  היא נעזרה בהכשרתה כמורה ובניסיונה הרב בהוראה, פיתחה את הקורסים הראשונים ועיצבה את דרכי ההוראה בתחום הסוציולוגיה.  

יעל פיתחה קורסי יסוד (כמו "מבוא לסוציולוגיה", אשר נלמד באוניברסיטה הפתוחה על ידי עשרות אלפי תלמידים לאורך השנים) וקורסים מתקדמים. כמו כן כתבה ותרגמה ספרי לימוד אקדמיים בעברית.  במשך השנים באוניברסיטה הפתוחה, יעל שמרה על קשר ישיר עם הסטודנטים ואהבה את המפגשים עמם. היא ייעצה לסטודנטים והדריכה אותם.

תחומי המחקר של ד"ר יעל אנוך היו רחבים מאוד, ועסקו בין היתר בתהליכי ההכשרה של עובדים סוציאלים, אתניות בדנמרק והיחס למיעוטים במדינה. בהמשך חקרה גם את נושא ההוראה מרחוק, תיירות וטיולי תרמילאים.

לאחר שפרשה לגימלאות בשנת 2006 תכננה אנוך לכתוב ספר על חוויותיה כילדה יהודיה בדנמרק בזמן מלחמת העולם השניה. היא החלה לאסוף חומרים ולראיין אנשים בני גילה אשר חיו בדנמרק בזמן המלחמה והוברחו לשוודיה לצורך הצלתם. עם זאת, העבודה לא הבשילה והספר מעולם לא פורסם.

יעל אנוך נפטרה בשנת 2018, כאשר היתה בת 80.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

דינה גולן ( 1946 – 2011)

זמרת ושחקנית.

דינה מנחם נולדה בתל אביב. בתיכון למדה שרטוט ובצבא שירתה כגרפיקאית בחיל החימוש.

היא החלה להתפרסם ב-1966 לאחר שהפכה לסולנית להקת "האחיות שמר", שאליה נבחרה מתוך 100 נבחנות. אחד משירי הלהקה, "מנהג חדש" שכתב חיים נחמן ביאליק, הועלה בפסטיבל הזמר והפזמון 1966. ללהקה יצא גם תקליטון, שכלל את השירים "פרחי אולי", "זמר" ועוד. גולן גם הקליטה באותה שנה שירים ללחניה של נורית הירש: "זמר שכזה", שנכתב על ידי יעקב רוטבליט ו"סנוניות", שנכתב על ידי אהוד מנור.

לאחר פירוק הלהקה היא הופיעה ב-1970 בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "הנה מה טוב", אחר כך עברה עם משפחתה להתגורר באוסטרליה, שם הופיעה מדי פעם, כולל בטלוויזיה המקומית. בשנת 1976 הופיעה בתיאטרון בימות במחזה "מסעות בנימין השלישי". באותה הצגה ביצעה את השירים "המכתב" ו"שלג על עירי". בסוף אותה שנה השתתפה בפסטיבל הזמר המזרחי.

בשנים 1977–1980 השתתפה בתוכנית הרדיו "שוב יוצא הזמר", בה ביצעה גרסאות כיסוי לשירים כגון "הטנדר נוסע" ו-"יש לי גן". בשנת 1979 השתתפה במופע "ציוניוני הדרך" ב"צוותא", לכבוד יציאת קובץ השירים באותו השם. בשנת 1980 השתתפה שוב בפסטיבל הזמר המזרחי ובתוכנית הרדיו "שירים יפים לשבת", שזכתה בפרס.

בשנת 1982 השתתפה במופע על חיי העולים מתימן בישראל, "ילדי הכרך", שעלה בבית ליסין. בהצגה שר וסיפר כל אחד מהמשתתפים סיפור אישי משפחתי בנושא זה. גולן שרה בהצגה על אמה את "מכתב של טירונית". בקיץ 1982 יצאה אלבום עם שירי המופע והוא עלה 250 פעמים במשך יותר משנה. באותה שנה השתתפה גם בסרט "כביש ללא מוצא".

בשנת 1984 הצטרפה גולן להרכב שהופיע ברחבי העולם בהצגה "הללויה ברודוויי", אשר כללה שירים ממחזות זמר באנגלית. בשנת 1985 השתתפה בהרכב "כחול לבן בצבעים", הלהקה הוציאה סינגל שכלל שלושה שירים. בשנת 1987 השתתפה במחזמר "עלובי החיים" של התיאטרון הקאמרי. ב1989 השתתפה בהצגה "קזבלן" בתפקיד רוזה, לצד יהורם גאון, ושרה את השיר "יפו" בתקליט שיצא עבור ההצגה. "קזבלן" עלה כמאה פעמים עד תחילת 1990. בשנת 1992 התארחה גולן בחלק מפרקי הסדרה "בסוד העניינים", סדרת ההמשך ל"בלי סודות". באותה שנה שיחקה במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" בתיאטרון "בית ליסין".

בשנת 1995 גילמה את אם המנזר בהצגה המצליחה "צלילי המוסיקה". הביצוע שלה לשיר "כל הר וגבע" מתוך ההצגה, זכה להצלחה ונכלל בפסקול של ההצגה, יחד עם ביצועיה לשירים "מריה" ו"הדברים שאותי משמחים".

בשנת 1997 הופיעה במחזמר "כנר על הגג" לצד חיים טופול. ב-2001 שיחקה בהצגה "אנני", וביצעה בה את השיר "אמריקה ארץ של זהב". ב-2006 שיחקה בהצגת הפרינג' "ארץ בושת" בתפקיד איזבל.

לאורך השנים גם דובבה, שיחקה ושרה בסרטים, שרה שירי פתיחה לתוכניות והשתתפה בפרסומות.

ב- 2011 נערך בצוותא מופע הצדעה לכל פועלה של גולן והשתתפו בו מיטב האמנים.

עם פטירתה אמר יענקלה מנדל, יו"ר איגוד אמני ישראל, ב-ynet: "אנו מרכינים ראש עם פטירתה הבוקר של דינה גולן, אחת הזמרות הגדולות שהיו בישראל ומזמרות הבלוז הגדולות בעולם. כשהיא הייתה פותחת את הפה, לא היה צורך במערכת הגברה. הלב והנשמה שלה פרצו דרך קולה האדיר החוצה".

דינה גולן הופיעה על הבמה הישראלית במשך ארבע עשורים, היא אחראית לביצועים זכורים ולחלק מההצגות המוצלחות והמוכרות ביותר בתולדותינו. על כל עשייתה, אם בשירה ואם בתיאטרון – היא יותר מראויה לרחוב משלה.

כל הר וגבע – דינה גולן

שלג על עירי – דינה גולן

מכתב של טירונית – דינה גולן

יפו – יהורם גאון, דינה גולן וצוות "קזבלן" 1989

רות הנדזל (1936 – 2020)

מידענית רפואית, מחלוצות תחום המידענות בישראל.

רות אזרחי נולדה בפולין. ב-1938 עלתה לישראל עם משפחתה והם השתקעו בחיפה, שם למדה בבית הספר היסודי ובתיכון אליאנס. בהמשך למדה במסלול ישיר לתואר שני בביולוגיה ובחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה אותו בשנת 1971.

בין השנים 1971-1973, עברה הנדזל התמחות בתחום מיפתוח רפואי במאגר Medline ובדליית מידע בספרייה הלאומית לרפואה בארצות הברית ועבדה כממפתחת ב-PubMed. עם שובה לארץ, החלה לעבוד בספרייה למדעי החיים ולרפואה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודתה בספרייה, הקימה את המדור לחיפוש מידע ע"ש יוכבד וא. ז. כהן ועבדה בו עד ל-2003. המדור היה ייחודי וחדשני ועסק באיתור מידע אקדמי עבור סטודנטים וחוקרים בתחום מדעי החיים והרפואה, סיעוד, מקצועות פארא-רפואיים ועוד. בנוסף, המדור סיפק שירות איתור מידע עבור רופאים בבתי חולים, וכלל הציבור. בתחילה באמצעות אינדקסים מודפסים, ובהמשך באמצעות מאגרי מידע מקוונים.

בשנת 1980 סיימה הנדזל תואר שני נוסף במדעי המידע בבית הספר לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום לימודיה, השתלבה בתור מרצה מן החוץ בבית הספר, ולימדה שם עד סגירתו ב-2005.

תחום ההוראה העיקרי של רות היה אחזור מידע ומידענות רפואית. לאורך השנים היא השפיעה רבות על עיצוב תוכנית הלימודים של בית הספר והרחבתה, והעשירה את תוכנית הלימודים על ידי שילוב הרצאות אורח של מומחים בתחום המידע והספרנות מישראל ומחוצה לה. היא היתה מורה משמעותית לסטודנטים שלה, היא דאגה לקדם ולכוון אותם בדרכם המקצועית ולהנחותם בכתיבת עבודת התיזה.

בין השנים 1985-2010 סיפקה שירותי ייעוץ מדעי לחברת טלדן. בשיתוף טלדן יזמה את הכנס ותערוכת המידע הבינלאומית "Info". בתחילה, היה הכנס בן יום אחד ועד מהרה התרחב לשלושה ימים, והפך לכנס המוביל בישראל בתחום המידע, המתקיים מזה למעלה מ-30 שנה ברצף. לאורך השנים הרצתה הנדזל ושימשה כיושבת ראש של מושבים בכנסים אלה. בנוסף הייתה מהיוזמות וחברה בוועדת השיפוט של פרס פינקלר למידע שמוענק מאז שנת 2012 בכל שנה בכנס.

הנדזל הייתה משתתפת פעילה במסגרת קבוצת העניין לאחזור מידע וטקסט "SIGTRS". היא העבירה הרצאות, פרסמה מאמרים ואף הייתה שותפה בעריכת אסופת מאמרים לציון חצי היובל של קבוצת העניין.

בשנת 1996 סיימה הנדזל תואר שלישי במדעי המידע ביוניברסיטי קולג' לונדון. בעבודת הדוקטורט שלה הגדירה מודל למאגר מידע בנושא שימוש בתרופות בהיריון ובהנקה.

לאחר פרישתה מאוניברסיטת תל אביב החלה הנדזל ללמד בתוכנית למידענות ולספרנות באוניברסיטת חיפה בשנת 2005 ובמגמה ללימודי מידע וידע במכללה האקדמית בית ברל בשנת 2007. בתוכנית למידענות וספרנות באוניברסיטת חיפה לימדה שני קורסים: מידע במקצועות הבריאות ומאגרי מידע ואיחזור מידע. את שיעוריה ליוותה בסדנאות ובתרגול.

לאורך השנים, הייתה הנדזל אחראית על ארגון כנס חוקרים בין-אוניברסיטאי בנושא מידענות, מידע וספרנות. בכנסים אלו, אשר נערכו באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן גם באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי שילבה הרצאות של סטודנטים מהחוג, בהן הם הציגו פרויקטים חדשניים שאותם הנחתה. בנוסף, היא יזמה, הרצתה והזמינה לסמינרים המחלקתיים את טובי החוקרים שבתחום המידענות והספרנות בארץ. באוניברסיטת חיפה לימדה עד שנת 2019. בבית ברל לימדה עד שנת 2014 קורס בנושא מקורות מידע במדעי הבריאות והרפואה.

הנדזל האמינה כי תפקיד המידען אינו מתמצה רק בביצוע חיפושי מידע על-פי דרישה, אלא כולל גם את חינוך הצרכנים לבצע חיפושי מידע מושכלים ולהיעזר בשירותי היעץ של ספריות. בהתייחס למידע רפואי היא חשבה כי גם למטופלים אחריות לחפש מידע על מצבם ולהשתמש לשם כך במקורות מידע מהימנים ומוסמכים. לכן, במאמריה ובהרצאותיה על השימוש במאגרי מידע רפואיים, היא פנתה הן לצוותים רפואיים והן למטופלים.

בנוסף על השימוש במאגרי מידע מקצועיים, תמכה הנדזל בהטמעת טכנולוגיות מידע במוסדות הרפואה, ובכלל זה מערכות לניהול המידע הרפואי ומערכות תומכות החלטה בתחום הטיפול בחולה. בכל הנוגע להוראת ספרנות ומידענות, הנדזל תמכה בגישה המעשית, לפיה יש לכלול בתוכנית הלימודים לספרנות נושאים הקשורים במיומנויות מעשיות, כגון טכניקות מתקדמות לחיפוש מידע. היא האמינה, כי על הספרן/מידען להיות בעל ידע במערכות מידע ומבני נתונים.

היא ראויה לרחוב משלה, וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה, רמת גן וירושלים.

מלבה (נואבנה) לנדה (1918-2019)

גאולוגית, ומבין מתנגדות המשטר הסובייטי.

נולדה באוקראינה שבאודסה. בשנת 1950 מונתה לראשת צוות המחקר והסיקור הגאולוגי בהרי קרטאו שבקזחסטן.

בשנת 1976 התבטאה נגד השלטון הסובייטי בנושא חתימת הסכמי הלסינקי, שנחתמו שנה קודם לכן, ואמרה שלא ניתן לסמוך על השלטון הסובייטי שיכבד את זכויות האדם. היא הצטרפה לארגון זכויות האדם "קבוצת הלסינקי", ופעלה בו עד למעצרה בשנת 1980. לאורך תקופת פעילותה בארגון זה, תמכה ביהודי ברית המועצות דאז, ובדרישתם לעלות לארץ ישראל, והייתה לאחת מאסירי ציון.

לאחר שחרורה מהכלא פעלה לטובת שמירת זכויות האדם, פעילות שהתגברה לאחר נפילת ברית המועצות.

בשנת 2015, בהיותה בת 97, עלתה לארץ ישראל, והתגוררה בחיפה. כדאי להנציחה שם.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%91%D7%94_%D7%9C%D7%A0%D7%93%D7%94

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

מרים גיליס קרליבך (2020-1922)

פרופסור לחינוך, סוציולוגיה והיסטוריה יהודית, ראש המכון להגות יהודית באוניברסיטת בר אילן.

נולדה בהמבורג, גרמניה, אחת מתשעה אחים ואחיות, ובת לד״ר יוסף צבי קרליבך, הרב הראשי של המבורג ובן למשפחת רבנים ידועה.

ב-1938, לילה אחד בלבד לפני ליל הבדולח, עזבה את גרמניה במסגרת עליית הנוער. כמה מאחיה ואחיותיה הצליחו להמלט גם הם, ואילו יתר המשפחה נרצחה בשואה. בארץ למדה מרים בביה״ס החקלאי בחיפה, נישאה שנה לאחר תום לימודיה וגידלה 4 ילדים.

בהיתה בת 47 השלימה תעודת בגרות, בגיל 52 סיימה תואר מוסמך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בר אילן, ובגיל 62 קיבלה תואר דוקטור. נושא הדוקטורט היה הוראת הקריאה העברית בארץ-ישראל – נושא שבו התמחתה והמשיכה לחקור בהמשך דרכה האקדמית.

משנת 1992, בהיותה בת 70, ועד פטירתה עמדה בראש המכון להגות יהודית ע״י יוסף קרליבך במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

לאורך שנות פועלה באקדמיה פרסמה, ערכה ותרגמה ספרים רבים בנושאי הוראת הקריאה, הגות יהודית, וכן מורשתה של משפחתה, יהדות המבורג והאזור ויהדות גרמניה בכלל.

ב-2008 הוענק לה עיטור הכבוד הגבוה של גרמניה על תרומתה לקידום יחסי המדע בין גרמניה וישראל, וב-2009 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אולדנבורג.

נפטרה ב-2020, 4 ימים לפני יום הולדתה ה-98.

*צילום נאור רהב. התמונה מתוך אתר NRG ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ד"ר ג'ויס ג'קובסון קאופמן (1929-2016)

 כימאית יהודיה-אמריקאית, נודעה בזכות מחקריה המתקדמים ופורצי הדרך בתחום הכימיה הקוונטית.

היא נולדה למשפחה יהודית מסורתית והחליטה לעסוק בכימיה בגיל 8 לאחר שקראה את הביוגרפיה של מארי קירי. בתקופה זו, לא הורשתה ללמוד מתמטיקה מכיוון שמדובר ב"מקצוע שלא מתאים לבנות".
קאופמן למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת ג'ון הופקינס בניו יורק, שם קיבלה את תואר הדוקטורט בכימיה פיזיקלית בשנת 1960. כמו כן, היא קיבלה דוקטורט נוסף בפיזיקה תיאורטית בסורבון שבפריז בשנת 1969.

בהמשך, קאופמן מונתה לתפקיד מדענית מחקר ובהמשך קיבלה משרת פרופסור חבר. עם זאת, למרות הישגיה הרבים, מעולם לא קודמה למעמד פרופסור מן המניין.

המחקר של קאופמן השתרע על יריעה רחבה של תחומים: החל מדלק טילים, דרך תרופות וכימיה קוונטית, תוך שימוש נרחב בטכנולוגיות מחשב בתחומי הכימיה בתקופה בה הדבר לא היה נפוץ.

ב-1990, פרסמה מאמר פורץ דרך בו תיארה שיטה חדשה לסימון פחמימות סרטניות. באמצעות המודלים שפיתחה בתחום הכימיה הקוונטית, ניתן היה לבחון את המבנה המולקולרי המדויק של תרופות מתוכננות, וכן לנבא את מידת הרעילות שלה.

חייה ועבודתה של קאופמן מהווים השראה עבור מדעניות רבות ברחבי העולם.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

למידע נוסף:

https://www.jewishtimes.com/51844/dr-joyce-kaufman-broke-ground-in-science-gender/community/obituaries/

מרים היהודיה

אלכימאית וממציאה יהודייה-מצרית

ידועה גם בשם מרים העבריה או מרים הנביאה. חיה ופעלה באלכסנדריה שבמצרים במאה השלישית לספירה.

בתור אלכימאית, מרים חיפשה דרכים להפוך מתכות לזהב/ היא פיתחה כלים ושיטות ייחודיות, אשר חלקן היוו בסיס לשיטות מודרניות בכימיה.

בין היתר, היא המציאה ופיתחה כלי בעל דפנות כפולות המאפשר חימום איטי ומבוקר בו משתמשים עד היום בבישול ובמעבדות. הוא ידוע בשם באן-מארי או אמבט מרים.

מעריכים כי היא הקימה אקדמיה באלכסנדריה, בה לימדה אלכימיה. בנוסף, מיוחס לה גילוי חומצת המלח, המצויה בתאיהם של רוב היצורים החיים.