מרים (מירי) צחי (1954-2020)

צלמת עיתונות ישראלית.

מרים צחי נולדה ביפו, להורים ילידי טורקיה.  בגיל 12, לכבוד בת המצווה, קיבלה במתנה מאביה מצלמה, מתנה אשר היתה נקודת התחלה לקריירה שלה (אשר החלה למעשה רק כשהיתה בת 40).

אחיה של מירי, יהודה מזרחי, סיפר לאחר מותה: "זו הייתה מתנה מדהימה באותם ימים. רמת החיים בבית הייתה מאוד נמוכה, וכדי לקנות מצלמה אבא היה צריך לחסוך מעצמו אוכל. היום זו נשמעת מליצה, אבל זה היה ממש כך".

לאחר השירות הצבאי, למדה מירי רישום ואמנות באוניברסיטה העברית ובבצלאל. בתקופה זו, התיישבה ביחד עם בעלה בהתנחלות ענתות, חזרה בתשובה והקימה משפחה.

בשנת 1997 התקבל הצילום הראשון של צחי לעיתון "מקור ראשון", לאחריו התקבלה לעבודה קבועה בעיתון. בהמשך צילמה גם עבור העיתונים "ישראל היום" (שם עבדה כמעט מיום הקמתו) ו"בשבע".

צחי התמקדה בצילום המציאות של מתנחלים ופלסטינים בגדה המערבית.

היא סיפרה: "כשהתחלתי לא היו הרבה צלמים שהתמקדו באזור. עם השנים נפתחו לי דלתות, והיום אנשים מכירים אותי, נותנים בי אמון".

מרים צחי תיעדה מקרוב את חיי המתנחלים, נוער הגבעות, עימותים בין יהודים לערבים והפגנות אלימות.

היא תיעדה את החיים של המתנחלים בגוש קטיף בשנה שקדמה לתוכנית ההתנתקות, והמשיכה לתעד גם במהלכה. בין היתר, תיעדה את פינוי גוש קטיף ואת ההפגנות והמחאות נגדה, תיעדה את פינוי עמונה ואירועים רבים באינתיפאדה השניה.

היא סיפרה: "הייתי שם כדי להביא את הכאב של האנשים ולתעד מהזווית שלי".

במהלך הקריירה שלה הותקפה על ידי מושאי הצילום שלה, משני צדדי המתרס.

צילומים רבים שלה עלו לכותרות באירועים שונים, ואף זכו בפרסים בתערוכות כמו "עדות מקומית".

בריאיון לעיתון "עכבר העיר" בשנת 2014, סיפרה: "אני רואה בעבודה שלי אומנות לכל דבר. […] בתמונות שלי אני לא לועגת לאנשים, היו לי הזדמנויות כאלו עם פוליטיקאים, אבל אף פעם לא הרמתי את המצלמה על מנת לתפוס את החולשה של הבן אדם מולי. אני גם משתדלת להוציא את הכאב כמה שאני יכולה. […] הייתי למשל בפינוי של איזשהו כפר […] נכנסתי פנימה, נכון, אני אישה דתיה, יהודיה, ובאותו רגע זה לא שינה לי. נכנסתי ותפסתי את הכאב של האנשים והילדים".

צחי נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2020. היא הותירה אחריה חמישה ילדים. בת 66 היתה במותה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

למידע נוסף:

https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/181889/

ריקה זראי (1938 – 2020)

זמרת בינלאומית וסופרת.

רבקה גוזמן נולדה בירושלים. היא למדה חינוך בבית המדרש למורים בית הכרם, ופסנתר באקדמיה למוזיקה. היא גדלה בבית מוזיקלי, אמה ניגנה בגיטרה ואביה שר. עוד מילדותה ייעדו אותה הוריה ללימודי מוזיקה בכלל ופסנתר בפרט.

היא שירתה בצבא כמדריכה קולית ומנהלת מוזיקלית של להקת פיקוד מרכז. הגישה תוכניות בקול ישראל בשם "תו לכל מכתב" ו"צליל וצבע". בהמשך התקבלה לשחק בהצגה "חמש, חמש" של תיאטרון האוהל בתפקיד הראשי. בעקבות ההצגה התפרסמה מאד.

בשנת 1959 הוציאה את תקליטה הראשון והייתה לכוכבת זמר: משיריה הזכורים היו "גן השקמים", "רב האור והתכלת" ו"קול אורלוגין". בשנים אלו הופיעה במחזות זמר ובהצגות בתיאטרונים, בהם התיאטרון הקאמרי והבימה, בהצגות כגון: "הערב אימפרוביזציה”, "דון פרלימפלין", "אשת הסנדלר".

לאחר ביקור בצרפת החלה זראי לשיר שאנסונים וללמוד צרפתית. היא שבה לצרפת והחלה להקליט בשפה החדשה שירים מקוריים וגרסאות צרפתיות לשירים עבריים פופולריים. היא פיתחה קריירה בינלאומית והעתיקה את מרכז פעילותה לצרפת, שם שיתפה פעולה עם המלחין נחום היימן וזכתה להצלחה רבה. היא גם עבדה בשיתוף פעולה עם מלחינים מפורסמים נוספים, בהם שארל אזנבור וז'אק ברל.

להיטה הגדול ביותר היה "קאזאצ'וק", גרסה צרפתית לשיר הידוע בעברית כ"קטיושה", שיצא בשנת 1969.

השיר היה קרוב לליבה כי אביה נהג לשיר אותו. באותה שנה עברה זראי תאונת דרכים קשה, ושברה ארבע חוליות. כחלק מההחלמה השתמשה ברפואה טבעית. חוויה זו הביאה אותה לגלות עניין רב ברפואה הטבעית, והיא כתבה מספר ספרים בנושא שזכו להצלחה.

הספר "הרפואה הטבעית שלי" בתרגום אביטל ענבר יצא לאור בארץ בשנת 1986. ספר זה היה רב-מכר בצרפת, ונמכר בשניים וחצי מיליון עותקים. במהלך השנים כתבה כשישה ספרים בנושאי רפואה טבעית, רובם היו לרבי-מכר בצרפת.

בשנת 2006 פרסמה ביוגרפיה בשם "L'espérance a toujours raison" ("התקווה תמיד צודקת").

בשנת 2008 אושפזה בבית חולים לאחר אירוע מוחי, אחריו לא חזרה להופיע באופן סדיר במשך כשבע שנים. הופעתה האחרונה, כשהיא ישובה על כיסא גלגלים, הייתה בפברואר 2020 בפריז, ובה היא ביצעה בצרפתית את שירה "פראג".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים.

ריקה זראי – גן השקמים

ריקה זראי – קאזאצ'וק

ריקה זראי – ירושלים של זהב

נורית שילה כהן (2020-1949)

חוקרת ואוצרת אמנות רב-תחומית, יזמת, מחדשת ומובילת דרך בתחום החינוך לאמנות. שימשה כאוצרת ומנהלת של אגף הנוער במוזיאון ישראל בירושלים, ואוצרת ראשית לאיור.

נולדה בתל אביב וגדלה בשכונת בית הכרם בירושלים.

השלימה תואר ראשון בפילוסופיה יהודית ותולדות האמנות, תואר ראשון נוסף בביולוגיה, וכן תעודת הוראה לתולדות האמנות, כולם מהאוניברסיטה העברית.

ב-1974 החלה לעבוד במוזיאון ישראל, ועד שנת 1980 שימשה כעוזרת לאוצרת האמנות הראשית – תחילה לצד אלישבע כהן ובהמשך לצד יונה פישר. לקחה חלק, בין היתר, בתערוכות של הירשנברג, אנה טיכו, ויגאל תומרקין.

בשנים 1985-1980 כיהנה כאוצרת התערוכות המיוחדת במוזיאון.

בין היתר אצרה את התערוכה ׳מתקשרים עם קדישמן׳, והובילה את הקמת הפסל האיקוני ׳מחווה לירושלים׳ של אלכסנדר קאלדר.

בשנת 1982 אצרה את תערוכת המחקר "בצלאל של שץ 1929-1906", וערכה את ספר המחקר שנלווה אליו, תוך שיתוף פעולה עם גדעון עפרת ויגאל צלמונה. המחקר המעמיק שמאחורי התערוכה – שלשמו נסעה להציל ולאסוף פריטים נדירים ברחבי העולם – סלל את הדרך להבנה מחודשת של האמנות הארצישראלית בתחילת המאה ה-20, ושל ראשית האמנות הישראלית בכלל. בין הפריטים החשובים שדאגה לאתר ולהביא היה כסא אליהו, פריט נדיר ורב ערך המוצג במוזיאון עד היום.

בין השנים 1990-1985 הייתה אוצרת האמנות הראשית במוזיאון אילת לאמנות, שם התגוררה עם משפחתה.

בשנים 2005-1990 שימשה שילה כהן כאוצרת הראשית של אגף הנוער במוזיאון ישראל – תפקיד שראתה כשליחות ובמסגרתו יזמה תכניות חינוכיות רבות, ואף היתה למומחית ויועצת למוזיאוני ילדים ברחבי העולם. לאחר סיום תפקידה נבחרה לועד המנהל של הארגון הבינלאומי למוזיאוני ילדים ולחינוך מוזיאלי, והחל משנת 2012 השתתפה בועדת השיפוט של פרסי ה- Children Museum Awards.

בשנים 2005–2011 שימשה כאוצרת בכירה בין-תחומית ואוצרת האיור, וכן יו"ר וועדת פרס בן-יצחק לאיור ספרי ילדים מטעם המוזיאון. במסגרת התפקיד יזמה את ׳ספר המאיירים הגדול׳ ואצרה מספר תערוכות חשובות בתחום האיור.

ב-2012 יזמה וערכה את הפקת הסרט ״טדי, צריך להקים מוזיאון״ בבימויו של גלעד טוקטלי, המתאר את הקמת מוזיאון ישראל.

שילה כהן היתה נשואה לפרופ׳ יהודה כהן, אם לבת ושני בנים וסבתא לשני נכדים. נפטרה ב-2020 בירושלים.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

נינה קציר (1914-1986)

מורה לאנגלית, רעייתו של נשיא המדינה לשעבר, פרופ' אפרים קציר ז"ל.

נולדה בעיר מוגילב שנמצאת במזרח בלארוס. בגיל 16 עלתה לארץ והגיעה לרחובות.

למדה בסמינר בית הכרם בירושלים, ולאחר סיום לימודיה שם, החלה את עבודתה כמורה.

במהלך עבודתה כמורה לאנגלית, התפרסמה בזכות שיטות ההוראה שפיתחה.

במקביל לעבודתה, כתבה טור בעיתון ג'רוסלם פוסט, בו דנה בבעיות הקשורות להוראת שפה זרה.

בשנת 1973 כתבה ספר הסברה לתיירים בשם "עברית עם חיוך", שראה אור בהוצאת משרד התיירות.

בעת כהונתה כרעיית נשיא המדינה, יזמה מפגשים בין סופרי ילדים לילדים, ביוזמתה נחגג שבוע הילד הבינלאומי בישראל, שבמסגרתו נשות דיפלומטים מספרות לילדים על ישראל בארצות מוצאן.

פעלה במסגרת פעילותה של "קרן נורית" הנקראת ע"ש בתה, נורית ז"ל, וארגנה פעילויות לטובת בני נוער.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%A8

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת ברשיון שימוש הוגן

דבורה אילון סרני (1906-1991)

ביולוגית, חוקרת, סופרת ומורה נודעת לביולוגיה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.

דבורה אילון-סרני נולדה בירושלים.  לאחר סיום לימודיה התיכוניים בגימנסיה "הרצליה", עברה לאיטליה ולמדה ביולוגיה באוניברסיטת רומא, שם למדה עד שהשלימה את תואר הדוקטורט.

בתקופה זו נישאה לאנריקו סרני, אשר נפטר במפתיע כעשרה חודשים לאחר הולדת בתם הבכורה. דבורה החליטה לחזור לישראל, ובחרה ללמוד באיטליה על מחלות צמחים טרם החזרה לארץ, מכיוון שהעריכה שיהיה צורך בתחום זה בישראל.

בשנת 1934 חזרה דבורה לישראל. תחילה עבדה בתחנת הניסיונות החקלאיים ברחובות.

בשנת 1936, בעת ביקור בגימנסיה "הרצליה", מנהל בית הספר הציע לדבורה לעבוד בו כמורה. היא קיבלה את ההצעה ועבדה בבית הספר במשך 23 שנים. היא נחשבה למורה אגדית, אשר לימדה וחינכה דורות של תלמידים לאהוב את תחום הביולוגיה.  התלמידות והתלמידים שלימדה סיפרו על מורה יוצאת מגדר הרגיל, אשר עוררה בהן השראה ועודדה אותן לחקור, ללמוד ולחשוב. כמה מתלמידותיה הפכו בעתיד לחוקרות מצליחות וידועות.

דבורה אילון-סרני כתבה בעצמה ספרי לימוד בביולוגיה, מכיוון שלא היו בנמצא מספיק ספרי לימוד במדעי הטבע בעברית. היא כתבה ספרי לימוד בנושאי ביולוגיה כללית, מדעי החי, מדעי הצמח ועוד.

בשנת 1938, לאה גולדברג, אשר היתה עורכת עיתון "דבר לילדים", ביקשה מדבורה אילון-סרני לכתוב בעיתון. כתבותיה עוררו עניין ועודדו את דבורה לכתוב עוד כתבות וספרים לילדים ונוער. הספרים הללו זכו להצלחה וביקורות מהללות, והודפסו במספר מהדורות, ביניהם: "גבורי הקטב" על כיבוש הקוטב הצפוני והדרומי (1955), "פגישותי עם צמחים" (1956) ועוד.

בנוסף, עסקה אילון-סרני בעבודה ציבורית.  בשנת 1955, מונתה לנספחת בשגרירות ישראל בוושינגטון. בתפקיד זה עסקה בהסברה ועמדה בקשר עם ארגוני הנשים בארצות הברית. בהמשך, הצטרפה לבעלה מנחם אילון שליחויות ברחבי העולם, בהן עסקה בעשייה חינוכית, הכשרה והשכלה.

בעקבות הנסיעות ברחבי העולם, כתבה אילון-סרני ספרי מסע על המדינות בהן ביקרה, ביניהם "על פני ברזיל: מסע בארץ הג'ונגלים והקידמה" (1960), "קניה המתעוררת: רשמי מסע" (1964), "מקסיקו הקסומה: רשמי מסע" (1968).

בתמונה: כריכת הספר "פגישותיי עם צמחים"

(התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן)

יונה לוי ( 1943 – 2020)

רקדנית ושחקנית.

יונה לוי נולדה בירושלים. בגיל ארבע עברה עם משפחתה להתגורר בתל אביב. כשהייתה בת 7–8 הלכה לשיעור ספורט עם כיתתה בחוף הים. אדם הבחין בה כשרקדה על החוף וסיפר על כך למורה שלו לריקוד מיה ארבטובה. היא השיגה את כתובת הוריה של יונה והציעה שבתם תבוא לראות שיעור בסטודיו שלה. הסטודיו של מיה ארבטובה היה סטודיו ידוע ויוקרתי בתל אביב ולוי הפכה במהירות לאחת התלמידות הבולטות והמצטיינות בסטודיו.

בגיל 9 החלה לוי להופיע ולהשתתף בתחרויות ריקוד. ארבטובה לקחה את לוי תחת חסותה ועזרה לתמוך בה. היא דאגה לה למלגה במימונה כשהתקשתה בתשלום שכר הלימוד ובשלב מסוים, כאשר משפחתה עברה לגבעתיים, איפשרה לה לגור בביתה במשך מספר שנים. בגיל 13 הופיעה לוי על במת תיאטרון "דו רה מי". באותה שנה ראה אותה אנטון דולין והציע לה מלגת ללימודים בבלט המלכותי בלונדון, אך היא סירבה והמשיכה להופיע בארץ במסגרות שונות ובתיאטרון האידי. בשנת 1957, כשלוי היתה בת 14 בלבד, היא זכתה בפרס לאמנות מטעם "מועדון מלוא", בשווי 100 לירות ישראליות.

בדצמבר 1958 השתתפה בתוכנית שנייה בסדרת 'בלט פסטיבל' במסגרת האופרה הישראלית שנועדה לקהל תלמידים ונוער. לוי הופיעה בדמות הצער בבלט 'מוכרת הגפרורים' . בשנת 1959, השתתפה בפסטיבל העולמי השביעי לנוער ולסטודנטים וזכתה במקום השני בשתי מדליית כסף. הופעתה הרשימה את ראש חבר השופטים, שכינה אותה "ילדת פלא" והציע להעניק לה את מדליית הזהב. ארבטובה סברה כי מוקדם מדי לרקדנית כה צעירה לקבל את הפרס הראשון ולמען עתידה והתפתחותה מוטב שתסתפק בפרס שני וכך היה.

מלבד מחול קלאסי, לוי למדה גם מחול מודרני אצל רינה שחם, ג'אז אצל רות האריס, ומחול ספרדי. היא היתה חלק מהאנסמבל של להקת המחול "ענבל" והשתתפה במסעות הופעותיה של הלהקה ברחבי העולם. בתחילת שנות ה-60 הצטרפה ל"להקת הפעמונים" והשתתפה בהופעותיה. היא החלה גם לשחק באופרה הישראלית.

בשנת 1962 הוזמנה לשחק בתפקיד הנסיכה ההודית אג'י ארנה, אחד מהתפקידים הנשיים הראשים בסרט "מרקו פולו". צילומי הסרט, שנמשכו שלושה חודשים וחצי ונערכו בצרפת, בהודו ובבלגרד שביוגוסלביה, זכו לסיקור נרחב בעיתונות. לבסוף קשיים כספיים שאליהם נקלע מפיק הסרט מנעו את המשך הצילומים והפקת הסרט נעצרה.

לאחר השיבה מצרפת הופיעה לוי ב'נאסר-א-דין'. כמו כן השתתפה בתוכנית הטלוויזיה לצד מייק בורנשטיין ומוטי גלעדי.

בשנת 1965 השתתפה לוי בסרט הקומדיה הישראלי-צרפתי "רק לא בשבת". היא גילמה בו את אסתר, צנחנית בצה"ל. הסרט הצליח מאוד, ולוי הופיעה בהקרנותיו בצרפת. בשנת 1969 הופיעה כרקדנית במופע "הימים הטובים". באותה שנה גם הצטרפה להרכב רקדנים בשם 'גאז פלוס' והחלה להופיע עם הלהקה ברחבי הארץ. בשנת 1970 הופיעה הלהקה בהולנד במסגרת אירועי 'שלום 70'.

משנת 1965 לוי עבדה כמורה בבית ספר האזורי בקיבוץ בתל יוסף וכמארגנת מסיבות וחגיגות במשק. לאחר מספר שנים עברה לתל אביב, לשכונת יד אליהו. שם היא פתחה סטודיו משלה ובניהולה אשר גידל דורות של תלמידות ורקדניות. היא שימשה מורה למחול גם במרכז הקהילתי בית ברבור ובמקומות נוספים.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב ובירושלים.

פועה הרשלג (יאנג) (1950-2019)

אמנית, מתרגמת, סופרת, ומשוררת.

נולדה בירושלים, וגדלה בחיפה.

בהיותה נערה, הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר, והייתה כתבת נוער בעיתון "הארץ שלנו".

בשנת 1968 התגייסה לצבא, והייתה משקית סעד בזמן מלחמת ההתשה שהתרחשה באותה תקופה.

למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג לספרות ובחוג בלשנות שימושית.

בשנת 1990 עברה לגור בסקוטלנד, וחזרה לישראל מאוחר יותר לטובת השלמת הלימודים האקדמיים שלה.

בשנת 1985 הוציאה את ספרה הראשון, שהיה ספר ילדים, וכתבה את סדרת הספרים "ראשונים בארץ".

כתבה את הביוגרפיה "שליחות של אהבה – סיפורו של אנצו סירני", ביוגרפיה שעליה זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, בשנת 1994.

בשנת 2003 זכתה הביוגרפיה "איך נדלקו המדורות", המבוססת על סיפורו של יצחק שדה ז"ל, בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.

בשנת 2010 זכה ספרה "למדוד את התהום – סיפורו של יצחק צוקרמן (אנטק), בפרס יד ושם לספרות נוער.

בשנת 2009 יצא לאור ספר השירה שכתבה "תנאים של ציפה".

תרגמה שורה ארוכה של ספרים מאנגלית לעברית, ועסקה גם בתרגום לטלוויזיה, ובעיסוקה זה תרגמה את סדרת החבובות.

קרדיט תמונה: אתר ynet, והצלמת ציפי ביזנסקי, התמונה מוצגת ברשיון שימוש הוגן.

שושנה בובליל (נפטרה בשנת 2019)

רבנית שהובילה את החקר ההלכתי בתחום הקיימות והקשר בין היהדות לסביבה.

שושנה בובליל היתה דמות מוכרת בתחומי איכות הסביבה, הקיימות והפרמקלצ'ר בישראל. היא עסקה בתחום מנקודת מבט ייחודית – איכות הסביבה בראי היהדות.

בחייה, עסקה רבות בקשר שבין מדע ודת. שושנה בובליל היתה בעלת תואר שני בכימיה ותואר נוסף בהנדסת תוכנה. .היא הקימה את ארגון תורה ומדע בע"מ ואת המדרשה לקיימות ויהדות (Midrasha for Torah-inspired Sustainability ), אשר מעניקה הרצאות בנושאי איכות הסביבה, כלכלה וחברה בראי היהדות. בנוסף, היתה מורה לכימיה.

היא כתבה מספר מאמרים על הקשר שבין סביבה ליהדות, מנקודת המבט הייחודית שלה:

"המציאות החקלאית והאקולוגית של ארץ ישראל ניכרת בתרבות ישראל, בלוח השנה העברי שעל פיו עם ישראל חוגג את הרוחני והגשמי יחדיו: פסח, חג החרות וחג האביב – קציר העומר; שבועות, חג מתן תורה ומועד הבאת הביכורים וקציר חיטים; סוכות, בו מציינים את חסדי ה' וההגנה שנתן לנו במדבר ואת חג האסיף של ארץ ישראל.

בדורנו זכינו להוסיף את חג העצמאות, בו מציינים את השילוב של הגשמי והרוחני. […] ביום זה מודים אנו לריבונו של עולם שהשיב את העם היהודי למרחב הביולוגי והתרבותי שלו – לארץ ישראל, בה עם ישראל כולו יכול ללמוד את תורת ישראל, במלואה, לפרוח ולעלות מעלה מעלה, ולמלא את ייעודו."

על שנת השמיטה, כתבה:

"קיימות (sustainability) היא גישה כוללנית (holistic) השואפת הן בהווה והן בעתיד לעולם טוב יותר. היא מתייחסת אל הסביבה, הכלכלה והחברה, ומעודדת שיתופי פעולה. […] גישת תכנון זו מזכירה את הגישה היהודית: "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת" (משנה מסכת עבודה זרה, פרק ב משנה א)."

"תכנון לקיימות מייחס חשיבות רבה לידע מסורתי מקומי. שנת השמיטה היא דוגמא לכלי מסורתי, מקיים, שתורם לחוסן החברה בארץ ישראל. שמיטת הקרקעות מועילה לבריאות האדמה. שמיטת כספים מסייעת לאנשים להשתקם ולחזור לחיי מעשה בריאים, […]"

(התמונה מתוך אתר בית הלל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

אילנה צור (1943- 2020)

קולנועית, מייסדת דוקאביב.

אילנה צור הגיעה אל הקולנוע מ"קול ישראל", שם הגישה ויצרה תוכניות דוקומנטריות. אחת התוכניות שלה, שהתבססה על סיפור מעורבותו של דודה בלכידתו של יאיר שטרן – עניינה את הבמאי הדוקומנטרי יהודה קווה, שביקש לעשות ממנה סרט. צור הסכימה, בתנאי שתהיה שותפה לכל שלבי הפקתו של הסרט. לאחר מכן יצרה לבדה את הסרטים ״אלטלנה״ ו״שנים טרופות״ (שעסק בניצולי שואה המאושפזים בבית החולים אברבנאל) והציגה אותם בפסטיבלים שונים בעולם.

כאשר היתה בפסטיבלים בחו"ל חשבה על הרעיון ל"דוקאביב". היא השיקה את פסטיבל דוקאביב הראשון בשנת 1999, עם 50 סרטים שהוצגו לאורך 4 וחצי ימים בפני 5,000 צופים. היא עשתה זאת במטרה לקדם את הסרט התיעודי בישראל ולהביאו לחזית העשייה הקולנועית.

עם השנים הפסטיבל התרחב, כל מהדורה שלו נמשכה עשרה ימים והציגה יותר ממאה סרטים חדשים בארץ ובעולם. הפסטיבל החל בתל אביב ולאורך השנים הגיע גם לצפון והדרום. לפני שנתיים האקדמיה האמריקאית לקולנוע בחרה בו כפסטיבל המרכזי שהזוכים בו כשירים באופן אוטומטי להשתתף בתחרויות אוסקר לסרטי תעודה.

צור ניהלה את הפסטיבל במשך 12 השנים הראשונות לקיומו, בשנתיים האחרונות כמנהלת אמנותית.

בשנת 2016 יצרה את סרטה הדוקומנטרי האחרון והמשפחתי, "עיניים כחולות – עיניים חומות" אשר הוקרן בפסטיבל ובשנת 2018, בחגיגות ה-20 לדוקאביב, אצרה תוכנית מיוחדת של פנינים קולנועיות משנותיה כמנהלת אמנותית.

אילנה האמינה בכוחו של הקולנוע התיעודי לשנות מציאות. במהלך השנים אמרה כי היוצרים הדוקומנטריים בישראל מצליחים להאיר תהליכים חברתיים חשובים במציאות המקומית. נושאים כמו הגירה, מפגשי תרבויות מזרח ומערב, מפגשי דתות ואקולוגיה היו בעיניה בעלי חשיבות עצומה, והיא הייתה בטוחה שהקולנוע התיעודי העוסק בהם תורם ליצירתה של חברה אזרחית אינטליגנטית, רחבת אופקים וביקורתית.

לאחר מותה הוענק פרס "מעבר למסך" על שמה. המועמדים לפרס הם סרטים ישראלים ובינלאומיים אשר יוצריהם או גיבוריהם פועלים על מנת להביא לשינוי במציאות החברתית, הסביבתית והפוליטית. נושאים שהיו חשובים לצור, והיא קידמה אותם לאורך שנותיה כמנהלת הפסטיבל.

שירי ונגה צור, בנותיה של צור, סיפרו: "החזון של אמא היה להפיץ את עולם הסרטים הדוקומנטריים שמביא את המציאות הישראלית ואת הנעשה בעולם לתל אביב בתחילה ומשם לכל הארץ ולפריפריה. היוזמה שלה, קרי הקמת דוקאביב, תרמה לפריחה של היצירה התיעודית הישראלית שהיתה כל כך גאה בה בארץ ובעולם".

רמי שלמור, יו"ר עמותת דוקאביב, ספד לה: "שוחרי הסרט הדוקומנטרי מתאבלים מרה על לכתה של הוגת הרעיון והמייסדת של דוקאביב, אילנה צור. סיפורו של דוקאביב הוא גם סיפורה של אילנה. הוא סיפור על לידתו של רעיון שהפך להצלחה בינלאומית. היום יש לדוקאביב מקום של כבוד על המפה העולמית של הפסטיבלים לקולנוע דוקומנטרי, ובמאים ומפיקים מכל העולם נלחמים על הזכות להציג בו את סרטיהם. לולא הגשימה אילנה את חלומה לפני 22 שנה, ספק אם היתה היום ליוצרים הדוקומנטריים במה כל כך חשובה להציג בה את יצירותיהם".

גליה בדור, מנהלת פסטיבל דוקאביב, הוסיפה: "אילנה צור היא אבן הייסוד של דוקאביב. הידע והאהבה העצומה שלה לקולנוע דוקומנטרי ימשיכו להוות מקור השראה לעמותת דוקאביב גם בהמשך הדרך. מותה הוא אובדן גדול לעולם התרבות בכלל ולעולם הדוקומנטרי בפרט".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב.

רבקה סטרק-אביבי (1979-1895)

אמנית ישראלית

נולדה כרבקה ליבובסקי בווילקובישק שבאימפריה הרוסית (כיום ליטא) למשפחת סוחרים אמידה ומסורתית.

מילדות גילתה כשרון ועניין בציור, ובהשפעת דודה – צייר הנוף הנודע יצחק לויתן – נרשמה ללימודים באקדמיה לאמנות בוילנה, על אף התנגדות משפחתה. בנוסף, למדה באופן פרטי אצל הצייר ל״מ אנטוקולסקי.

ב-1914 עלתה לארץ-ישראל והחלה ללמוד בבצלאל. בשנת 1920 הצטרפה כחברה ל"אגודת אמנים עברית״, ואימצה את השם סטרק כפסבדונים. באותה שנה גם נישאה נישאה לפעיל הציוני ישראל אביבי.

עיקר יצירתה של סטרק-אביבי היה בתחום פיסול בובות בבד ובחומרים מגוונים נוספים. יצירותיה היו בעלות אופי אתנוגרפי ותיארו את הווי החיים של נשים מעדות ישראל השונות – מארצות ערב ועד מזרח אירופה.

ב-1946 זכתה בפרס ראשון לאמנות בא״י מטעם הסוכנות היהודית

*התמונה מאנציקלופדיה תדהר ומוצגת במסגרת שימוש הוגן