נחמה דוידית (1924-2015)

נחמה דוידיתשחקנית, במאית, מורה וציירת.

נחמה סטוקלין נולדה בתל אביב. היא למדה בסמינר לוינסקי למורים וב-1945 נבחנה לבית הספר הדרמטי שליד תיאטרון הבימה.
היא התקבלה והפכה לשחקנית, בת המחזור הראשון של שחקני הבימה. בין השנים 1947-1950 שיחקה בהצגות כמו- משפחת היינה, המבול וערבות הנגב.
במהלך משחקה בהצגה, צפה בה הבמאי האמריקאי הרולד קלורמן והציע לה מלגת לימודים בארה"ב. היא למדה בניו יורק ב-neighborhood playhouse והמשיכה את לימודיה ב-actor's studio. במהלך הלימודים החלה לעסוק בבימוי ועבדה במחנות נוער לילדים דוברי עברית.

ב-1951 שבה לישראל וביימה הצגות עם תלמידים ושחקנים חובבים. ב-1955 חתמה חוזה חסר תקדים עם תיאטרון האוהל שאיפשר לה לבחור את תפקידיה ולא להופיע בהצגות ישנות המחודשות. היא הופיעה בהצגות שזכו לשבחים כמו: ג'וני בלינדה, קערת העץ וכוכב השחר. ב-1957 עברה השתלמות משחקית נוספת בפריז.

ב-1962 פרשה מעולם המשחק והחלה לצייר. ציוריה הוצגו בתערוכות בגרמניה וארה"ב. ב-1973 למדה ציור בבית הספר לאומנות "בצלאל" שבירושלים והשלימה תואר שני בריפוי אומנויות בבוסטון.
בין השנים 1981-2004 עבדה כמורה להוראה מתקנת בשילוב אומנות בבתי ספר יהודיים בארה"ב. וב-2010 שבה לארץ, התגוררה ברעננה והמשיכה לצייר עד סוף ימיה.

ראוי שיהיה רחוב על שמה בערים בהן ניכר פועלה- תל אביב, ירושלים ורעננה. עיריית תל אביב יפו עיריית ירושלים עיריית רעננה

מודעות פרסומת

תמר ליבס (1943- 2015)

תמר ליבסהייתה פרופסור לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים.

נולדה בישראל. בשנת 1972 החלה לעבוד במחלקת הנוער בקול ישראל ובמשך שנים ערכה וביימה תוכניות רבות, ובהן התוכנית לנוער "חתול בשק", והייתה חברה במליאת רשות השידור.

היא נחשבה לחוקרת פורצת דרך מפני שסללה נתיבים חלוציים בחקר התרבות הפופולרית וביישום שיטות מחקר איכותניות בתקשורת. את עבודת הדוקטור עשתה בהנחייתו של אליהוא כ"ץ. העבודה עסקה בסדרת הטלוויזיה "דאלאס" וצופיה ברחבי העולם, ועובדה לספר בשם The export of meaning:‎ cross-cultural readings of Dallas.
בעבודת הדוקטורט ליבס הראתה שקהילות שונות מפענחות אותם מסרים בצורה שונה, אבל במידה רבה גם חולקות הבנה דומה של התכנים. בכך היא תרמה לביסוס הגישה המחקרית שעל-פיה צרכני התקשורת אינם "קונים" את כל מה שהמסך "מוכר" ומגייסים בזמן הצפייה את הידע המוקדם שלהם כדי לפרש את התוכן בדרכים המתכתבות עם עולמם התרבותי. הדוקטורט זכה בפרס הצטיינות מטעם האוניברסיטה העברית ואף לפרסום עולמי לאחר שעבודתה נסקרה על-ידי העיתונאי תומס פרידמן בעמוד השני של ה"ניו-יורק טיימס". בשיא עבודתה האקדמאית כיהנה כראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים.
למרות שאת תהילתה האקדמית רכשה בעיקר בשל העיסוק רב השנים במדיום הטלוויזיוני, אולם גם הרדיו היה אפיק משמעותי של הניתוח התרבותי שבו פעלה.
ליבס חקרה את תפקיד כלי התקשורת בעיצוב הלאום ובביסוסו של מרחב ציבורי. מחקרה נע על הציר שבין העבר להווה: היא עמדה על תרומת הרדיו לתחיית השפה העברית המדוברת בשנות ה-30 בארץ-ישראל, על תפקידו בעיצוב זכרון השואה בזמן משפט אייכמן בשנות ה-60 ועל שינויים בתרבות השידור בישראל לאורך שנות קיומה של המדינה. היא גייסה את היכרותה המעמיקה עם מאפייני המדיום הטלוויזיוני כדי לחקור את תפקיד המסך הקטן (שהלך והתרחב במהלך שנות המחקר שלה) בביסוס מרחב ציבורי שבו אנשי התקשורת פונים אל ראשו ולא לכיסו של הצופה ומתייחסים אליו כאזרח ולא כצרכן

ליבס לא הגבילה את עשייתה לתחום האקדמאי, אלא פעלה במישור הציבורי והחברתי. היא נאבקה למען שילוב אוכלוסיות מוחלשות בבתי-ספר מבוססים, היא היתה חברה במליאת רשות השידור מטעם מפלגת מרצ ונלחמה על שימור חופש העיתונות בישראל. היא היתה גם חברה במועצת העיתונות והתוותה עקרונות אתיים לעבודת כלי התקשורת במרכז לאתיקה שבמשכנות-שאננים. במיוחד ראויה לאזכור תמיכתה המוחלטת בשידור הציבורי.

תמר ליבס פירסמה 14 ספרים, למעלה מ-100 מאמרים ופרקים ואינספור מאמרי דעה וחוות דעת מקצועיות. את תהילתה האקדמית רכשה בעיקר בשל העיסוק רב השנים במדיום הטלוויזיוני. היא זכתה, יחד עם נילי המאירי, בפרס רשות השידור על הפקת תוכנית שעסקה בטראומה של ילדים בצל מלחמות. 

שרה משורר (1930-2015)

שרה משוררהייתה רבנית ופעילת ציבור, שפעלה בפתח תקווה, זכתה בתואר יקירת העיר פתח תקווה, עסקה בלימוד תורה לנשים, ובתחומי קליטת העלייה, והעצמת נשים.
בשנת 1949, נישאה לבעלה. ובשנת 1972, החלה את פעילותה הציבורית, עבדה עם עולים חדשים, אזרחים ילידי המדינה וקשישים. נטלה חלק בפעילותה של עמותת "נש"ר" שפועלת בעיר עד היום.
שרה הייתה האישה הראשונה שהעבירה שיעורי תורה לנשים בפתח תקווה, ומייסדת שיעורי התורה בעיר, העבירה שיעורי תורה במשך 30 שנים.
סייעה לעולים חדשים מאתיופיה ורוסיה בענייני דת, כמו בריתות מילה, והתקנת מזוזות בבתיהם, השכנת שלום בית, ובאירגוני ליל הסדר.
במסגרת פעילותה, פעלה לטובת הקמת מעון ילדים שהיה שייך לאירגון אמונה, בכל שנה בחג הפסח עסקה באירגון קמחא דפסחא.
הקימה סניף של תנועת זהב"י תנועה למען משפחות ברוכות ילדים בפתח תקווה, ועמדה בראשו במשך 10 שנים, דאגה לזכויותיהן של משפחות ברוכות ילדים, והקימה קייטנות לטובת ילדים אלה במסגרת פעילותה בתנועת אמונה.
נבחרה כחברת מרכז של המפד"ל, וחברת לשכה של המפלגה, פעלה בהתנדבות בתנועת אמונה, וקיבלה תעודת הוקרה מטעם התנועה בשנת 2009.
בשנת 1998, קיבלה את פרס הציונות הדתית למנהיגות והגשמה, ובשלב מאוחר יותר קיבלה את אות אשת החיל, של האגודה לטיפוח חברה ותרבות.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית פתח תקוה
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/שרה_משורר
קרדיט תמונה: ויקישיתוף

שושנה רזיאל (1917-2010) (שושנה שפיצר)

שושנה רזיאלהייתה לוחמת אצ"ל ואשת חינוך, על פעילותה זכתה בתואר יקירת העיר ירושלים.
את לימודיה במסגרות החינוכיות, החלה בגיל צעיר, בשל דרישת אימה, שהייתה אשת חינוך גם היא.
לשירות באצ"ל, הגיעה בעקבות חברתה שהייתה איתה בסמינר, ובמהלך שירות זה, הכירה את דוד רזיאל, לימים בעלה.
לאחר מלחמת העצמאות, ייסדה בירושלים את ביה"ס יהודה הלוי, שנפתח לבנות מכל זרמי האוכלוסייה, וניהלה אותו במשך 40 שנים.
בגישתה החינוכית חוללה מהפך, כשהעניקה חינוך לבנות ביה"ס במגוון רחב של תחומים, ובהמשך דרכה החינוכית, החליטה לצרף בנים לשיעורים אלה. החלטתה לצרף בנים חוללה סערה, אך שושנה התעלמה מהסערה, והמשיכה בדרכה.
בשנת 1998, קיבלה את תואר יקירת העיר ירושלים, על תרומתה החינוכית ארוכת השנים לעיר.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/שושנה_רזיאל
קרדיט תמונה: מכון ז'בוטינסקי ו-ויקישיתוף

נג'ווה סלאם (1925-1988)

נגווה סלאםשחקנית מצריה.

נט'ירה מוסא שח'אתה נולדה בקהיר למשפחה יהודית. עקב העוני שבו גדלה, היא הפסיקה את לימודיה בסוף בית הספר היסודי.
היא החלה לשחק בקבוצת התיאטרון של נגיב א-רחיאני. זאת לאחר שכשצפתה בהצגה של הקבוצה בגיל 13, היא ניגשה לרחיאני ואמרה לו שנהנתה ממנה ותרצה לעבוד אצלו. בתחילה הוא סירב, אך נג'ווה המשיכה להגיע כל שבוע. הוא התרשם מהילדה ואיפשר לה לעבוד כסייעת ללא תשלום. לאחר שנה, הוא החל לשלם לה סכום מועט וכאשר אחת מהשחקניות חלתה היא החליפה אותה. כאשר עלתה לבמה, אף אחד מהשחקנים האחרים לא האמין שזוהי הפעם הראשונה שלה עליה.

היא הפכה לשחקנית מן המניין, כוכבת מוכרת ואהובה ששיחקה בהצגות רבות.
בשנות ה-60 הקהל המצרי החל לגלות את עולם הטלוויזיה. נג'ווה שיחקה באחת מהתוכנית הנצפות ביותר, "הגבר שהתחייב" (בתרגום חופשי). בכל פרק היא שיחקה דמות אחרת לגמרי, דבר שדרש טווח משחק ויכולת של עמידה מול מצלמה, יכולות שלא כל שחקני התיאטרון ידעו או יודעים ליצור. היא שיחקה בעוד סדרות טלוויזיה מוכרות ומספר סרטים.
בשנות ה-70 הקימה קבוצת תיאטרון משלה שנקראה בשמה, "נג'ווה סלאם". הקבוצה הופיעה במרכז המוזיקה שבמרכז קהיר והצליחה מאד.

ב-1978 הוענק לה אות הוקרה מהמדינה מצרים ועד היום היא זכורה כאייקון לאומי ממלכתי מצרי.
ראוי להוקיר לה כבוד ושיהיה רחוב על שמה. ניתן לעשות זאת באחת מהערים בעלות דו קיום כמו יפו, עכו, חיפה או ירושלים. או באשדוד, שם חיים חלק ממשפחתה של נג'ווה עד היום.
עיריית אשדוד – העמוד הרשמי עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית עכו עיריית תל-אביב-יפו

עדנה אולמן מרגלית (1946-2010)

עדנה אולמן מרגליתחוקרת, מתרגמת, ופעילת זכויות אדם.
אולמן-מרגלית נולדה וגדלה בשכונת רחביה בירושלים וסיימה לימודיה בגימנסיה העברית בשכונה זו. את לימודיה הגבוהים החלה בתחומי המתמטיקה והפילוסופיה ולאחר שהשלימה תואר באוניברסיטה העיברית השלימה תואר שלישי באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1973. לאחר סיום לימודיה שימשה כעמיתת מחקר באוניברסיטת אוקספורד, במכון ללימודים מתקדמים בברלין ובמכון למחקר מתקדם בפרינסטון. ב-1976 הצטרפה כחברת סגל לאוניברסיטה העברית.

בשנה 1996 נתמנתה לראשות החוג לחינוך באוניברסיטה העברית (היא לא יכלה ללמד בחוג לפילוסופיה היות ובעלה כבר לימד בחוג זה). בשנים 2008-2005 כיהנה כראש המרכז לחקר הרציונליות. החל משנת 2008 כיהנה כמנהלת בית הספר לחינוך.

אולמן-מרגלית הייתה פעילה בארגונים שונים: בשנים 1993-1985 הייתה חברה בהנהלת הקרן החדשה לישראל, ובתוך פרק זמן זה בשנים 1992-1988 שימשה כסגן נשיא הקרן. שימשה בשלוש תקופות כהונה שונות כיו"ר האגודה לזכויות האזרח בישראל (1994-1993, 2001-1999, 2003-2002), והייתה חברת הנהלת "בצלם".

אולמן-מרגלית נפטרה ב-16 באוקטובר 2010 ממחלת הסרטן, בגיל 64.

אחיות לואיז קוק (1901-1991), ואידה קוק (1904-1986)

אחיות קוקהיו עובדות השירות הציבורי של אנגליה, לואיז עבדה כמזכירה ואחותה עבדה כקלדנית.
לאורך כל השנים, הייתה בין האחיות מערכת יחסים קרובה, והן גרו יחד במשך תקופה ארוכה.
כאשר הייתה אידה בת 32, החלה לפרסם ספרים בשם העט מרי בורצ'ל, וזכתה להצלחה גדולה, במשך עבודתה כסופרת כתבה 112 ספרים, והפכה לסופרת אהובה בבריטניה כולה.
הכסף שהרוויחה אידה במהלך פעילותה כסופרת, מימן את פעילות האחיות להצלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
האחיות ביקרו בגרמניה, במטרה לצפות באופרה, ובעת ביקורן שם, דרך ידידן המשותף, גילו את המצב הקשה במדינה בכל הקשור למצוקת היהודים שעדיין נרדפו ע"י הנאצים, הן ערכו בדקה שבסיומה גילו כי כדי לאפשר ליהודים להיכנס לבריטניה, החוק דרש שלפליט תהיה עבודה או שיהיה לו כסף כדי לדאוג לעצמו.
שתי האחיות מימנו את נסיעת הפליטים לבריטניה, ועזרו להם להבריח את כספם, (המשטר הנאצי אסר על היהודים לקחת את כספם), כדי שבהמשך יוכלו הפליטים לקבל אשרת כניסה לבריטניה, וזאת באמצעות לקיחת רכוש שכלל תכשיטים, יהלומים, ומעילי פרווה יקרים, האחיות עזרו ליהודים לשאת רכוש זה לאורך כל הדרך, כי לפי חוקי המשטר הנאצי, היהודים לא היו יכולים לקחת אותו בעצמם.
בתקופה שבין השנים 1936-1939, האחיות סייעו לפליטים להימלט מגרמניה הנאצית ב-29 מקרים שונים, בכמה מהמקרים סייעו האחיות למשפחות יהודיות.
ככל הנראה, הן העניקו סיוע ל-50 או 60 יהודים.
הן עשו שימוש באהבתן המשותפת לאופרה, כדי להסוות את מטרתן האמיתית, של הנסיעות החוזרות ונשנות, באמצעות ידידן המשותף, שהעביר להן מידע על הופעות אופרה קרובות, וחיבר ביניהן לבין בכירי השילטון הנאצי דאז, האחיות עשו שימוש במסלול עוקף שעבר דרך הולנד, כדי להקשות על גילוי זהותם של היהודים שלקחו איתן.
שיא פעילות ההצלה שלהן, היה לאחר ליל הבדולח, בתקופה שבין נובמבר 1938, כולל תקופת פרוץ המלחמה, וניתוק היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה וגרמניה שקרה בספטמבר 1939.
האחיות שכרו דירה בלונדון, שבה שיכנו את הפליטים שהביאו איתן מגרמניה, במקביל, אידה נסעה ברחבי בריטניה, ונאמה בכנסיות כדי לגייס תרומות לפליטים.
פעילותה של אידה מומנה באמצעות הכסף שהרוויחה מפעילותה הספרותית, בשלב מאוחר יותר, הנציחה אידה את פעילותה למען הפליטים בספרה "עקבנו אחרי כוכבים", שפורסם בשנת 1956.
בשנת 1964, הכיר יד ושם בשתי האחיות כחסידות אומות העולם.
קרדיט תמונה: אתר "הטלגרף", התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותן?
עיריית ירושלים
Yad Vashem: World Holocaust Center, Jerusalem
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%90%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%A7%…