ציון ציפורה (1437-1462)

ציון ציפורהקיסרית אתיופיה.

ציון ציפורה השתייכה לקהילת ביתא ישראל באתיופיה, ונולדה למשפחה מיוחסת משושלת הגדעונים. הקיסר זרע יעקב, משושלת הסולומונים, ראה את ציון באחד מביקוריו העממיים, והתאהב בה בשל יופיה הרב. הוא נשא אותה לאישה, והכריח אותה להתנצר לשם כך. ציון ציפורה התנצרה למראית עין, אולם בסתר המשיכה לשמור על יהדותה ועל קשריה עם קהילתה – ביתא ישראל. למרות מעמדה הנחות כאישה השלישית של הקיסר, ציפורה זכתה לכבוד רב בשורות השלטון והיא ניהלה בפועל את בית המלוכה. לאחר שנולדו ילדיה מהקיסר, היא זכתה לכינוי הכבוד האם הקיסרית בקרב הממלכה כולה.
תקופת מלכותו של זרע יעקב התאפיינה בקנאות נוצרית ורדיפה רבה על רקע דתי, ובייחוד ביטול המנהיגות הקהילתית בקרב העדות השונות והחזרת שלטון הנציבים מטעם השלטון – גם באופן אלים. ציפורה סיפרה לראשי ביתא ישראל על תוכניותיו של הקיסר, והמלך גדעון – מנהיג הקהילה וקרוב משפחתה – החל באסיפת צבא לוחם על מנת לסכל את תוכנית הקיסר והכתרת בנו אסקל, המשותף לו ולציון, תחתיו. ציפורה חיכתה לרגע הנכון, וכאשר נודע לה כי הקיסר עזב את עיר הבירה לצורך ניהול קרב כנגד מורדים מוסלמים, היא הדליפה זאת לקהילתה. המלך גדעון ולוחמיו ניצלו את פגיעותה של הממלכה, והחלו בפלישה אל עיר הבירה. המידע על המרד היהודי הגיע אל אוזנו של הקיסר, והוא מיהר חזרה אל עיר הבירה על מנת לדכאו. הקיסר ידע כי תושבי הממלכה יתמכו בניסיון להדיחו, בין השאר בשל רצון היהודים להמליך תחתיו את בנו, אסקל, אשר שייך ל2 שושלות מלוכה עתיקות – הסולומונית מצד אביו והגדעונית מצד אימו. על כן, דיכא זרע יעקב את נסיון המרד באמצעות קרב אכזרי וחסר רחמים. לוחמים יהודים רבים נהרגו, מנהיגי הקהילה נלקחו בשבי וציפורה נרצחה על ידי הקיסר אל מול ילדיהם המשותפים. בנוסף, הקיסר הגלה את בנו הבכור, אסקל, ופקד עליו לנהל את בית הכלא בו שכנו השבויים היהודים. אסקל שמר טינה לאביו, ועל כן התיידד בכלא עם אבא צברה, אחד מהמנהיגים השבויים, ויחד ביצעו בריחה המונית מהכלא. לימים, שב אסקל את היהודים וחידש את מעמדם ההלכתי-חברתי של הנזירים בקהילה. בנה השני, באדה מריאם, הפך ליורש לאחר הגלייתו של אחיו הבכור, וירש את אביו מספר שנים לאחר מות אימו.

מרד ציפורה זכור בכאב בקרב בני ביתא ישראל, ולמרות התוצאות הקשות ציון ציפורה זכורה כ"אסתר המלכה" של הקהילה. במקורות השונים, מתוארת דמותה כמופת לגבורה, ונאמנות לעמה, קהילתה ומורשתה.

מומלץ להציע לרחוב בכל עיר בישראל, ובייחוד הערים ירושלים ורחובות בהם חיה אוכלוסייה רבה ממוצא אתיופי.
עיריית רחובות Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

**תמונת אילוסטרציה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

 

מלכה ברוורמן (בן יהודה), (1917-1997)

מלכה ברוורמןהייתה בכירה בקהילת המודיעין של מדינת ישראל, והאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד סגנית ראש המוסד, בתפקידה זה היה לה חלק גדול בעיצוב המוסד ב-13 שנות קיומו הראשונות.
מלכה נולדה בביאליסטוק שבפולין, והייתה הצעירה מבין 8 אחים. אביה יחד עם שני אחיו היו אנשי עסקים אמידים, ואימה הייתה אישה שומרת מסורת.
היא למדה בגימניסיה כמו כל אחיה ואחיותיה, ולמדה גם נגינה על פסנתר. החינוך שקיבלה מהבית היה חינוך לציונות, וכנערה הייתה חניכה בתנועת השומר הצעיר. כנערה חוותה גם אנטישמיות.
הזמן והשפעות המהפכה הבולשביקית, כולל ההפסדים שגרמה מלחמת העולם הראשונה, גרמו להחמרה במצבה הכלכלי של המשפחה, אחיה ואחיותיה היגרו למקומות אחרים בעולם, ובשנת 1933 עלתה מלכה לארץ ישראל, יחד עם אימה ושניים מאחיה ואחיותיה, האחות ציפורה שעלתה עם המשפחה נפטרה בארץ ממחלת הטיפוס, והאחות ברוניה שהתגוררה בוורשה שבפולין נספתה בשואה.
עם הגעתה לארץ, נאלצה ברוורמן לוותר על הצטרפות לגרעין שהוקם לצורך הקמת קיבוץ, גרעין שהוקם ע"י חבריה לתנועת השומר הצעיר, ובנוסף לוויתור זה, ויתרה גם על המשך לימודים, על מנת לעזור לפרנסת משפחתה.
משפחתה קבעה את מקום מגוריה ברעננה, ומלכה מצאה עבודה במיון בפרדס תפוזים, עד מהרה קודמה בעבודתה לדרגת אחראית.
היא הצטרפה לש"י (שירות ידיעות), שהיה שירות המודיעין של ההגנה, ועיסוקה שם היה העברת ידיעות, בנוסף לכך היא עברה גם הכשרה בעזרה ראשונה וקורס הדרכה. לאחר מכן, הדריכה על נשק, בתקופה ההיא באו לידי ביטוי תושיה המשולבת בקור רוח.
בשנת 1944, נישאה לבעלה והזוג השתקע בשכונת צהלה שהייתה אז בשלבי הקמה.
באותה שנה, 1944, הצטרף למוסד איסר הראל שהיה מזכיר המחלקה היהודית, ולאחר מכן גם ראש המחלקה, ומשנת 1947 עד לקום המדינה היה מפקד מחוז תל אביב. בתקופה זו למד הראל להכיר את מלכה, ונוצרו ביניהם יחסי אמון.
עם הקמת מדינת ישראל, הועמד הראל בראש הש"ב שלימים הפך לשב"כ, וברוורמן עם אנשים נוספים של הש"י עברה לשירות בגוף החדש.
בשנת 1951, הוקם המוסד וב-1952, מונה איסר הראל לראש המוסד, ולקח איתו את מלכה לעבודה במוסד. באותו זמן המוסד היה בשלבי ההקמה הראשונים שלו, והתחלק לשני עיסוקים עיקריים:
תחומי המנהלה, והתחום המבצעי.
איסר הראל עסק בתחום המבצעי, ומלכה ברוורמן התעסקה בתחום המנהלי. הראל נתן גיבוי מוחלט לברוורמן, ועם הזמן היא קיבלה סמכויות נוספות וצברה כח, עד שאנשי המוסד הבינו שיש תחומים שבהם אין טעם לפנות ישירות לראש האירגון.
היא קיבלה סמכויות גם בתחום כח האדם, ובשיבוצי כח אדם.
כאחראית על תחום הכספים, היו לה קשרי שלטון ענפים, אך יחד עם זאת נשארה צנועה ולא אהבה מותרות כלל.
הייתה אחראית על ענייני תקציב, כולל הגשת תקציבים לרה"מ הראשון דוד בן גוריון.
למשימות המבצעיות היו מלווים גם ענייני לוגיסטיקה, והייתה לה אחריות גם עליהם, וכתוצאה מכך הייתה מעורבת בכל משימות המוסד הידועות, ביניהן:
לכידת אדולף אייכמן, ופרשת יוסל'ה שוחמכר.
בקיץ 1965 יצאה לחופשת פרישה, ובשנת 1966 פרשה מהמוסד באופן סופי.

רחל ליברמן- (1900-1935)

רחל ליברמןפעילה נגד זנות שסייעה למוטט את רשת צבי מגדל, שעסקה בסחר, חטיפה וניצול נשים בבואנוס איירס.
רחל ליברמן נולדה בברדיצ'ב (היום באוקראינה) ביולי 1900. כשהייתה ילדה עברה עם משפחתה לוורשה. בדצמבר 1919 היא נישאה, כנראה בלודז', ליעקב פרבר, חייט מפז'דץ', עיר קטנה במרכז פולין, ועברה יחד עם בעלה לבואנוס איירס יחד עם שני ילדיה. לאחר מותו משחפת נאלצה לעסוק בזנות על מנת לממן את משפחתה. למרות הקשיים הרבים הצליחה ליברמן כעבור עשר שנים לפדות את חירותה. היא קנתה בית, פתחה עסק וחיה בצנעה. למרות התרחקותה מחיים ציבוריים פעילותה העלתה חשש בקרב אנשי הארגון, בעיקר סביב החשש שחייה ישמשו השראה לנשים אחרות ויהוו פתח ליציאה ממעגל הזנות. ראשי ארגון צבי מגדל (שהיה ארגון פשע, שהתמקד בזנות וסחר בנשים במסווה של ארגוני צדקה וחסד בבואנוס איירס, והורכב ברובו ממהגרים יוצאי מזרח אירופה) שילמו לגבר שפיתה אותה, התחתן איתה, ואז החל להתעלל בה והכריח אותה לשוב לזנות.
ליברמן פנתה אז, תוך סיכון חייה לחוליו אלסוגאראיי , שחקר את הארגון במטרה להפילו. באותה התקופה לא היו כל הוכחות לפעילות הלא חוקית של הארגון, בין היתר עקב קשרים הדוקים של ראשי צבי מגדל עם הצמרת הפוליטית- כולל המשטרתית בעיר. הפרשייה טלטלה את החברה בארגנטינה והביאה למאסר של 108 מראשי האירגון. חלקם נאסרו וחלקם גורשו לאורוגוואי.
עדותה המפורטת של ליברמן היוותה את בסיס החקירה, אולם היא לא זכתה להנות מהפיצויים שנפסקו לה, ונפטרה בשנת 1935, בגיל 35.
היא ראויה להיות מונצחת גם עקב אומץ ליבה ופעולותה המרשימה למען נשים, וגם כסמל לחוזקה של הרוח האנושית והנשית, והמאבק למען עשיית צדק ונגד שחיתות שלטונית וניצול החלש.

מנן אספאו (1889-1962)

קיסרית אתיופיה.מנאן אספאו
מנן אספאו נולדה למשפחה מיוחסת מאוד באתיופיה, אשר שורשיה משוייכים לשושלת הסולומונית המלכותית. בהיותה בת 22, נישאה מנן בהסכמה הדדית לטפרי מקונן – בן אצולה צעיר, לימים הקיסר היילה סלאסי ומשיחה של דת הראסטפארי הידועה. מנן שימשה כיועצת הקרובה ביותר לקיסר, ומאחורי הקלעים הייתה מעורבת בכל היבטי המלוכה. הקיסר ראה באשתו האהובה כנאמנה ביותר, וסמך עליה ועל עצותיה הרבות.

במקביל לתפקידיה הטקסיים המחייבים, מנן פעלה רבות – ורתמה את הקיסרות כולה – לקידום מעמד האישה באתיופיה, תוך דגש רב על הקמת מוסדות חינוך ורווחה. מנן ייסדה את בית הספר הראשון לבנות במדינה, והייתה מעורבת בניהולו. בעידודה הנלהב של הקיסרית, נערות מכל רחבי המדינה באו במיוחד לבית הספר, וזכו לחינוך מעולה לצד תמיכה כלכלית. מנן לקחה חלק פעיל בחיי היומיום בבית הספר על ידי השתתפות בטקסי הסיום השונים ומתן תמיכה כלכלית רחבה לתמיכה בעניים, חולים ונכים אשר באו בשערי המוסד. בנוסף, מנן שימשה כפטרונית של הצלב האדום במדינה, וייסדה את ארגון הצדקה של הנשים האתיופיות אשר תמך וסייע לנשים מאוכלוסיות חלשות במדינה. כמו כן, מנן הייתה ידועה באדיקותה הדתית לכנסייה האתיופית האורתודוקסית. היא עמדה בראש ארגון "אגודת ירושלים" אשר אירגן מסעות צליינות לארץ הקודש, ואף סייעה במימון מסעות אלו לנזקקים. מנן בנתה ושיפצה כנסיות רבות ברחבי המדינה, אך גם בארץ הקודש. בנוסף, היא תרמה כספים רבים – לעיתים גם מהונה האישי – לסיוע באחזקת ושימור מבני הקיסרות בירושלים.

ב-1933 הגיעה הקיסרית לביקור מלכותי ורשמי בארץ ישראל בליווי אחת מבנותיה. היא התקבלה בכבוד רב על ידי בכירי המנדט, אך גם על ידי נציגי היישוב היהודי והערבי בארץ. במשך מס' שבועות טיילה מנן בירושלים, תל אביב ובית לחם תוך שהיא זוכה לקבלות פנים מלכותיות בכל מקום אליו הגיעה. מנן נפגשה עם ראשי הערים, קציני ושוטרי המנדט ואף עם הנציב הבריטי העליון. בנוסף, נפגשה עם נציגי הדתות השונות בארץ, והבטיחה להמשיך ולתמוך במבנים השונים שבבעלות הקיסרות ואחזקתם. מספר שנים לאחר מכן, כאשר הוכרחה משפחת המלוכה לצאת לגלות בעקבות הכיבוש האיטלקי, זכרו נציגי הדתות השונות את הסיוע האדיב, ואירחו למספר חודשים את הזוג למקלט מדיני. לאחר שובם לכס המלכות, המשיכה מנן את תמיכתה האדיבה. ב-1962 נפטרה מנן ונקברה בכנסייה המרכזית באדיס אבבה, עיר הבירה.

מומלץ להציע לרחוב בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים בה טיילה, התגוררה לזמן קצר וסייעה לשיפוץ מבנים רבים בעיר.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

**התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

 

יעל פוזנר (1910-1990)

יעל פוזנרהייתה אשת חינוך ששימשה יו"ר הנהלת החברה למתנ"סים, שזכתה בפרס החינוך של עיריית תל אביב לשנת תשמ"ד 1984, וגם זוכת פרס מטעם המועצה לארץ ישראל יפה.
היא נולדה וגדלה בגרמניה, כבת למשפחה עשירה שהיו בה תעשיינים, אביה היה עורך דין.
בראשית שנות ה-30 קיבלה דוקטורט בפיזיקה. בתקופה לימודיה הכירה את בעלה, והם התחתנו.
לאחר עליית היטלר לשלטון, היא היגרה יחד עם בעלה לשוודיה, שם הקימו בני הזוג מוסד לילדים עולים, שגילם היה צעיר כדי להיות חלק מעליית הנוער.
בשנת 1937, עלה בעלה לארץ ישראל, ושנה לאחריו עלתה יעל, עם ילדיה שהיו ילדים קטנים.
בשנת 1938, לימדה מתמטיקה בבית הספר התיכון האורתודוקסי ע"ש אוולינה דה רוטשילד, מספר שנים לאחר מכן, הנרייטה סאלד הציעה לה לעבוד בעליית הנוער. תקופת עבודתה שם נמשכה 12 שנים, בתפקידים שונים.
בשנת 1952 פנה אליה ראובן שילוח, שהיה ראש המוסד, וגייס אותה לעבודה שבמהלכה עסקה בהצלת יהודי איראן. לאחר תפקידה זה נשארה במוסד, ותפקידה היה לבנות סיפורי כיסוי עבור שליחים שיצאו למשימות באירופה, ובין היתר עבדה עם יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל. היא עבדה עם סוכנים שביצעו מעקב אחרי נאצים, וסוכנים שעסקו בטירפוד פעילות המדענים הגרמניים שהייתה אז במצרים.
תפקידה היה להכין לסוכנים תעודות מזוייפות, וביוגרפיה מזוייפת שעזרה להם להיקלט בארצות שאליהם נשלחו. תרומתה בתפקיד זה היה במבצע חטיפת אדולף אייכמן למשפט בארץ.
לאחר מכן, בין השנים 1965-1977 עבדה במשרד החינוך; בתחילת הקריירה כמנהלת אגף בינוי, ובשלב מאוחר יותר עסקה בהקמת מבני חינוך ובתי ספר רבים. בשנותיה במשרד החינוך, עבדה עם חמישה שרי חינוך במדינת ישראל.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%99%D7%A2%D7%9C_%D7%A4%D7%95%…
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
קרדיט תמונה:
מתוך אתר בית הספר הר גילון ע"ש ד"ר יעל פוזנר.

ג'ואן ירון (1935- 2016)

גואן ירוןאקטיביסטית פמיניסטית, ממקימות מרכז אירגוני הסיוע.
נולדה בניו יורק למשפחה יהודית מבוססת בעלת מודעות פוליטית ופרוטו-פמיניסטית. ירון עודדה מגיל צעיר להשיג השכלה גבוהה ולמצות את עצמה באפיק קרייריסטי ולימודי, בניגוד לדעה הרווחת באותן השנים. היא צרכה הגות פמיניסטית מגיל צעיר והושפעה מסימון דה בובואר ו-וירג'ינה וולף. בצעירותה חוותה אפלייה כפולה- גם עקב נשיותה וגם עקב יהדותה. לדבריה "האנטי יהודי הרגיז אותי יותר מהאנטי נשי, שנראה לי כמעט בסדר. עד כדי כך הפנמנו את זה שזו נראתה לנו דרכו של עולם".
במהלך לימודיה לתואר שני בקולומביה היא פגשה בסטודנט ישראלי, ועלתה בעקבותיו לארץ בשנת 1962.
המעבר לישראל חידד את תפיסתה הפמיניסטית סוציאליסטית, בעיקר דרך המפגש עם רשת מעונות היום והזכויות הסוציאליות לנשים ואמהות צעירות, שלא היו חלק מרשת התמיכה בארה"ב. מפגשה עם רשויות הסיוע לאמהות צעירות השתלבו עם ההשפעה של ספרה של בטי פרידן "המסתורין הנשי" שיצא בואותה תקופה, וחידדה את תפיסותיה הפמיניסטית ואת הרקע התיאורטי לאקטיביזם שלה.
ב 1972, בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון, הגיעה למפגש אקטיביסטיות פמיניסטיות, ומצאה לראשונה כר לעבודה משותפת ועשייה פמיניסטית בארץ. מתוך פגישה זו הוקמה באותה שנה התנועה הפמיניסטית בישראל, כאשר ירון הובילה את העשייה בתל אביב, דרך פגישות להעלאת מודעות והרצאות לגבי הקמת עסקים קטנים.
בשלהי שנות השבעים חיפשה ירון דרך להרחיב את פעילותה הפמיניסטית, דרך עשייה קהילתית וסיוע לזולת. באותן שנים החלו לפעול המקלטים הראשונים לנשים מוכות ביוזמתה של רות רזניק. יחד הן הקימו את מרכז אירגוני הסיוע, בין היתר דרך חיבור לאירגונים דומים בארה"ב, ולמידה מניסיונם.
פעילות המרכזים מתמקדת בהענקת סיוע נפשי וליווי לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, וכן בנושאי חינוך, הסברה וחיזוק הקשר עם הקהילה.
במקביל, פועלים המרכזים לשינוי חברתי, למען השגת זכויות ושיפור השירותים הניתנים לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ולהפחתת שיעור התופעה בחברה הישראלית. פעילות המרכזים כוללת קידום יוזמות חקיקה, העלאת מודעות לנושא באמצעות אמצעי התקשורת, קיום ימי עיון ופעילויות חינוכיות, פרסום הדו"ח השנתי של מרכזי הסיוע, וייצוג בוועדות פרלמנטריות ובוועדה המייעצת של הרשות לקידום מעמד האישה בישראל.
המרכזים השיגו הישגים רבים בתחומי החקיקה, שיפור השירותים הניתנים לנפגעות ולנפגעים ובהגברת המודעות לגורמים ולמניעה של תקיפה מינית.

התמונה באדיבות מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ת"א
רות רזניק

יהודית נסיהו (1924-2003)

יהודית נסיהוהייתה סוכנת המוסד שנטלה חלק במבצע הבאת אייכמן לארץ, ובאיתור הילד יוסל'ה שוחמכר.
יהודית נולדה בהולנד, למשפחה יהודית ציונית דתית, ובגיל שלוש עשרה עזבה את הולנד לבלגיה יחד עם משפחתה. בבלגיה עסק אביה של יהודית בחלוקת רישיונות עליה לארץ ישראל ובקניית נשק להגנה. בנוסף לכך שימש גם כנשיא הקק"ל.
בשנת 1940 עלו יהודית ומשפחתה לארץ ישראל,  אשר קבעה את מושבה בתל אביב, ושם יהודית הייתה פעילה בתנועת "בני עקיבא". לאחר סיום לימודיה בבית הספר, למדה היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל ללימודים התגייסה לצבא ובהיותה בצבא פרצה מלחמת העצמאות. היא עשתה הפסקה כדי להתגייס לצה"ל, השתתפה במלחמת העצמאות, ולאחר שיחרורה, חזרה ללימודיה.
בשנת 1956, הצטרפה ליחידה מיוחדת שנקראה "המסגרת" של הסוכנות היהודית, שעסקה בהעלאתם של יהודי מרוקו ארצה. במסגרת פעילותה ביחידה שהתה שנתיים בקזבלנקה כשסיפור הכיסוי לפעילותה היה הולנדית עשירה שבאה מאינדונזיה.
לאחר מספר שנים, עזבה את הסוכנות היהודית והצטרפה למוסד, ובמסגרת פעילותה שם הישתתפה במבצעים רבים שנערכו ברחבי העולם.
בשנת 1960 לקחה חלק במבצע הבאתו של אדולף אייכמן למשפט בארץ. היא הגיעה לארגנטינה מיד עם תפיסתו של אייכמן, ודאגה לתחזוקת הדירות שבהן שהו אייכמן ופעילי המוסד שתפסו אותו.
כאישה שומרת מצוות, פעילותה של נסיהו הייתה מלווה באתגר, ובמיוחד כשפעלה במסווה.
בשנת 1962, השתתפה במבצע למציאת הילד יוסל'ה שוחמכר. במסגרת חלקה במבצע היא נשלחה ללונדון כדי לאתר את הילד, אך מאמציה לא עלו יפה.
לאחר מכן עברה לתפקיד ראשת מחלקת כח האדם של המוסד, במסגרת תפקידה זה טיפלה בעצורי פרשת לילהאמר בנורווגיה. 
בשנת 1976 פרשה מהמוסד.


אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D…
קרדיט תמונה: צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של הערוץ הראשון