מרים בת אברהם (לויטין) (1908-1998)

24131015_1572056389549892_360804647933211186_nחקלאית וזמרת.

מרים בת אברהם נולדה בתימן, ולאחר שהתייתמה מהוריה בגיל צעיר, עלתה עם משפחת דודה ב-1912 לארץ ישראל. המשפחה התיישבה ברחובות, וחיה בעוני רב. מרים לא זכתה להשכלה מסודרת, ועם הזמן נשלחה לבית יתומות בירושלים, שם גדלה והתחנכה. בהיותה בת 14, פגשה בה מניה שוחט, דמות בולטת באותם ימים, ונקשרה אל מרים עד מאוד. היא פרשה עליה את חסותה, ומרים עברה לקיבוץ כפר גלעדי יחד עם מניה, שם למדה בבית הספר החקלאי לבנות בניהולה של חנה מייזל.

מרים התאהבה ברעיון הקיבוץ, ובעיקר בעבודת החקלאות. היא עבדה בגן הירק המקומי, ועסקה בגידול ירקות לזרעים. במסגרת עבודתה, הגיעה מרים להישגים רבים בתחום, אשר הובילו לזכייתה בפרסים רשמיים על כך: פרס העבודה הממלכתי, פרס מטעם חברת הזרע ועוד. במהלך עבודתה, נהגה מרים לשיר, וכל באי גן הירק זכו לשמוע את קולה הנאווה. למרות הפצרות רבות ונשנות מצד חבריה לפתח את קריירת השירה שלה, מרים סירבה והעדיפה להמשיך לעסוק בחקלאות. אולם היא לא רצתה לוותר על אהבתה לשירה באופן מלא – מרים נהגה להופיע במסגרות השונות בקיבוץ, בעיקר בעת ביקור אורחים נכבדים, טקסים רשמיים ואף בערבי שירה מקומיים. מרים שימשה כסולנית, וקולה הערב כבש יוצרים מפורסמים באותה תקופה, אשר ביקשו להיפגש עם ולהעביר לה את יצירותיהם. במשך השנים, שרה מרים מגוון רחב של שירים, ובעיקר שירי ילדים ושירי ארץ ישראל קלאסיים.

מומלץ להציע את שמה של מרים בת אברהם לרחוב בכל עיר, ובייחוד ראש העין הממותגת כעיר המוזיקה.
עיריית ראש העין

**התמונה לקוחה מאתר חלון אחורי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן. צילום מקור: גדעון גלעדי**

מודעות פרסומת

סופיה קרפ (1854-1904)

23905240_1570257033063161_4483835510179648800_nהשחקנית הראשונה של תיאטרון היידיש, מייסדת תיאטרון הגרנד וזמרת אלט סופרן.

סופיה קרפ היה שם הבמה של שרה סגל.
היא החלה את חייה כתופרת יהודיה ברומניה, אך כאשר להקת השחקנים של אברהם גולדפדן הגיעה לעיירתה גאלאץ ב-1876, היא החליטה להצטרף אליהם. הלהקה היתה להקת השחקנים המודרנית המקצועית הראשונה ביידיש וסופיה היתה אז רק בת 16.

לאורך ההיסטוריה נשים הורחקו מעולם המשחק, כך גם היה בתיאטרון היידיש היהודי. להקתו של גולדפדן היתה מורכבת משלושה גברים ששיחקו גם את התפקידים הנשיים. כך שכאשר סופיה שיחקה לראשונה את תפקיד הנכדה בהצגה די באבע מיטן אייניקל (הסבתא עם הנכד), היא הפכה לשחקנית הראשונה בתיאטרון המקצועי.

עם השנים סופיה הפכה לשחקנית ופרימה דונה מוכרת ואהובה, היא היתה חלק מעולם התיאטרון כל חייה. הופיעה עם הלהקה בבוקרשט, אודסה, האימפריה הרוסית, כמו גם בגליציה ובערים שונות בגרמניה וברומניה.
התפקידים הזכורים ביותר שלה היו: יהודית במחזה אוריאל אקוסטה ובנווליו (שהינו תפקיד גברי) ברומיאו ויוליה של שייקספיר. גם התיאטרון גדל והצליח.
ב-1882 היא עזבה לניו יורק והופיעה באופרה הרומנית ובתיאטרון האוריינטלי. ב-1902 לאחר שהתבססה, היא הקימה בשיתוף עם השחקן יעקב פישל והמחזאי יוסף לטינר את תיאטרון הגרנד בניו יורק, התיאטרון הראשון שיועד רק להצגות ביידיש. אך בתיאטרון היו גם ויכוחים על הוצאות כספיות וליהוק, כך שלאחר שנתיים כל מרצה וכספה של סופיה הושקעו בלפתוח תיאטרון חדש משלה, היא רצתה בית שבו כישוריה וניהולה לא ידוכאו.

היא לא זכתה לכך. בגיל 41 היא נפטרה מדלקת ריאות. ביום הלווייתה אלפים הלכו ברחובות והתקבצו ליד התיאטראות בהם שיחקה, כדי לתת לה כבוד אחרון.
על קברה נכתב:
"פה נטמנה אשה בת בינה
בנעם זמרתה לבבות הרנינה
בקסם שפתיה לקחה נפשות
לבכי וצחוק עוררה הרגשות
עתה בקבר תשכון הדרך
הלך פה תעבור, אמור שלום לעפרך".

הערים שבהן ראוי שיהיה רחוב על שמה, הן ערים ששמות להן לדגל את חשיבות התיאטרון לחברה כמו תל אביב (שם גם הופיע תיאטרון גולדפדן וקיים עד היום תיאטרון היידיש בישראל), ירושלים, עכו, באר שבע וחיפה.
עיריית תל-אביב-יפו Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי עיריית עכו תיאטרון היידיש יידישפיל תיאטרון היידישYiddishpiel Theater תיאטרון יידישפיל

אסתר שימקין (1874-1949)

23843503_1566848133404051_4215702125438461562_n

היתה הרופאה העברית הראשונה בחיפה, ואחותו הקטנה של אחד העם.
אסתר נולדה בכפר הופטשיצא, שהיה בבעלות אביה, שטח הכפר נמצא היום בדרום מערב רוסיה, באוקראינה.
בשנת 1905 קיבלה דוקטורט במונפלייה שבצרפת, אך בצרפת לא היה לה רשיון לעסוק ברפואה, מה שגרם לה לעסוק במתן מסאז' רפואי, בהמשך היגרה לארצות הברית, והמשיכה שם את העיסוק במסאז' הרפואי.
בשנת 1908, עלתה לארץ ישראל, ונישאה לבעלה שהיה מהנדס ומודד, בני הזוג החליטו להתיישב בחיפה, אסתר היתה לרופאה העברייה הראשונה בעיר, התמחותה הייתה בתחומים של רפואה כללית ופנימית, אך לצד תחומים אלה עסקה גם ברופאה מעבדתית.
במרץ 1920, עברו בני הזוג לגור בירושלים, בעקבות העובדה שאסתר התקבלה לעבודה בקבוצת עזרה מדעית ציונית שבאה מאמריקה, אך מהר מאד חזרו בני הזוג לחיפה כי אסתר התקבלה לניהול המעבדה בבית החולים הדסה שנפתח בעיר בשנת 1922, בסמוך לבית בני הזוג.
בשנת 1924, בזמן חופשת מחלה, נפטר בעלה, והיא נישאה בשנית למייסד בית החולים, שגר בביתה.
בשנת 1931, עבר בית החולים הדסה לרשות ועד הקהילה היהודית בחיפה, והמעבדה שהייתה בו נסגרה, בתגובה לסגירת המעבדה בבית החולים, ד"ר שימקין העבירה את המעבדה לביתה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית חיפה

למידע נוסף
קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

עליזה ורדי (1935-2014)

23794954_1566832733405591_2595491551817434327_nהיתה גנטיקאית ישראלית שתחום התמחותה היה תחום ההדרים, פועלה התמקד בפיתוחם של 14 זני הדרים, שפיתחה יחד עם צוותה.
הייתה יקירת ענף ההדרים, וזוכת פרס אות קנט לשנת 2011.
עליזה נולדה בארץ ישראל המנדטורית, סיימה את לימודיה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, לאחר שירותה הצבאי, למדה לימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, והמשיכה את לימודיה במוסד זה כתלמידת מחקר שבחוג לגנטיקה.
בשנת 1970, קיבלה תואר ד"ר בנושא החיטה.
יצאה לשנת חופשה שבמהלכה עשתה פוסט דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג', ולאחר תקופה זו הייתה אסיסטנטית במשך שנתיים אצל מעבדתו של פרופסור יחיאל זוהר.
בשנת 1972, הצטרפה למכון וולקני, כחוקרת במכון המטעים, החל מקיץ 1973, הובילה פרוייקט שנועד להשבחת הדרים, שנועד לתת תשובה לחוסר הריווחיות של ענף הפרדסנות בישראל.
במהלך שנות ה-80' פותחו זנים חדש של הדרים, והחשוב שבהם היה זן הקלמנטינות "אור".
בשנת 1998 מונתה לתפקיד מנהלת המחלקה להשבחה וגנטיקה מולקולארית של עצי פרי, בשנת 2001 פרשה לגימלאות, אך למרות פרישתה המשיכה להיות בקשר עם המחלקה, וליוותה אותה.
לאחר פטירתה, חבריה פיתחו זן של הדרים דמוי אשכוליות הנקרא "עליזה", לזיכרה.
למידע נוסף

אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון
Volcani Center – ARO
קרדיט תמונה: התמונה מתוך הספד שספדו לה חבריה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

רמה סמסונוב (1921-2012)

23754677_1564021687020029_826929290143457578_nזמרת, מורה לפיתוח קול, שחקנית וסופרת.

רמה נולדה בירושלים, גדלה בחדרה, משפחתה היתה ממייסדי העיר והיא היתה חברה בפלמ"ח.
לרמה היה קול של זמרת מצו סופרן, אבל בתחילה היא לא חשבה על עצמה כזמרת, אלא כמורה. היא למדה הוראה בסמינר המורים ע"ש דוד ילין בבית הכרם. לאחר מכן, התקבלה ולמדה מוסיקה בג'וליארד בניו יורק. כמו כן, למדה זמרה באקדמיה למוזיקה בי-ם אצל רוזה פאול.

כל חייה שזורים באהבת ההוראה ואהבת היצירה. עם שובה מניו יורק הוגדרה על ידי המבקר משה גורלי כ-"כוח צעיר ובעל עתיד" והיא אכן פעלה לאורך השנים: הופיעה, כתבה והקימה. ב1957 זכתה במדליית זהב בפסטיבל הנוער הדמוקרטי במוסקבה, ב1960 הופיעה בפסטיבל הזמר הראשון וזכתה במקום השני עם השיר "העלמה" יחד עם גדעון זינגר, ב1965 יסדה עם המנצח גארי ברתיני את התזמורת הקאמרית שנקראה דאז "האנסמבל". התזמורת היתה הראשונה מסוגה בארץ מכיוון ששילבה יצירות עם סולנים, שרמה היתה מהראשיים שבהם.
בין המופעים הזכורים שלה היה מופע שירי לאדינו עם יוסי בנאי ויהורם גאון (שהיה תלמידה) ומופע משיריו של המחזאי ברטולד ברכט בתיאטרון הזוית, היא גם הופיעה תקופה ארוכה עם האופרה הישראלית.
רמה כתבה גם שירים לאחרים, שהמוכר שבהם הוא "טוליק" הנכתב על הקצין תובל גבירצמן ז"ל ובוצע ע"י אושיק לוי.

בשנות ה-50 של חייה היא התחילה ללמד בבית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" אשר ברמת גן, שם היא העמידה דורות של שחקנים, זמרים ומוזיקאים במשך 35 שנה. במהלך תקופה זו היא לימדה גם באקדמיה למוסיקה על שם רובין בירושלים והוציאה שני ספרי ילדים: "לא הספיקה לי היד" ו "השן הראשונה".
בשנת 2000 זכתה בתואר של יקירת העיר תל אביב.
עד היום מוענקת מלגה בבית צבי על שמה על ידי הבמאי אלון אופיר, שגם הוא היה תלמיד שלה.

ערים שבהן אפשר וראוי שיהיה רחוב על שמה: חדרה בה גדלה (קיים רחוב על שם משפחתה כמייסדים, אך לא על שמה) או רמת גן, תל אביב וירושלים בהן פעלה, עבדה, יצרה ותרמה כל חייה.
עיריית חדרה עיריית רמת גן עיריית תל-אביב-יפו Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים יהורם גאון – Yehoram Gaon Beit Zvi האופרה הישראלית Jerusalem Academy of Music and Dance

אסמהאן (1912-1944)

23722699_1564236853665179_1150683159559463660_nזמרת ושחקנית ממוצא דרוזי.

אמאל אל-אטרש נולדה למשפחה דרוזית מיוחסת, אשר עקב חילוקי דעות עם השלטונות העותוניים התיישבה בלבנון – אולם לא לאורך זמן. לקראת המרד הדרוזי שהחל להתארגן כנגד השלטון, החליטה אם המשפחה – עליאא' – לברוח יחד עם ילדיה למצרים. עליאא', אשר הייתה ידועה בקולה היפה, החלה לשיר באירועים משפחתיים וקהילתיים על מנת לפרנס את משפחתה. אמאל נהגה להתלוות לאמה בזמן הופעותיה, ואף היא החלה לשיר בביתה ובבית הספר, כאשר היא מפליאה בביצועים לקלאסיקות הערביות הגדולות. באחד מהערבים שרה אמאל בחדרה, כאשר המלחין המצרי הידוע, דאוד חוסני, אשר הגיע לבקר את אחיה, פריד, קרא לה והחמיא לה על שירתה. חוסני התפעל משירתה המיוחדת, ונתן לה את כינויה אסמהאן, אשר עתיד להישאר איתה לאורך כל הקריירה שלה. אסמהאן החלה להופיע עם אחיה פריד, זמר ומלחין ידוע באותה תקופה, ובתוך זמן קצר זכתה להצלחה רבה בעולם הערבי כולו. אסמהאן הקליטה שירים רבים, אשר הפכו לקלאסיקות ערביות גדולות, ושימשו כפסקולים של הסרטים הגדולים ביותר באותה תקופה. בנוסף, החלה אסמהאן לשחק, וסרטה הראשון, לצד אחיה פריד, זכה לתהודה רבה, ושיריהם המשותפים הפכו ללהיטים מוכרים בכל בית. לרוע המזל, בעת צילומי סרטה השני נהרגה אסמהאן בתאונת דרכים מסתורית, אשר נקשרה, בין השאר, לפעילות הפוליטית, לרומנים השונים בחייה ואף לבית המלוכה המצרי.

אולם למרות הקריירה הקצרה, שמה של אסמהאן מוכר היום בכל רחבי העולם הערבי. אסמהאן נחשבת לאחת מהדיוות של העולם הערבי, לצד אום כולתום, פיירוז, סבאח ועוד, ושיריה הפכו ללהיטים כמעט מיד עם צאתם ומושמעים עד היום הזה. בשיריה השתמשה אסמהאן במוזיקה הערבית הקלאסית, אולם לא פעם שילבה השפעות מערביות כאופרה, וטנגו. טובי המלחינים והמשוררים באותה תקופה פנו אל אסמהאן ומנהליה על מנת לכתוב לה שירים, וחלקים מהם הפכו לחלק ממורשת השירים בתרבות העממית והדתית. בנוסף, דמותה הצבעונית של אסמהאן נחשבה לפורצת דרך באותה תקופה – היא לא התנצלה על בחירותיה האישיות, על הרומנים השונים אותם ניהלה ועל לבושה והתנהגותה. עד היום, כ70 שנה לאחר מותה, זוכה אסמהאן להערצה אדירה בקרב העולם הערבי כולו.

מומלץ להציע את שמה של אסמהאן לרחוב בכל עיר, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה ערבית כיפו, ודרוזית כמועצה המקומית חורפיש.

למידע נוסף
**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

אביבה רבינוביץ (1927-2007)

23754981_1561060833982781_6372515727553121473_nנולדה בקיבוץ תל יוסף, ובהמשך חייה התגוררה בירושלים, וכפר ורבורג, שם היה למשפחתה משק, את לימודיה עשתה בבאר טוביה.
כשהייתה בת 16, קיבלה החלטה להתנדב לפלמ"ח, שם הייתה אלחוטאית ומזכירה, בעקבות אירועים מסויימים, הורחקה מהאירגון, ולקראת כ"ט בנובמבר כשביקשה לחזור, נמסר לה שפלוגתה הועברה לגבעתי, ואינה משתפת נשים בלחימה במתכונתה החדשה.
כשכתבה את ספר הגדוד הרביעי של פלמ"ח הראל, כתבה שלא רצתה להיות מזכירה.
היא חזרה למשק, אך כשאירעה פלישת צבאות ערב, עברה לקיבוץ קריית ענבים, שם מוקם הגדוד הרביעי, יחד עם חברתה, הייתה שותפה לקרב על הרדאר, ונפצעה בו.
בתפקידה כסיירת, לקחה חלק בכל קרבות הגדוד, ולאחר המלחמה, הצטרפה עם קבוצת לוחמי פלמ"ח לקיבוץ כברי, בקיבוץ שימשה אביבה כמורה ומחנכת, בהתחלה במעברת עולים, ולאחר מכן בקיבוץ עצמו.
בשלב זה לה ולבעלה היו שני ילדים.
בשנות ה-70', הצטרפה לרשות שמורות הטבע, ובמקביל, עשתה דוקטורט בנושא יחסי הגומלין שבין המסלע והקרקע לצמחים.
תפקידה ברשות היה מנהלת חטיבת המדע, ובתפקיד זה קידמה שמירת טבע בשמורות הארץ השונות.
תפקידה הנוסף היה לדאוג לשיקום הנוף בתקופת הקמת וסלילת כביש 6.
בשנת 2001, עזרה בשיכנוע בג"ץ בצורך לכפות פיקוח על מפעלי קק"ל, שלשיטתה גרמו נזק סביבתי.
בשנת 1997, קיבלה את פרס האו"ם לאיכות הסביבה.
למידע נוסף

קרדיט תמונה: אתר עיתון הארץ, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים