פרופ' עידית דורון (1951-2019)

כלת פרס ישראל בתחום חקר הבלשנות העברית והכללית.

עידית נולדה בירושלים בבית בו דיברו עברית, לדינו ויידיש. אמה רחל נולדה בארץ, ואילו אביה עלה לישראל בילדותו מגליפולי שבטורקיה, לאחר שמשפחתו גורשה עם הקהילה היהודית. במסגרת עבודתם של הוריה בשירות החוץ של ישראל התגוררה המשפחה במרוקו ובצרפת. בתקופה זו למדה ספרדית וצרפתית. "שם החלה האהבה שלי לשפות", העידה. בהמשך למדה עידית גם אנגלית, גרמנית, פורטוגזית, ערבית, ארמית, אכדית ומלאיאלאם (שפתם של יהודי קוצ'ין).

עידית למדה תואר ראשון ושני במתמטיקה באוניברסיטה העברית. בעקבות קורס שעסק בקשר בין שפות טבעיות (של בני אדם) לשפות המחשב, החליטה לפנות ללימודי בלשנות. "הוקסמתי מהפרדוקס", סיפרה, "שאותה שפה אנושית, שמאפשרת לי לומר כל דבר שעולה בדעתי ולבטא חידושים ורעיונות אינסופיים, שאינם כפופים לידע קודם, היא למעשה תוצר של מערכת חוקים סופית, סגורה ובעלת כללים מאוד חמורים".

היא למדה את תואר הדוקטורט באוניברסיטת טקסס באוסטין והתמחתה בפן המתמטי של חקר הבלשנות. בשנת 1987, לאחר סיום פוסט דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, חזרה לארץ והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. בהמשך מונתה לפרופסור חבר ופרופסור מן המניין. היא היתה ממקימי המרכז לשפה, לוגיקה וקוגניציה, ועמדה בראש התוכנית ללימודי קוגניציה והחוג לאנגלית.

אהבתה של עידית לשפה העברית הביאה אותה לייסד ולהוביל שתי קבוצות מחקר אשר עסקו בהתהוות העברית החדשה. במחקרים אלו שילבה בין אהבתה לשפה להכשרה המתמטית שלה. אחד הפרוייקטים עסק בתחיית השפה העברית במאה ה-19. היא טענה כי אמנם אליעזר בן יהודה היה סמל המהפכה, אך מי שביצע אותה בפועל היה הציבור הרחב.

בשנת תשע"ו הוענק לעידית פרס ישראל בחקר הבלשנות. בנימוקי הפרס נכתב: "פרופ' עידית דורון היא חוקרת פורצת דרך, העומדת בחוד החנית של מחקר הבלשנות בארץ ובעולם, הן בחקר הבלשנות התאורטית הפורמלית הן בחקר השפות השמיות, ובכללן חקר העברית לדורותיה. פרופ' דורון היא מחלוצות הבלשנות התאורטית בישראל. למחקרה ולפועלה תרומה מכרעת לביסוס מחקר הבלשנות התאורטית באקדמיה הישראלית ולמיצובה של ישראל כמרכז עולמי חשוב בתחום זה".

בשנת 2019 נפטרה פרופ' עידית דורון ממחלת הסרטן, והותירה אחריה את בנה יוני.

התמונה מתוך אתר פרסי ישראל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

פנינה קליין (1945-2014)

פרופסור לפסיכולוגיה וכלת פרס ישראל לחקר החינוך.

פנינה נולדה בעיר טרנוב שבפולין עם תום מלחמת העולם השניה. הוריה, דב ורחל, היו ניצולי שואה. המשפחה עלתה לארץ באוניית המעפילים "נגבה" והתגוררה בתל אביב. היא למדה פסיכולוגיה וביולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ובמהלך לימודי התואר השני עבדה בשירות הפסיכולוגי החינוכי עם ילדים בסיכון משכונת התקווה. בתקופה זו החלה להתעניין בפיתוח תוכניות להתערבות מוקדמת עבור אוכלוסיות אלו.

לאחר השלמת הדוקטורט שלה בארצות הברית, החלה ללמד ולחקור בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן כפרופסורית מן המניין. היא שימשה כראש התוכנית ללימודי התפתחות הילד והקימה את מרכז "בייקר" לחקר שיטות חינוך וטיפול בילדים בעלי צרכים מיוחדים בבר אילן.

מחקריה של קליין, אשר זכו להערכה בינלאומית, עסקו בחקר החינוך לגיל הרך. היא פיתחה מודלים ושיטות הערכה ליחסי גומלין בין פעוטים למבוגרים, בפרט בקשר שבין אנשי הוראה לתלמידים וכן הקשר שבין הורים לילדיהם.

השיטה הייחודית שפיתחה למדידה כמותית של איכות הקשר הרגשי בין הילד למטפליו, וכן הגישה שפיתחה להתערבות חינוכית המשלימה את החסכים של הילד, הן אבני יסוד בטיפול בתחום החינוך בישראל וברחבי העולם.

"החלום שלי", אמרה, "הוא לראות את כל הפעוטות והתינוקות בישראל מקבלים את 'התפריט המנטלי' המלא שהם זקוקים לו, לראות את כל הילדים משתלבים במסגרות המתאימות להם, וגדלים לממש את הפוטנציאל הגלום בהם לטובתם ולטובת החברה שהם חיים בה".

קליין נמנתה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, שנחגג בסימן ילדי ישראל. כמו כן, בשנת 2011 הוכרזה כזוכת פרס ישראל לחקר החינוך. בנוסף, היתה חברה בוועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011.

בגבעת שמואל, עיר מגוריה, קראו רחוב על שמה.

סיידי אמריקאן (1862-1944)

ממקימות תנועת הנשים היהודית בארצות הברית ופעילה חברתית, עמדה בראש המאבק נגד סחר בנשים. 

סיידי אמריקאן נולדה בשיקגו. אימה הגיעה מניו-יורק ואביה, אשר היגר לארצות הברית מגרמניה, היה מראשוני המתיישבים בשיקגו. משפחתה היתה חברה בקהילה הרפורמית בעיר, וסיידי גדלה באווירה של עזרה לזולת, מחוייבות קהילתית וסיוע לנזקקים. לאחר סיום לימודיה בתיכון בחרה סיידי להתמחות בעבודה סוציאלית בארגוני רווחה בשיקגו. בשנים אלו היתה פעילה ביותר ממאה ארגוני רווחה אשר עסקו בסיוע לנזקקים, סיוע לעיוורים, סיוע למהגרים יהודיים ושילובם בקהילה, חינוך ציבורי ועוד.

בשנת 1893 הוקמה בשיקגו "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". כינוסה הראשון של המועצה התרחש כתגובה לנסיונם של גברים יהודים למנוע מנשים לקחת חלק בוועידה דתית. סיידי אמריקאן נאמה וקראה לנשים להתאגד יחד לאירגון כלל ארצי, אשר יאפשר לכל אישה להישמע ויגביר את כוחן הפוליטי של נשים יהודיות בקהילות היהודיות ובחברה האמריקאית בכלל. נאומה של אמריקאן זכה לתמיכה נלהבת, והיא מונתה למזכירת המועצה.

לאחר מות אביה בשנת 1900 עברה סיידי להתגורר בניו-יורק ביחד עם אמה. היא מונתה לנשיאת הסניף המקומי של "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". בתקופה זו התרחש גל הגירה גדול ממזרח אירופה לארצות הברית, ואמריקאן מיקדה את עיקר הפעילות של הסניף הניו-יורקי בסיוע למהגרים.

אמריקאן קידמה סיוע לנערות בסיכון. נשות הסניף הניו-יורקי של המועצה שכרו בית בשכונת עוני בניו-יורק, אשר תפקידו היה לתת מענה לנערות בסיכון, לדאוג לרווחתן ולספק הכשרה מקצועית. כמו כן, יזמה אמריקאן פרוייקטים נוספים לסיוע לנערות ונשים בסיכון, ביניהם הקמת מקלט לאימהות חד הוריות, ליווי נערות שיצאו ממוסדות שיקום ועוד.

בשנת 1905 קודמה סיידי אמריקאן למנכ"לית "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". היא הפכה את המאבק בסחר בנשים לנושא מרכזי של המועצה, ופעלה לאיתור והגנה של נערות בסיכון בכל רחבי ארצות הברית. בשנים אלו סייעה המועצה לכ-30,000 נערות שהיגרו לארצות הברית למצוא מקום מבטחים וערכה ביקורים כדי לוודא את שלומן והיקלטותן במדינה.

סיידי אמריקאן יצרה קשר ברור בין המאבק בסחר בנשים לבין הצורך בהענקת כוח פוליטי וזכויות בידי נשים. היא טענה כי קיים קושי רב להרשיע סוחרי נשים כל עוד נשים לא יכולות לקחת חלק בהליך המשפטי כמושבעות. עבודתה בתחום זה העניקה לנשות המועצה מעמד פוליטי בתוך הקהילה היהודית ובחברה האמריקאית.

סיידי אמריקאן הקדישה את חייה לעבודת רווחה וסיוע לנזקקים, ונפטרה בשנת 1944 בניו-יורק. ערים תאומות של ניו-יורק (ירושלים) או של שיקגו (פתח תקווה וקריית גת) יכולות להעניק לה את הכבוד ולקרוא רחוב על שמה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

מיכל סלה (1987-2019)

פעילה חברתית ועובדת סוציאלית.

נולדה בירושלים וגדלה במושב בית זית, אחות רביעית מתוך שישה ילדים. מיכל עבדה כעובדת סוציאלית בבית ספר יסודי בירושלים. היא טיפלה, ליוותה ושיקמה מתמודדי נפש, נוער בסיכון, קשישים ניצולי שואה, נפגעי תקיפה מינית בעלי צרכים מיוחדים. כמו כן, הנחתה הורים מוכרים לרווחה וסייעה לילדים עם קשיים רגשיים ומוגבלויות פיזיות. "לפני הרבה מאוד שנים" סיפרה אמה, דניאלה סלה, "מיכל אמרה לי שהיא יודעת מה התפקיד שלה בעולם – לשמח אנשים. שנים אחר כך היא בחרה במקצוע שדרכו תוכל לעזור לזולת להביא אור ושמחה לעולם".

מיכל הקימה וניהלה תוכנית לקידום השפה האנגלית בצפת, חצור הגלילית וראש פינה מטעם הסוכנות היהודית (תוכנית אשר ממשיכה עד היום), וכן ניהלה פסטיבלים בינלאומיים. היא למדה תואר ראשון בחינוך מיוחד וחינוך בשילוב אומנויות במכללת תל חי וסיימה בהצטיינות תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, אותו השלימה כעשרה ימים לפני הירצחה.

מיכל אהבה אומנות והשתמשה בה ככלי לעזרה לזולת וכן ככלי להתבוננות פנימית והבעה עצמית. היא נהגה לכתוב יומנים אישיים ולחלק מכתבים וברכות אישיות מעוטרים בשירים, משפטי העצמה פיוטיים, צבעים וציורים.

ב-3 באוקטובר 2019, מיכל בת ה-32 נרצחה באכזריות בביתה על ידי בן זוגה אלירן מלול, אל מול בתם התינוקת. לאחר מותה של מיכל, התברר כי מלול נהג בקנאה אובססיבית כלפי מיכל, עובדה שלא היתה ידועה למשפחה עד הרצח.

הרצח עורר תגובות ומחאות בכל החברה הישראלית בקריאה להיאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. אחותה של מיכל, לילי בן-עמי, הדגישה: "אם זה קרה למשפחה שלנו זה יכול לקרות בכל מקום, קרה לנו הקשה מכל. היא השאירה אחריה את הבת שלה בת 8 חודשים, עדיין יונקת. האסון הזה חוצה מעמדות ואז זה קרה צריך לשים סימני שאלה מה המדיניות של המדינה איך עוצרים את האלימות הזו".

לילי בן-עמי הקימה לזכרה את פורום מיכל סלה, עמותה ללא מטרות רווח למיגור אלימות באמצעות פתרונות טכנולוגים, עם דגש על אחריות ומודעות ציבורית לזיהוי הנורות האדומות לאלימות.

מגיע לה רחוב משלה, בסימן הנצחת קורבנות אלימות נגד נשים. יהי זכרה מהפכה.

רות הנדלר (1916-2002)

אשת עסקים יהודייה אמריקנית, נשיאת חברת הצעצועים "מאטל", הזכורה כממציאת בובת הברבי.

נולדה בשם רות מריאנה מוסקו בקולורדו שבארצות הברית.

משפחת הנדלר ושותפהּ לעסקים הקימו חברה קטנה שעסקה בייצור מסגרות לתמונות, ובשלב מאוחר יותר עברו לעסוק בייצור ריהוט לבתי בובות. כשביקרה באירופה, ראתה בחנות בשוויץ, בובה תוצרת גרמניה, וייצרה בובה לפי המודל הגרמני, שלה קראה "ברבי", על שם בתה.

בשלב מאוחר יותר, עוצבו בובות נוספות מדגם ברבי, כולל עיצוב בובת זכר. בשנת 1968 מונתה רות לנשיאת חברת "מאטל".

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/רות_הנדלר

אז איפה כדאי להנציח אותה?

תל אביב, וכל יישוב שיש בו יש חנויות צעצועים.

התמונה באדיבות ויקיפדיה, ומוצגת ברשיון שימוש הוגן.

שושנה בלום-קולקה (1936-2013)

בלשנית, מומחית בתחומי התקשורת, הבלשנות והחינוך. במשך שנים רבות לימדה במחלקה לתקשורת ועיתונאות בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

שושנה נולדה למשפחה יהודית בעיר קלוז' שברומניה בשנת 1936. בזמן השואה, הצליחה להימלט מרומניה ונמנתה עם ניצולי רכבת קסטנר, בה חולצו 1684 יהודים. היא עלתה לארץ בשנת 1945, כשהיתה בת 9, ולמדה בבית הספר הריאלי שבחיפה.

את הקריירה האקדמית שלה התחילה שושנה כמרצה לבלשנות יישומית באוניברסיטה העברית. בשנת 1982 היא מונתה לפרופסור חבר ובהמשך לפרופסור מן המניין. במקביל, היתה חוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד.

תחומי מחקרה היו חקר השיח, התפתחות פרגמטית וחינוך לשוני. ספריה ומאמריה עסקו בתרגום, תקשורת בין תרבותית, שיח משפחות, שיח מדיה והתפתחות לשונית. כמו כן, כיהנה בלום-קולקה כראש הועדה לקביעת תוכניות לימודים להוראת עברית כשפת אם וכשפה שניה.

שארלוטה ביהלר (1893-1974)

פסיכולוגית התפתחותית יהודייה-גרמנייה.

שארלוטה נולדה בברלין בשנת 1893 למשפחה ממוצא יהודי-פולני. אביה ואלטר היה מהנדס ואמה רוז היתה מוזיקאית ואינטלקטואלית, אשר הביעה את תסכולה לגבי חוסר היכולת של נשים להתקדם באותה תקופה.

בשנת 1913 החלה ללמוד פסיכולוגיה, רפואה ופילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג. שארלוטה למדה אצל בכירי הפסיכולוגים באותה התקופה. בשנת 1918 סיימה שרלוטה את הדוקטורט, וכך הפכה לדוקטור הצעירה ביותר והאישה הצעירה ביותר בעלת דוקטורט בסקסוניה. בשנים אלו פגשה שארלוטה את קארל ביהלר, שהפך לבן זוגה.

בשנת 1923 עבר הזוג ביהלר לאוניברסיטת וינה, שם החלה שארלוטה ללמד ובהמשך קודמה למשרת פרופסור חבר. בשנים אלו זכתה להכרה בינלאומית בעקבות מחקריה על פסיכולוגיה התפתחותית, בדגש על ההתפתחות הפסיכולוגית מגיל הילדות לנעורים. היא פתחה את "בית הספר הוינאי להתפתחות הילד" של שארלוטה ביהלר, שם חקרה ופיתחה שיטות רבות הנמצאות בשימוש גם היום.

במרץ 1938, בעת ששהתה בלונדון, כבשה גרמניה הנאצית את אוסטריה. קארל, בעלה של שארלוטה ששהה באותה תקופה בגרמניה, נאסר עקב הבעת דעותיו נגד השלטון הנאצי. בעזרת קשריה דאגה שארלוטה לחילוצו של בעלה מהשבי, ובאוקטובר 1938 המשפחה התאחדה בעיר אוסלו שבנורווגיה. המשפחה היגרה לארצות הברית זמן קצר לפני הפלישה הנאצית למדינה.

לאחר המעבר לארצות הברית, החלה שארלוטה להיות מעורבת בזרם הפסיכולוגיה ההומניסטית (אסכולה העוסקת במימד האנושי של הפסיכולוגיה והקשר שלו להתפתחות התיאוריה הפסיכולוגית), ואף עמדה בראש האגודה לפסיכולוגיה הומניסטית.

שארלוטה ביהלר נפטרה בשנת 1974 בעיר שטוטגארט שבגרמניה, בה התגוררו ילדיה.

בשנת 1992, הוקם בוינה מכון מחקר על שמה (Charlotte-Bühler-Institut für praxisorientierte Kleinkindforschung), העוסק במחקר פסיכולוגיה של פעוטות. שרלוטה ביהלר זכתה לרחוב משלה בערים בגרמניה.

אנחנו מאמינות כי ראוי להכיר ולהוקיר את פועלה בישראל. לכן, מגיע לה גם כאן רחוב משלה!

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

מרה בלר (1945-2004)

פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, מומחית בעלת שם עולמי בפרשנויות לתורת הקוונטים.

מרה בלר נולדה בברית המועצות לשעבר, בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה. היא עלתה לישראל בשנת 1964 כאשר היתה בת 19. בלר למדה תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, והמשיכה לתואר שני בפילוסופיה של המדעים. בתקופה זו עבדה ברדיו הישראלי כדוברת רוסית והפיקה תוכנית שבועית על המדע בישראל.  במהלך לימודיה, נישאה ונולדו לה שני ילדים.

מרה בלר השלימה את לימודי הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המדע באוניברסיטת מרילנד בשנת 1983.  באותה שנה הצטרפה לסגל האוניברסיטה העברית כחוקרת ומרצה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. לאורך השנים, בלר התקדמה הפכה לאחת המומחיות להיסטוריה של מכניקת הקוונטים.

בשנת 1998, הגישה בקשה למינוי כפרופסור חבר, אך בצעד חריג האוניברסיטה העברית מינתה אותה לפרופסור מן המניין.  בין השנים 2001-2004, שימשה כפרו-רקטור האוניברסיטה העברית.

בשנת 1999  כתבה את הספר Quantum Dialogue: The Making of a Revolution, אשר נבחר לספר הטוב ביותר להיסטוריה אינטלקאוטלית לשנת 1999 על ידי כתב עת נחשב בתחום. בספר טוענת בלר כי המדע מבוסס על שיח אך גם על אי הסכמה, ספק וחוסר ודאות, וכי דווקא אלו מעודדים יצירתיות בקהילה המדעית.

בשנת 2000, אובחנה כחולה במחלת הסרטן.  במהלך המאבק עם המחלה, המשיכה מרה בעבודת ההוראה תוך התמודדות עם מכאובים וקשיים רבים. היא היתה מלמדת את הסטודנטים ימים ספורים לאחר טיפולי כימותרפיה, תוך שמירה על הסטנדרטים הבלתי מתפשרים שלה.

מרה בלר נפטרה בגיל 59.

מגיע לה רחוב משלה בירושלים, שם למדה, חקרה, לימדה ועוררה השראה בדורות של סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה העברית.

מיכל מירון שקד (1957 – 2007)

עיתונאית וסופרת.

מיכל מירון שקד נולדה בירושלים וכבר כילדה כתבה בעיתון דבר לילדים, היא חלמה להיות חוקרת ספרות, ולכתוב ביוגרפיות על אלכסנדר פן ורחל. בשנת 1978 החלה לכתוב בעיתון מעריב במקביל ללימודיה באוניברסיטת תל אביב. בתחילת שנות ה-80 החלה לעבוד במקומון "ירושלים", וכתבה בו את מדור "העיניים של מיכל". לאחר מכן עברה לכתוב במקומון הירושלמי כל העיר, ובעיתון ידיעות אחרונות. באותה תקופה זכתה לכינוי "ברקודה", מכיוון שדגלה בעיתונות אגרסיבית.

ב-1985 עברה להתגורר בניו יורק וכתבה במגזין "פנטהאוז" ובעיתון "ספין", היא כתבה תחת השם מישל מיירון. במסגרת עבודה זו חשפה את שמו של יוסי גינוסר כבכיר השב"כ המעורב בפרשת קו 300. במקביל עבדה ככתבת בשבועון כותרת ראשית, שבו כתבה טור בשם "מכתב מניו יורק. ב-1992 שבה לארץ והחלה לכתוב טור יומי בעיתון מעריב.

ב-1993 הגישה בערוץ 2 את תוכנית השיחות הלילית "בין הסדינים", שעסקה בבעיות זוגיות ומיניות, ונחשבה לתוכנית הסקס הראשונה בטלוויזיה. התוכנית ספגה ביקורות קשות ומירון שקד אמרה על כך כי "פתאום גיליתי שאני מלכת הפרובוקציות, זה עצבן, כי התוכנית בעצם הקדימה את זמנה".

ב-1994 כתבה את הספר "אם תיגע בי אני אצרח" שעסק בגילוי עריות ונפרשה בו מערכת יחסים מתעללת בין אב לבת. עם פרסומו עורר הספר סערה באמצעי התקשורת, והועלו השערות האם הספר מבוסס על חומרים אישיים. בסופו של דבר, אישרה מירון שקד בראיון עיתונאי כי הספר הוא אוטוביוגרפי. לאחר מותה ב-2011, התפרסם ספר נוסף שלה בשם: "ענדתי עגילים כחולים", הספר כולל שירים פרי עטה ומלווה במילות פרידה מפי כמה מחבריה הקרובים.

ב-1998 שימשה למשך תקופה של שנה כדוברת רשות השידור. בסוף שנות ה-90, כתבה במגזין האתר וואלה!, וב-2000 הקימה וניהלה את האתר המגזיני "Iwomen", אתר שהפך להיות אחד מהמקורות החשובים ביותר לתכנים בענייני נשים. בשנותיה האחרונות הייתה פעילה במיוחד בשיח הנשי והפמיניסטי בישראל.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ותל אביב.

בתיה אורני (1933-2020)

הנווטת הראשונה של חיל האוויר.

בצעירותה השתתפה בפעילויות "קלוב התעופה לישראל", שם בנתה טיסנים, ועסקה בלימודי אווירונאוטיקה.

במקביל, הייתה חברה בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת". בסיום לימודיה בתיכון גוייסה לצה"ל, ונשלחה להכשרה בקיבוץ רמת יוחנן. בשלב מאוחר יותר נשלחה לקורס מטאורולוגיה, שם למדה לשרטט מפות סינופטיות, ולמדה את תחום משלוח מברקי עידכון מוצפנים שהיו מיועדים לטייסים, ועסקו במצב הרוחות. לאחר מכן התקבלה לקורס טיס מספר 13, שאותו סיימה בהצלחה כשהיא מתמחית במגמת הניווט.

בסיומו של קורס הטיס, הוצבה בטייסת 103 בתל נוף. בשנת 1954, קיבלה את דרגות הטיס והפכה לנווטת הראשונה של חיל האוויר.  בשנת 1956 חזרה לשירותה הצבאי, והשתתפה במלחמת סיני.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/בתיה_אורני

אז איפה כדאי להנציח אותה?

קיבוץ רמת יוחנן

קרדיט תמונה: ynet, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.