ציפורה אפרת (1914-2012)

ציפורה (ציפקה) אפרת הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר בוילנה, ולאחר הגעתה ארצה ממעצבות הדרך החינוכית במוסד החינוכי "הרי אפרים", שהוקם ע"י קיבוץ עין השופט.

נולדה בוילנה. בשנת 1923, בהיותה בת 9, הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, בגיל 15, מונתה למדריכה, ובהיותה בת 15, שימשה בתפקיד ראשת גדוד. בשנת 1931, שימשה בתפקיד ראשת קן, וסיימה את לימודיה בגימנסיית "תרבות". בשלב יותר מאוחר השתלמה בתחום הצַבָּעוּת, בהמשך, הייתה אמורה להתחיל לימודים גבוהים, אך לא רצתה לעזוב את תנועת השומר הצעיר.

בשנת 1933, יצאה להכשרה, שם גויסה להנהגה הראשית שהייתה באותו זמן בוורשה. בשנת 1936 עלתה לארץ ישראל, והגיעה לקיבוץ "אמריקה בניר", שהפך עם הזמן לקיבוץ עין השופט.

ב-1943 התגייסה כדי לעזור לילדי טהראן, ושיבצה אותם בקיבוצים השונים. בתקופה שבין השנים 1944-1947, הייתה המחנכת של חברת הנוער הישראלית, שהייתה מורכבת מנערים שהתגייסו לפלמ"ח, נלחמו במלחמת העצמאות, והקימו את קיבוץ הראל.

בשנת 1951, לאחר השתלמות בסמינר הקיבוצים, החלה את תפקידה במוסד החינוכי "הרי אפרים", ועבדה שם במשך שנים ארוכות.

אז איפה כדאי להנציח אותה? בקיבוץ עין השופט.

למידע נוסף:https://he.wikipedia.org/…/%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%A7%D7…

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

רבקה ראובן (1889-1957)

מגיע לה רחוב!

אשת חינוך יהודייה הודית, מנהלת בית הספר של עדת בני ישראל במומביי ואחת ממנהיגות הקהילה.
רבקה נולדה במדינת קרנאטקה בהודו הבריטית לאחת המשפחות המשכילות והבולטות ביותר בקהילת "בני ישראל".
רבקה למדה בפנימייה לבנות בעיר פונה, ולאחר מכן למדה באוניברסיטת מומבאי. היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה את הציון הגבוה ביותר בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. היא הצטיינה במדעים, למדה חינוך, היסטוריה ועברית. היא המשיכה את לימודיה באנגליה, שם למדה פדגוגיה באוניברסיטת לונדון ועברית ומדעי היהדות באוניברסיטת קיימברידג'.
לאחר ששבה להודו החלה ללמד, ובין השנים 1922 ועד 1950 ניהלה את בית הספר התיכון של קהילת בני ישראל במומבאי. בתקופה זו הפכה למעין מנהיגה לא רשמית של עדת בני ישראל. בשנת 1947 ביקרה רבקה בישראל בשליחות האגודה הציונית של מומבאי וייצגה את יהדות הודו בכנס הבינלאומי הראשון לחינוך עברי בגולה שהתקיים בירושלים.
בנוסף לעבודתה כמנהלת בית הספר כתבה רבקה ספרי לימוד, מאמרים עיוניים על עדת בני ישראל, תירגמה לעברית סיפורים מהספרות העממית ההודית עבור העיתון "דבר", ואף כתבה סיפורים קצרים.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה במיוחד בערים בהן יש קהילות גדולות של יוצאי הודו, כמו אשדוד, באר שבע, ירוחם, דימונה, רמלה, לוד, יבנה ובערים נוספות!

לקריאה נוספת

פועה רקובסקי (1865-1955)

מגיעים לה עוד רחובות!

מורה, מחנכת, פעילה ציונית, מתרגמת ופעילה למען זכויות נשים.

"…ובעת שהובלתי את חיי העצמאים, במקביל לעבודתי החינוכית, לא שכחתי את חובי הפנימי למאבק לשחרור האישה, בפרט האישה היהודייה, אשר תמיד הייתה המשועבדת ביותר מכל העבדים; אפוטרופסים בלתי רצויים כפו עצמם עליה וכאילו ביקשו להציל נשמתה. בעצמאותה הכלכלית של האישה ראיתי את הגורם העיקרי שיוביל לשחרורה האישי והחברתי. על כן שמתי לעצמי למטרה לפעול בכל כוחותיי למען שחרור האישה, להפיץ רעיון זה בקרב השכבות הרחבות של הנשים והנערות היהודיות." – פועה רקובסקי

פועה נולדה בביאליסטוק למשפחה יהודית דתית, אמידה ומיוחסת. פועה זכתה להשכלה מקיפה, היא למדה בחדר ובבית ספר יהודי פרטי ולאחר מכן למדה בבית עם מורים פרטיים. פועה הייתה תלמידה מחוננת. היא למדה שפות רבות וכבר בגיל 15 התפרסם תרגום שלה לסיפור של שמעון פרוג בעיתון "הצפירה".
בנעוריה הלכה והתרחקה מהדת, היא הפסיקה לקיים מצוות ולהאמין באלוהים. הוריה ניסו להחזיר אותה בתשובה ולצורך כך חיתנו אותה כשהייתה בת 16. היא נישאה לשמעון מכלין וילדה שני ילדים, אך נישואיה לא עלו יפה. היא עזבה את בעלה כשהייתה בת 24 והקימה בית ספר עברי לבנות.
כשהייתה בת 26 עברה לוורשה, שם ניהלה חדר לבנות. שנתיים לאחר מכן הקימה פועה בוורשה גימנסיה יהודית לנערות, על אף התנגדות רבה בקרב הקהילה היהודית לכך שבנות יהודיות ילמדו עברית ויהדות. פועה התעקשה על לימוד השפה העברית מטעמי ציונות ולבסוף הצליחה לשכנע הורים רבים בחשיבות הדבר ובית הספר של פועה הפך לשם דבר. בנוסף הייתה פועה בין מקימות אגודת "בנות ציון" שהפיצה את הרעיון הציוני בקרב נשים ובין מקימות "איגוד הנשים היהודיות" בפולין.
בשנת 1920 נבחרה לצירה בועידה הציונית בלונדון. בנוסף השתתפה בלונדון גם בוועידה המייסדת של ויצו – התסדרות הנשים העולמית לנשים ציוניות. בעקבות כך עלתה לארץ ישראל שם הקימה סניף ויצו ועבדה כמורה. בעקבות פרעות תרפ"א בתל אביב חזרה פועה לוורשה. בשנת 1935, כשהייתה בת 70, עלתה שוב לישראל והתיישבה בחיפה. היא עבדה כמתרגמת עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן החלה לכתוב את זכרונותיה שהתפרסמו בשנת 1951.
פועה נפטרה בחיפה בשנת 1955, בגיל 90.

יש על שמה רחוב אחד בלבד בישראל, רחוב פועה בקריית משה בירושלים. כדאי להציע אותה בתל אביב ובחיפה, בהן התגוררה, ובערים נוספות!

למידע נוסף
תצלום באדיבות מרים סמט.

צינה דיזנגוף (1872-1930)

מגיעים לה רחובות!

היתה ממייסדי תל אביב ורעייתו של ראש העיר הראשון שלה, מאיר דיזנגוף.
נולדה וגדלה בעיר ז'יטומיר שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה). עלתה לארץ ישראל עם בן זוגה מאיר דיזנגוף, שהקים מפעל זכוכית בטנטורה.
ב-1894 נכשל המפעל, ובני הזוג עזבו לאודסה, שם הקים מאיר מפעל זכוכית נוסף והתרועע עם חברי חובבי ציון. ב-1904 ייסד מאיר את חברת "גאולה" לרכישת קרקעות בארץ, ועלה לארץ ישראל עם צינה. בני הזוג התיישבו ביפו. ב-1906 הצטרפו לקבוצת המשפחות שייסדה את שכונת "אחוזת בית", והקימו בשדרות רוטשילד 16 את ביתם (בית דיזנגוף). מאיר דיזנגוף שימש ראש הוועד של אחוזת בית, ראש "ועד ההגירה" בתקופת גירוש תל אביב במלחמת העולם הראשונה, ומ-1922 כיהן כראש העיר הראשון של תל אביב. צינה דיזנגוף עסקה לאורך השנים בהוראה, סיעוד ופעילות פילנטרופית. כן סייעה לבעלה בפעילות למען קידום העיר תל אביב, במיוחד בתחום הניקיון העירוני והחינוך.
ב-1930 נפטרה צינה דיזנגוף. מאיר דיזנגוף החליט לתרום את ביתם המשותף להקמת מוזיאון תל אביב לאמנות לזכרהּ. במרכז רחוב דיזנגוף, הקרוי על שמו של מאיר דיזנגוף, נחנכה ב-1938 כיכר צינה דיזנגוף, על שמה, שהפכה לאחד מסמליה העיקריים של תל אביב. אך ב-1977, בצעד שנוי במחלוקת, נהרסה הכיכר ובמקומה נבנה מעבר עילי להולכי רגל.
מגיע לה גם רחוב (או כיכר חדשה). הציעו אותו בתל אביב.

ויקיפדיה
צילום: צבי אורון

פנינה פלאי (1932-2006)

למה אין על שמה רחובות?

פעילת ציבור, מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בישראל, מרצה בתחום לימודי היהדות ומעמד האישה.
נולדה בניו-יורק בשם רבקה פרל למשפחה יהודית מהישוב הישן בירושלים שעברה לארה"ב בזמן מלחמת העולם הראשונה.
בנעוריה היתה פעילה בתנועת הנוער "השומר הדתי". עם נישואיה החליפה את שמה לפנינה, ובתחילת שנות החמישים עלתה יחד עם בעלה לישראל, והשתקעה בירושלים.
פלאי היא מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בישראל והייתה פעילה לקידום מעמד האישה. בשנות ה-70 התפרסמה כשהקימה בביתה מניין נשים שהתעטפו בטלית ועלו לתורה.
בשנת 1996 ארגנה בבנייני האומה בירושלים כנס בינלאומי בנושא "האישה והיהדות, האישה וההלכה", שבו השתתפו ארגונים יהודים ותנועות נשים מכל העולם.
היא פעלה והרצתה למען נשים עגונות ומסורבות גט, ופעלה לקירוב לבבות בארגון "שבת יחד" – ימי עיון מעורבים לקהל דתי וחילוני.לצערנו אין מידע רחב עליה ברשת.
נשמח מאוד לשמוע כל פריט מידע נוסף- אירועים שאירגנה, הכרה לזה זכתה בחייה ולאחר מותה, וזכרונות של תלמידותיה שיוכלו להרחיב על דמותה של האישה הייחודית ופורצת הדרך הזו.
איפה כדאי להציע- ירושלים, בה גרה, וערים נוספות בעלות צביון דתי, כמו בני ברק ורעננה.

תמונה: שמעון שנהר

 

שרה מלכין (1885-1949)

מגיעים לה עוד רחובות!

מחלוצות העלייה השנייה, ממייסדות תנועת הפועלות ואחת מראשיה.
שרה נולדה בלטביה. עוד בנעוריה הייתה פעילה בתנועת הנוער "פרחי ציון". היא עלתה לארץ בגיל 20, אידיאליסטית חדורת מוטיבציה. היא הייתה נחושה בדעתה להגשים את עצמה באמצעות עבודת אדמה בארץ ישראל. היא הגיעה לפתח תקווה ושם גילתה שחלומה לא יתגשם בקלות – נשים חלוצות הועדו לעבודות בית כגון גיהוץ, כביסה וטיפול בילדים, ועבודת אדמה יועדה לגברים בלבד. שרה התעקשה בכל זאת לעבוד בפרדס, אך לאחד שפעוט נפטר בפתח תקווה החליטו כמה מתושבי המושבה הוותיקים יותר שזהו עונש מאלוהים על עבודת נשים והוחלט לאסור על הנשים לעבוד כפועלות.
בהמשך עברה לגור ברחובות, אך גם שם התקשתה למצוא עבודה בחקלאות.
מרחובות המשיכה שרה לגליל, והגיעה לחוות כנרת. שרה הצטרפה לחברי "הקומונה החדרתית" בהקמת קבוצת דגניה. לאחר ויכוחים רבים והתנגדותם הרבה של חברי דגניה לעבודת נשים בחקלאות, עזבה שרה את הקבוצה.
בשנת 1912 היא חברה לחנה מייזל וסייעה לה להקים את "חוות העלמות", בית ספר חקלאי לנשים.
בשנת 1915 ניהלה שרה יחד עם המשוררת רחל בית ספר חקלאי לנערות בירושלים. לאחר מכן היא סייעה לד"ר הלל יפה להקים בית חולים בזכרון יעקב ועבדה בו תקופה כאחות. בשנת 1917 שבה שרה לפתח תקווה, שם הדריכה קבוצות של פועלות לעבוד בחקלאות. בהמשך ניהלה את חוות הפועלות בעפולה.
כל חייה נאבקה שרה על זכותה לעבוד עבודה חקלאית בארץ ישראל ולהגשים את חזונה הציוני והפמיניסטי. היא נפטרה בשנת 1949, ולא הספיקה לראות את מאבקיה נושאים פרי.

רחובות על שמה קיימים בהרצליה, בעפולה ובנתניה. כדאי להציע אותה גם בפתח תקווה, בזכרון יעקב וברחובות, בהן עבדה וחיה, ובערים נוספות!

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות ארכיון דגניה א'.

 

 

פסיה ארוך (1947-2014)

מגיע לה רחוב משלה!

אשת חינוך, פעילה פוליטית וחברתית, חברת עיריית אילת.

פסיה הקדישה את חייה לפעילות ציבורית בעירה, אילת, ובפרט לחינוך. היא החלה את דרכה המקצועית כמורה, ובהמשך הפכה למנהלת בית ספר יסודי. היא ניהלה את פרוייקט "נוער שוחר מדע" במכללת אילת, ואף כיהנה כיו"ר מכללת אילת. בעבודתה כמנהלת "עמל הישגים" באילת הצליחה להביא לעיר סגל מקצועי שיילמד מקצועות נדרשים כגון הנדסאי חשמל, תוכנה, תעשייה וניהול וכו'.
דלתה של פסיה תמיד הייתה פתוחה בפני כל מי שנזקק לעזרה. היא סייעה ככל שיכלה לאוכלוסיות מוחלשות – קשישים, נכים, אמהות חד-הוריות ועוד.
בין השנים 1993-2003 שימשה פסיה כחברת עיריית אילת מטעם מפלגת "מרצ". כחברת עירייה הובילה פסיה את המאבק נגד הקמת קזינו באילת, ומאבק לסגירת בתי הבושת בעיר. בנוסף, הייתה פסיה ממובילי המהלך להקמת שלוחה של אוניברסיטת בן גוריון באילת.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בעירה, אילת, בה חיה ופעלה. מאז מותה של פסיה לפני כשנתיים, מנסה משפחתה להנציח את זכרה בעיר אך העירייה לא משתפת פעולה. כדאי לפנות לעיריית אילת ולהדגיש את חשיבותו של הנושא.

תמונה באדיבות ענבל נצר.

 

טובה ברמן ישורון (1898-1997)

איך אין רחוב על שמה?

היתה רופאה ישראלית, מהדמויות הבולטות ברפואה הציבורית בישראל.
נולדה באוקראינה למשפחה יהודית מסורתית. בגיל 17 התקבלה ללימודי רפואה בקייב, באוניברסיטת "ולדימיר הקדוש", אחת הפקולטות הוותיקות והגדולות בעיר. למרות שגיל הכניסה לאוניברסיטה עמד על 18 ולמרות המגבלות שהוטלו על מספר היהודים שיכולים ללמוד באוניברסיטה (הנומרוס קלאוזוס).
ב-1917 הצטרפה לתנועת "דרור" והתמסרה לפעילות ציונית. לאחר שקיבלה תואר דוקטור לרפואה, בחרו ברמן וחבריה לתנועה לעלות לארץ ישראל. ב-1923 הגיעה ברמן לישראל.
בשנתה הראשונה בארץ ישראל, שימשה ברמן רופאה במחנות החלוצים. היא טיפלה בחלוצים בבלפוריה לפני עלותם על הקרקע, לאחר מכן עברה למרפאה בבנימינה ומשם נשלחה לעבוד בבית החולים בצפת. בראשית 1927 יצאה לווינה להשתלמות רפואית והתמחתה ברפואה כללית ובבריאות הציבור. ב-1928 חזרה לארץ והתמנתה ליו"ר ארגון רופאי קופת חולים, תפקיד אותו מילאה עד שנת 1932.
ב-1932 מונתה לראשות המחלקה לרפואה מונעת במרכז קופת החולים, ומילאה תפקיד זה עד שנת 1948. היא פיתחה את רפואת הילדים, עמדה בראש ועדות לתכנון המשפחה והרחיבה את שירותי "טיפת חלב" בקופת החולים. כמו כן, הכניסה את הפיקוח הרפואי לבתי הספר.
בשנת 1948 נבחרה כחברה במרכז קופת חולים וחברה במחלקה המדיצינית. היא שימשה בתפקיד זה עד 1952, אז מונתה ליו"ר המחלקה המדיצינית במרכז קופת חולים ומילאה תפקיד זה עד 1968. בתקופת כניסתה לתפקיד התרחשו גלי עלייה המונית למדינת ישראל, וברמן תרמה בתפקידה למען קליטת העולים. היבט נוסף של העלייה היה קליטת רופאים רבים מבין העולים אל מוסדות קופת חולים, והיא פיתחה תוכניות ונהלים לקליטתם. במהלך השנים השקיעה מאמצים רבים לגיוס רופאים וכוח עזר רפואי לאזורי הספר ולמושבי העולים.
בשנים 1962-1986, במקביל לתפקידיה במרכז קופת חולים, עבדה ברמן כמרצה וראש הסקציה לרפואה כללית בפקולטה ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת תל אביב. ב-1963 לקחה חלק בדיון על הצורך בהקמת פקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן פעלה להקמת בית הספר לרפואה בחיפה בשיתוף פעולה עם הטכניון, ולהקמת בית הספר הראשון לרפואת המשפחה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
בשנת 1968, בגיל 70, קיבלה ברמן לידיה את הניהול הרפואי של מוסדות האשפוז של חולים סיעודיים: "בית רבקה" בפתח תקווה ו"בית אברהם הרצפלד" בגדרה.
במאי 1974 פרשה לגמלאות מתפקידיה בקופת חולים, אך עדיין שימשה ראש הסקציה לרפואה כללית בפקולטה ללימודי המשך באוניברסיטת תל אביב. במרץ 1986 העניק ארגון גמלאי קופת חולים לברמן את התואר "יקיר קופת חולים", כאות הערכה לפעילותה במשך עשרות שנים.

הציעו על שמה רחובות בעיר שלכן או בכל עיר שנראית לכן לנכון.

תמונה באדיבות דוד ג.
ויקיפדיה

 

חנה טאו (1940-2005)

מגיעים לה עוד רחובות!

היתה רבנית ומחנכת בולטת בתחום לימוד תורה לנשים בציבור הדתי לאומי.
נולדה לרב מרדכי אריה הברפלד, רבה של קהילת זלטה מורבצה שבסלובקיה. במלחמת העולם השנייה איבדה את רוב משפחתה ונדדה עם אמה. לאחר עלייתן לארץ ישראל למדה בין השאר ב"בצלאל".
בשנות ה-60 החלה להעביר שיעורים לנשים במחשבת ישראל, במשנתו של המהר"ל מפראג ובתורת הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק.
מאז שנות ה-70 השתתפה בהקמת כמה מן המדרשות התורניות לנשים בירושלים. לימדה בשתיים מהן, מכון אורה ומדרשת הרובע.
הייתה מעורבת בהקמה ובפעילות של כמה ארגונים, בהם "שלח את עמי" ו"בנין שלם" – ארגון העוסק בבניין המשפחה בישראל ברוח תלמידי הרצי"ה קוק.
מלבד מנהיגותה הרוחנית ושיעוריה הייתה ידועה כאשת חסד שסייעה לאנשים רבים. דלת ביתה הייתה פתוחה לכל מי שביקש עצה או עזרה. שידכה רבים מתלמידי בעלה עם תלמידותיה.

הציעו אותה בעיר שלכן, אם יש בה רחובות על שמות רבנים ורבניות.

צילום: אורנה שפיצר (הרחוב בתמונה הוא על שם חנה המקראית ואין קשר – מצורף רק לצורך המחשה)
ויקיפדיה

בלהה יפה (1891-1961)

מגיעים לה רחובות על שמה.

היתה מחנכת, סופרת ומשוררת ילדים ישראלית. את עבודתה החינוכית והספרותית הקדישה לילדי כיתה א'.
נולדה בליטא, וקיבלה חינוך ציוני. היתה בין התלמידות היהודיות הבודדות שהתקבלו לגימנסיה הממלכתית לבנות ע"ש אמו של הצאר בעירה וסיימה אותה בהצטיינות, עם מדליית זהב. בנעוריה חיברה שירים וסיפורים ברוסית. ב-1913 עלתה עם בן זוגה לארץ ישראל. היא עסקה בהוראה. בנוסף פרסמה שירים, סיפורים ומחזות לילדים, וכן חוברות משחקים לימודיים. בראשית שנות ה-50 חיברה את סדרת החוברות "הידד, אני קורא!" ללימוד הקריאה בכתה א' (שרטוט ואיור: דימה שלי ובינה גבירץ). כתבה גם מאמרים בענייני חינוך.
רבים משיריה היו לנכסי צאן ברזל, בהם שירי ילדים שהולחנו או הותאמו למנגינות, ובכללם "בֻּבָּה ימימה", "חתול שובב" (הלחן: ידידיה אדמון) ו"שמחה רבה" (הלחן: אדמון), שהפך עם השנים להמנון של חג הפסח.

בירושלים נקרא על שמם של שני בני הזוג רחוב "המורה". הציעו גם רחובות עם שמה המלא. מגיע לה, ולנו.

ויקיפדיה