עורכת דין, סופרת ופעילה פמיניסטית תוניסאית-צרפתייה ממוצא יהודי.
נולדה כג׳יזל טייב לאם יהודיה ולאב מוסלמי-ברברי (אמזיגי) בעיר לה גולט שבתוניסיה.
בגיל 12 התעקשה, בניגוד למקובל בקרב בנות, להמשיך ללימודים בתיכון, ופתחה בשביתת רעב עד שקיבלה את הסכמת הוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחה לסיים תיכון, המשיכה ללימודי משפטים ופילוסופיה בפריז והוסמכה כעו״ד. חלימי התעקשה להיקרא ״עורכת דין״ בנקבה (avocate), והצליחה להפוך זאת לנורמה.
לאחר מספר שנים בהן הגנה על בני המעמדות הנמוכים בתוניסיה במערכת המשפט הקולוניאלית, היגרה לצרפת ב-1956, שם ייצגה ארגונים אנטי-קולוניאליים תוניסאים ואלג׳יראים.
אחד מתיקיה הבולטים בתקופה זו היה ההגנה על ג׳מילה בופאשה, אקטיביסטית אלג׳יראית מיליטנטית, שנאנסה מספר פעמים כחלק מפעולות העינויים שעברה בשבי – נושא שעבר בשתיקה בקרב גברים צרפתים, הן בימין והן בשמאל. חלימי אף כתבה ספר שמתאר את הפרשה, שהתפרסם עם הקדמה מאת סימון דה בובואר.
כל פעילותה של חלימי נעשתה במקביל להיות אם צעירה לילדים, והיא פעלה להעלאת המודעות לקשיים הנערמים בפני אמהות בעולם המשפט.
עם סיום השלטון הצרפתי בצפון אפריקה הופנו מרבית מאמציה להגנה על זכויות נשים, בפרט זכות האישה על גופה. ב-1971 ייסדה את ארגון ״לבחור״, שפעל להסרת הטאבו החברתי והמשפטי על הפלות, והוביל להעברת חוק שמתיר שימוש באמצעי מניעה והפלות ב-1974 (בהובלתה של הפוליטיקאית היהודייה-צרפתייה סימון וייל).
בהמשך שנות ה-70 וה-80 הגנה על תיקים רבים של אונס, זכויות להט״ב, מאבק בעונש מוות, ועוד.
ב-1981 נבחרה להיות חברת פרלמנט, וכיהנה בתפקיד במשך 4 שנים.
במקביל לפעילותה המשפטית היתה חלק מיוזמות פוליטיות וחברתיות מרובות, ואף פרסמה כ-15 ספרים שזכו לתהודה רבה – רובם בנושאי זכויות נשים ומאבק באלימות מינית.
נפטרה ב-2020 בפריז.
התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן
רחוב משלה 