ריקה זראי (1938 – 2020)

זמרת בינלאומית וסופרת.

רבקה גוזמן נולדה בירושלים. היא למדה חינוך בבית המדרש למורים בית הכרם, ופסנתר באקדמיה למוזיקה. היא גדלה בבית מוזיקלי, אמה ניגנה בגיטרה ואביה שר. עוד מילדותה ייעדו אותה הוריה ללימודי מוזיקה בכלל ופסנתר בפרט.

היא שירתה בצבא כמדריכה קולית ומנהלת מוזיקלית של להקת פיקוד מרכז. הגישה תוכניות בקול ישראל בשם "תו לכל מכתב" ו"צליל וצבע". בהמשך התקבלה לשחק בהצגה "חמש, חמש" של תיאטרון האוהל בתפקיד הראשי. בעקבות ההצגה התפרסמה מאד.

בשנת 1959 הוציאה את תקליטה הראשון והייתה לכוכבת זמר: משיריה הזכורים היו "גן השקמים", "רב האור והתכלת" ו"קול אורלוגין". בשנים אלו הופיעה במחזות זמר ובהצגות בתיאטרונים, בהם התיאטרון הקאמרי והבימה, בהצגות כגון: "הערב אימפרוביזציה”, "דון פרלימפלין", "אשת הסנדלר".

לאחר ביקור בצרפת החלה זראי לשיר שאנסונים וללמוד צרפתית. היא שבה לצרפת והחלה להקליט בשפה החדשה שירים מקוריים וגרסאות צרפתיות לשירים עבריים פופולריים. היא פיתחה קריירה בינלאומית והעתיקה את מרכז פעילותה לצרפת, שם שיתפה פעולה עם המלחין נחום היימן וזכתה להצלחה רבה. היא גם עבדה בשיתוף פעולה עם מלחינים מפורסמים נוספים, בהם שארל אזנבור וז'אק ברל.

להיטה הגדול ביותר היה "קאזאצ'וק", גרסה צרפתית לשיר הידוע בעברית כ"קטיושה", שיצא בשנת 1969.

השיר היה קרוב לליבה כי אביה נהג לשיר אותו. באותה שנה עברה זראי תאונת דרכים קשה, ושברה ארבע חוליות. כחלק מההחלמה השתמשה ברפואה טבעית. חוויה זו הביאה אותה לגלות עניין רב ברפואה הטבעית, והיא כתבה מספר ספרים בנושא שזכו להצלחה.

הספר "הרפואה הטבעית שלי" בתרגום אביטל ענבר יצא לאור בארץ בשנת 1986. ספר זה היה רב-מכר בצרפת, ונמכר בשניים וחצי מיליון עותקים. במהלך השנים כתבה כשישה ספרים בנושאי רפואה טבעית, רובם היו לרבי-מכר בצרפת.

בשנת 2006 פרסמה ביוגרפיה בשם "L'espérance a toujours raison" ("התקווה תמיד צודקת").

בשנת 2008 אושפזה בבית חולים לאחר אירוע מוחי, אחריו לא חזרה להופיע באופן סדיר במשך כשבע שנים. הופעתה האחרונה, כשהיא ישובה על כיסא גלגלים, הייתה בפברואר 2020 בפריז, ובה היא ביצעה בצרפתית את שירה "פראג".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים.

ריקה זראי – גן השקמים

ריקה זראי – קאזאצ'וק

ריקה זראי – ירושלים של זהב

דבורה אילון סרני (1906-1991)

ביולוגית, חוקרת, סופרת ומורה נודעת לביולוגיה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.

דבורה אילון-סרני נולדה בירושלים.  לאחר סיום לימודיה התיכוניים בגימנסיה "הרצליה", עברה לאיטליה ולמדה ביולוגיה באוניברסיטת רומא, שם למדה עד שהשלימה את תואר הדוקטורט.

בתקופה זו נישאה לאנריקו סרני, אשר נפטר במפתיע כעשרה חודשים לאחר הולדת בתם הבכורה. דבורה החליטה לחזור לישראל, ובחרה ללמוד באיטליה על מחלות צמחים טרם החזרה לארץ, מכיוון שהעריכה שיהיה צורך בתחום זה בישראל.

בשנת 1934 חזרה דבורה לישראל. תחילה עבדה בתחנת הניסיונות החקלאיים ברחובות.

בשנת 1936, בעת ביקור בגימנסיה "הרצליה", מנהל בית הספר הציע לדבורה לעבוד בו כמורה. היא קיבלה את ההצעה ועבדה בבית הספר במשך 23 שנים. היא נחשבה למורה אגדית, אשר לימדה וחינכה דורות של תלמידים לאהוב את תחום הביולוגיה.  התלמידות והתלמידים שלימדה סיפרו על מורה יוצאת מגדר הרגיל, אשר עוררה בהן השראה ועודדה אותן לחקור, ללמוד ולחשוב. כמה מתלמידותיה הפכו בעתיד לחוקרות מצליחות וידועות.

דבורה אילון-סרני כתבה בעצמה ספרי לימוד בביולוגיה, מכיוון שלא היו בנמצא מספיק ספרי לימוד במדעי הטבע בעברית. היא כתבה ספרי לימוד בנושאי ביולוגיה כללית, מדעי החי, מדעי הצמח ועוד.

בשנת 1938, לאה גולדברג, אשר היתה עורכת עיתון "דבר לילדים", ביקשה מדבורה אילון-סרני לכתוב בעיתון. כתבותיה עוררו עניין ועודדו את דבורה לכתוב עוד כתבות וספרים לילדים ונוער. הספרים הללו זכו להצלחה וביקורות מהללות, והודפסו במספר מהדורות, ביניהם: "גבורי הקטב" על כיבוש הקוטב הצפוני והדרומי (1955), "פגישותי עם צמחים" (1956) ועוד.

בנוסף, עסקה אילון-סרני בעבודה ציבורית.  בשנת 1955, מונתה לנספחת בשגרירות ישראל בוושינגטון. בתפקיד זה עסקה בהסברה ועמדה בקשר עם ארגוני הנשים בארצות הברית. בהמשך, הצטרפה לבעלה מנחם אילון שליחויות ברחבי העולם, בהן עסקה בעשייה חינוכית, הכשרה והשכלה.

בעקבות הנסיעות ברחבי העולם, כתבה אילון-סרני ספרי מסע על המדינות בהן ביקרה, ביניהם "על פני ברזיל: מסע בארץ הג'ונגלים והקידמה" (1960), "קניה המתעוררת: רשמי מסע" (1964), "מקסיקו הקסומה: רשמי מסע" (1968).

בתמונה: כריכת הספר "פגישותיי עם צמחים"

(התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן)

פועה הרשלג (יאנג) (1950-2019)

אמנית, מתרגמת, סופרת, ומשוררת.

נולדה בירושלים, וגדלה בחיפה.

בהיותה נערה, הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר, והייתה כתבת נוער בעיתון "הארץ שלנו".

בשנת 1968 התגייסה לצבא, והייתה משקית סעד בזמן מלחמת ההתשה שהתרחשה באותה תקופה.

למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג לספרות ובחוג בלשנות שימושית.

בשנת 1990 עברה לגור בסקוטלנד, וחזרה לישראל מאוחר יותר לטובת השלמת הלימודים האקדמיים שלה.

בשנת 1985 הוציאה את ספרה הראשון, שהיה ספר ילדים, וכתבה את סדרת הספרים "ראשונים בארץ".

כתבה את הביוגרפיה "שליחות של אהבה – סיפורו של אנצו סירני", ביוגרפיה שעליה זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, בשנת 1994.

בשנת 2003 זכתה הביוגרפיה "איך נדלקו המדורות", המבוססת על סיפורו של יצחק שדה ז"ל, בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.

בשנת 2010 זכה ספרה "למדוד את התהום – סיפורו של יצחק צוקרמן (אנטק), בפרס יד ושם לספרות נוער.

בשנת 2009 יצא לאור ספר השירה שכתבה "תנאים של ציפה".

תרגמה שורה ארוכה של ספרים מאנגלית לעברית, ועסקה גם בתרגום לטלוויזיה, ובעיסוקה זה תרגמה את סדרת החבובות.

קרדיט תמונה: אתר ynet, והצלמת ציפי ביזנסקי, התמונה מוצגת ברשיון שימוש הוגן.

שרה בורק (1922-2019)

מחברת ספרי לימוד למתמטיקה במסגרת החינוך המיוחד, מורה, ומנהלת בתי ספר.

נולדה בפולין, ולמדה בגימנסיה יהודית. ניהלה בית ילדים לילדים אזרחי פולין, שם עסקה בהעברת ילדים לתנועה הציונית, כדי שהתנועה הציונית תעלה אותם ארצה. לאחר חזרתה לפולין, ניסתה לעלות ארצה, אך גורשה לקפריסין ולימדה שם בבית ספר.

בשנת 1948 עלתה לארץ, ולימדה בבית ספר לחינוך מיוחד בפתח תקווה. לאחר סיום עבודתה שם, עברה לנהל את בית ספר מסילות בבת ים, גם הוא בית ספר לחינוך מיוחד, ועבדה בו עד צאתה לגמלאות.

במהלך הקריירה שלה, חיברה ספרי לימוד בחשבון שהיו מיועדים לילדים עם מוגבלות התפתחותית שכלית קלה, וחוברות לפיתוח אינטליגנציה לגנים, שנעזרו בהן גם בטיפת חלב, לטובת בדיקת ילדי גן. ספריה היו מבוססים על ספרי לימוד בגרמנית, פולנית, אנגלית, ורוסית, ועל ניסיונה כמורה בארץ. כתבה עשרות של ספרים וחוברות לתלמידים ומורים, שרובם עסקו בהוראת חשבון, אך גם בהוראת קריאה, וכתבה גם מילון מצויר. ערכה השתלמויות למורים, בתחום הוראת החשבון בחינוך המיוחד.

בשנות ה-60' ארגנה תערוכה גדולה של עזרי לימוד לילדים עם מוגבלות התפתחותית שכלית.

ספריה ועזרי הלימוד שפיתחה, נמצאים בארכיון בית הספר לחינוך שבאוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1981 זכתה בפרס החינוך, ובתעודות הוקרה מטעם אקי"ם, ועיריית בת ים.

למידע נוסף:https://he.wikipedia.org/wiki/שרה_בורק

תקוה שריג (1915-1997)

סופרת ומחנכת, ממקימי קיבוץ בית השיטה.

תקוה שריג נולדה בירושלים בשנת 1915. בתקופה ההיא, העיר היתה נתונה בשליטת האימפריה העות'מאנית. אמה היתה ממייסדות ארגון נשי מזרחי בארץ ישראל, ואביה היה איש חינוך שהקים את בית הספר תחכמוני. במהלך ילדותה, ספגה תקוה סיפורים ואגדות מהעולם היהודי, כפי שסופרו על ידי משפחתה הדתית.

אביה נפטר כאשר היתה בת 4, ולפי צוואתו תקוה היתה זו שאמרה עליו קדיש, מהלך שהיה (ועודנו) חריג ומהפכני.

בעת נערותה, התרחקה תקוה מהדת אך נשארה מחוברת אל ערכי היהדות והמסורת.  היא הצטרפה לתנועת "לגיון הצופים" אשר בהמשך התאחדה עם תנועת "המחנות העולים". כשהיתה בת 17, היתה חלק מקבוצת החלוצים שהקימה את קיבוץ בית השיטה.

בשנות ה-40 הדריכה את "חברת הנוער הצ'כי", נערים ניצולי שואה שנקלטו בקיבוץ. זו היתה תחילת דרכה כאשת חינוך, אשר לימדה בקיבוץ בית השיטה ובבתי ספר נוספים באזור במשך כ-25 שנים.

בשנת 1935 נישאה לבן זוגה נחום, וביחד בחרו בשם המשפחה העברי שריג. על הבחירה סיפרה בספר האוטוביוגרפי "סופה", אשר יצא לאור לאחר מותה: "רק שריג – לא גפן חדשה, לא גזע חדש, לא שורשים חדשים. רק אדמה חדשה, רק ענף, סעיף, קנוקנת משורש עמוק, עתיק ימים .. כשהתאחדנו, היינו לשריג מ'כרם' ירושלמי, ששורש נטע ועשה בנים, פירות משובחים, בבית השיטה".

במקביל כתבה תקוה שריג סיפורת, שירה ופרוזה, והוציאה מעל ל-60 ספרים לילדים ומבוגרים. יצירותיה עסקו בחיי הילדים בקיבוץ ובסיפורים יהודיים אותם הכירה מילדותה. היא סיפרה: ""אני רואה ייעוד בהבאת מקורות ישראל אל הילדים מגיל רך ביותר כדי שעולם האסוציאציות שלהם יהיה קשור מילדותם ליהדות".

בנה, יוסף שריג, אשר היה כותב ומלחין מוכשר, נהרג במהלך מלחמת יום הכיפורים. היא סיפרה כי האסון הוביל אותה למשבר עמוק, אשר גרם לה להשקיע בכתיבה את מרבית זמנה.

כתיבתה של שריג על אודות הסיפורים היהודיים היתה יחודית, מכיוון שהיתה קיבוצניקית חילונית. היא הקפידה להתאים את עיבודיה לקהל החילוני, לספר סיפורים שהיתה בהם זיקה למסורת, המיתוסים וההיסטוריה של העם היהודי, ובחרה שלא להתמקד בחוקים והמצוות הדתיים.

תקוה שריג נפטרה בקיבוץ בית השיטה בשנת 1997, בת 83 היתה במותה.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

רבקה אלפר (אלפרוביץ') (1902-1958)

סופרת ועורכת.

נולדה בעיירה אביצי שבוילנה. בשנת 1926 עלתה לארץ ישראל, והתיישבה בקבוצת גבעת השלושה, כעבור שנתיים עזבה את המקום, אך  המשיכה בעבודתה כחקלאית, והוכשרה כאורזת.

בשנות ה-30' החלה את פעילותה במסגרת מועצת הפועלות, והייתה מורה לספרות ותנ"ך.

פעלה להוצאת "דברי חברות" שהעלה על הכתב את קשייהן של נשים בהתיישבות העובדת.

בשנת תר"ץ הוציאה לאור את ספרה הראשון, "פרפרי המהפכה". בשנת 1944 הצטרפה למערכת העיתון "דבר הפועלת". בתחילת שנות ה-50' ערכה את "ספר האחים" של רבקה גובר, ועד לפטירתה פירסמה שני ספרים היסטוריים נוספים.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/רבקה_אלפר

קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

יני אלוני (1917-1993)

סופרת ממוצא ישראלי-גרמני.

נולדה בעיר פָּאדֶרְבּוֹרן עברה הכשרה חקלאית, והדריכה קבוצת נוער. בשנת 1939 עלתה לארץ ישראל, בין השנים 1942-1946 התגייסה לצבא הבריטי, ושירתה בבית חולים צבאי. בזמן מלחמת העצמאות, שירתה בצה"ל כחובשת.

בתחילת דרכה כתבה את יצירותיה בעברית בעיתון "דבר הפועלת", אך עיקר כתיבתה הייתה בגרמנית. כתביה עוסקים בנושאים אוטוביוגרפיים, ומתמקדים בתקופת ילדותה ברייך השלישי, קיבוץ הגלויות בישראל, ובסכסוך הישראלי פלסטיני. הייתה חברה בארגון הסופרים הבינלאומי.

בשנת 1967 זכתה בפרס התרבות של פאדֶרְבּוֹרן, בשנת 1976 קיבלה את אות הנשיא למתנדב, על פעילותה במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב.

בשנת 1991 קיבלה את הפרס הספרותי של העיר מרסבורג, ע"ש הסופרת אנטה פון דרוסטה-הילסהוף.

נחשבת לסופרת בולטת של הספרות הגרמנית בארץ, אך למרות זאת, יצירתה כמעט ואינה מוכרת לציבור בארץ.

בשנת 1991 יצא ספרה היחיד בעברית, "החבילות החומות".

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/יני_אלוני

קרדיט תמונה: התמונה מתוך ויקיפדיה, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

לאה הרפז (1941-2020)

משוררת, סופרת, אמנית רב תחומית ומעצבת אופנה ישראלית.

הלנה גולדברג (לימים – לאה הרפז) נולדה בשנת 1941 בחצי האי קרים למשפחה יהודית. אביה של הלנה היה משורר מוערך ואמה היתה פעילה קומוניסטית בפולין.

עם פלישת הנאצים לפולין בשנת 1939, לפני שלאה נולדה, ברחה המשפחה מפולין לברית המועצות. בשנת 1941, כאשר היתה הלנה בת 4 שבועות, נעצר אביה ונשפט ל-8 שנות מאסר ולעבודות כפייה. הוא הצליח לברוח בשנת 1945 ולחזור לחיק משפחתו. בשנת 1946, לאחר תלאות רבות, הצליחה המשפחה לחזור לפולין.

בעקבות אירוע אלים אשר חוותה הלנה בתור ילדה החליטה המשפחה לעלות לישראל בשנת 1950. הם עלו לארץ באוניה גלילה. בתקופה זו, שינתה הלנה את שמה ללאה (על שם סבתה), במטרה להקל על השתלבותה בישראל.

תקופת ההתאקלמות בישראל לא היתה פשוטה עבור לאה. אביה האינטלקטואל נאלץ לעבוד בעבודות כפיים, ונוצר קונפליקט בין לאה, אשר דיברה עברית, לבין הוריה דוברי היידיש.

כאשר היתה בת 10, שנה לאחר העליה לישראל, החלה לאה לכתוב שירים.

על הכתיבה סיפרה: "התאהבתי בשפה מיד עם הגיעי לארץ. אבי, אשר לפני מלחמת העולם היה עורך של כתב עת אוונגרדי לספרות ביידיש, בפולין, הסביר לי, מיד עם ניסיונות הכתיבה הראשונים שלי, ששירה אין צורך להבין אלא לחוש".

כאשר היתה בת 14 סיפור שכתבה פורסם לראשונה בעיתון יידי, ובהמשך פורסם גם שיר שכתבה. על שתי היצירות חתמה בשמה, לאה גולדברג.

לאה סיפרה: "בגיל 14 פורסם סיפור ראשון שלי, בעיתון מכובד בשפת היידיש "לעצטע נאייעס". שנה אחר כך מתפרסם שיר שלי באותה שפה בעיתון היידי "היינט", כל זה תחת השם הטעון מאוד לאה גולדברג. בשנת 1960 הגעתי למשרדו של מר אשר נהור, העורך הספרותי המיתולוגי של עיתון "ידיעות אחרונות" והיות וגם לאחר נישואי נשארתי לאה גולדברג, מר נהור עיברת את שמי ללאה הרפז (בין ה-הרפז הראשונים בארץ). השיר הראשון שלי התפרסם מספר שבועות אחר כך בעיתון "על המשמר", ומאז ועד שנת 1978 פרסמתי באופן קבוע, בעיקר שירה אך גם מספר סיפורים בכתבי עת רבים.

בשנת 1970 השיר "תפילה" שכתבה לאה הולחן על ידי רפי בן משה עבור להקת פיקוד הדרום. לאורך השנים הולחנו שירים נוספים שכתבה, ביניהם "מוחלת לשמש", "אני בונה לי בית מקדש", "מילים של חג ו"רצית שאהיה".

במקביל כתבה לאה הרפז ספרי פרוזה ושירה, אשר עטיפותיהם עוטרו בציורים שציירה.

בשנת 1971, פרסמה את ספרה הראשונה "המסילה אל הים", המכיל סיפורים לבני הנעורים. ספרה השני, "הלנה ואני", הוא ספר שירה. במשך השנים פרסמה לאה הרפז שירה, פרוזה וסיפורת.

בין הספרים שפרסמה: "קצה הגוף – שירים" המכיל שירים אוטוביוגרפיים העוסקים בהגירה, "עץ מהגוני מארץ מדיצ'י" בו 8 סיפורים ועוד.

במקביל עסקה לאה הרפז בעיצוב אופנה.  בשנת 1968 החלה לעצב סריגים עבור חברת "צמר החסידה". עיצוביה פורסמו בקטלוגים שנתיים וזכו להצלחה רבה. לאחר מספר שנים מונתה למעצבת הראשית של החברה.

בשנת 1977 התפטרה לאה והקימה את חברת "אפנת דליה", על שם בתה הבכורה. החברה שיווקה מוצרי אופנה ופעלה בהצלחה בכל הארץ, עד שנסגרה בשנת 1983.

לאורך השנים המשיכה לפרסם ספרים ושירים. הספר האחרון שכתבה הוא "הקשב הזה", ספר שירה אשר יצא בשנת 2015.

לאה הרפז נפטרה מסיבוכים רפואיים של מחלת הקורונה בשנת 2020. היא הותירה אחריה שלוש בנות.

מאשה קלו (1935-2019)

ספרנית, סופרת, משוררת ומתרגמת.

נולדה בסובלאק שבפולין. בשנת 1949 עלתה לארץ, וקבעה את מקום מגוריה בגבעתיים.

פירסמה את שירה הראשון בשנת 1976 בשבועון "דבר לילדים", ואחריו התפרסמו עוד כ-150 שירים פרי עטה, ושירים מתורגמים. בנוסף לכך, פירסמה 12 ספרי ילדים.

במקביל עבדה כספרנית בספריה למדעים מדויקים ולהנדסה של אוניברסיטת תל אביב.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/מאשה_קלו

התמונה מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

נומה שילה (1942-2020)

עיתונאית וסופרת ילדים.

נולדה בתל אביב וגדלה בה. למדה בבית הספר "גאולה" בתל אביב, ובגימנסיה גאולה בעיר.

לאחר סיום שירותה הצבאי למדה בסמינר הקיבוצים הוראה לחינוך גופני, ובסיום לימודיה אלה עבדה בתיאטרון כמנהלת הפקות, ועסקה בתיאטרון, פירסום, ויחסי ציבור. שימשה כעוזרת במאי לניסים אלוני ז"ל.

בשנת 1976 החלה לעבוד בידיעות אחרונות כעורכת מדור תגובות, מדור שאותו ערכה לאורך שנים ארוכות.

פירסמה ארבעה ספרי ילדים, ובשנת 1997 זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/נומה_שילה

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.