נולדה בברלין כגרדה ראו, הצעירה מבין שמונה ילדים במשפחה יהודית משכילה. למדה משפטים באוניברסיטת ברלין. נישאה לרב ד״ר דוד אוקס, והשניים עברו לקניגסברג ובהמשך ללייפציג, בעקבות תפקידיו של אוקס כרב קהילה.
בליל הבדולח, בנובמבר 1938, סיכן דוד את חייו כשנכנס להציל את ספרי התורה מבית הכנסת הבוער, ולמחרת נעצר ונשלח לבוכנוולד, אך גרדה הצליחה להצילו.
בני הזוג עזבו ללונדון, וב-1939 הגיעו לארץ והתיישבו בכפר הנוער הדתי שבכפר חסידים, שם שימשה גרדה כמדריכה ואם בית. לימים שימשה כמפקחת ארצית על הטיפול בילדי עליית הנוער הדתית.
ב-1946 עבר הזוג לת"א, שם היתה גרדה בין מקימות ״רעות – שירות נשים סוציאלי״ (לימים עמותת רעות) – ארגון רווחה שסייע לניצולי השואה שהגיעו לארץ, וכיום עמותה ותיקה המפעילה מרכז רפואי שיקומי, דיור מוגן, מרכזים קהילתיים ועוד.
אוקס מונתה ליו״ר העמותה לאחר שנים רבות בצוות ההנהלה, ובמקביל כיהנה גם כיו״ר ועד ״בית החולים ליכטנשטטר״ (כיום ׳המרכז הרפואי רעות׳). היא המשיכה את פעילותה ההתנדבותית ב׳רעות׳ ובהמשך ב׳יד שרה׳ גם לאחר שעברה להתגורר בדיור מוגן בירושלים.
ב-1989 זכתה בתואר יקירת העיר ת״א.
בתמונה: גרדה אוקס ביום הולדתה ה-90. התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.
נולדה באוקראינה שבאודסה. בשנת 1950 מונתה לראשת צוות המחקר והסיקור הגאולוגי בהרי קרטאו שבקזחסטן.
בשנת 1976 התבטאה נגד השלטון הסובייטי בנושא חתימת הסכמי הלסינקי, שנחתמו שנה קודם לכן, ואמרה שלא ניתן לסמוך על השלטון הסובייטי שיכבד את זכויות האדם. היא הצטרפה לארגון זכויות האדם "קבוצת הלסינקי", ופעלה בו עד למעצרה בשנת 1980. לאורך תקופת פעילותה בארגון זה, תמכה ביהודי ברית המועצות דאז, ובדרישתם לעלות לארץ ישראל, והייתה לאחת מאסירי ציון.
לאחר שחרורה מהכלא פעלה לטובת שמירת זכויות האדם, פעילות שהתגברה לאחר נפילת ברית המועצות.
בשנת 2015, בהיותה בת 97, עלתה לארץ ישראל, והתגוררה בחיפה. כדאי להנציחה שם.
סופרג'יסטית ופעילה מרכזית למען זכות ההצבעה לנשים בארצות הברית.
סוזן ב. אנתוני היתה פעילה חברתית ופמיניסטית, שמילאה תפקיד משמעותי ומרכזי בתנועה למען זכויות נשים בארצות הברית. בנוסף, פעלה לביטול העבדות ואף היתה חברה באגודה האמריקאית לביטול העבדות. כמו כן, פעלה גם לקידום זכויות נשים בזירה הבין לאומית.
ביחד עם אליזבת' קיידי סטנסון, חברתה ושותפתה, הובילה מאבקים חברתיים, הקימה ארגוני זכויות נשים ופעלה למען זכות הצבעה לנשים. בעקבות פעילותה בתחומים אלו, ספגה ביקורת חריפה.
בשנת 1852, לאחר שלא איפשרו לאנתוני לנאום בכנס פעילים נגד העבדות בגלל היותה אישה, הקימה ביחד עם סטנסון את Women's Loyal National League אשר פעל למען מטרה זו. ביחד, הובילו השתיים מבצע איסוף חתימות רחב היקף (והגדול ביותר בתקופה זו) במסגרתו נאספו 400,000 חתימות בקריאה לביטול העבדות.
בשנת 1872 נעצרה אנתוני בעקבות ניסיון להצביע בבחירות לנשיאות לארצות הברית, מכיוון שהחוק בארצות הברית קבע כי אסור לנשים להצביע. במשפטה, אמרה את הדברים הבאים:
"נשדדו ממני הזכויות הבסיסיות כאזרחית, מעמדי כאזרחית בוזה ולא רק אני עצמי אלא כל המין שלי, הן, על ידי פסיקתך, כבוד השופט, נדונו לשעבוד פוליטי תחת ממשל זה".
נגזר עליה לשלם קנס של 100$, אותו סירבה לשלם. עם זאת, הרשויות סירבו לעצור אותה עקב היותה אישה.
בשנת 1878, אנתוני וסטנסון הגישו הצעה לתיקון החוקה האמריקאית בנושא זכות ההצבעה לנשים. לאחר 42 שנים (ו-14 שנים לאחר מותה של אנתוני), הצעה זו הפכה לתיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית אשר העניק זכות הצבעה לנשים.
דיוקנה הופיע על מטבע דולר, וכך הפכה לאישה הראשונה שדמותה הופיעה על מטבעות בארצות הברית!
ארשגוהי טאוטיג נולדה בשכונת אורטקוי בעיר איסטנבול שבטורקיה. כאשר סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי נסעה לאנגליה ולמדה בתיכון בצפון יורקשייר. בהמשך, עברה לפריז שם רכשה השכלה גבוהה.
בתקופתה בפריז, ארשגוהי טאוטיג לקחה חלק בכתיבת המילון הצרפתי-ארמני של ג. לוסיאן ופעלה כחוקרת שפה.
לאחר סיום לימודיה בפריז חזרה לאיסטנבול והחלה לכתוב עבור כתבי עת ארמניים בנושאי ספרות ודעה.
היא היתה חברה בארגון הארמני "אזקנוור האיוהאטס אנגרוטיוני", אשר פעל למען הקמה והפעלה של בתי ספר לבנות באזורים ארמניים באימפריה העות'מנית.
כאשר התקבלה הידיעה על טבח הארמנים על ידי הטורקים במחוז אדאנה, ביקש הארגון לסייע בכל דרך אפשרית. ארשגוהי טאוטיג נסעה לאזור אדאנה וכתבה על הזוועות שראתה. היא פרסמה ספר בשם "חודש בקיליקיה" בשנת 1910, אשר היה הדיווח הראשון של עדת ראיה לגבי המצב הקשה באדאנה.
ארשגוהי חלתה לאחר שבעלה נכלא על ידי העות'מאנים ועברה לשוויץ להבראה, שם חיה עד שנפטרה בשנת 1922. נאמר כי מילותיה האחרונות היו "כולנו קורבנות", תוך שהיא מתייחסת לרצח העם הארמני.
פעילה חברתית ופוליטית, מראשי המפלגות מק״י, רק״ח וחד״ש.
נולדה בורשה כרות ורשביאק למשפחה דתית. בנערותה הצטרפה לשומר הצעיר, ובמסגרת התנועה עלתה ארצה בשנת 1929. בתחילה היתה חלק מהגרעין שהקים את הקיבוצים גן שמואל ועין שמר, אך בעקבות אי תמיכת הגרעין וההסתדרות בשביתת פועלים ערבים החליטה לעזוב אותו. ב-1931 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, בה נותרה חברה, על גלגוליה השונים, עד יום מותה כ-80 שנה מאוחר יותר.
לוביץ פעלה במחתרת תחת השלטון הבריטי ונאסרה מספר פעמים, ועמדה בראש ארגון ׳עזרה אדומה׳ שסייע למשפחות קומוניסטים שנאסרו. ב-1946 ביקשה לרוץ בראש רשימה בבחירות למועצת ראשון לציון אך מועמדותה נפסלה. תמכה בסיוע לבריה״מ במלחמתה בנאצים, ובהמשך היתה שותפה להקמת הליגה לידידות ישראל-בריה״מ.
עם הקמת מק״י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית ב-1948 היתה לוביץ׳ לחברת הועד המרכזי של המפלגה.
לאחר פיצול המפלגה ב-1965 היתה בין מקימי רק״ח (רשימה קומוניסטית חדשה), ובמשך למעלה מ-20 שנה מילאה בה מגוון תפקידים, ביניהם יו״ר ועדת הביקורת המרכזית ונציגת המפלגה בנעמ״ת ובפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות.
בנוסף, היתה לוביץ' ממייסדות ארגון הנשים הדמוקרטיות היהודיות והערביות, שבהמשך עמדה בראשו , וכן חברה בנשיאות הוועד למען השלום.
נפטרה בגיל 103 והותירה שני בנים.
התמונה מאתר חה״כ לשעבר דב חנין ומוצגת במסגרת שימוש הוגן
רות בן ישראל נולדה בשנת 1931 בפורט סעיד שבמצרים. היא נכדתם של אבא ושרה נאמן, ממייסדי העיר תל אביב, ונינתם של זרח ויוכבד מושלי, ממייסדי שכונת נווה צדק. כשהיתה בת 4 עלתה לארץ ביחד עם משפחתה.
בן ישראל החלה ללמוד את תחום המשפט בשנות ה-60, כאשר התגוררה בעיר באר שבע והיתה נשואה ואם לשתי בנות. לאחר סיום הדוקטורט החלה ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
על עבודתה האקדמית סיפרה: "משנתי המדעית הושתתה על יסוד תפיסת עולמי החברתית, על המודעות שפיתחתי לגבי הצורך בהבטחת כבודו החברתי של העובד כאדם ועל אמונתי העמוקה בצדקת דרכה של מדינת הרווחה. אלה גובשו בחמש עשרה שנות קליטת העלייה שחוויתי בבאר שבע, לצדו של אישי גדעון (בן ישראל), שהיה באותה עת מזכיר מועצת הפועלים ויותר מאוחר נציג הנגב בכנסת".
בשנים 1990-1991 שימשה כדקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בנוסף לעבודתה האקדמית שילבה רות בן-ישראל פעילות ציבורית, מתוך השאיפה לתרום לחברה ולקהילה באמצעות יישום הידע המקצועי שצברה.
היא עסקה בפעילות ציבורית לקידום מעמד העובדים ומעמד האישה, שימשה (בהתנדבות) יועצת לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת והיתה יו"ר ועדה ממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של נשים בשירות הממשלתי.
בן-ישראל היתה מעורבת בצורה פעילה בחקיקה של חוק שכר המינימום, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, החוק לאיסור הטרדה מינית והתיקון לחוק שוויון זכויות האישה.
בשנת 2000 פרשה לגמלאות אך המשיכה לעסוק ולחקור בתחום המשפט כפרופסור אמריטה. בשנת 2001 הוענק לה פרס ישראל לחקר המשפט.
בנימוקי השופטים נכתב: "המחקרים שהיא פרסמה מצטיינים במבט רחב ומעמיק: הם משלבים ידע רב של שיטות משפט במדינות אחרות, ראייה חדה של הבעיות החברתיות שהמשפט מבקש לפתור והבנה עמוקה של תהליכים ומגמות המערבים משפט, חברה וכלכלה. […] את כל מחקריה מאפיינת תפיסה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד ויכול לקדם את האדם ואת החברה, ובמיוחד לסייע בידי קבוצות חלשות ומקופחות להגיע לחיים של רווחה וכבוד"
בשנת 2005 החליטה לשנות את מסלול הקריירה שלה והחלה לעסוק באיור ממוחשב של סיפורי המקרא. גם בתחום זה זכתה להצלחה, איירה ספרים והציגה את יצירותיה בתערוכות.
על שינוי זה סיפרה בן-ישראל: "בעוד שבתחום עיסוקי המסורתי הגעתי למעמד בכיר והייתי לדמות המובילה בתחום, היה ברור שבעיסוק החדש אתחיל מתחתית הסולם. משמעות הדבר הייתה ירידה במעמד המקצועי, צורך לכבוש מחדש את מקומי בקבוצת התייחסות חדשה שאיננה מכירה אותי, ובתוקף כך אינה מודעת כלל ליכולותי ולכישורי. שקלתי זה מול זה את היתרון שבהתחדשות מול החיסרון של ההתחלה. הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש גברו על החשש מאבדן היוקרה המעמדית".
ממקימות תנועת הנשים היהודית בארצות הברית ופעילה חברתית, עמדה בראש המאבק נגד סחר בנשים.
סיידי אמריקאן נולדה בשיקגו. אימה הגיעה מניו-יורק ואביה, אשר היגר לארצות הברית מגרמניה, היה מראשוני המתיישבים בשיקגו. משפחתה היתה חברה בקהילה הרפורמית בעיר, וסיידי גדלה באווירה של עזרה לזולת, מחוייבות קהילתית וסיוע לנזקקים. לאחר סיום לימודיה בתיכון בחרה סיידי להתמחות בעבודה סוציאלית בארגוני רווחה בשיקגו. בשנים אלו היתה פעילה ביותר ממאה ארגוני רווחה אשר עסקו בסיוע לנזקקים, סיוע לעיוורים, סיוע למהגרים יהודיים ושילובם בקהילה, חינוך ציבורי ועוד.
בשנת 1893 הוקמה בשיקגו "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". כינוסה הראשון של המועצה התרחש כתגובה לנסיונם של גברים יהודים למנוע מנשים לקחת חלק בוועידה דתית. סיידי אמריקאן נאמה וקראה לנשים להתאגד יחד לאירגון כלל ארצי, אשר יאפשר לכל אישה להישמע ויגביר את כוחן הפוליטי של נשים יהודיות בקהילות היהודיות ובחברה האמריקאית בכלל. נאומה של אמריקאן זכה לתמיכה נלהבת, והיא מונתה למזכירת המועצה.
לאחר מות אביה בשנת 1900 עברה סיידי להתגורר בניו-יורק ביחד עם אמה. היא מונתה לנשיאת הסניף המקומי של "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". בתקופה זו התרחש גל הגירה גדול ממזרח אירופה לארצות הברית, ואמריקאן מיקדה את עיקר הפעילות של הסניף הניו-יורקי בסיוע למהגרים.
אמריקאן קידמה סיוע לנערות בסיכון. נשות הסניף הניו-יורקי של המועצה שכרו בית בשכונת עוני בניו-יורק, אשר תפקידו היה לתת מענה לנערות בסיכון, לדאוג לרווחתן ולספק הכשרה מקצועית. כמו כן, יזמה אמריקאן פרוייקטים נוספים לסיוע לנערות ונשים בסיכון, ביניהם הקמת מקלט לאימהות חד הוריות, ליווי נערות שיצאו ממוסדות שיקום ועוד.
בשנת 1905 קודמה סיידי אמריקאן למנכ"לית "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". היא הפכה את המאבק בסחר בנשים לנושא מרכזי של המועצה, ופעלה לאיתור והגנה של נערות בסיכון בכל רחבי ארצות הברית. בשנים אלו סייעה המועצה לכ-30,000 נערות שהיגרו לארצות הברית למצוא מקום מבטחים וערכה ביקורים כדי לוודא את שלומן והיקלטותן במדינה.
סיידי אמריקאן יצרה קשר ברור בין המאבק בסחר בנשים לבין הצורך בהענקת כוח פוליטי וזכויות בידי נשים. היא טענה כי קיים קושי רב להרשיע סוחרי נשים כל עוד נשים לא יכולות לקחת חלק בהליך המשפטי כמושבעות. עבודתה בתחום זה העניקה לנשות המועצה מעמד פוליטי בתוך הקהילה היהודית ובחברה האמריקאית.
סיידי אמריקאן הקדישה את חייה לעבודת רווחה וסיוע לנזקקים, ונפטרה בשנת 1944 בניו-יורק. ערים תאומות של ניו-יורק (ירושלים) או של שיקגו (פתח תקווה וקריית גת) יכולות להעניק לה את הכבוד ולקרוא רחוב על שמה.
אתלטית, מורה לחינוך גופני, ממציאה ומלקטת משחקים, מייסדת "המרכז החינוכי למשחקים בישראל". אלופה ושיאנית ארץ ישראל הראשונה בקפיצה לגובה.
מרגלית ספיר נולדה בפולין, בגיל שש עלתה לארץ עם משפחתה. כבר מילדותה אהבה משחקים וספורט, התחרתה בירושלים והתאמנה בקבוצת מכבי רחובות. ב-1934 צעדה בטקס הפתיחה של המשחקים העולמיים לנשים שנערכו בלונדון כחברה במשלחת הארץ ישראלית.
בשנת 1935 נערכה אליפות האתלטיקה הראשונה של ארץ ישראל ובה זכתה עקביא ב-3 מדליות, 1 זהב ו-2 כסף. מדליית זהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.25 מטר, מדליות כסף בריצת 200 מטר בתוצאה של 30.8 שניות ובהטלת כידון בתוצאה של 19.85 מטר. בתחרות שנערכה בשנת 1936 קבעה שיא ארץ ישראל בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.36 מטר. שיא זה החזיק מעמד כ-3 שנים.
משנות ה-30 עבדה כמורה להתעמלות. לימדה בבתי ספר, בסמינר לוינסקי ובמכללה לחינוך גופני בתל אביב. היא ביקשה להשתמש בשיעוריה במשחקים, ומאחר שלא היו ספרים בעברית בנושא, החליטה לכתוב אותם בעצמה. ספרה הראשון, "משחקים לתלמידים", ובו כ-60 משחקי קריאה וכתיבה, חשבון, ידיעת הארץ, טבע, היסטוריה ועברית הופיע בהוצאת יזרעאל בשנת 1941.
המשחקים והלימוד באמצעותם הפכו לעניין מרכזי בחייה. לאורך חמישים שנה היא פרסמה 20 ספרים בנושא משחקים. בהקדמה לספרה השני, "ילקוט משחקים", כתב יוסף מיוחס, מנהל לשכת הנוער במחלקת החינוך של הוועד הלאומי, כי ראוי שילדים ישחקו במשחקיה של עקביא, היודעת "ליצור מצב רוח מרומם ולהפוך את המוני הילדים המשתתפים במשחק לחברה מלוכדת, שמחה, מתפרצת, ואף על פי כן מרוסנת". בין ספריה: "הבה נשחקה", שתורגם גם לערבית על ידי מחמוד עבאסי ונשלח לנשיא מצרים דאז אנוור סאדאת. בשנות ה-60 כתבה לבקשת צה"ל ספר ובו משחקי חברה לגיבוש יחידתי. באותה תקופה שידרה ב"קול ישראל" תוכניות של משחקים, חידונים ובילוי חברתי. ב-1972 הציעה משחקי חברה בתוכנית "למשפחה" בטלוויזיה הישראלית בערבית.
בשנת 1954 זכתה בפרס הוז לספורט על חוברותיה למשחקי תנועה לילדים, בהן "אחת! שתים! שלום!" ו-"הבה נשחקה".
עקביא הנחתה קורסים במשחקים ובפעילות גופנית במסגרת שונות, בהן אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן, בית הספר למדריכי תיירות, אקי"ם והסתדרות המורים. היא עסקה גם ברקע העיוני של המשחק, כתבה בנושא זה והשתתפה בסימפוזיונים בחו"ל. גאוותה הייתה על כך שהצליחה לשכנע את עמיתיה לא להוציא אף פעם ילד ממשחק.
ב-1981, לאחר פרישתה מהוראה, ייסדה את "המרכז החינוכי למשחקים בישראל" ושימשה כמזכ"לית שלו. המרכז מקיים חוגים וסדנאות, בהן סדנאות לקשישים הלומדים לשחק עם נכדיהם.
פעילה חברתית ופוליטית יהודיה-אמריקאית. נאבקה למען זכויות נשים, זכויות עובדים, ובפרט למען נשים במעמד הפועלים.
נולדה כרחל שניידרמן בעיירה סאווין שבפולין למשפחה יהודית דתית. בהיותה בת 8 היגרה המשפחה ללואר-איסט-סייד במנהטן. אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר מכן. האם ניסתה להתפרנס באמצעות עבודה כתופרת, אך נאלצה לשלוח את הילדים לבית יתומים יהודי. בסיום ביה״ס היסודי נאלצה רוז לעזוב את ספסל הלימודים ולעבודה לפרנסתה כתופרת על פס ייצור במפעל לכובעים.
בהיותה בת 20 החלה לארגן את העובדות במפעל יחד עם עמיתה נוספת, והשתיים הצליחו לארגן מספיק עובדות כדי להצטרף לסניף המקומי של איגוד יצרני הכובעים – התאגדות הנשים הראשונה בארגון. בעת שביתת איגוד יצרני הכובעים ב-1905 נבחרה שניידרמן להיות מזכירת הסניף המקומי וצירה באיגוד העבודה המרכזי של ניו יורק. במהרה הפכה לפעילה ב'ליגת נשות האיגוד המקצועי של ניו יורק' – ארגון שהתמקד באיגוד פועלות ובשמירה על זכויותיהן.
ב-1908 נבחרה לסגנית הנשיאה המחוזית של הארגון, החלה לעבוד בו בשכר, והשלימה את לימודיה באמצעות מלגה. בתקופה זו לקחה חלק מרכזי בהתקוממות ה-20 אלף – שביתה גדולה של עובדות תעשיית הטקסטיל בניו יורק – והיתה לחברת מפתח ב'קונגרס הנשים העובדות העולמי'.
לאחר השריפה במפעל הטקסטיל טריאנגל ב-1911 שגבתה את חייהם של כ-150 פועלות ופועלים – רובם המוחלט נערות צעירות – מיקדה שניידרמן את פועלה בהעלאת המודעות לתנאי העבודה במפעלים וב'סדנאות היזע', שפגעו בראש ובראשונה בנשים, ובמאבק לשיפורם.
במקביל היתה שניידרמן פעילה נמרצת למען מתן זכות הצבעה לנשים, מאבק אותו ראתה כבלתי נפרד ממאבקה למען הפועלות. לאחר שהתמודדה לסנאט האמריקאי והפסידה, נבחרה שניידרמן להיות נשיאת הליגה בניו יורק, וב-1926 לנשיאות הארגון הארצי – תפקיד בו כיהנה במשך מעל ל-20 שנה. היא היתה שותפה להקמת איגוד חירויות האזרח האמריקאי, התיידדה עם אלינור רוזוולט ובעלה פ.ד. רוזוולט, ואף מילאה תפקיד בממשלו כשנבחר לנשיא.
בשנים 1944-1937 היתה שרת העבודה של מדינת ניו יורק ופעלה למען זכויות נשים בשוק העבודה. בתקופה זו פעלה גם להצלת יהודים מאירופה הכבושה. בשנת 1949 פרשה מהחיים הציבוריים והקדישה את חייה לכתיבת זכרונותיה, שפורסמו בספר ב-1967.
נפטרה בגיל 90 בניו יורק.
נטען כי שניידרמן טבעה את הביטוי "לחם ושושנים" בנאום מפורסם שלה, כביטוי לזכות הטבעית של הפועל והפועלת לחיים מלאים יותר מלבד ההישרדות הבסיסית ביותר.
אורית מוסינזון נולדה ברמת השרון. היא היתה תלמידה מבריקה, הישגית וחברותית. היא למדה תואר ראשון ושני במנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, והמשיכה לדוקטורט במנהל עסקים בקליפורניה.
בשנת 2006 נמנתה עם מקימי הסטארטאפ Wix.com, המספק פלטפורמה לבניית אתרים. היא הגתה את הרעיון ביחד עם בעלה לשעבר, אבישי אברהמי. בהמשך, עמדה מאחורי הקמה של חברות ומיזמי הייטק נוספים, ביניהם אפליקציית GetYou, פלטפורמה חברתית המאפשרת לאנשים להבין כיצד נתפסים על ידי הסביבה וכך "לשבור סטריאוטיפים ודעות קדומות", לדבריה.
בראיון לגלובס בשנת 2015, סיפרה "עשיתי שני תארים ודוקטורט, ועדיין נתקלתי כל חיי במחסום המראה החיצוני, שבו אנשים שופטים אותי לפי רושם ראשוני".
במהלך הקריירה שלה, סייעה רבות ליזמים ובעיקר ליזמות צעירות. אברהמי סיפר עליה, "תעשיית ההייטק חייבת לה חוב עצום, היא עזרה בכל שלב בהקמה של וויקס והרבה חברות בתעשיה חייבות לה את קיומן. היתה היתה אדם מאוד מיוחד".
במקביל, נהגה מוסינזון להתנדב ולעזור לזולת. היא התנדבה במחלקה לאונקולוגיית ילדים וסייעה לילדים החולים ולמשפחותיהם. חבריה סיפרו כי הפיצה אהבת חינם, עזרה ואמפתיה.
אורית מוסינזון הלכה לעולמה בגיל 45, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.
רחוב משלה 