רות לוביץ׳ (2010-1906)

פעילה חברתית ופוליטית, מראשי המפלגות מק״י, רק״ח וחד״ש.

נולדה בורשה כרות ורשביאק למשפחה דתית.  בנערותה הצטרפה לשומר הצעיר, ובמסגרת התנועה עלתה ארצה בשנת 1929. בתחילה היתה חלק מהגרעין שהקים את הקיבוצים גן שמואל ועין שמר, אך בעקבות אי תמיכת הגרעין וההסתדרות בשביתת פועלים ערבים החליטה לעזוב אותו. ב-1931 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, בה נותרה חברה, על גלגוליה השונים, עד יום מותה כ-80 שנה מאוחר יותר.

לוביץ פעלה במחתרת תחת השלטון הבריטי ונאסרה מספר פעמים, ועמדה בראש ארגון ׳עזרה אדומה׳ שסייע למשפחות קומוניסטים שנאסרו. ב-1946 ביקשה לרוץ בראש רשימה בבחירות למועצת ראשון לציון אך מועמדותה נפסלה. תמכה בסיוע לבריה״מ במלחמתה בנאצים, ובהמשך היתה שותפה להקמת הליגה לידידות ישראל-בריה״מ.

עם הקמת מק״י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית ב-1948 היתה לוביץ׳ לחברת הועד המרכזי של המפלגה.

לאחר פיצול המפלגה ב-1965 היתה בין מקימי רק״ח (רשימה קומוניסטית חדשה), ובמשך למעלה מ-20 שנה מילאה בה מגוון תפקידים, ביניהם יו״ר ועדת הביקורת המרכזית ונציגת המפלגה בנעמ״ת ובפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות.

בנוסף, היתה לוביץ' ממייסדות ארגון הנשים הדמוקרטיות היהודיות והערביות, שבהמשך עמדה בראשו , וכן חברה בנשיאות הוועד למען השלום.

נפטרה בגיל 103 והותירה שני בנים.

התמונה מאתר חה״כ לשעבר דב חנין ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

רוז שניידרמן (1972-1882)

פעילה חברתית ופוליטית יהודיה-אמריקאית. נאבקה למען זכויות נשים, זכויות עובדים, ובפרט למען נשים במעמד הפועלים.

נולדה כרחל שניידרמן בעיירה סאווין שבפולין למשפחה יהודית דתית. בהיותה בת 8 היגרה המשפחה ללואר-איסט-סייד במנהטן. אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר מכן. האם ניסתה להתפרנס באמצעות עבודה כתופרת, אך נאלצה לשלוח את הילדים לבית יתומים יהודי. בסיום ביה״ס היסודי נאלצה רוז לעזוב את ספסל הלימודים ולעבודה לפרנסתה כתופרת על פס ייצור במפעל לכובעים.

בהיותה בת 20 החלה לארגן את העובדות במפעל יחד עם עמיתה נוספת, והשתיים הצליחו לארגן מספיק עובדות כדי להצטרף לסניף המקומי של איגוד יצרני הכובעים – התאגדות הנשים הראשונה בארגון. בעת שביתת איגוד יצרני הכובעים ב-1905 נבחרה שניידרמן להיות מזכירת הסניף המקומי וצירה באיגוד העבודה המרכזי של ניו יורק. במהרה הפכה לפעילה ב'ליגת נשות האיגוד המקצועי של ניו יורק' – ארגון שהתמקד באיגוד פועלות ובשמירה על זכויותיהן.

ב-1908 נבחרה לסגנית הנשיאה המחוזית של הארגון, החלה לעבוד בו בשכר, והשלימה את לימודיה באמצעות מלגה. בתקופה זו לקחה חלק מרכזי בהתקוממות ה-20 אלף – שביתה גדולה של עובדות תעשיית הטקסטיל בניו יורק – והיתה לחברת מפתח ב'קונגרס הנשים העובדות העולמי'.

לאחר השריפה במפעל הטקסטיל טריאנגל ב-1911 שגבתה את חייהם של כ-150 פועלות ופועלים – רובם המוחלט נערות צעירות – מיקדה שניידרמן את פועלה בהעלאת המודעות לתנאי העבודה במפעלים וב'סדנאות היזע', שפגעו בראש ובראשונה בנשים, ובמאבק לשיפורם.

במקביל היתה שניידרמן פעילה נמרצת למען מתן זכות הצבעה לנשים, מאבק אותו ראתה כבלתי נפרד ממאבקה למען הפועלות. לאחר שהתמודדה לסנאט האמריקאי והפסידה, נבחרה שניידרמן להיות נשיאת הליגה בניו יורק, וב-1926 לנשיאות הארגון הארצי – תפקיד בו כיהנה במשך מעל ל-20 שנה. היא היתה שותפה להקמת איגוד חירויות האזרח האמריקאי, התיידדה עם אלינור רוזוולט ובעלה פ.ד. רוזוולט, ואף מילאה תפקיד בממשלו כשנבחר לנשיא.

בשנים 1944-1937 היתה שרת העבודה של מדינת ניו יורק ופעלה למען זכויות נשים בשוק העבודה. בתקופה זו פעלה גם להצלת יהודים מאירופה הכבושה. בשנת 1949 פרשה מהחיים הציבוריים והקדישה את חייה לכתיבת זכרונותיה, שפורסמו בספר ב-1967.

נפטרה בגיל 90 בניו יורק.

נטען כי שניידרמן טבעה את הביטוי "לחם ושושנים" בנאום מפורסם שלה, כביטוי לזכות הטבעית של הפועל והפועלת לחיים מלאים יותר מלבד ההישרדות הבסיסית ביותר.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

מרים בן (1927-2001)

אקטיביסטית פוליטית, סופרת וציירת יהודיה-אלג׳יראית.

נולדה כמריליז בן חיים באלג׳יריה לאב יהודי-ברברי ולאם אנדלוסית, מצאצאי מגורשי ספרד. גדלה בבית חילוני-קומוניסטי, ולדבריה רק בגיל 7 הבינה שהיא יהודיה, בעקבות התנכלויות של ילדים בביה״ס.

ב-1940, בהיותה בת 13, סולקה מביה״ס בשל תקנות חדשות של ממשל וישי כנגד היהודים באלג׳יריה. היא עברה לבי״ס יהודי, אך הוצאה ממנו עקב התנגדות אביה לציונות והשלימה את לימודיה בבית.

במקביל הצטרפה לארגון הנוער הקומוניסטי והחלה לעסוק בפעילות חברתית ופוליטית. רוב הנערים והגברים בסביבתה הקרובה גויסו לצבא הצרפתי, ובגיל 14 היתה בן-חיים – אז כבר מרים בן – לנשיאה הראשונה של הארגון.

עם סיום מלחה״ע ה-2 שבה לספסל הלימודים והמשיכה ללימודי פילוסופיה והוראה. היא נשלחה ללמד בכפר מבודד ועני שרוב תושביו אנאלפבתים ופעלה להענקת השכלה ומודעות פוליטית-לאומית לתלמידיה. בתקופה זו כתבה לעיתון הקומוניסטי Alger Républicain.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של אלג׳יריה ב-1954 הצטרפה בן לשורות הלוחמים נגד הכיבוש הצרפתי באזור הרי האטלס. ב-1958 בית דין צבאי צרפתי גזר נגדה, בהיעדרה, 20 שנות מאסר. השלטונות לא הצליחות לתפוס אותה, אך התנכלו לבני משפחתה שנאלצו להגר למרסיי.

עם הכרזת עצמאות אלג׳יריה ב-1962 קיבלה בן תפקיד במערכת החינוך של הממשל החדש, אך במהרה עברה לצרפת בשל מצבה הבריאותי. ב-1965 עלה לשלטון הגנרל בומדיין, ובן נאלצה להישאר בפריז בשל יחס המשטר החדש לקומוניסטים. בתקופה זו למדה בסורבון, כתבה חיבורים היסטוריים, מחזות, נובלות ושירה, ועסקה בציור.

ב-1974 שבה לאלג׳יריה והמשיכה לעסוק בהוראה, בכתיבה ובציור, תוך התמקדות בנושאי מעמד האישה בארצה.

עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1991 נאלצה לגלות שוב לצרפת עקב איומים על חייה מצד קנאים אסלאמיים, שם המשיכה את פעילותה הציבורית, הספרותית והאמנותית. ב-1999 פרמה ספר זכרונות, וב-2001 הלכה לעולמה.

התמונה מאתר Socialgerie.net ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ג׳יזל חלימי (2020-1927)

עורכת דין, סופרת ופעילה פמיניסטית תוניסאית-צרפתייה ממוצא יהודי.

נולדה כג׳יזל טייב לאם יהודיה ולאב מוסלמי-ברברי (אמזיגי) בעיר לה גולט שבתוניסיה.

בגיל 12 התעקשה, בניגוד למקובל בקרב בנות, להמשיך ללימודים בתיכון, ופתחה בשביתת רעב עד שקיבלה את הסכמת הוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחה לסיים תיכון, המשיכה ללימודי משפטים ופילוסופיה בפריז והוסמכה כעו״ד. חלימי התעקשה להיקרא ״עורכת דין״ בנקבה (avocate), והצליחה להפוך זאת לנורמה.

לאחר מספר שנים בהן הגנה על בני המעמדות הנמוכים בתוניסיה במערכת המשפט הקולוניאלית, היגרה לצרפת ב-1956, שם ייצגה ארגונים אנטי-קולוניאליים תוניסאים ואלג׳יראים.

אחד מתיקיה הבולטים בתקופה זו היה ההגנה על ג׳מילה בופאשה, אקטיביסטית אלג׳יראית מיליטנטית, שנאנסה מספר פעמים כחלק מפעולות העינויים שעברה בשבי – נושא שעבר בשתיקה בקרב גברים צרפתים, הן בימין והן בשמאל. חלימי אף כתבה ספר שמתאר את הפרשה, שהתפרסם עם הקדמה מאת סימון דה בובואר.

כל פעילותה של חלימי נעשתה במקביל להיות אם צעירה לילדים, והיא פעלה להעלאת המודעות לקשיים הנערמים בפני אמהות בעולם המשפט.

עם סיום השלטון הצרפתי בצפון אפריקה הופנו מרבית מאמציה להגנה על זכויות נשים, בפרט זכות האישה על גופה. ב-1971 ייסדה את ארגון ״לבחור״, שפעל להסרת הטאבו החברתי והמשפטי על הפלות, והוביל להעברת חוק שמתיר שימוש באמצעי מניעה והפלות ב-1974 (בהובלתה של הפוליטיקאית היהודייה-צרפתייה סימון וייל).

בהמשך שנות ה-70 וה-80 הגנה על תיקים רבים של אונס, זכויות להט״ב, מאבק בעונש מוות, ועוד.

ב-1981 נבחרה להיות חברת פרלמנט, וכיהנה בתפקיד במשך 4 שנים.

במקביל לפעילותה המשפטית היתה חלק מיוזמות פוליטיות וחברתיות מרובות, ואף פרסמה כ-15 ספרים שזכו לתהודה רבה – רובם בנושאי זכויות נשים ומאבק באלימות מינית.

נפטרה ב-2020 בפריז.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

מרשה פרידמן (1938- 2021)

פעילה פוליטית וחברתית אמריקאית-ישראלית, מחלוצות המאבק באלימות במשפחה בארץ והפמיניזם הישראלי בכלל. כיהנה כח״כ בכנסת ה-8.

נולדה בניוארק, ניו ג׳רזי. השלימה תואר שני ב-NYU ובשנות ה-60 היתה פעילה בתנועה למען זכויות השחורים בארה״ב.

ב-1969 עלתה לארץ, למדה באוניברסיטת חיפה והיתה ממייסדות התנועה הפמיניסטית בארץ ופעילה בתנועה לזכויות האזרח.

ב-1973 נבחרה כח״כ מטעם סיעת ׳רצ׳ שבראשה עמדה שולמית אלוני, על בסיס פעילותה למען זכויות נשים, ובהמשך פרשה מהסיעה והקימה, יחד עם חה״כ לובה אליאב, את ׳הסיעה הסוציאל-דמוקרטית׳.

כח"כ העלתה לסדר היום נושאים הקשורים בזכויות אדם ואזרח וזכויות נשים בפרט, שנחשבו אז לטאבו – ביניהם העיסוק באלימות נגד נשים, גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, ועוד.

ב-1976 יזמה את הדיון הראשון אי פעם במליאת הכנסת שעסק באלימות נגד נשים בתוך המשפחה, ונענתה בתגובות לעגניות ומזלזלות.

ב-1977 הקימה את ׳מפלגת הנשים׳ שלא עברה את אחוז החסימה, אך נועדה, לטענתה, בעיקר להעלות מודעות לנושאים הנוגעים למעמדן של נשים בישראל.

יחד עם נשים נוספות, הקימה באותה שנה את ארגון ׳נשים למען נשים׳ שייסד את המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות – מקום לו ייחסה גם חשיבות הסברתית, בכך שהנכיח את קיומה של תופעת האלימות במשפחה.

לקראת גיל 40 התגרשו פרידמן ובעלה והיא יצאה מהארון כלסבית, ובכך הפכה לח״כית (לשעבר) הלסבית המוצהרת היחידה. בראשית שנות ה-80 עזבה את הארץ ומאז היא מתגוררת בארה״ב.

במלאת 40 שנה לאגודה למען הלהט״ב נכללה ברשימת 40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט״ב.

תודה ל Naama Lazimi ול Anat Rosilio על ההשראה לפוסט.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

ציפורה אפרת (1914-2012)

ציפורה (ציפקה) אפרת הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר בוילנה, ולאחר הגעתה ארצה ממעצבות הדרך החינוכית במוסד החינוכי "הרי אפרים", שהוקם ע"י קיבוץ עין השופט.

נולדה בוילנה. בשנת 1923, בהיותה בת 9, הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, בגיל 15, מונתה למדריכה, ובהיותה בת 15, שימשה בתפקיד ראשת גדוד. בשנת 1931, שימשה בתפקיד ראשת קן, וסיימה את לימודיה בגימנסיית "תרבות". בשלב יותר מאוחר השתלמה בתחום הצַבָּעוּת, בהמשך, הייתה אמורה להתחיל לימודים גבוהים, אך לא רצתה לעזוב את תנועת השומר הצעיר.

בשנת 1933, יצאה להכשרה, שם גויסה להנהגה הראשית שהייתה באותו זמן בוורשה. בשנת 1936 עלתה לארץ ישראל, והגיעה לקיבוץ "אמריקה בניר", שהפך עם הזמן לקיבוץ עין השופט.

ב-1943 התגייסה כדי לעזור לילדי טהראן, ושיבצה אותם בקיבוצים השונים. בתקופה שבין השנים 1944-1947, הייתה המחנכת של חברת הנוער הישראלית, שהייתה מורכבת מנערים שהתגייסו לפלמ"ח, נלחמו במלחמת העצמאות, והקימו את קיבוץ הראל.

בשנת 1951, לאחר השתלמות בסמינר הקיבוצים, החלה את תפקידה במוסד החינוכי "הרי אפרים", ועבדה שם במשך שנים ארוכות.

אז איפה כדאי להנציח אותה? בקיבוץ עין השופט.

למידע נוסף:https://he.wikipedia.org/…/%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%A7%D7…

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

דבורה בן יהודה (1855-1891)

‏‏דבורה בן יהודהמורה, "האם העברית הראשונה"

דבורה יונאס נולדה בליטא למשפחה יהודית-חסידית אמידה. אביה, שלמה, היה סוחר אמיד, ולצד השכלה תורנית רחבה, הקפיד להעניק לילדיו השכלה כללית, הכוללת לימודי שפות כרוסית, צרפתית וגרמנית. לימים, אימצה משפחתה את אליעזר פרלמן, נער יהודי יתום, ודבורה שימשה לו כמורה פרטית לרוסית ולמקצועות השונים. בהדרגה, הקשר בין השניים התהדק, והם יועדו להינשא לאחר שאליעזר יסיים את לימודיו. אולם לאחר שנסע אליעזר לצרפת על מנת ללמוד רפואה, החליט כי הוא עוזב לארץ ישראל ועל כן לא יוכל לשאת את דבורה לאישה. משפחתה של דבורה, ובעיקר אביה, לא ידעו כיצד לעכל את הבשורה, אולם דבורה החליטה שהיא לא מתייאשת והחליטה לעזוב את בית משפחתה ולעלות לארץ ישראל בעקבות אהובה. היא נפרדה מבני משפחתה, ונסעה לבד לאירופה על מנת לחפש את אליעזר. היא התייצבה בביתו, והודיעה לו כי היא עולה אתו לארץ ישראל. השניים עשו את דרכם יחדיו בהפלגה לארץ ישראל, וכשעצרה האונייה להפסקה בקהיר, התחתנו השניים אצל הקהילה היהודית בעיר.

לאחר שהגיעו ארצה, אימצו הזוג את שם העט של אליעזר, בן יהודה, והצהירו על עצמם כמשפחה העברית הראשונה. מצבה של המשפחה היה קשה מאוד, ובנוסף לעוני הקשה, סבלה המשפחה מחרם חברתי מאנשי היישוב הישן אשר לא אהבו את מאמצי הזוג להפוך את העברית לשפת חול. אולם דבורה לא אמרה נואש. היא יצאה לעבוד על מנת לעבוד לפרנסת הבית כרוקמת, ושכנותיה הטובות סייעו לה במכירת יצירותיה. עם השנים, ידיעותיה בשפה העברית היו כה רבות, שהיא החלה לשמש כמורה לשפה המתחדשת. דבורה נודעה בקרב "האם העברית הראשונה", והקפידה לחנך את ילדיה אך ורק על ברכי השפה העברית, ואף עם מכריה ושכניה השונים שוחחה בשפה המתחדשת. בנוסף, דבורה הייתה שותפה יחד עם אליעזר בעריכת השבועונים והעיתונים השונים בשפה המתחדשת, בחידוש המילים השונות, בכתיבת מאמרים לעיתונים ואף סייעה בחלוקת העיתון למנויים.

ב-1891, לאחר מאבק ממושך במחלת השחפת, נפטרה דבורה בן יהודה ונקברה לבסוף בירושלים. עם היוודע דבר פטירתה, סירבה חברה קדישא לקבור אותה עקב פעילותה בחידוש השפה העברית. רק לאחר השגת פשרה בנושא, נקברה דבורה בהר הזיתים בירושלים. גם הקמת מצבה לזכרה מעל קברה התעכב, ורק לאחר שנשות המושבה העברית ראשון לציון לקחו על עצמן את הטיפול והחלו במגבית לצורך הקמת המצבה, העניין טופל.

למרות פעילותה הרבה יחד על אליעזר בן יהודה, שמה של דבורה נעלם עם השנים וכמעט ונשכח. פעילותה המשמעותית בחידוש השפה העברית, לצד בעלה, נדחקה, ושמה כמעט ולא מונצח במרחב הציבורי במדינה.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים, בה התגוררה, פעלה ונקברה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/ZGDQxH

**התמונה באדיבות וויקיפדיה, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

יוכבד סגל (1910-2006)

יוכבד סגלהייתה סופרת וגננת שחיבורה המרכזי הוא סדרת הספרים "כה עשו חכמינו".
יוכבד נולדה בדיסלדורף שבגרמניה, להורים שהיו יוצאי איזור גליציה הישן, עשתה את לימודיה בסמינר לגננות שהיה בברלין, וחיה בגרמניה עד 1933 שנת עליית הנאצים לשלטון, באותה שנה עלתה לארץ ישראל.
בתחילת דרכה בארץ, התיישבה בירושלים, שם הקימה יחד עם קבוצת חברות את גן הילדים "אהל יעקב".
לאחר שהותה בירושלים, עברה לגור בחיפה, שם שימשה כגננת, לאחר מכן עברה לקריית אתא, שם התגוררה במשך שנים ארוכות, בשנותיה האחרונות עברה לגור בירושלים.
בשנת 1937 נישאה לבעלה, ולהם 4 ילדים.
יצירתה העיקרית של יוכבד היא כתיבת סדרת הספרים "כה עשו חכמינו", סדרה שמטרתה להנגיש את אגדות חז"ל לילדים בלשון קלה, על פי עדותה מטרת סדרת הספרים היא להוסיף לילדים ידע בנושא אגדות חז"ל, ובמקביל לעודד אותם להגיע לשאיפות טובות.
סדרת הספרים זכתה להצלחה גדולה, ותורגמה לשפות נוספות, בהן יפנית וגרמנית.
בשנת 1973 סיימה בהצטיינות את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון בספרות וחינוך.
בשנת 1990 קיבלה את פרס "יקיר החינוך הדתי", אך נעדרה מטקס קבלת בפרס בעקבות מצבה הבריאותי, ואבל על פטירת נכדה.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/יוכבד_סגל
קרדיט תמונה:
בית פישר, המוזיאון העירוני לתולדות קרית אתא, מתוך אתר פיקיויקי, במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית חיפה

רוזה שושנה יפה. 1914-1864

רוזה שושנה יפההייתה מחנכת ומנהלת בית הספר, ייסדה את בית הספר העברי ביפו.
רוזה שושנה יפה נולדה בעיירה קטנה באוקראינה של היום, למשפחה בת חמישה ילדים. שלוש אחיות ואח אחד- הלל יפה, שלימים היה רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה, ונציג "חובבי ציון" בארץ ישראל. יפה גדלה במשפחה אמידה, ששמה דגש על השכלת הילדים. היא למדה בפנימייה בעיר הקרובה, ולאחר סיום לימודיה התיכוניים המשיכה להשכלה גבוהה באוניברסיטת מונפלייה בצרפת.
בשנת 1892, בגיל 26, היא עלתה לישראל, והשתקעה בתחילה בטבריה, שם אחיה עבד כרופא. כעבור שנה היא הוזמנה ע"י האליאנס להקים בית ספר ביפו.
בית הספר נפתח בשנת 1893, במימון משותף של עמותת כל ישראל חברים והאליאנס. הדרישה הראשונית היתה כי שפת הלימוד תהיה עברית, אולם כחלק מתהליך תחיית השפה ותפיסתה הלאומית המרתה יפה את ההחלטה ושפת הלימוד בבית הספר היתה עברית. ביה"ס לבנות הפך חלוץ בתחום השימוש בשפה העברית ובתוכניות לימוד מקוריות. בזכות מנהיגותה התקיפה של המנהלת, רוזה יפה, התנתק ביה"ס לבנות מן הלשון הצרפתית ומנטיות ההתבוללות של הנהלת "אליאנס". כך הפך לבית ספר עברי לאומי.
בית הספר לא היה רק מקום לימוד אלא גם מקום הכשרה אידיאולוגי- תלמידי בית הספר הוכשרו להיות מורים בעברית למושבות וליישובים החלוציים שקמו , בראי האידיאולוגיה שת תנועת חובבי ציון.
יפה ניהלה את בית הספר במשך 11 שנים . ב 1904 עברה ליבניאל שם חיה כחלוצה חקלאית עד מותה בשנת 1914.

איפה כדאי להציע אותה?@עיריית טבריה, שם גרה בתחילה, @עיריית תל אביב, שם פעלה וב@יבניאל.

התמונה מתוך אתר בית הספר אליאנס.

 

נעמי פרנקל (1918-2009)

נעמי פרנקלהייתה סופרת ישראלית.
נעמי נולדה וגדלה בברלין, משפחתה הייתה משפחה מתבוללת, והיא גדלה לצידם של שישה אחים ואחיות נוספים.
אביה לחם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ושם הכיר את אימה, שהייתה בת למשפחה שומרת מצוות, אימה נפטרה כשנעמי הייתה בת 5.
לאח שעלו הנאצים לשלטון, בשנת 1934, היא צורפה לנערות שעלו באותה עת לארץ ישראל, ואת הקליטה בארץ עשתה בחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי. לאחר תקופת שהות בחווה עברה לחברת הנוער שהייתה בקיבוץ משמר העמק, שם הכירה את בעלה, והם התחתנו.
בתקופת מלחמת העצמאות עשתה שירות בפלמ"ח, ולאחר מכן עברה לקיבוץ בית אלפא, שם הכירה את בעלה השני ונישאה לו.
כשנשאלה על ראשית דרכה כסופרת אמרה שלא היה לה את יצר הפירסום, וכישרונה כסופרת היה הפתעה בשבילה ובשביל הקיבוץ.
ספרה הראשון יצא בשנת 1956, והיה רומן בשם "שאול ויוהאנה", שמתאר את יהדות גרמניה שהתקיימה לפני תקופת שלטון הנאצים.
בעקבות יציאת הספר קיבלה מלגה מאביה של אנה פרנק, מלגה שניתנה לה בהמלצת שר המשפטים פנחס רוזן ז"ל, מלגה שמטרתה הייתה לעשות מחקר על העם הגרמני. במסגרת עשיית המחקר שהתה שנה בגרמניה, ולאחר מכן שהתה במשך שנה וחצי באנגליה. כששהתה בגרמניה כתבה את חלקו השני של הספר "שאול ויוהאנה", ובשנת 1967 יצא חלקו השלישי והאחרון של הספר.
במהלך חייה נפרדה מחלק מרעיונות החברה הקיבוצית.
ב-1968 ערכה את האוטוביוגרפיה של מאיר הר ציון, ובעקבות עריכת הספר כתבה עבור חיל הים חלק מהיסטוריית החייל, חלק שהיה מיועד לשימוש פנימי, כאזרחית עובדת צה"ל שירתה בשייטת 13, ותפקידה היה תחקירנית המתעדת את פעילות היחידה במהלך מלחמת ההתשה, בסך הכל שירתה בצבא תקופה בת 7 שנים, שירותה כלל את תקופת מלחמת יום הכיפורים, ובמסגרת עבודתה ערכה את הספר "ימים עלי ימים", שיצא לאור במפקדת חיל הים.
בשנת 1973 יצא לאור ספרה "דודי ורעי", שעלילתו הייתה סיפורה של בת קיבוץ, הספר עבר עיבוד לסרט טלוויזיה שעבורו נכתב השיר "כמו צמח בר".
המראות הקשים אליהם הייתה חשופה במלחמת יום הכיפורים, הותירו בה את רישומם, והיא תיארה את שדה התעופה של אופירה שהיה מקום מלא חיים, כמקום שבאותה תקופה היו בו רק גופות.
נישאה בפעם השלישית.
בשנת 1981 הוציאה את ספרה "צמח בר", ספר שעסק בחיילי צה"ל בעת שהותם בסיני.
בשנת 1982 עברה לגור בקריית ארבע, ועברה מהפך אידיאולוגי שבעקבותיו היא ויצירתה נודו מהשיח האומנותי.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/נעמי_פרנקל
קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים