חנה אבנור (1919-2003)

משפטנית, הייתה בין מקימות פרקליטות מחוז תל אביב, ושותפה בהקמת היסודות לתביעה הכללית במדינת ישראל, הייתה חלק מקבוצת עורכות הדין הראשונות בישראל, השופטת הראשונה שכיהנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשנים 1983-1989.

נולדה בוורשה שבפולין. בשנת 1924, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל, ובתחילת דרכה בארץ, התגוררה ברחובות. בשנת 1928, עברה להתגורר בקיבוץ בית אלפא, ולאחר סיום תקופת מגוריה שם, חזרה לגור בתל אביב. בשנת 1930, החלה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ובעת לימודיה שם התעורר בה הרצון ללמוד עריכת דין. בתחילת דרכה בתחום, הייתה מנסחת תביעות פליליות, ופסקי דין מדומים, בהיותה נערה, למדה את נוסח הכתיבה המשפטית.

בשנת 1937 עברה לגור ברמת גן, ובאותה תקופה התגייסה להגנה. במהלך שירותה בהגנה, נשלחה לקורס מפקדות, ובסיום הקורס, התמנתה למפקדת כיתה. בשנת 1939 החלה את לימודיה בבית הספר המנדטורי למשפטים, והייתה לאישה הראשונה במחזור לימודיה. בשנת 1945 סיימה את לימודיה, וקיבלה את רשיון עריכת הדין.

בשנת 1949 החלה לעבוד במשרד המשפטים, במחלקת ייעוץ וחקיקה, והחוק הראשון שניסחה במסגרת עבודתה היה חוק גיל הנישואין, החוק השני שניסחה היה חוק נישואין אזרחיים, ובהמשך דרכה הייתה שותפה לכתיבת התקנות לחוק חינוך חובה. בשנת 1950 החלה לעבוד בפרקליטות, ועסקה בהכנת כתבי אישום פליליים. בשנת 1951 ריכזה את תחום התיקים האזרחיים בפרקליטות.

בשנת 1962 מונתה לפרקליטת מחוז תל אביב בתחום האזרחי, במקביל לתפקידה זה, החלה להרצות בבית הספר למשפט וכלכלה בתחום האזרחי, פעילותה האקדמית נמשכה 20 שנים. בשנת 1964, מונתה לשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת תפקידה זה שימשה כראש ועדת השיחרורים.

בשנת 1976 מונתה לסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמסגרת תפקידה ישבה בהרכבים שדנו בתיקים פלילים, ובתיקים אזרחיים. הציעה להקים מוסד להכשרת שופטים, ובשנת 1984 הוקם המכון להכשרת שופטים, שבו הרצתה בנושאים אזרחיים ונושאים פלילים. במשך תקופה בת כמה חודשים שימשה כשופטת בבית המשפט העליון במינוי זמני, עד למינויה לתפקיד נשיאת בית המשפט המחוזי בשנת 1983.

לאחר פרישתה לגימלאות, בשנת 1989, מונתה ליושבת ראש בית הדין להגבלים עסקיים, והשתתפה בכנסי ארגוני נשים באירופה, כתבה כתבות לעיתונות בנושאים משפטיים וציבוריים, והתפנתה לכתיבת זיכרונותיה שיצאו לאור בספר בשנת 2001. לאחר סיום תפקידה זה, עסקה בעריכת דין.

בשנת 1998 השיאה משואה בטקס יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, כשופטת הראשונה של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 2014, עיריית תל אביב הנציחה את שמה קריאת כיכר על שמה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית רחובות

עיריית רמת גן

ג׳יזל חלימי (2020-1927)

עורכת דין, סופרת ופעילה פמיניסטית תוניסאית-צרפתייה ממוצא יהודי.

נולדה כג׳יזל טייב לאם יהודיה ולאב מוסלמי-ברברי (אמזיגי) בעיר לה גולט שבתוניסיה.

בגיל 12 התעקשה, בניגוד למקובל בקרב בנות, להמשיך ללימודים בתיכון, ופתחה בשביתת רעב עד שקיבלה את הסכמת הוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחה לסיים תיכון, המשיכה ללימודי משפטים ופילוסופיה בפריז והוסמכה כעו״ד. חלימי התעקשה להיקרא ״עורכת דין״ בנקבה (avocate), והצליחה להפוך זאת לנורמה.

לאחר מספר שנים בהן הגנה על בני המעמדות הנמוכים בתוניסיה במערכת המשפט הקולוניאלית, היגרה לצרפת ב-1956, שם ייצגה ארגונים אנטי-קולוניאליים תוניסאים ואלג׳יראים.

אחד מתיקיה הבולטים בתקופה זו היה ההגנה על ג׳מילה בופאשה, אקטיביסטית אלג׳יראית מיליטנטית, שנאנסה מספר פעמים כחלק מפעולות העינויים שעברה בשבי – נושא שעבר בשתיקה בקרב גברים צרפתים, הן בימין והן בשמאל. חלימי אף כתבה ספר שמתאר את הפרשה, שהתפרסם עם הקדמה מאת סימון דה בובואר.

כל פעילותה של חלימי נעשתה במקביל להיות אם צעירה לילדים, והיא פעלה להעלאת המודעות לקשיים הנערמים בפני אמהות בעולם המשפט.

עם סיום השלטון הצרפתי בצפון אפריקה הופנו מרבית מאמציה להגנה על זכויות נשים, בפרט זכות האישה על גופה. ב-1971 ייסדה את ארגון ״לבחור״, שפעל להסרת הטאבו החברתי והמשפטי על הפלות, והוביל להעברת חוק שמתיר שימוש באמצעי מניעה והפלות ב-1974 (בהובלתה של הפוליטיקאית היהודייה-צרפתייה סימון וייל).

בהמשך שנות ה-70 וה-80 הגנה על תיקים רבים של אונס, זכויות להט״ב, מאבק בעונש מוות, ועוד.

ב-1981 נבחרה להיות חברת פרלמנט, וכיהנה בתפקיד במשך 4 שנים.

במקביל לפעילותה המשפטית היתה חלק מיוזמות פוליטיות וחברתיות מרובות, ואף פרסמה כ-15 ספרים שזכו לתהודה רבה – רובם בנושאי זכויות נשים ומאבק באלימות מינית.

נפטרה ב-2020 בפריז.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן