מורה לאנגלית, רעייתו של נשיא המדינה לשעבר, פרופ' אפרים קציר ז"ל.
נולדה בעיר מוגילב שנמצאת במזרח בלארוס. בגיל 16 עלתה לארץ והגיעה לרחובות.
למדה בסמינר בית הכרם בירושלים, ולאחר סיום לימודיה שם, החלה את עבודתה כמורה.
במהלך עבודתה כמורה לאנגלית, התפרסמה בזכות שיטות ההוראה שפיתחה.
במקביל לעבודתה, כתבה טור בעיתון ג'רוסלם פוסט, בו דנה בבעיות הקשורות להוראת שפה זרה.
בשנת 1973 כתבה ספר הסברה לתיירים בשם "עברית עם חיוך", שראה אור בהוצאת משרד התיירות.
בעת כהונתה כרעיית נשיא המדינה, יזמה מפגשים בין סופרי ילדים לילדים, ביוזמתה נחגג שבוע הילד הבינלאומי בישראל, שבמסגרתו נשות דיפלומטים מספרות לילדים על ישראל בארצות מוצאן.
פעלה במסגרת פעילותה של "קרן נורית" הנקראת ע"ש בתה, נורית ז"ל, וארגנה פעילויות לטובת בני נוער.
איקה (חורסי) קומפורטי-עובדיה נולדה בעיר סופיה שבבולגריה בשנת 1920. בשנת 1943 גורשו איקה ומשפחתה מעיר מגוריהם ביחד עם יהודי סופיה. המשפחה הגיעה אל העיר פלבן, שם יצרה איקה מסגרות לגיל הרך עבור ילדי העקורים ועבדה כגננת.
בתום המלחמה למדה אדריכלות בסופיה. בשנת 1950 עלתה לישראל ביחד עם בעלה ביטוש קומפורטי ובתם התינוקת. כשהגיעה לישראל, עבדה איקה כאדריכלית העיר חולון. בהמשך, החלה לעבוד בצוות התכנון של תוכניות האב של תל אביב. במסגרת התפקיד, חקרה את שכונות העוני בעיר. במקביל היתה אדריכלית ומתכננת ערים עצמאית.
איקה קומפורטי-עובדיה זכתה ביחד עם בעלה ביטוש בפרסים רבים על עיצוב אנדרטאות, פארקים ומבני ציבור.
בין המבנים שתכננה נמצאים המרכז לחקר ההתיישבות ברחובות (1961) ובית ספר מקיף באילת על שם גולדווטר (1970). בנוסף, הזוג תכנן את האנדרטה במצודת כ"ח להנצחת זכרם של חללי קרבות הגליל בנבי יושע (1957), וזכו בפרס על עיצוב זה.
איקה קומפורטי-עובדיה הקימה מפעל התנדבותי לסיוע לעולים החדשים מבולגריה אשר עלו בשנות ה-90. היא סייעה לעולים רבים מבולגריה להיקלט בארץ, ועזרה להם למצוא דיור ועבודה במקצועות טכניים.
נולדה באוקראינה שבאודסה. בשנת 1950 מונתה לראשת צוות המחקר והסיקור הגאולוגי בהרי קרטאו שבקזחסטן.
בשנת 1976 התבטאה נגד השלטון הסובייטי בנושא חתימת הסכמי הלסינקי, שנחתמו שנה קודם לכן, ואמרה שלא ניתן לסמוך על השלטון הסובייטי שיכבד את זכויות האדם. היא הצטרפה לארגון זכויות האדם "קבוצת הלסינקי", ופעלה בו עד למעצרה בשנת 1980. לאורך תקופת פעילותה בארגון זה, תמכה ביהודי ברית המועצות דאז, ובדרישתם לעלות לארץ ישראל, והייתה לאחת מאסירי ציון.
לאחר שחרורה מהכלא פעלה לטובת שמירת זכויות האדם, פעילות שהתגברה לאחר נפילת ברית המועצות.
בשנת 2015, בהיותה בת 97, עלתה לארץ ישראל, והתגוררה בחיפה. כדאי להנציחה שם.
פרופ' ברכה רמות היתה רופאה פנימאית ומומחית בעלת שם עולמי להמטולוגיה, סרטן הדם והלימפה. כלת פרס ישראל ברפואה לשנת תשס"א.
ברכה נולדה בעיר קובנה שבליטא בשנת 1927 למשפחה יהודית-ציונית. היא למדה בבית ספר עברי והשתייכה לתנועת נוער. בשנת 1941, כשבוע לפני שפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הוגלתה משפחתה לעיר סיקטיבקר שבצפון ברית המועצות. "הזכויות האזרחיות שלי ושל משפחתי נשללו לאחר שהוגלינו לברית המועצות", סיפרה בריאיון, "ולמרות זאת פילסתי את דרכי לבית ספר לאחיות ולאחר מכן לבית ספר לפלשרים (מחליפי רופא), ובלימודי ערב סיימתי בית ספר תיכון".
לאחר המלחמה חזרה לליטא, שם חברה לארגון "הבריחה" ועברה את הגבול לפולין. היא הצטרפה לאירגון "השומר הצעיר" ועלתה לישראל בספינת המעפילים "תיאודור הרצל" בשנת 1947. ספינה זו נתפסה על ידי שלטונות המנדט, ונוסעיה הוגלו לקפריסין. לאחר מספר חודשים, הגיעה ברכה לישראל.
עם הגיעה לארץ, התגוררה בקיבוץ להבות הבשן. בתחילת מלחמת העצמאות, עבדה בבית החולים בצפת ובהמשך הצטרפה לחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ועבדה בתחנת איסוף פצועים.
רמות למדה במחזור הראשון של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והיתה תלמידה מצטיינת. בכל תקופת לימודיה, התפרנסה בעבודה כאחות. בשנת 1952 קיבלה את התואר ד"ר לרפואה.
לאחר השתלמות בארצות הברית, חזרה לארץ והקימה את המכון ההמטולוגי בתל השומר ועמדה בראשו בין השנים 1959-1991. בשנת 1961 החלה ללמד רפואה באוניברסיטה העברית שם מונתה למרצה בכירה. בהמשך עברה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שם מונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1971.
"את מרב מאמצי" סיפרה, "השקעתי בהקמת דור ההמטולוגים בארץ".
פרופ' רמות מילאה תפקידים ציבוריים רבים. היא עמדה בראש שירותי הדם של מגן דוד אדום בשנים 1973-1979, תפקיד אותו מילאה בהתנדבות. כמו כן, היתה חברת הנהלה של האגודה למלחמה בסרטן וחברה בוועדת סל הבריאות. היא האמינה בתחלופה של ממלאי תפקידים ציבוריים, ולכן נשארה בתפקידים אלו עד חמש שנים.
פרופ' ברכה רמות היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה לאין שיעור בפיתוח התחום ההמטולוגי בארץ ובעולם. מחקריה פתחו את הדרך למחקר גנטי של העדות השונות בארץ וקידמו את הרפואה בישראל.
פעילה חברתית ופוליטית, מראשי המפלגות מק״י, רק״ח וחד״ש.
נולדה בורשה כרות ורשביאק למשפחה דתית. בנערותה הצטרפה לשומר הצעיר, ובמסגרת התנועה עלתה ארצה בשנת 1929. בתחילה היתה חלק מהגרעין שהקים את הקיבוצים גן שמואל ועין שמר, אך בעקבות אי תמיכת הגרעין וההסתדרות בשביתת פועלים ערבים החליטה לעזוב אותו. ב-1931 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, בה נותרה חברה, על גלגוליה השונים, עד יום מותה כ-80 שנה מאוחר יותר.
לוביץ פעלה במחתרת תחת השלטון הבריטי ונאסרה מספר פעמים, ועמדה בראש ארגון ׳עזרה אדומה׳ שסייע למשפחות קומוניסטים שנאסרו. ב-1946 ביקשה לרוץ בראש רשימה בבחירות למועצת ראשון לציון אך מועמדותה נפסלה. תמכה בסיוע לבריה״מ במלחמתה בנאצים, ובהמשך היתה שותפה להקמת הליגה לידידות ישראל-בריה״מ.
עם הקמת מק״י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית ב-1948 היתה לוביץ׳ לחברת הועד המרכזי של המפלגה.
לאחר פיצול המפלגה ב-1965 היתה בין מקימי רק״ח (רשימה קומוניסטית חדשה), ובמשך למעלה מ-20 שנה מילאה בה מגוון תפקידים, ביניהם יו״ר ועדת הביקורת המרכזית ונציגת המפלגה בנעמ״ת ובפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות.
בנוסף, היתה לוביץ' ממייסדות ארגון הנשים הדמוקרטיות היהודיות והערביות, שבהמשך עמדה בראשו , וכן חברה בנשיאות הוועד למען השלום.
נפטרה בגיל 103 והותירה שני בנים.
התמונה מאתר חה״כ לשעבר דב חנין ומוצגת במסגרת שימוש הוגן
משפטנית, שופטת ביהמ״ש העליון בארה״ב, ודמות פורצת דרך בחקיקה למען שוויון זכויות לנשים.
נולדה בברוקלין למשפחה יהודית-קונסרבטיבית, בת למהגרים מאודסה ומקרקוב. אמה, שעודדה אותה לרכוש השכלה, נפטרה מסרטן יום לפני סיום לימודיה בתיכון.
למדה ממשל באוניברסיטת קורנל, וזמן קצר לאחר מכן נישאה למרטין גינסבורג – לימים עו״ד מפורסם ופרופ׳ למשפטים בעצמו – ולזוג נולדו בן ובת. המשיכה ללימודי משפטים בהרווארד, והיתה אחת מ-9 נשים מתוך 500 תלמידים במחזור. במהלך לימודיה קיבל גינסבורג משרה בניו יורק, וביידר-גינסבורג עברה לאוניברסיטת קולומביה.
מראשית שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70 פיתחה ביידר-גינסבורג קריירה אקדמית: היתה חברה בצוותי מחקר, שימשה פרופסור באוניברסיטת ראטגרס, היתה לאישה הראשונה שקיבלה קביעות באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, לימדה בסטנפורד ואוניברסיטאות עילית נוספות בארה״ב, ושימשה מרצה אורחת באוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם.
בשנות ה-70 החלה קריירה כעו״ד: על אף המכשולים שהושמו בפניה בשל היותה אישה, התקבלה לבסוף להיות עוזרת משפטית בבית משפט מחוזי בניו יורק. בנוסף היתה שותפה בהקמת פרויקט הנשים ב-ACLU – האיגוד האמריקאי לחירויות האזרח – הפכה ליועצת משפטית של הארגון, והובילה עתירות שהפכו לאבני יסוד בהגנה משפטית שוויונית על בסיס מגדרי.
בשנת 1980 מונתה ע״י הנשיא קרטר לשופטת בביהמ״ש הפדרלי לערעורים בוושינגטון הבירה, תפקיד שבו כיהנה במשך 13 שנה. ב- 1993 מונתה ע״י הנשיא קלינטון לשופטת בביהמ״ש העליון, ובכך היתה לאישה השנייה בהיסטוריה בתפקיד זה, וליהודיה-האמריקאית הראשונה.
במהלך השנים היתה לשופטת המבוגרת ביותר בביהמ״ש, אך המשיכה לכהן בתפקיד עד יום מותה, גם לאחר שחלתה בסרטן פעמיים. ביידר-גינסבורג שויכה למחנה הליברלי בהרכב השופטים, והובילה שורה של פסקי דין היסטוריים שעסקו בתיקון אפליית נשים בחוקים האמריקניים. היא דגלה בגישה זהירה לחקיקה השואפת להסכמה רחבה, אך עם השנים הציגה יותר ויותר דעות מיעוט.
במהלך הקריירה הארוכה שלה פעלה נמרצות למען קידום שוויון זכויות לנשים – הן בחייה האישיים והן בעבודתה המשפטית, באמצעות החוק וע״י שינוי החוק.
מלבד תארים ופרסים רבים שקיבלה לאורך השנים, בעשור השני של המאה ה-21 הפכה ביידר-גינסבורג לאייקון פמיניסטי, וזכתה לייצוגים תרבותיים רבים, ביניהם אופרה, סרטים, ספרי ילדים ועוד.
אורסולה פרנקלין היתה מטארולוגית, פיזיקאית, סופרת ומחנכת גרמנית-קנדית ממוצא יהודי. בנוסף, היא פעלה רבות לקידום זכויות אדם וזכויות נשים, כתבה בין היתר על הקשר בין שלום לבין צדק חברתי וזכתה בפרסים רבים על פעילות זו. בשנת 2012 נכללה בהיכל התהילה למדע והנדסה של קנדה.
אורסולה נולדה בעיר מינכן שבגרמניה בשנת 1921. אמה היתה היסטוריונית ממוצא יהודי ואביה היה אתנוגרף ממוצא נוצרי-פרוטסטנטי. במהלך מלחמת העולם השניה, הוריה נכלאו במחנות ריכוז והיא נשלחה לעבודות כפייה במחנה עבודה. המשפחה שרדה את השואה והתאחדה בברלין לאחר המלחמה.
פרנקלין סיפרה כי בחרה ללמוד מדעים מכיוון שתכנים רבים (כמו למשל היסטוריה) היו מצונזרים כשהחלה את לימודיה האקדמיים בגרמניה הנאצית. "אני זוכרת הנאה חתרנית ממש," סיפרה בראיון, "אין שום מילה של סמכות שיכולה לשנות את חוקי הפיזיקה או את ההתנהגות של המתמטיקה".
פרנקלין כתבה על ההשפעות הפוליטיות של הטכנולוגיה על החברה. בספרה The Real World Of Technology היא מבדילה בין טכנולוגיות מנחות, בהן הפרטים מייצרים מרכיבים של השלם (כמו למשל פס ייצור במפעל המפוקח על ידי מנהלים), לבין טכנולוגיות הוליסטיות, בהן היצרן שולט בתהליך ומבין אותו מההתחלה עד סופו (כמו למשל על ידי בעלי מלאכה ואומנים). פרנקלין טענה כי טכנולוגיות מנחות, הנפוצות בחברה המודרנית, מקדמת "תרבות של ציות" ולא מעודדת חשיבה ביקורתית.
מחקריה של פרנקלין עסקו בתחום הארכאומטריה, המשתמשת בטכניקות ניתוח חומרים מודרניים לשם ניתוח ארכיאולוגי, בין היתר בתיארוך חפצים פרהיסטוריים. היא לקחה חלק בסקר שיני החלב, אשר חקר רמות איזוטופ רדיואקטיבי המצוי בנשורת של ניסויי נשק גרעיני בשיניים של ילדים. המחקר תרם להפסקת ניסויים אטמוספריים בנשק גרעיני.
רות בן ישראל נולדה בשנת 1931 בפורט סעיד שבמצרים. היא נכדתם של אבא ושרה נאמן, ממייסדי העיר תל אביב, ונינתם של זרח ויוכבד מושלי, ממייסדי שכונת נווה צדק. כשהיתה בת 4 עלתה לארץ ביחד עם משפחתה.
בן ישראל החלה ללמוד את תחום המשפט בשנות ה-60, כאשר התגוררה בעיר באר שבע והיתה נשואה ואם לשתי בנות. לאחר סיום הדוקטורט החלה ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
על עבודתה האקדמית סיפרה: "משנתי המדעית הושתתה על יסוד תפיסת עולמי החברתית, על המודעות שפיתחתי לגבי הצורך בהבטחת כבודו החברתי של העובד כאדם ועל אמונתי העמוקה בצדקת דרכה של מדינת הרווחה. אלה גובשו בחמש עשרה שנות קליטת העלייה שחוויתי בבאר שבע, לצדו של אישי גדעון (בן ישראל), שהיה באותה עת מזכיר מועצת הפועלים ויותר מאוחר נציג הנגב בכנסת".
בשנים 1990-1991 שימשה כדקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בנוסף לעבודתה האקדמית שילבה רות בן-ישראל פעילות ציבורית, מתוך השאיפה לתרום לחברה ולקהילה באמצעות יישום הידע המקצועי שצברה.
היא עסקה בפעילות ציבורית לקידום מעמד העובדים ומעמד האישה, שימשה (בהתנדבות) יועצת לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת והיתה יו"ר ועדה ממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של נשים בשירות הממשלתי.
בן-ישראל היתה מעורבת בצורה פעילה בחקיקה של חוק שכר המינימום, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, החוק לאיסור הטרדה מינית והתיקון לחוק שוויון זכויות האישה.
בשנת 2000 פרשה לגמלאות אך המשיכה לעסוק ולחקור בתחום המשפט כפרופסור אמריטה. בשנת 2001 הוענק לה פרס ישראל לחקר המשפט.
בנימוקי השופטים נכתב: "המחקרים שהיא פרסמה מצטיינים במבט רחב ומעמיק: הם משלבים ידע רב של שיטות משפט במדינות אחרות, ראייה חדה של הבעיות החברתיות שהמשפט מבקש לפתור והבנה עמוקה של תהליכים ומגמות המערבים משפט, חברה וכלכלה. […] את כל מחקריה מאפיינת תפיסה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד ויכול לקדם את האדם ואת החברה, ובמיוחד לסייע בידי קבוצות חלשות ומקופחות להגיע לחיים של רווחה וכבוד"
בשנת 2005 החליטה לשנות את מסלול הקריירה שלה והחלה לעסוק באיור ממוחשב של סיפורי המקרא. גם בתחום זה זכתה להצלחה, איירה ספרים והציגה את יצירותיה בתערוכות.
על שינוי זה סיפרה בן-ישראל: "בעוד שבתחום עיסוקי המסורתי הגעתי למעמד בכיר והייתי לדמות המובילה בתחום, היה ברור שבעיסוק החדש אתחיל מתחתית הסולם. משמעות הדבר הייתה ירידה במעמד המקצועי, צורך לכבוש מחדש את מקומי בקבוצת התייחסות חדשה שאיננה מכירה אותי, ובתוקף כך אינה מודעת כלל ליכולותי ולכישורי. שקלתי זה מול זה את היתרון שבהתחדשות מול החיסרון של ההתחלה. הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש גברו על החשש מאבדן היוקרה המעמדית".
משפטנית, הייתה בין מקימות פרקליטות מחוז תל אביב, ושותפה בהקמת היסודות לתביעה הכללית במדינת ישראל, הייתה חלק מקבוצת עורכות הדין הראשונות בישראל, השופטת הראשונה שכיהנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשנים 1983-1989.
נולדה בוורשה שבפולין. בשנת 1924, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל, ובתחילת דרכה בארץ, התגוררה ברחובות. בשנת 1928, עברה להתגורר בקיבוץ בית אלפא, ולאחר סיום תקופת מגוריה שם, חזרה לגור בתל אביב. בשנת 1930, החלה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ובעת לימודיה שם התעורר בה הרצון ללמוד עריכת דין. בתחילת דרכה בתחום, הייתה מנסחת תביעות פליליות, ופסקי דין מדומים, בהיותה נערה, למדה את נוסח הכתיבה המשפטית.
בשנת 1937 עברה לגור ברמת גן, ובאותה תקופה התגייסה להגנה. במהלך שירותה בהגנה, נשלחה לקורס מפקדות, ובסיום הקורס, התמנתה למפקדת כיתה. בשנת 1939 החלה את לימודיה בבית הספר המנדטורי למשפטים, והייתה לאישה הראשונה במחזור לימודיה. בשנת 1945 סיימה את לימודיה, וקיבלה את רשיון עריכת הדין.
בשנת 1949 החלה לעבוד במשרד המשפטים, במחלקת ייעוץ וחקיקה, והחוק הראשון שניסחה במסגרת עבודתה היה חוק גיל הנישואין, החוק השני שניסחה היה חוק נישואין אזרחיים, ובהמשך דרכה הייתה שותפה לכתיבת התקנות לחוק חינוך חובה. בשנת 1950 החלה לעבוד בפרקליטות, ועסקה בהכנת כתבי אישום פליליים. בשנת 1951 ריכזה את תחום התיקים האזרחיים בפרקליטות.
בשנת 1962 מונתה לפרקליטת מחוז תל אביב בתחום האזרחי, במקביל לתפקידה זה, החלה להרצות בבית הספר למשפט וכלכלה בתחום האזרחי, פעילותה האקדמית נמשכה 20 שנים. בשנת 1964, מונתה לשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת תפקידה זה שימשה כראש ועדת השיחרורים.
בשנת 1976 מונתה לסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמסגרת תפקידה ישבה בהרכבים שדנו בתיקים פלילים, ובתיקים אזרחיים. הציעה להקים מוסד להכשרת שופטים, ובשנת 1984 הוקם המכון להכשרת שופטים, שבו הרצתה בנושאים אזרחיים ונושאים פלילים. במשך תקופה בת כמה חודשים שימשה כשופטת בבית המשפט העליון במינוי זמני, עד למינויה לתפקיד נשיאת בית המשפט המחוזי בשנת 1983.
לאחר פרישתה לגימלאות, בשנת 1989, מונתה ליושבת ראש בית הדין להגבלים עסקיים, והשתתפה בכנסי ארגוני נשים באירופה, כתבה כתבות לעיתונות בנושאים משפטיים וציבוריים, והתפנתה לכתיבת זיכרונותיה שיצאו לאור בספר בשנת 2001. לאחר סיום תפקידה זה, עסקה בעריכת דין.
בשנת 1998 השיאה משואה בטקס יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, כשופטת הראשונה של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 2014, עיריית תל אביב הנציחה את שמה קריאת כיכר על שמה.
פעילה חברתית ופוליטית יהודיה-אמריקאית. נאבקה למען זכויות נשים, זכויות עובדים, ובפרט למען נשים במעמד הפועלים.
נולדה כרחל שניידרמן בעיירה סאווין שבפולין למשפחה יהודית דתית. בהיותה בת 8 היגרה המשפחה ללואר-איסט-סייד במנהטן. אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר מכן. האם ניסתה להתפרנס באמצעות עבודה כתופרת, אך נאלצה לשלוח את הילדים לבית יתומים יהודי. בסיום ביה״ס היסודי נאלצה רוז לעזוב את ספסל הלימודים ולעבודה לפרנסתה כתופרת על פס ייצור במפעל לכובעים.
בהיותה בת 20 החלה לארגן את העובדות במפעל יחד עם עמיתה נוספת, והשתיים הצליחו לארגן מספיק עובדות כדי להצטרף לסניף המקומי של איגוד יצרני הכובעים – התאגדות הנשים הראשונה בארגון. בעת שביתת איגוד יצרני הכובעים ב-1905 נבחרה שניידרמן להיות מזכירת הסניף המקומי וצירה באיגוד העבודה המרכזי של ניו יורק. במהרה הפכה לפעילה ב'ליגת נשות האיגוד המקצועי של ניו יורק' – ארגון שהתמקד באיגוד פועלות ובשמירה על זכויותיהן.
ב-1908 נבחרה לסגנית הנשיאה המחוזית של הארגון, החלה לעבוד בו בשכר, והשלימה את לימודיה באמצעות מלגה. בתקופה זו לקחה חלק מרכזי בהתקוממות ה-20 אלף – שביתה גדולה של עובדות תעשיית הטקסטיל בניו יורק – והיתה לחברת מפתח ב'קונגרס הנשים העובדות העולמי'.
לאחר השריפה במפעל הטקסטיל טריאנגל ב-1911 שגבתה את חייהם של כ-150 פועלות ופועלים – רובם המוחלט נערות צעירות – מיקדה שניידרמן את פועלה בהעלאת המודעות לתנאי העבודה במפעלים וב'סדנאות היזע', שפגעו בראש ובראשונה בנשים, ובמאבק לשיפורם.
במקביל היתה שניידרמן פעילה נמרצת למען מתן זכות הצבעה לנשים, מאבק אותו ראתה כבלתי נפרד ממאבקה למען הפועלות. לאחר שהתמודדה לסנאט האמריקאי והפסידה, נבחרה שניידרמן להיות נשיאת הליגה בניו יורק, וב-1926 לנשיאות הארגון הארצי – תפקיד בו כיהנה במשך מעל ל-20 שנה. היא היתה שותפה להקמת איגוד חירויות האזרח האמריקאי, התיידדה עם אלינור רוזוולט ובעלה פ.ד. רוזוולט, ואף מילאה תפקיד בממשלו כשנבחר לנשיא.
בשנים 1944-1937 היתה שרת העבודה של מדינת ניו יורק ופעלה למען זכויות נשים בשוק העבודה. בתקופה זו פעלה גם להצלת יהודים מאירופה הכבושה. בשנת 1949 פרשה מהחיים הציבוריים והקדישה את חייה לכתיבת זכרונותיה, שפורסמו בספר ב-1967.
נפטרה בגיל 90 בניו יורק.
נטען כי שניידרמן טבעה את הביטוי "לחם ושושנים" בנאום מפורסם שלה, כביטוי לזכות הטבעית של הפועל והפועלת לחיים מלאים יותר מלבד ההישרדות הבסיסית ביותר.
רחוב משלה 