סוזן ב. אנתוני (1820-1906)

סופרג'יסטית ופעילה מרכזית למען זכות ההצבעה לנשים בארצות הברית.

סוזן ב. אנתוני היתה פעילה חברתית ופמיניסטית, שמילאה תפקיד משמעותי ומרכזי בתנועה למען זכויות נשים בארצות הברית. בנוסף, פעלה לביטול העבדות ואף היתה חברה באגודה האמריקאית לביטול העבדות. כמו כן, פעלה גם לקידום זכויות נשים בזירה הבין לאומית.

ביחד עם אליזבת' קיידי סטנסון, חברתה ושותפתה, הובילה מאבקים חברתיים, הקימה ארגוני זכויות נשים ופעלה למען זכות הצבעה לנשים. בעקבות פעילותה בתחומים אלו, ספגה ביקורת חריפה.

בשנת 1852, לאחר שלא איפשרו לאנתוני לנאום בכנס פעילים נגד העבדות בגלל היותה אישה, הקימה ביחד עם סטנסון את Women's Loyal National League אשר פעל למען מטרה זו. ביחד, הובילו השתיים מבצע איסוף חתימות רחב היקף (והגדול ביותר בתקופה זו) במסגרתו נאספו 400,000 חתימות בקריאה לביטול העבדות.

בשנת 1872 נעצרה אנתוני בעקבות ניסיון להצביע בבחירות לנשיאות לארצות הברית, מכיוון שהחוק בארצות הברית קבע כי אסור לנשים להצביע. במשפטה, אמרה את הדברים הבאים:

"נשדדו ממני הזכויות הבסיסיות כאזרחית, מעמדי כאזרחית בוזה ולא רק אני עצמי אלא כל המין שלי, הן, על ידי פסיקתך, כבוד השופט, נדונו לשעבוד פוליטי תחת ממשל זה".

נגזר עליה לשלם קנס של 100$, אותו סירבה לשלם. עם זאת, הרשויות סירבו לעצור אותה עקב היותה אישה.

בשנת 1878, אנתוני וסטנסון הגישו הצעה לתיקון החוקה האמריקאית בנושא זכות ההצבעה לנשים. לאחר 42 שנים (ו-14 שנים לאחר מותה של אנתוני), הצעה זו הפכה לתיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית אשר העניק זכות הצבעה לנשים.

דיוקנה הופיע על מטבע דולר, וכך הפכה לאישה הראשונה שדמותה הופיעה על מטבעות בארצות הברית!

מריה גימבוטאס (1921-1994)

חוקרת פולקלור, ארכיאולוגית ובלשנית פמיניסטית.

מריה גימבוטאס, חוקרת ממוצא ליטאי-אמריקאי, ידועה בזכות מחקריה על הפרהיסטוריה המטריארכלית. במחקרים אלו, אשר התמקדו בתקופת המהפכה החקלאית ותקופת הברונזה, חשפה דפוסים וממצאים המעידים על שושלת מטריארכלית (אמהית) בתרבות הנאוליתית באירופה העתיקה.

מריה נולדה בוילנה שבליטא להורים רופאים חובבי תרבות. למעשה, אימה היתה הרופאה הראשונה בליטא. בעקבות מותו הפתאומי של אביה החליטה להשקיע את מרצה בלמידה והשכלה. החל משנת 1936, השתתפה גימבוטאס במשלחות לחקר פולקלור מסורתי, וחקרה אמונות וטקסים ליטאיים. בהמשך, השלימה את לימודיה האקדמיים בהצטיינות ולמדה בין היתר בלשנות וארכיאולוגיה.

גימבוטאס ותלמידיה חקרו אלפי פסלונים קטנים של נשים מרחבי העולם. הפסלים הללו מתוייגים כ"אלילות", ומעידים על חברות מטריארכיות בהן הנשים היו מרכזיות .

היא התפרסמה בין היתר בזכות הספרים שכתבה, ובעיקר בזכות ספרה השלישי "הציוויליזציה של האלה" (The Civilization of the Goddess). בספר זה הגדירה גימבוטאס את ההבדלים בין המערכת החברתית האירופית הישנה אשר התאפיינה במרכזיות נשית (אותה כינתה "תרבות האלה"), לבין התרבות המאוחרת יותר שהחליפה אותה החל מתקופת הברונזה, אשר התאפיינה בפטריארכיה (מרכזיות גברית).

לפי פרשנות זו, תרבויות האלה התאפיינו בשלווה, שלום, כבוד ושוויון כלכלי. במסגרת מחקריה, מצאה גימבוטאס כפרים גדולים בהם גודל הבתים היה שווה, בהם נמצאו צלמיות נשיות. לדבריה, חוסר השוויון הומצא בתרבות הפטריארכלית.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ג׳יזל חלימי (2020-1927)

עורכת דין, סופרת ופעילה פמיניסטית תוניסאית-צרפתייה ממוצא יהודי.

נולדה כג׳יזל טייב לאם יהודיה ולאב מוסלמי-ברברי (אמזיגי) בעיר לה גולט שבתוניסיה.

בגיל 12 התעקשה, בניגוד למקובל בקרב בנות, להמשיך ללימודים בתיכון, ופתחה בשביתת רעב עד שקיבלה את הסכמת הוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחה לסיים תיכון, המשיכה ללימודי משפטים ופילוסופיה בפריז והוסמכה כעו״ד. חלימי התעקשה להיקרא ״עורכת דין״ בנקבה (avocate), והצליחה להפוך זאת לנורמה.

לאחר מספר שנים בהן הגנה על בני המעמדות הנמוכים בתוניסיה במערכת המשפט הקולוניאלית, היגרה לצרפת ב-1956, שם ייצגה ארגונים אנטי-קולוניאליים תוניסאים ואלג׳יראים.

אחד מתיקיה הבולטים בתקופה זו היה ההגנה על ג׳מילה בופאשה, אקטיביסטית אלג׳יראית מיליטנטית, שנאנסה מספר פעמים כחלק מפעולות העינויים שעברה בשבי – נושא שעבר בשתיקה בקרב גברים צרפתים, הן בימין והן בשמאל. חלימי אף כתבה ספר שמתאר את הפרשה, שהתפרסם עם הקדמה מאת סימון דה בובואר.

כל פעילותה של חלימי נעשתה במקביל להיות אם צעירה לילדים, והיא פעלה להעלאת המודעות לקשיים הנערמים בפני אמהות בעולם המשפט.

עם סיום השלטון הצרפתי בצפון אפריקה הופנו מרבית מאמציה להגנה על זכויות נשים, בפרט זכות האישה על גופה. ב-1971 ייסדה את ארגון ״לבחור״, שפעל להסרת הטאבו החברתי והמשפטי על הפלות, והוביל להעברת חוק שמתיר שימוש באמצעי מניעה והפלות ב-1974 (בהובלתה של הפוליטיקאית היהודייה-צרפתייה סימון וייל).

בהמשך שנות ה-70 וה-80 הגנה על תיקים רבים של אונס, זכויות להט״ב, מאבק בעונש מוות, ועוד.

ב-1981 נבחרה להיות חברת פרלמנט, וכיהנה בתפקיד במשך 4 שנים.

במקביל לפעילותה המשפטית היתה חלק מיוזמות פוליטיות וחברתיות מרובות, ואף פרסמה כ-15 ספרים שזכו לתהודה רבה – רובם בנושאי זכויות נשים ומאבק באלימות מינית.

נפטרה ב-2020 בפריז.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן