לוחמת צה"ל שנפלה במלחמת העצמאות.
נולדה בעיר קורפץ'-בוטושני שבגבול רומניה בסרביה. בשנת 1942 עלתה לארץ ישראל, הגיעה לירושלים, למדה בה בבית חינוך תיכון, והמשיכה לגימנסיה.
בפרוץ מלחמת העצמאות התגייסה לשירות מלא בלח"י, עברה לשרת בחי"ש, ולאחר מכן, עברה לשירות בגוש עציון.
בקרב האחרון בו השתתפה, שמעה קריאות לעזרה מצד חבריה, עלתה אל "גג מנזר האחיות הצרפתיות המתקנות", לקחה רובה, ניסתה להושיט עזרה, ונפלה בקרב.
למידע נוסף:
קרדיט תמונה: אתר האינטרנט "יזכור" של משרד הביטחון.
גיבורת מלחמה פרוסית ממוצא יהודי.
אסתר מנואל נולדה בעיר הנאו שבדרום-מרכז בגרמניה בשנת 1786, למשפחת תכשיטנים יהודית ממוצא פורטוגזי. בשנות ה-20 לחייה נישאה והפכה לאמא לשני ילדים, אך בשנת 1809 נטש בעלה את הבית והתגייס לגדוד פרשים בצבא האיפריה הרוסית למחלמה נגד נפוליאון בונפרטה.
בעקבות התפתחויות המלחמה ותבוסת צרפת במלחמת רוסיה-צרפת, החל הצבא הרוסי במרדף אחרי הצרפתים הנסוגים. בדרכם, עברו הכוחות בפרוסיה. אסתר החליטה לנצל את ההזדמנות ולחפש את בעלה. היא השאירה את ילדיה אצל קרובי משפחה, התחזתה לגבר, נסעה לברלין והתגייסה ל"גדוד השני הפרוסי של הפרשים נושאי הרומח" של הצבא הפרוסי.
באותם הימים, התגייסות לצבא היתה על בסיס התנדבותי ועל החייל היה לדאוג לרכוש בעצמו ציוד לחימה, נשק וסוס. אסתר, אשר מצבה הכלכלי לא אפשר לה לרכוש את הציוד, הצליחה להפגש עם נסיך פרוסיה ואשתו ולשכנע אותם להעניק לה סוס ונשק. אסתר התגייסה לצבא ונשלחה לחזית בשנת 1813. היא לחמה במסגרת הקואליציה האנטי-צרפתית, בה מדינות רבות התאחדו כנגד צרפת לאחר מסעו הכושל של נפוליאון בונפרטה לרוסיה. אסתר נפצעה בקרב ונשלחה לבית חולים. לא ברור איך הצליחה לשמור על סודה בזמן זה.
לאחר שהחלימה, חזרה אסתר ליחידתה. בשנת 1814, חזרה להלחם בשדה הקרב ואף קיבלה את עיטור "צלב הברזל" לאחר שלכדה בעצמה קצין ושישה חיילי אוייב צרפתיים.
באותה השנה הצליחה אסתר לאתר את בעלה בגבעת מונמארטר שבפריז. היא זיהתה אותו במקרה. הכוחות הפרוסים והרוסים נפגשו. לתדהמת החיילים, אסתר קרעה מעליה את המדים, רצה וחיבקה את בעלה וכך חשפה את זהותה. חיילים משני הצבאות הריעו לזוג שהתאחד מחדש. למרבה הצער, יום לאחר מכן נהרג בעלה של אסתר מפגיעת פגז צרפתי.
לאחר כניעת נפוליאון בונפרטה, עזבה אסתר את הצבא, אך כאשר הוא נמלט מגלותו ולמעשה פתח במלחמה נוספת, התגייסה מחדש לצבא הפרוסי. במהלך הקרבות, נפגעה אסתר מפגז וחלק מזרועה נקטע.
לאחר שחרורה מהצבא, החלה אסתר לקבל פנסיה עבור שירותה הצבאי מהצבא הפרוסי, וכן קצבה עבור שירותו של בעלה מהצבא הרוסי. היא עברה להתגורר בסנט פטרבורג שברוסיה והפכה לדמות מפורסמת. היא התראיינה לעיתונים, הוזמנה למסיבות של החברה הגבוהה ותמונתה הודפסה על ספלים.
אסתר מנואל נפטרה בשנת 1852 בסן פטרבורג.
(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)
הנווטת הראשונה של חיל האוויר.
בצעירותה השתתפה בפעילויות "קלוב התעופה לישראל", שם בנתה טיסנים, ועסקה בלימודי אווירונאוטיקה.
במקביל, הייתה חברה בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת". בסיום לימודיה בתיכון גוייסה לצה"ל, ונשלחה להכשרה בקיבוץ רמת יוחנן. בשלב מאוחר יותר נשלחה לקורס מטאורולוגיה, שם למדה לשרטט מפות סינופטיות, ולמדה את תחום משלוח מברקי עידכון מוצפנים שהיו מיועדים לטייסים, ועסקו במצב הרוחות. לאחר מכן התקבלה לקורס טיס מספר 13, שאותו סיימה בהצלחה כשהיא מתמחית במגמת הניווט.
בסיומו של קורס הטיס, הוצבה בטייסת 103 בתל נוף. בשנת 1954, קיבלה את דרגות הטיס והפכה לנווטת הראשונה של חיל האוויר. בשנת 1956 חזרה לשירותה הצבאי, והשתתפה במלחמת סיני.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/בתיה_אורני
אז איפה כדאי להנציח אותה?
קרדיט תמונה: ynet, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.
ממנהיגות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ומחשובי המתעדים את מרד הגטאות בבנדין ובורשה.
נולדה בעיר בנדין שבחבל זגלמביה בדרום-מערב פולין למשפחה חסידית ענייה. למדה בגימנסיה ורכשה שליטה במספר שפות, ביניהן עברית וגרמנית. בנערותה הצטרפה לתנועת ׳השומר הצעיר׳ ובמהרה נהיתה למדריכה, יצאה להכשרה והיתה לחברת ההנהגה המקומית.
עם פרוץ מלחה״ע ה-2 ניסתה לברוח מפולין עם חברה דוד קוזלובסקי ולעלות לא״י, אך הנהגת השומר הצעיר הורתה להם להשאר ולשקם את פעילות התנועה בבנדין. יחד עם חברות נוספות הנהיגו בני הזוג את פעילות השומר הצעיר בבנדין ובקנים נוספים בחבל זגלמביה. בשנים 1942-1940 מנו תנועות הנוער באזור מעל אלפיים חניכים ומדריכים והיוו את אחד ממרכזי הפעילות העיקריים בפולין הכבושה כולה.
בקיץ 1942, עם גירוש יהודי זגלמביה ובהשראת ידידם מרדכי אנילביץ׳, הקימו הפעילים מחתרת לוחמת שהיתה למעשה סניף של אי״ל – הארגון היהודי הלוחם, וקלינגר היתה לאחת הפעילות הבולטות בו. המחתרת ספגה מפלות וכשלונות רבים, וקלינגר איבדה את מרבית חבריה, כולל את בן זוגה דוד. בקיץ 1943 התקבלו הנחיות מורשה ומא״י שהורו לחברים הנותרים להציל את עצמם, אך הם סרבו והוסיפו להלחם.
לאחר ששכלה את מרבית משפחתה באוגוסט 1943 נלקחה קלינגר בשבי הגסטפו, שם עברה עינויים קשים אך הצליחה להימלט והסתתרה בכפר פולני במשך מספר חודשים. בעת שהותה במסתור כתבה קלינגר יומנים שתיעדו את קורות השומר הצעיר ואי״ל בבנדין בורשה, במסגרת תפקיד ה״נידונה לחיים״ שקיבלה עוד לפני כן ע״י חבריה למחתרת. בכתיבתה היא מעידה שרק מחויבותה לתפקיד המתעדת מנעה ממנה לשים קץ לחייה.
בדצמבר 1943 הצליחה, יחד עם מספר חברי מחתרת נוספים, להמלט לסלובקיה ולאחר מכן להונגריה. בשתי התחנות פגשה את פעילי התנועה המקומיים והעבירה להם את קורות המרד והחורבן בפולין, ובשני המקרים העדיפו החברים המקומיים לקדם פעולות הצלה על פני התארגנות למרד יהודי.
בזכות היותה ניצולה ראשונה מהנהגת השמו״צ בפולין ומקור תיעוד כמעט יחיד לפעולות ההגנה העצמית היהודית, נעשו מאמצים רבים להציל את קלינגר, ובמרץ 1944 הצליחה להגיע לא״י באופן בלתי לגאלי דרך הבלקן, תורכיה, סוריה ולבנון. עם הגעתה לארץ הביאה את בשורות חוויותיה להנהגת הישוב וההסתדרות, ולא חסכה ביקורת כלפי אוזלת היד שלהם בסיוע לאחיהם באירופה, מה שקומם נגדה רבים, ביניהם מנהיג השומר הצעיר, מאיר יערי.
היא נישאה ליעקב רוזנברג (רונן) ועברה לגור בקיבוצו, העוגן. בתחילה ניסתה להוציא את יומניה לאור, אך במהרה סתמה את הגולל על עברה, ילדה שלושה בנים והשתלבה בעבודות הקיבוץ.
בסוף שנות ה-40 עברה משבר נפשי ואושפזה. באפריל 1958 נשלחה לאשפוז פעם נוספת, אך במקום זאת שמה קץ לחייה בערב יום הזכרון ה-15 למרד גטו ורשה.
יומניה של קלינגר היוו ומוסיפים להוות מקור יקר ערך עבור חוקרי תקופת השואה, על אף הצנזור שעברו כשפורסמו במתכונות שונות לאורך השנים, בשל אופיים הישיר והבלתי מתפשר שהיה קשה לעיכול עבור רבים. רק בשנת 2011 פרסם בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, ספר המבוסס ישירות על כתביה, ובשנת 2016 יצאו לאור יומניה המקוריים בעריכה מדעית.
*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן
לוחמת פלמ"ח.
נולדה באיזור הכרמל, ובהיותה תינוקת עברה לגור בקיבוץ עין חרוד. תקופת פעילותו של וינגייט שפעל בסביבה באותה תקופה, הותירה בה רושם גדול.
בשנת 1944, התגייסה לפלמ"ח, שירתה בגדוד השני, והייתה מפקדת ומדריכת ספורט, הדריכה גם נערות שהיו בגבעת ברנר, ובתקופה מסויימת, הדריכה גם בקיבוץ נען. לקחה חלק גם בפעולות הפלמ"ח, וביניהן פעולת "ליל הגשרים".
אז איפה כדאי להנציח אותה? חיפה, ירושלים
למידע נוסף:https://emek.mynet.co.il/local_news/article/r13L0JkXP
רומה פלק היתה פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. במלחמת העצמאות שירתה בארגון ההגנה וקיבלה את התשדורת האחרונה בקרב על גוש עציון.
רומה אורן נולדה בירושלים בשנת 1932 להורים ילידי סלונים (כיום בבלארוס). היא למדה בגימנסיה העברית ברחביה, שם טופחה אהבתה למתמטיקה. את לימודי התיכון סיימה בגימנסיה הרצליה.
במהלך מלחמת העצמאות, הצטרפה רומה לארגון ההגנה ושירתה כאתתית (שולחת אותות) בעזרת מורס והליוגרף (איתות במראות).
"עברנו קורס במורס" סיפרה בראיון לתולדות ישראל, "אהבתי את זה מכיוון שעד אז הייתי ילדה טובה ירושלים, לא הייתי מהחבר'ה… פתאום הרגשתי בפעם הראשונה שאני עושה משהו משמעותי, עם תועלת, שמנצל את הכשרונות שלי. הייתי טובה בזה".
יום לפני הכרזת העצמאות, קיבלה את התשדורת האחרונה שבה הודיעו על נפילת גוש עציון. "כולנו בכינו, זה היה נורא", סיפרה.
רומה למדה פסיכולוגיה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית. בשנת 1975 קיבלה את תואר הדוקטורט על עבודתה בנושא "תפיסת מקריות". היתה מרצה וחוקרת במחלקה לפסיכולוגיה, ולימדה בחוגים נוספים בהם החוג לחינוך ולעבודה סוציאלית. מחקריה עסקו בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות ותפיסת האינסוף והמקריות, במיוחד בחקר החשיבה של ילדים כלפי נושאים אלו.
במהלך הקריירה שלה כתבה רומה פלק ספרי חידות מתמטיות ("אתגרים לתאים האפורים", "יש בעיה!") ויצרה את משחק הקופסה "ברירה וסיכוי". בספרה "אתגרים לתאים האפורים", הנחתה את הקוראות והקוראים:
"איך לקרוא את הספר? לאט לאט ובמינון סביר. אני ממליצה להתייחס לספר זה כמו לשתיית קפה: לא יותר מדי בבת אחת ולא לפני השינה. מומלץ לחשוב לבד על כל בעיה לפני שמציצים בפתרונה. הפתרון יהיה הרבה יותר משמעותי בעבורכם אם הגעתם אליו (או לפתרון אחר) בכוחות עצמכם, או אף אם עשיתם חלק מהדרך ועמדתם על סוד הקושי והסיבוך של הבעיה."
פרופ' רומה פלק היתה נשואה לפרופ' רפי פלק ז"ל, אשר נפטר בשנת 2019.
היא נפטרה בשנת 2020 והותירה אחריה שני ילדים, נכדים ונינים.
עיריית ירושלים מועצה אזורית גוש עציון
התמונה מתוך אתר "הארץ" ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.
שושנה (שוש) ספקטור הייתה קצינת השלישות של הפלמ"ח, והייתה לאישה שהגיעה לתפקיד הבכיר ביותר בפלמ"ח.
נולדה בעיירה רז'ינה שקרובה לקישינב, בהיותה תינוקת, עלתה לארץ ישראל עם הוריה. המשפחה התגוררה ביפו, ולאחר מכן עברו לבלפוריה ועפולה. בשנת 1927, נשלחה לכפר הנוער בבן שמן, ולאחר סיום תקופת לימודיה שם הייתה פעילה בהכשרות שונות, ובקיבוצים השונים, לאחר מכן, עבדה במשרדי הסוכנות היהודית בירושלים. בשנת 1941, לקחה חלק בהקמת הפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות שימשה כמזכירת מטה הפלמ"ח, תפקיד שהיה חשוב מאד בתקופה ההיא.
בסוף שנת 1948, לאחר פירוק הפלמ"ח, נשלחה לארצות הברית, ללימודי שיקום פצועי מלחמה, בנוסף ללימודים, הרצתה בפני חוגים יהודיים בארצות הברית. בשנת 1949, שוחררה מהצבא. בשנת 1950, החליטה להצטרף לקיבוץ גבעת ברנר, ומונתה למנהלת מפעל המיצים בקיבוץ. לאחר מכן הקימה מפעל לייצור רהיטי מוזאיקה.
בשנת 1963, עזבה את קיבוץ גבעת ברנר, ומונתה למנהלת האדמיניסטרטיבית של בית הספר לקציני ים בעכו, ובמהלך תקופת כהונתה בתפקיד זה, תקופת כהונה בת עשר שנים, הצליחה להביא להחלטה לקריאת בית הספר ע"ש כ"ג יורדי הסירה.
לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים יצאה לגימלאות ועבדה כמתנדבת במשתלת פיתוח פרחים. במסגרת עבודה זאת לקחה חלק בפיתוח זן פרחים שהפרחים שלו נקראו ע"ש לוחמות פלמ"ח שנפלו בעת מילוי תפקידן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%95%D7%A9%D7%A0%D7…
קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.
הייתה לוחמת אצ"ל ואשת חינוך, על פעילותה זכתה בתואר יקירת העיר ירושלים.
את לימודיה במסגרות החינוכיות, החלה בגיל צעיר, בשל דרישת אימה, שהייתה אשת חינוך גם היא.
לשירות באצ"ל, הגיעה בעקבות חברתה שהייתה איתה בסמינר, ובמהלך שירות זה, הכירה את דוד רזיאל, לימים בעלה.
לאחר מלחמת העצמאות, ייסדה בירושלים את ביה"ס יהודה הלוי, שנפתח לבנות מכל זרמי האוכלוסייה, וניהלה אותו במשך 40 שנים.
בגישתה החינוכית חוללה מהפך, כשהעניקה חינוך לבנות ביה"ס במגוון רחב של תחומים, ובהמשך דרכה החינוכית, החליטה לצרף בנים לשיעורים אלה. החלטתה לצרף בנים חוללה סערה, אך שושנה התעלמה מהסערה, והמשיכה בדרכה.
בשנת 1998, קיבלה את תואר יקירת העיר ירושלים, על תרומתה החינוכית ארוכת השנים לעיר.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/שושנה_רזיאל
קרדיט תמונה: מכון ז'בוטינסקי ו-ויקישיתוף
הייתה נוצריה ממוצא הולנדי שעסקה בהצלת יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.
הוריה היו שייכים לזרם הנוצרי רפורמי, ויצרו קשרים חברתיים עם יהודים רבים, קורי נולדה בעיר הארלם , ולמדה להיות שענית בבזל שבשוויץ, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, קורי לא נישאה, ועבדה יחד עם אביה בחנות השעונים המשפחתית, ובבית ספר דתי כמורת דת.
לאחר שהולנד נכבשה ע"י הנאצים, החלה קורי בהסתרת יהודים בבית המשפחה, בית שכונה "המחבוא", ועשתה זאת כשאביה ואחותה מסייעים לה, בנוסף לפעילות הסתרת היהודים, שימש בית המשפחה סניף לפעילות המחתרת היהודית, ובני המשפחה היו חברים באירגון התנגדות שהיה באיזור מגוריהם.
המשפחה העניקה מקלט ליהודים רבים, ולאחר ששהו היהודים בבית, הם הועברו על ידיה למקומות אחרים ששימשו להם מסתור.
בנוסף להסתרת יהודים, הוסתרו ע"י המשפחה גם פעילים של המחתרת, גם אנשים אחרים שנרדפו ע"י הנאצים מצאו אצל קורי מקלט, קורי לקחה על עצמה לדאוג לאספקת מזון עבור האנשים שהסתתרו אצלה.
בזמן פעילות ההסתרה, היו מקרים של לידות, ואז קורי הייתה דואגת למיטה בבית חולים עבור היולדת, אם זה בבית יולדות או בבית חולים.
לעיתים, הייתה מחפשת בעצמה יהודים שהיו זקוקים להגנה, וכשנמצאו מקומות עבור היהודים שמצאה, הייתה דואגת לבדוק את בטיחות המקום וחשאיות המקום, לפני שהעבירה את היהודים לשם, לאחר שהעבירה את היהודים, הייתה איתם בקשר שוטף, וסיפקה להם כרטיסי מזון.
מקורות המימון לפעילות הצלת היהודים, היו החנות המשפחתית, ומיהודים עשירים ששילמו מכספם על הסתרת היהודים שידם לא הייתה משגת לממן את הסתרתם.
בשלב מסויים, נעצרה אחותה נולי, ואז לאחר מעצרה, קורי קיבלה אזהרה, והיהודים שהיו אצלה הועברו במהירות למקומות מסתור מחוץ לבית משפחת טן בום.
באירוע שקרה בפברואר 1944, פשטו אנשי הגסטפו על בית משפחת טן בום, בעקבות הלשנה, היהודים שהיו בבית המשפחה נמלטו משם, אך המשפחה ו-30 עובדים שהיו איתם נלקחו לחקירה, לאחר 10 ימי חקירה מת אביה של קורי, אחותה נעצרה יחד עם אח נוסף, האח שרד את המעצר, אך מת זמן קצר לאחר שיחרורו משם, אחותה נולי שרדה את המעצר, קורי ואחותה בטסי נלקחו למאסר נוסף, שלאחריו נשלחו למחנה הריכוז פיכט, ובספטמבר 1944, גורשו האחיות למחנה הריכוז ראוונסברוק שבגרמניה, בדצמבר 1944, מתה בטסי, קורי שוחררה שבועיים לאחר מות אחותה, וחזרה להרלם שבניו יורק.
בשנת 1967, הכיר יד ושם בירושלים בקורי כחסידת אומות העולם, בשנת 1971, יצא ספרה "המחבוא" בו כתבה על קורות משפחתה במלחמה.
בביתה המקורי של משפחת טן בום, פועל מוזיאון המתאר את פועלם.
שלושה ספרים שכתבה תורגמו לעברית, ביניהם ספרה "המחבוא".
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
Yad Vashem: World Holocaust Center, Jerusalem
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%98%…
קרדיט תמונה:
ויקישיתוף
נולדה בקיבוץ תל יוסף, ובהמשך חייה התגוררה בירושלים, וכפר ורבורג, שם היה למשפחתה משק, את לימודיה עשתה בבאר טוביה.
כשהייתה בת 16, קיבלה החלטה להתנדב לפלמ"ח, שם הייתה אלחוטאית ומזכירה, בעקבות אירועים מסויימים, הורחקה מהאירגון, ולקראת כ"ט בנובמבר כשביקשה לחזור, נמסר לה שפלוגתה הועברה לגבעתי, ואינה משתפת נשים בלחימה במתכונתה החדשה.
כשכתבה את ספר הגדוד הרביעי של פלמ"ח הראל, כתבה שלא רצתה להיות מזכירה.
היא חזרה למשק, אך כשאירעה פלישת צבאות ערב, עברה לקיבוץ קריית ענבים, שם מוקם הגדוד הרביעי, יחד עם חברתה, הייתה שותפה לקרב על הרדאר, ונפצעה בו.
בתפקידה כסיירת, לקחה חלק בכל קרבות הגדוד, ולאחר המלחמה, הצטרפה עם קבוצת לוחמי פלמ"ח לקיבוץ כברי, בקיבוץ שימשה אביבה כמורה ומחנכת, בהתחלה במעברת עולים, ולאחר מכן בקיבוץ עצמו.
בשלב זה לה ולבעלה היו שני ילדים.
בשנות ה-70', הצטרפה לרשות שמורות הטבע, ובמקביל, עשתה דוקטורט בנושא יחסי הגומלין שבין המסלע והקרקע לצמחים.
תפקידה ברשות היה מנהלת חטיבת המדע, ובתפקיד זה קידמה שמירת טבע בשמורות הארץ השונות.
תפקידה הנוסף היה לדאוג לשיקום הנוף בתקופת הקמת וסלילת כביש 6.
בשנת 2001, עזרה בשיכנוע בג"ץ בצורך לכפות פיקוח על מפעלי קק"ל, שלשיטתה גרמו נזק סביבתי.
בשנת 1997, קיבלה את פרס האו"ם לאיכות הסביבה.
למידע נוסף
קרדיט תמונה: אתר עיתון הארץ, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
רחוב משלה 