לאה דגנית (1907-1985)

שחקנית, ציירת, זמרת, מלחינה ומתרגמת. 

לאה קורנמן נולדה בברסט ליטובסק שבאימפריה הרוסית, בשנת 1924 עלתה לישראל.
היא היתה שחקנית כוכבת של תיאטרון האהל, שהיה מהתאטראות הראשונים בארץ. היא שיחקה בו בין השנים 1925-1969 ואף קראה לבתה אהלה, על שם התיאטרון (שגם היא כמובן, הפכה זמרת ושחקנית מפורסמת).
היא שיחקה בהצגות כמו: המלך ליר, שלמה המלך ושלמי הסנדלר, החולה המדומה ועולמו של פרץ- עליו זכתה בפרס קלאוזנר.
לאחר שהיתה כבר שחקנית מפורסמת נסעה ללמוד ב'אקטורס סטודיו' בניו יורק אצל לי שטראסברג, באותה תקופה עם מרלין מונרו.

מלבד היותה שחקנית, לאה גם ציירה והציגה את ציוריה בתערוכות בארץ ובעולם. היא למדה במכון אבני ובגרנד שומייר בפריז והיה לה סטודיו בתל אביב.
כמו כן, היא תירגמה וכתבה שירים, המוכר שבהם: "ריח דבש, ריח מנטה" שבוצע על ידי יפה ירקוני.
היא הקליטה תקליט בארה"ב בשם "song of Israel" והופיעה במרכזים יהודיים ברחבי העולם בשירים וסיפורים בעברית ויידיש הכללו פרקים על נשים בתנ"ך.

לאה היא סמל לארץ ישראל של פעם, לעשייה ולבנייה. כל חייה הוקדשו לחיי התרבות והאומנות בארץ וראוי שיהיה רחוב על שמה. אם בתל אביב שם חיה ועבדה ואם בראשון לציון או נתניה, שקראו לרחובות על שם בעלה, איש התיאטרון משה הלוי, אך לא על שמה.

עיריית תל-אביב-יפו עיריית ראשון לציון עיריית נתניה

שירים בביצועה לדוגמא:
בעמדה
https://www.youtube.com/watch?v=Q_5I1o4WUJ0
שיר ערש
https://www.youtube.com/watch?v=U1pYUvahJlI
שיר עד
https://www.youtube.com/watch?v=hP8co0Nh3c0

אירנה הרנד (1900-1975)

מגיע לה רחוב על שמה בישראל!

ציירת, פעילת זכויות אדם ופעילה נגד אנטישמיות.

הרנד נולדה להורים קתולים בווינה, אוסטריה בשנת 1900. הרנד ארגנה מחאות נגד רדיפת היהודים על ידי גרמניה הנאצית. בשנת 1933 היא ייסדה את התנועה העולמית נגד שנאה על רקע גזעני וסבל אנושי (Weltbewegung gegen Rassenhass und Menschennot) והייתה פעילה בקמפיין במסגרת זו ברחבי אירופה לפני מלחמת העולם השנייה.

הרנד כתבה ספר תשובה לספרו של אדולף היטלר "מיין קאמפף" בשם : "מלחמתו: תשובה להיטלר מאירנה הרנד".

בשעה שגרמניה הנאצית פלשה לאוסטריה ב 1938, הייתה הרנד בסיבוב הרצאות בלונדון ובכך ניצלה, שכן הנאצים קבעו מחיר על ראשה. לאחר מכן, היגרה לארצות הברית שם עמדה בראש הפורום התרבות האוסטרי.

בשנת 1969 קיבלה הרנד מיד ויש את תואר חסידת אומות עולם על התנגדותה לנאצים ולאנטישמיות. הרנד נפטרה בניו יורק בשנת 1975 ונקברה בווינה. בשנת 2008 עיריית וינה הנציחה את זכרה וקראה לכיכר על שמה.

איפה ניתן להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית תל-אביב-יפו, עיר התאומה של וינה

בתמונה שלט הנצחה לאירנה הרנד באדיבות GuentherZ

Austrian Cultural Forum Tel Aviv

רוז'י בן יוסף (1929-2008)

מעצבת אופנה.
רוז'י חננאל נולדה בבולגריה למשפחה ידועה ואמידה – אביה, שלמה, היה חייט מפורסם וספק הבדים של בית המלוכה הבולגרי ואימה, אידה, ניהלה בוטיק מצליח להלבשה תחתונה. עם עליית התנועה הנאצית לשלטון, החלה הקהילה היהודית לסבול מרדיפות והצקות מצד השלטון, אך לאור קשריהם עם בית המלוכה, נהנתה משפחת חננאל מהגנה יחסית. אך למרות הנוחות הודות לבית המלוכה, מיד בתום מלחמה העולם השנייה הצטרפה רוז'י ומשפחתה לארגונים ציוניים, ועם הקמתה המדינה עלתה המשפחה כולה לארץ ישראל. עוד לפני עלייתה לארץ, הכירה רוז'י את יוסף בן יוסף, ונישאה לו.
לאחר עלייתם ארצה, קנה אביה של רוז'י מכונות לתפירה ופתח בית עסק קטן בשם "רקמה" לייצור הלבשה תחתונה. רוז'י החלה בהדרגה להכנס לעסק המשפחתי, והחלה לתפור כותנות לילה ופיג'מות. בנוסף, עסקה רוז'י בשיווק העסק המשפחתי תוך מטרה ברורה לפנות לקהל האירופאי. על מנת להתחיל לייצא, רוז'י יצרה קשר עם מפעל בדים קטן וסיכמה איתו כי היא תתחיל לעצב את הבדים בעצמה. רוז'י קיבלה השראה מתבניות הנוף הישראליות, מההשפעות ערביות של סביבתה וממוטיבים תנ"כים. בהדרגה בדיה של רוז'י זכו להצלחה רבה והוצגו בתצוגות אופנה ברחבי העולם. עיתונים רבים כתבו על המעצבת הצעירה והמסקרנת מישראל, ורוז'י זכתה לכינוי "הלביאה ירוקת העיניים". רוז'י ו"רקמה" הפכו להצלחה עולמית, ובהדרגה נכנסו כל בני המשפחה לעסק המשפחתי. עם הזמן הרחיבה רוז'י את עיצוביה, והחלה לייצר בגדי ים עבור "רקמה" אשר זכו גם הם להצלחה מסחררת. עיצוביה של רוז'י נחשבו לצבעוניים וייחודים, ורוז'י נחשבה למעצבת אשר הצליחה לשלב בהצלחה רבה את המציאות הישראלית בעבודתה. היא סומנה בשל יכולתה להבחין בפוטנציאל המקומי ומינופו לכדי זהות אופנתית ואותנטית. "רקמה" בהובלתה של רוז'י הובילה את שוק האופנה הישראלי, ואף זכתה בפרס "היצואן המצטיין" בשנת 1967, ובמגוון פרסים ואותות נוספים.
למרות ההצלחה העצומה, החליטה רוז'י לקחת הפסקה מעולם העיצוב וב1985 מכרה את חלקה במפעל. רוז'י התמקדה בפעילות חברתית, ובייחוד הקפידה על הדרכה וחניכה של מעצבים צעירים וחינוך לעיצוב. בנוסף, ישבה רוז'י במשך שנים בחבר הנאמנים של שנקר ובצלאל. ב2008, לאחר מאבק במלחמה קשה, נפטרה רוז'י. מספר ימים לפני מותה הושלם ספר על פועלה – "רוז'י בן יוסף – אופנה ישראלית מקורית 1960-1985". הספר כולל תחקיר מקיף על עיצוביה של רוז'י, וכולל קטעי עיתונות מהארץ ומהעולם ופירוט של עיצוביה השונים ומקור השראתם. ההכנסות מהספר משמשות לקרן מלגות שנוסדה על שמה בשנקר.

למידע נוסף
מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, בייחוד ערים בעלות הקשר אופנתי כרמת גן, בו נמצא בית הספר לעיצוב – שנקר, וירושלים – מקום מושבו של בצלאל.
מוזמנת להציע אותה בעירך!

Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים עיריית רמת גן
Shenkar | שנקר האקדמיה בצלאל

** התמונה מתוך אתר "Xnet", ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

גליה יהב 1968-2016

ראויה להנצחה!
מבקרת אומנות, אמנית ואוצרת.

נולדה וגדלה בתל אביב. למדה לימודי אמנות במדרשה לאמנות של המכללה האקדמית בית ברל ולאחר מכן למדה תאוריה וביקורת בבית הספר קמרה אובסקורה , והשלימה תואר שני בחוג לפרשנות וביקורת באוניברסיטת בר-אילן.
עבודתה האומנותית עוסקת בשאלות של מגדר ופמיניזם ואצרה למעלה מ-30 תערוכות.
כתיבתה ועבודות האוצרות שלה התאפיינו במעורבות פוליטית גבוהה ובאג'נדות מובהקות "נקיטת עמדה של "אין לי אידיאולוגיה" היא נפשעת בעיני".
יהב הייתה עורכת משנה בכתב העת לאמנות סטודיו, כתבה במוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות וכן הרצתה במדרשה לאמנות, ערכה את מדור האמנות במגזין Time Out תל אביב וב"בגאווה" מגזין הקהילה הלהטבית בישראל, והיתה מבקרת האומנות ב"הארץ".
איפה כדאי להציע?
בעיריית תל-אביב-יפו, שם פעלה, יצרה וחיה.

ורדינה שלונסקי (1905-1990)

למה היא לא מונצחת?
נחשבת למלחינה הישראלית הראשונה. בנוסף היתה גם פסנתרנית ועיתונאית.
נולדה במזרח אוקריאנה למשפחה יהודית מסורתית ציונית. משפחתה היתה חובבת אומנות ויצירה, וטיפחה את כישורי הילדים.
שלונסקי החלה לנגן בפסנתר בגיל חמש,והמשיכה לפתח את כשרונותיה בוינה גם אחרי שכל משפחתה עלתה לארץ ב- 1923. ב-1930-1934 החלה להשתלם גם בקומפוזיציה בפריז. בין השנים 1934 ו-1937 שהתה גם בארץ ישראל ולאחר מכן שבה לפריז. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטה ללונדון שם התפרנסה כתופרת ב"מרקס אנד ספנסר" ומנגינה בפסנתר בבית קפה בכיכר פיקדילי.
ב- 1944 עלתה לארץ, אולם לא הצליחה להשתלב בחיי המוזיקה, בין היתר עקב נטייתה להתרחק ביצירתה ממאפיינים אוריינטליים שנחשבו הכרחיים לגיבוש סגנון ארצישראלי חדש.
בארץ יצירתה התמקדה בעיקר בהלחנת שירים. שלונסקי כתבה יותר ממאה שירים, למילים של משוררים שונים. היא חיברה גם שירי ילדים למילים של אנדה עמיר-פינקרפלד.

מחוץ לגבולות היישוב בארץ זכתה שלונסקי להכרה בינלאומית: השיר "פואמה עברית", שהיה אופוס 1 שלה ונכתב בשנת 1932 לזכר אביה, זיכה אותה בפרס בפריז, פרס שנועד לנשים בעלות מקצועות חופשיים.
רביעיית מיתרים משנת 1948 זיכתה אותה בפרס בארטוק בהונגריה. בשנת 1935 כתבה שלונסקי סימפוניה, היצירה הראשונה שלה לתזמורת, ובשנים 1942-4 את הקונצ'רטו לפסנתר. שתי היצירות בוצעו לראשונה רק כעשרים שנה לאחר חיבורן.
בישראל זכתה בשני פרסי אקו"ם על פועלה המוזיקלי – בשנת 1973 וב-1984 למפעל חיים.
שלונסקי אינה מונצחת בישראל כלל.
כדאי להציע אותה לעיריית תל-אביב-יפו, שבה התגוררה ונפטרה, לערים עם תזמורות, כמו עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי, ו עיריית ראשון לציון.

ברת בנישו – אבולקר (1886-1942)

סופרת, משוררת ומחזאית.
ברת בנישו נולדה באוראן (אלג'יריה הצרפתית) למשפחה יהודית מיוחסת – אביה, מרדכי, היה ראש הקהילה היהודית וסגן ראש העיר, ואימה, אדלייד, הייתה סופרת ומשוררת נודעת. כמו כל הנשים במשפחתה, קיבלה ברת חינוך צרפתי וכבר בנערותה גילתה עניין רב במוזיקה, ציור וכתיבה. בגיל 22 התחתנה ברת עם ד"ר אנרי אבולקר, והוסיפה את שם משפחתו לצד שלה – צעד יוצא דופן לאותה תקופה.
ברת בנישו – אבולקר הייתה פעילה בחוגים אינטלקטואלים רבים, והתפרסמה בעקבות ציוריה הייחודים, שיריה ומחזותיה אשר פורסמו בעיתונים יהודיים מרכזיים באלג'יריה. במהרה נחלו פרסומיה הצלחה רבה גם בקרב בציבור המוסלמי של אלג'יריה, וברת הפכה לאישה הראשונה אשר זכתה לפרסם את יצירותיה במדינה. יצירותיה הרבות עוסקות, רובן ככולן, בדמויות של נשים חזקות ויוצאות דופן בהיסטוריה המקומית – קהינה המלכה המיתולוגית של צפון אפריקה, לואיז משושלת האצולה הצרפתית, פאטמה, רחל ואינס כמשל על שלושת הדתות וכו'..
ברת בנישו – אבולקר נפטרה במהלך מלחמת העולם השנייה, באלג'יריה. לאחר המלחמה, קיבלה בני משפחתה של ברת אות כבוד על פועלם במסגרת המחתרת היהודית באלג'יריה.
לקריאה נוספת
מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה צפון אפריקאית רבה כאופקים וירוחם.
מוזמנת להציע אותה בעירך!

עיריית אופקים מועצה מקומית ירוחם

איזדורה דאנקן (1878-1927)

רקדנית, כוריאוגרפית ופורצת דרך בתחום המחול.
נולדה בסן-פרנסיסיקו וגדלה באוקלנד. אמה היתה מוזיקאית ודאנקן קיבלה חינוך אומנתי ולמדה לרקוד בלט מגיל צעיר. היא התקבלה ללהקת בלט, אולם הרגישה כי היא לא יכולה לבטא את עצמה כרקדנית בתוך האווירה הקיימת ובתוך סגנון הריקוד המוכר.
דאנקן הצליחה למצוא בית תרבותי מקבל בתוך מסעותיה באירופה. התחנה הראשונה שלה היתה לונדון, שם היא שאבה השראה מהממצאים הארכיאולוגים החדשים, ובציורים היווניים על גבי הכדים.
היא המשיכה לטייל באירופה והגיעה לסנט פטרסבורג, שם התקבלה בידיים פתוחות ע"י החוג האומנותי והחלה לצבור השפעה בקרב קהילת הרקדנים.
דאנקן היתה חלוצה ושוברת מוסכמות בהתנגדות לאופיו של הבלט הקלאסי-
היא ראתה בבלט הקלאסי סגנון החונק את הרקדן ומקשה עליו לבטא את עצמו דרך המוזיקליות והתנועות. דאנקן העניקה חשיבות רבה בזרימה התנועתית בריקוד ובקשר לטבע- שהתבטאה בין היתר בריקוד יחף, מחובר לרצפה, וזניחה של נעלי ה"פוינט" המסורתיות.
גם סגנון חייה היה מלא באוונגארד וחתירה כנגד המוסכמות- היא היתה ביסקסואלית מוצהרת, גידלה ילדים מחוץ למסגרת הנישואים והגדירה את עצמה כאתאיסטית.
סגנון לבושה גם היה שונה ומלא חיות- היא התנגדה לשמלות נוקשות והרבתה ללבוש צעיפים ארוכים. צעיפים אלו גם הביאו למותה- כאשר בזמן נסיעה במכונית נכרך אחד הצעיפים בגלגלי המכונית והביא למותה.
היא מונצחת בארץ במועצה מקומית מזכרת בתיה
איפה כדאי עוד להנציח?
בעיריית כרמיאל– עיר הריקודים.