שרה מלכין (1885-1949)

מגיעים לה עוד רחובות!

מחלוצות העלייה השנייה, ממייסדות תנועת הפועלות ואחת מראשיה.
שרה נולדה בלטביה. עוד בנעוריה הייתה פעילה בתנועת הנוער "פרחי ציון". היא עלתה לארץ בגיל 20, אידיאליסטית חדורת מוטיבציה. היא הייתה נחושה בדעתה להגשים את עצמה באמצעות עבודת אדמה בארץ ישראל. היא הגיעה לפתח תקווה ושם גילתה שחלומה לא יתגשם בקלות – נשים חלוצות הועדו לעבודות בית כגון גיהוץ, כביסה וטיפול בילדים, ועבודת אדמה יועדה לגברים בלבד. שרה התעקשה בכל זאת לעבוד בפרדס, אך לאחד שפעוט נפטר בפתח תקווה החליטו כמה מתושבי המושבה הוותיקים יותר שזהו עונש מאלוהים על עבודת נשים והוחלט לאסור על הנשים לעבוד כפועלות.
בהמשך עברה לגור ברחובות, אך גם שם התקשתה למצוא עבודה בחקלאות.
מרחובות המשיכה שרה לגליל, והגיעה לחוות כנרת. שרה הצטרפה לחברי "הקומונה החדרתית" בהקמת קבוצת דגניה. לאחר ויכוחים רבים והתנגדותם הרבה של חברי דגניה לעבודת נשים בחקלאות, עזבה שרה את הקבוצה.
בשנת 1912 היא חברה לחנה מייזל וסייעה לה להקים את "חוות העלמות", בית ספר חקלאי לנשים.
בשנת 1915 ניהלה שרה יחד עם המשוררת רחל בית ספר חקלאי לנערות בירושלים. לאחר מכן היא סייעה לד"ר הלל יפה להקים בית חולים בזכרון יעקב ועבדה בו תקופה כאחות. בשנת 1917 שבה שרה לפתח תקווה, שם הדריכה קבוצות של פועלות לעבוד בחקלאות. בהמשך ניהלה את חוות הפועלות בעפולה.
כל חייה נאבקה שרה על זכותה לעבוד עבודה חקלאית בארץ ישראל ולהגשים את חזונה הציוני והפמיניסטי. היא נפטרה בשנת 1949, ולא הספיקה לראות את מאבקיה נושאים פרי.

רחובות על שמה קיימים בהרצליה, בעפולה ובנתניה. כדאי להציע אותה גם בפתח תקווה, בזכרון יעקב וברחובות, בהן עבדה וחיה, ובערים נוספות!

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות ארכיון דגניה א'.

 

 

מרים ברץ (1889-1970)

מגיעים לה רחובות משלה!

מראשוני דגניה א' ומייסדת הרפת בקיבוץ.
מרים נולדה בקייב למשפחה ציונית. שני אחיה עלו לארץ בזה אחר זה בילדותה, וכשהייתה בת 16 עלתה יחד עם שאר המשפחה והתיישבה בכפר סבא.
מרים נאבקה על זכותה לעבוד בעבודות פיזיות קשות שנחשבו עבודות לגברים בלבד. היא עבדה בפרדסים בפתח תקווה ובקטיף חומוס בחדרה, ובחקלאות בחוות כנרת.
גם בדגניה נאבקה מרים על זכותה לעבוד כפועלת ולא במשק הבית. חברי הקבוצה השיוויונית לכאורה דרשו כי נשות הקבוצה יעבדו במשק הבית, יבשלו ויכבסו, בעוד שהגברים יגשימו את החזון הציוני ויעבדו בחקלאות. על רקע סירובם של הגברים לאפשר לחברת הקבוצה שרה מלכין לחלוב את הפרה היחידה בדגניה, עזבה מלכין את הקבוצה. מרים סירבה להסכים לכך, ופנתה לזכייה, פלסטינית תושבת אום ג'וני, שתלמד אותה כיצד לחלוב פרות. היא קמה באמצע הלילה וחלבה את הפרה, וכאשר התעורר חבר הקבוצה שעבד ברפת לחליבה, גילה "שהחלב היה כבר על הכיריים". בזאת חתמה מרים את הויכוח, וחברי הקבוצה עמדו בפני עובדה מוגמרת.
במהלך השנים נולדו למרים ולבן זוגה יוסף שבעה ילדים. מרים לא הפסיקה לעבוד ברפת, ובשנים הראשונות, עד להקמת בית ילדים, לקחה את ילדיה עמה לרפת כשעבדה.
מרים למדה טיפול בפרות בבן שמן, וניהלה רפת גדולה ומשגשגת. לאחר לידת בנה החמישי, בשנת 1926, נסעה להולנד ללמוד עוד על גידול פרות.
הרפת שהקימה מרים הפכה לענף בו עובדות בעיקר נשים בדגניה.

זכתה בפרס מיוחד במסגרת פרס קפלן יחד עם עוד שמונה ממייסדי דגניה.
זכתה בפרס צימרמן על "תרומתה לטיפוח וגידול הבקר, ובחינוך דור בוקרים ובוקרות בארץ".

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בעיר רחובות, בה שוכנת הפקולטה לחקלאות, בפתח תקווה ובחדרה בהן עבדה, בכפר סבא בה התגוררה, ובערים נוספות!

לקריאה נוספת
תצלום באדיבות ארכיון דגניה א'

 

 

אולגה (עלקה חיינה) חנקין (1852-1943)

מגיעים לה רחובות משלה.

אשת העליה הראשונה, מיילדת ידועה בראשית ההתיישבות הציונית בתקופת היישוב העברי בארץ-ישראל. היתה שותפה לרכישת קרקעות להתיישבות יהודית בפלשתינה-א"י, שידועה בהיסטוריה הציונית כ"גאולת האדמות", יחד עם בן זוגה יהושע חנקין.
בגיל צעיר למדה את מקצוע המיילדות בסנט פטרסבורג. היא הצטרפה לפגישות חברי תנועת ביל"ו וגם לפגישות של פעילי תנועת ההשכלה ופעילי חובבי ציון. לאחר לימודיה עלתה לארץ ישראל, והגיעה למושבה ראשון לציון.
זמן קצר לאחר מכן השתתפה במאבקם של האיכרים במושבה. באותם ימים פרץ המרד השני של איכרי ראשון לציון בפקידי הברון, בו התנגדו לכוונות הפקידים להופכם מאיכרים לשכירים. במהלך מאורעות אלו הכירה את יהושע חנקין והם התחתנו, ועברו ליפו. היא הייתה שותפה לקידום תוכניותיו שנחשבו לאבן יסוד בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל. קשריה החברתיים והמקצועיים סייעו לו ליצור תשתית לקידום פרויקט "גאולת האדמות" בארץ.
בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 יצאה לפועל רכישת אדמות חצ'ירה, היום חדרה.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה גורש יהושע חנקין לטורקיה. אולגה חנקין, הצטרפה אליו למרות שלא חויבה לכך. ב-7 בספטמבר 1918 חזרו ארצה, קודם לחדרה ואז לתל אביב. באוקטובר 1918 קיבלה דרכון מממשלת המנדט הבריטי בפלסטינה (א"י). באותם ימים כתבה מכתב לעיריית תל אביב בדבר שמות הרחובות בעיר:

"מפני מה לא נמצאים בין השמות התנ"כים זכר לנשים, גבורות האומה, כגון דבורה ואחרות? […] הריני מקווה, שדברי ימצאו הד בלבות חברי הועדה ויתקנו את המעוות ויזמינו גם נשים להשתתף בועדת השמות."

נפטרה בשנת 1943.

על שמה של אולגה חנקין נקראת השכונה גבעת אולגה בעיר חדרה. הציעו רחובות על שמה בחדרה, תל אביב, ראשון לציון.

ויקיפדיה

תמונה באדיבות תמר אשל

אמה תלמי (לוין) (1905-2004)

מגיעים לה רחובות!

חברת כנסת, סגנית יו"ר הכנסת, סופרת, ממקימי קיבוץ משמר העמק.
מנערות היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", עלתה לבדה לישראל בגיל 19, עבדה בחקלאות בנין וסלילת כבישים.
היתה ממקימי קיבוץ משמר העמק, שימשה הגננת הראשונה.
מגיל 17 כתבה ופירסמה, מכתביה התפרסמו בדבר, משמר, דבר הפועלת ואחרים.
ספרה "לעת אוהלים" תיעד את ראשית הקיבוץ והעמיד במרכז דמויות נשיות. הספר היה יוצא דופן בעולם של כתיבה גברית על דיבורים גברים.
אחרי שנבחרה לכנסת מטעם מפ"ם עסקה בעיקר בנושאים חברתיים: פעלה למען שוויון זכויות לנשים והטבת מעמדן בזכויות יסוד, חינוך וקידום מגזרים מקופחים, קידמה שוויון הזדמנויות בחינוך, תוך דגש על שוויון בין מזרחים לאשכנזים ובתוך כך גם בין פריפריה למרכז ויצאה נגד כפייה דתית.

בבאר שבע ישנו רחוב "מאיר ואמה תלמי" על שמה ועל שם בעלה.
לא ידוע לנו על רחוב שהינו אך ורק על שמה.
מומלץ להציע אותה בירושלים, בחיפה שם התגוררה ובערים בפריפריה למענה פעלה בשנותיה כחברת כנסת.

עוד מידע

צילום: אתר הכנסת

 

רחל כצנלסון שזר (1885-1975)

למה אין רחובות על שמה?

מנהיגה מובילה ב'תנועת הפועלות' בארץ-ישראל, מחלוצות העלייה השנייה, מורה ומחנכת, עיתונאית, עורכת ומבקרת ספרות.
נולדה במינסק למשפחה יהודית מסורתית. בשנת 1905 הצטרפה לתנועה היהודית סוציאליסטית בעיר ובשנת 1909 החלה בלימודיה האקדמאים ולמדה ספרות והיסטוריה, וזאת בנוסף ללימודיה באקדמיה ליהודות, שכללו לימודי ספרות יידיש ועברית.
היא עלתה לארץ בשנת 1912, והצטרפה לקבוצות חלוצים בכנרת ובתל עדשים. בשנת 1915, שלוש שנים לאחר מכן, הניחה את היסודות למועצת הפועלות ע"י הקמת תנועת הפועלות בגליל. שנה לאחר מכן נבחרה- יחד עם טבנקין וברל כצנלסון לועדת התרבות של התנועה- ועדה שהיתה אמונה על השכלת הפועלים.
פעילותה הפוליטית התרכזה במועצת הפועלות. כצנלסון ייסדה את ביטאון מועצת הפועלות "דבר הפועלת", שאותו ערכה במשך 25 שנים. הייתה חברת הוועד הפועל של ההסתדרות, חברת נשיאות הוועד הפועל הציוני וחברת מרכז מפא"י. היא נבחרה לשמש כצירה לקונגרסים ציוניים, לאספת הנבחרים ולכינוסים בינלאומיים.
רחל כצנלסון-שזר הייתה חלוצה סוציאליסטית מהפכנית ומנהיגה של המאבק על מעמד האישה ועל זכותה לעבודה, להשכלה, לתרבות ולחינוך.
על תפיסת עולמה ניתן ללמוד, למשל, מתוך דברים שנשאה במושב מועצת הפועלות בשנת 1947:

" … יש שני מפתחות לשחרור האישה: המפתח האחד הוא מפתח העבודה, המקצוע והמפתח השני הוא ההשכלה, התרבות. אלה הם שני מפתחות הכסף שבהם אפשר לפתוח את השער אל השחרור"

בשנת 1958 זכתה בפרס ישראל למדעי החברה, ובשנת 1968 בתואר "יקירת ירושלים".

עד כמה שידוע לנו אין רחובות על שמה.
איפה כדאי להציע? בכל עיר שבה יש רחוב על שם טבנקין, איתו השתתפה בועדות ובכל מקום שבו ישנן נשים הנהנות מהשכלה וקול חופשי.

לקריאה נוספת

תמונה: משה פרידן

שרה צ'יזיק (1897-1920)

צריכים להיות על שמה רחובות!

ממגינות תל חי.
נולדה באוקראינה ועלתה ב-1907 יחד עם משפחתה. התגוררה בסג'רה ובקבוצת כנרת, שם עסקה משפחתה בייבוש הביצות. ב-1916 החלה חיי פועלת במושבה פתח תקווה, ועבדה גם ביפו- שם פגשה את ברנר, והושפעה ממשנתו.
בשנת 1920, עקב המתיחות הגבוהה והקשיים שעברו על המושבות בצפון קמה קריאה להתנדבות והצטרפות של צעירים להגנה על האזור. שרה התנדבה ונשלחה למטולה תחילה, ולאחר מכן, בעקבות התעקשותה העזה הועברה לתל חי.
בי"א באדר 1920 החל הקרב על תל חי, שבמהלכו נהרגה צ'יזיק מרימון שהושלך אל החדר שבו התעמתה עם התוקפים.
לאחר שנהרגה אסף ברנר לקט ממכתביה ופרסם אותם. בכתבים אלו ניכרו כשרונה הספרותי ומודעותה החברתית. צ'יזיק כתבה על בעיית המגדר, על מעמדה ועל סבלותיה של האשה באשר היא, והיהודיה במיוחד.

איפה כדאי להציע? קריית שמונה, הקרויה על שם שמונת הנופלים בקרב תל חי, מטולה- עליה הגנה, ופתח תקווה ויפו, בהן עבדה ופעלה.

ויקיפדיה
בתמונה דמותה של שרה צ'יזיק באנדרטה "עבודה והגנה", שעל קברו של אפרים צ'יזיק ביער חולדה.

קרדיט לי.ש.

הניה פקלמן (1903-1940)

למה אין על שמה רחובות?

סופרת, פועלת וחלוצה מעולות העלייה השלישית.
נולדה בסרביה ועלתה לארץ בשנת 1922 לעבוד כפועלת עירונית- ובין היתר עבדה בבניין. בשנת 1935 הוציאה את ספרה "חיי פועלת", (שהוצא מחדש בשנת 2007). היא התאבדה בשנת 1940.
במהלך חייה כפועלת התעקשה פקלמן על הזכות לשיוון הזדמנויות בעיסוק- לא רק כדי להוכיח את יכולתה להשתתף במפעל הציוני- אלא גם כדי שתהיה לה האפשרות לקיים את עצמה כלכלית.

"עבודה העקרית בחדרה הייתה אז יבוש בצות. רוב החברות הרגישו את עצמן מוכשרות יפה לעבודה זו ודרשו את חלקן ביבוש הבצות, לא כדי להראות שחזקות הן, אלא כדי שיהיה להן לחם לאכול: עבודה אחרת לא הייתה אז במושבה."

המאורע שכונן את דמותה הציבורית של פקלמן הינו אונס ע"י מכר שעברה בשנת 1935, בהיותה בת 25. במהלך מסבת חברים היא נאנסה על ידי ידיד בשם מירקין, אונס שלאחריו היא הרתה וילדה תינוקת, שמתה בגיל חודש. אחרי מות התינוקת הואשמה פקלמן ברצח, ואף נעצרה בחשדות אלו. שם, בחקירתה, היא סיפרה לראשונה על האונס שעברה אולם גילתה כי איש אינו מאמין לה, היות ולא היו לה ראיות לכך פרט למילתה.
היא שוחררה ולא הועמדה למשפט, אולם הקהילה שבה חיה האמינה כי היא בדתה את סיפור האונס וכי היא אכן הביאה למותה של בתה הרכה.
ספרה "חיי פועלת בארץ ישראל" שהוצא מחדש לאחרונה, מהווה פתח מרתק לחיי הנשים בשוב המתחדש בא"י, ומטיל אור על הצדדים האפלים שבאידיאולוגיה החלוצית. פקלמן כתבה סיפור אישי, ובתוך כך גם הצמידה צליל צורם וחורק לנראטיבים ולמיתוסים הציוניים, שמסופרים בקול אחד, קולו של הקולקטיב, שמדיר מסיפורו את האשה. סיפורה של פקלמן איננו רק סיפור על עוול אישי שנגרם לה. הוא גם, ואולי בעיקר, כתבה האשמה חברתי ופוליטי תקיף וחריף, המצביע על חוליים יסודיים בחברה היהודית הארץ-ישראלית בראשית דרכה.
במידה מסוימת, ההעלמה של נשים מההיסטוריה החלוצית של ישראל, בין אם בסיפורת, בתיעוד ובהנצחה ברחובות היא גם הדרך למחוק את כל הקשים שמגיעים בתוך שילוב הנשים: אפלייה, אלימות מינית, ודיסהרמוניה חברתית שנמחקים בתוך התיאור האידיאלי של חברת הגברים העובדים המפיחים רוח בחזון.

רחובות על שמה ניתן להציע בערים ראשון לציון, פתח תקווה ותל אביב, שם עבדה ופעלה.

ויקיפדיה

מניה שוחט (1878-1961)

מגיעים לה עוד רחובות!

מניה שוחט היתה מנהיגה ומהפכנית ברוסיה הצארית, מנהיגה ציונית בתנועת העבודה בארץ ישראל, מראשי הארגונים "בר גיורא", "השומר" ו"הקיבוץ החשאי", גדוד העבודה וקיבוץ כפר גלעדי ואחרים.
נולדה ברוסיה. בשל בריאותה הלקויה, לא למדה בבית ספר, אלא עבדה בבית חרושת של אחיה במינסק, שם הכירה את הווי החיים של תנועת הפועלים היהודית, וכן את המהפכן גריגורי גרשוני, אשר בו התאהבה ובעקבותיו הצטרפה אל "בונד" – מפלגת הפועלים היהודיים של ליטא, פולין ורוסיה. עקב פעילות זו נעצרה בשנת 1899 בפשיטת המשטרה על בית הדפוס.
בהיותה בכלא פגשה את סרגיי זובאטוב, שעמד בראש האוכרנה (המשטרה החשאית הצארית) במוסקבה. הוא שכנע אותה להקים בשנת 1901 מפלגת פועלים יהודים עצמאית, נאמנה למשטר הצאר.במפלגתה של מניה היו עשרות אלפי חברים, והיא החלה ליזום שביתות פועלים באודסה ובמינסק. בעקבות ההפגנות הסוערות ועליית כוחה של המפלגה, התרעמו השלטונות על המפלגה העצמאית, והיא אולצה להתפרק בשנת 1903.
ב-1904 באה מניה שוחט לישראל והחליטה להישאר. ב-1907 ערכה סיור באירופה, בארצות הברית ובקנדה, שם למדה על צורות התיישבות קומוניסטיות. באותה שנה פגשה את ישראל שוחט, איש העלייה השנייה, ונישאה לו ב-1908. בני הזוג הקימו יחד את התארגנות שיתופית של פועלים יהודים, בשם "הקולקטיב" בחוות סג'רה (אילניה), את הארגון החשאי "בר גיורא" (1907), ואת ארגון "השומר" (1909).
לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, גורשו בני הזוג שוחט מן הארץ על ידי השלטונות העות'מאניים, כמו רבים מחבריהם מנהיגי היישוב היהודי ועסקניו, ראשי מוסדות ואגודות ומנהיגי מפלגות הפועלים. הם נשלחו לגלות בטורקיה בעיר ברוסה וישבו שם עד סוף המלחמה. לאחר סיומה חזרו ארצה.
בוועידת "אחדות העבודה" בסיוון תר"ף (יוני 1920), הוכרז על הקמת ארגון "ההגנה". פירוק "השומר" והקמת "ההגנה" נערכו חודשים אחדים לאחר מסכת אירועי הדמים בגליל העליון ובירושלים בחורף ובאביב תר"ף 1920, שבהם נרצחו ונפצעו עשרות יהודים. על כן, החליטו להקים את גדוד העבודה.
בשנת 1921, הקימה מניה שוחט את "ועד הנגב", יחד עם ישראל שוחט, רחל ינאית ויצחק בן צבי.
בשנות העשרים הבריחה שוחט מיוזמתה מעפילים רבים בדרך היבשה באזור גבול הצפון, ובכך ציינה את תחילתה של ההעפלה מארצות המזרח.
לאחר מאורעות תרפ"ט בקיץ 1929 החליטה שוחט יחד עם חברים ותיקים מארגון "השומר", כי יש לפעול להידברות עם ערביי ארץ ישראל, בין השאר במטרה למנוע או לצמצם הישנותם של פרעות נוספות.
לאחר הקמת המדינה בשנת 1948, הצטרפה שוחט, כרבים מחבריה בקיבוץ המאוחד למפלגת מפ"ם.

על שמה נקראו רחובות בערים רבות בישראל, בהם ירושלים, תל אביב, באר שבע, פתח תקווה, ראשון לציון, אשדוד וחולון. בחיפה יש גן על שמה במרכז הכרמל.
מומלץ להציעה אצלכן אם אין רחוב כזה.

ויקיפדיה

תמונה: ויקיפדיה

עדה מימון-פישמן (1893-1973)

מגיעים לה עוד רחובות!

מורה, פוליטיקאית ולוחמת ללא לאות למען זכויות האישה טרם קום המדינה ובראשיתה.
פעלה למתן זכות חתימה לנשים (גם רווקות) שיוכלו להפוך לבעלות נכס, בית או משק. חברת ועד ההסתדרות, חברת ויצ"ו וחברת כנסת מטעם מפ"אי. בין החוקים שקידמה: חוק גיל הנישואין (1950), חוק שיווי זכויות האישה (1951), חוק עבודת נשים (1951), חוק הגנת הדייר (1955). פרסמה מאמרים רבים מתוך השקפה ציונית ופמיניסטית.

רחוב על שמה קיים היום בחיפה.
מומלץ להציע אותה בנס ציונה, פתח תקוה ורחובות, ערים בהן עבדה כפועלת טרם קום המדינה. צפת- בה שימשה מורה ומחנכת.

ויקיפדיה
צילום: אורנה שפיצר