דבורה אילון סרני (1906-1991)

ביולוגית, חוקרת, סופרת ומורה נודעת לביולוגיה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.

דבורה אילון-סרני נולדה בירושלים.  לאחר סיום לימודיה התיכוניים בגימנסיה "הרצליה", עברה לאיטליה ולמדה ביולוגיה באוניברסיטת רומא, שם למדה עד שהשלימה את תואר הדוקטורט.

בתקופה זו נישאה לאנריקו סרני, אשר נפטר במפתיע כעשרה חודשים לאחר הולדת בתם הבכורה. דבורה החליטה לחזור לישראל, ובחרה ללמוד באיטליה על מחלות צמחים טרם החזרה לארץ, מכיוון שהעריכה שיהיה צורך בתחום זה בישראל.

בשנת 1934 חזרה דבורה לישראל. תחילה עבדה בתחנת הניסיונות החקלאיים ברחובות.

בשנת 1936, בעת ביקור בגימנסיה "הרצליה", מנהל בית הספר הציע לדבורה לעבוד בו כמורה. היא קיבלה את ההצעה ועבדה בבית הספר במשך 23 שנים. היא נחשבה למורה אגדית, אשר לימדה וחינכה דורות של תלמידים לאהוב את תחום הביולוגיה.  התלמידות והתלמידים שלימדה סיפרו על מורה יוצאת מגדר הרגיל, אשר עוררה בהן השראה ועודדה אותן לחקור, ללמוד ולחשוב. כמה מתלמידותיה הפכו בעתיד לחוקרות מצליחות וידועות.

דבורה אילון-סרני כתבה בעצמה ספרי לימוד בביולוגיה, מכיוון שלא היו בנמצא מספיק ספרי לימוד במדעי הטבע בעברית. היא כתבה ספרי לימוד בנושאי ביולוגיה כללית, מדעי החי, מדעי הצמח ועוד.

בשנת 1938, לאה גולדברג, אשר היתה עורכת עיתון "דבר לילדים", ביקשה מדבורה אילון-סרני לכתוב בעיתון. כתבותיה עוררו עניין ועודדו את דבורה לכתוב עוד כתבות וספרים לילדים ונוער. הספרים הללו זכו להצלחה וביקורות מהללות, והודפסו במספר מהדורות, ביניהם: "גבורי הקטב" על כיבוש הקוטב הצפוני והדרומי (1955), "פגישותי עם צמחים" (1956) ועוד.

בנוסף, עסקה אילון-סרני בעבודה ציבורית.  בשנת 1955, מונתה לנספחת בשגרירות ישראל בוושינגטון. בתפקיד זה עסקה בהסברה ועמדה בקשר עם ארגוני הנשים בארצות הברית. בהמשך, הצטרפה לבעלה מנחם אילון שליחויות ברחבי העולם, בהן עסקה בעשייה חינוכית, הכשרה והשכלה.

בעקבות הנסיעות ברחבי העולם, כתבה אילון-סרני ספרי מסע על המדינות בהן ביקרה, ביניהם "על פני ברזיל: מסע בארץ הג'ונגלים והקידמה" (1960), "קניה המתעוררת: רשמי מסע" (1964), "מקסיקו הקסומה: רשמי מסע" (1968).

בתמונה: כריכת הספר "פגישותיי עם צמחים"

(התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן)

רות הנדזל (1936 – 2020)

מידענית רפואית, מחלוצות תחום המידענות בישראל.

רות אזרחי נולדה בפולין. ב-1938 עלתה לישראל עם משפחתה והם השתקעו בחיפה, שם למדה בבית הספר היסודי ובתיכון אליאנס. בהמשך למדה במסלול ישיר לתואר שני בביולוגיה ובחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה אותו בשנת 1971.

בין השנים 1971-1973, עברה הנדזל התמחות בתחום מיפתוח רפואי במאגר Medline ובדליית מידע בספרייה הלאומית לרפואה בארצות הברית ועבדה כממפתחת ב-PubMed. עם שובה לארץ, החלה לעבוד בספרייה למדעי החיים ולרפואה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודתה בספרייה, הקימה את המדור לחיפוש מידע ע"ש יוכבד וא. ז. כהן ועבדה בו עד ל-2003. המדור היה ייחודי וחדשני ועסק באיתור מידע אקדמי עבור סטודנטים וחוקרים בתחום מדעי החיים והרפואה, סיעוד, מקצועות פארא-רפואיים ועוד. בנוסף, המדור סיפק שירות איתור מידע עבור רופאים בבתי חולים, וכלל הציבור. בתחילה באמצעות אינדקסים מודפסים, ובהמשך באמצעות מאגרי מידע מקוונים.

בשנת 1980 סיימה הנדזל תואר שני נוסף במדעי המידע בבית הספר לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום לימודיה, השתלבה בתור מרצה מן החוץ בבית הספר, ולימדה שם עד סגירתו ב-2005.

תחום ההוראה העיקרי של רות היה אחזור מידע ומידענות רפואית. לאורך השנים היא השפיעה רבות על עיצוב תוכנית הלימודים של בית הספר והרחבתה, והעשירה את תוכנית הלימודים על ידי שילוב הרצאות אורח של מומחים בתחום המידע והספרנות מישראל ומחוצה לה. היא היתה מורה משמעותית לסטודנטים שלה, היא דאגה לקדם ולכוון אותם בדרכם המקצועית ולהנחותם בכתיבת עבודת התיזה.

בין השנים 1985-2010 סיפקה שירותי ייעוץ מדעי לחברת טלדן. בשיתוף טלדן יזמה את הכנס ותערוכת המידע הבינלאומית "Info". בתחילה, היה הכנס בן יום אחד ועד מהרה התרחב לשלושה ימים, והפך לכנס המוביל בישראל בתחום המידע, המתקיים מזה למעלה מ-30 שנה ברצף. לאורך השנים הרצתה הנדזל ושימשה כיושבת ראש של מושבים בכנסים אלה. בנוסף הייתה מהיוזמות וחברה בוועדת השיפוט של פרס פינקלר למידע שמוענק מאז שנת 2012 בכל שנה בכנס.

הנדזל הייתה משתתפת פעילה במסגרת קבוצת העניין לאחזור מידע וטקסט "SIGTRS". היא העבירה הרצאות, פרסמה מאמרים ואף הייתה שותפה בעריכת אסופת מאמרים לציון חצי היובל של קבוצת העניין.

בשנת 1996 סיימה הנדזל תואר שלישי במדעי המידע ביוניברסיטי קולג' לונדון. בעבודת הדוקטורט שלה הגדירה מודל למאגר מידע בנושא שימוש בתרופות בהיריון ובהנקה.

לאחר פרישתה מאוניברסיטת תל אביב החלה הנדזל ללמד בתוכנית למידענות ולספרנות באוניברסיטת חיפה בשנת 2005 ובמגמה ללימודי מידע וידע במכללה האקדמית בית ברל בשנת 2007. בתוכנית למידענות וספרנות באוניברסיטת חיפה לימדה שני קורסים: מידע במקצועות הבריאות ומאגרי מידע ואיחזור מידע. את שיעוריה ליוותה בסדנאות ובתרגול.

לאורך השנים, הייתה הנדזל אחראית על ארגון כנס חוקרים בין-אוניברסיטאי בנושא מידענות, מידע וספרנות. בכנסים אלו, אשר נערכו באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן גם באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי שילבה הרצאות של סטודנטים מהחוג, בהן הם הציגו פרויקטים חדשניים שאותם הנחתה. בנוסף, היא יזמה, הרצתה והזמינה לסמינרים המחלקתיים את טובי החוקרים שבתחום המידענות והספרנות בארץ. באוניברסיטת חיפה לימדה עד שנת 2019. בבית ברל לימדה עד שנת 2014 קורס בנושא מקורות מידע במדעי הבריאות והרפואה.

הנדזל האמינה כי תפקיד המידען אינו מתמצה רק בביצוע חיפושי מידע על-פי דרישה, אלא כולל גם את חינוך הצרכנים לבצע חיפושי מידע מושכלים ולהיעזר בשירותי היעץ של ספריות. בהתייחס למידע רפואי היא חשבה כי גם למטופלים אחריות לחפש מידע על מצבם ולהשתמש לשם כך במקורות מידע מהימנים ומוסמכים. לכן, במאמריה ובהרצאותיה על השימוש במאגרי מידע רפואיים, היא פנתה הן לצוותים רפואיים והן למטופלים.

בנוסף על השימוש במאגרי מידע מקצועיים, תמכה הנדזל בהטמעת טכנולוגיות מידע במוסדות הרפואה, ובכלל זה מערכות לניהול המידע הרפואי ומערכות תומכות החלטה בתחום הטיפול בחולה. בכל הנוגע להוראת ספרנות ומידענות, הנדזל תמכה בגישה המעשית, לפיה יש לכלול בתוכנית הלימודים לספרנות נושאים הקשורים במיומנויות מעשיות, כגון טכניקות מתקדמות לחיפוש מידע. היא האמינה, כי על הספרן/מידען להיות בעל ידע במערכות מידע ומבני נתונים.

היא ראויה לרחוב משלה, וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה, רמת גן וירושלים.

מרים גיליס קרליבך (2020-1922)

פרופסור לחינוך, סוציולוגיה והיסטוריה יהודית, ראש המכון להגות יהודית באוניברסיטת בר אילן.

נולדה בהמבורג, גרמניה, אחת מתשעה אחים ואחיות, ובת לד״ר יוסף צבי קרליבך, הרב הראשי של המבורג ובן למשפחת רבנים ידועה.

ב-1938, לילה אחד בלבד לפני ליל הבדולח, עזבה את גרמניה במסגרת עליית הנוער. כמה מאחיה ואחיותיה הצליחו להמלט גם הם, ואילו יתר המשפחה נרצחה בשואה. בארץ למדה מרים בביה״ס החקלאי בחיפה, נישאה שנה לאחר תום לימודיה וגידלה 4 ילדים.

בהיתה בת 47 השלימה תעודת בגרות, בגיל 52 סיימה תואר מוסמך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בר אילן, ובגיל 62 קיבלה תואר דוקטור. נושא הדוקטורט היה הוראת הקריאה העברית בארץ-ישראל – נושא שבו התמחתה והמשיכה לחקור בהמשך דרכה האקדמית.

משנת 1992, בהיותה בת 70, ועד פטירתה עמדה בראש המכון להגות יהודית ע״י יוסף קרליבך במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

לאורך שנות פועלה באקדמיה פרסמה, ערכה ותרגמה ספרים רבים בנושאי הוראת הקריאה, הגות יהודית, וכן מורשתה של משפחתה, יהדות המבורג והאזור ויהדות גרמניה בכלל.

ב-2008 הוענק לה עיטור הכבוד הגבוה של גרמניה על תרומתה לקידום יחסי המדע בין גרמניה וישראל, וב-2009 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אולדנבורג.

נפטרה ב-2020, 4 ימים לפני יום הולדתה ה-98.

*צילום נאור רהב. התמונה מתוך אתר NRG ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

פרופ' רחל אלבוים-דרור (1939-2020)

חוקרת והיסטוריונית של החינוך.

רחל אלבוים-דרור נולדה בפולין ועלתה לישראל ביחד עם משפחתה כאשר היתה בת 5.  היא השתתפה במחזור הראשון של העתודה האקדמית בצה"ל, למדה חינוך, סוציולוגיה וספרות וכן השלימה תעודת הוראה באוניברסיטה העברית. בתקופה זו עסקה בפעילות חינוכית בקרב עולים חדשים במעברות וביישובי העולים שמסביב לירושלים.

במסגרת שירותה הצבאי, השתתפה במכבייה השלישית, שהיתה הראשונה שנערכה בישראל.

לאחר שחרורה מהצבא כקצינה, היא זכתה במלגת לימודים באוניברסיטת הרווארד, שם למדה את התואר השני ואת הדוקטורט שלה.

לאחר ששבה לישראל, רחל אלבוים-דרור יסדה את המגמה למדיניות, מינהל ותכנון החינוך באוניברסיטה העברית. היא קיבלה מעמד פרופסור מן המניין בשנת 1989, והיתה לאישה הראשונה שהיתה פרופסורית לחינוך באוניברסיטה העברית.

במהלך הקריירה שלה, פרסמה אלבוים-דרור מספר ספרים, חלקם בנושאי המחקר וחלקם רומנים. היא זכתה בפרסים רבים על עבודתה.

במאמר בשם "זהירות, תיאולוגיה חילונית" שפורסם בשנת 2009 בעיתון הארץ, כתבה אלבוים-דרור:

"המחשבה שעל ידי אינדוקטרינציה פוליטית כזאת או אחרת אפשר לחנך את אזרחי העתיד במדינה דמוקרטית, בטעות יסודה. בלא שורשים איתנים בתרבות היהודית והכללית ודיון ביקורתי בדעות השונות, לא נצליח לחנך לסולידריות לאומית ולא יקום לנו דור בעל השקפת עולם ישראלית הנובעת מתוך ידע וערכי-רוח ביקורתיים, המבקשים לבנות חברה שוויונית וצודקת יותר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ."

בשנת 2008, זכתה בפרס א.מ.ת (אמנות, מדע ותרבות). בנימוקי חבר השופטים נכתב:

“פרס א.מ.ת. מוענק לפרופ' רחל אלבוים-דרור על מפעל חייה בחקר ההיסטוריה של החינוך העברי בארץ ישראל. יצירתה מוסיפה נדבך חשוב להבנת התפתחותה של מערכת החינוך העברי ולחקר עיצובה של החברה ושל תחיית הלשון העברית כשפה מדוברת וחיה. ספריה הם נכס רב ערך לכל חוקר. תיאורֶיהָ, הנשענים על מתודולוגיה מבוססת, הם מסמך מדעי בעל חשיבות רבה.”

רחל רוזנטל (1926 – 2015)

מורה, אמנית מיצג בינתחומית, אקטיביסטית ושחקנית.

רחל רוזנטל נולדה בפריז למשפחה רוסית-יהודית בעלת אמצעים. על בית ילדותה סיפרה שהיה מלא ביצירות של מונה ושאגאל. רחל הקטנה החלה להופיע כבר מגיל שלוש ולמדה בלט מגיל שש. הוריה עודדו את עיסוקה באומנות והיא למדה ציור, ריקוד ומוסיקה. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו רוזנטל ומשפחתה. הם שהו תקופה בפורטוגל ובברזיל והתיישבו בניו יורק, שם החלה רוזנטל את לימודיה בבית הספר התיכון למוזיקה ואמנות.

לאחר המלחמה נסעה רוזנטל לפריז, שם למדה תיאטרון בבית הספר על שם ז'אן-לואי בארו.

לאחר ששבה לניו יורק ב-1953 הצטרפה לחבורת אינטלקטואלים ונחשפה לתפיסות האקזיסטנציאליזם והבודהיזם. בסופו של דבר ניתקה את עצמה מן החבורה מכיוון שהסביבה הגברית גרמה לה להרגיש "נמרצת אך גם נשלטת".

בשנת 1955 עברה להוליווד. היא חשה כי אין בעיר את האווירה המגבילה וה"גברית" שהייתה בניו יורק. ב-1956 פתחה סדנה לתיאטרון אקספרימנטלי בשם “Instant Theater” , הופיעה וביימה במשך עשר שנים.

במהלך אותה תקופה התפצל המיקוד שלה בין עולם הבמה לאמנות החזותית, היא יצרה פסלי קרמיקה והציגה אותם. משנת 1975, החלה להתמקד בעיקר ביצירות לתיאטרון, כתיבה, משחק והוראה.

במשך שנות פעילותה הרבות הייתה דמות משמעותית ביותר בקהילת הפרפורמנס. במהלך שנות השישים והשבעים היא הקימה פרויקטים רבים, הבולט שבהם הוא “WomenSpace”. בנוסף, היו לה מגוון שיתופי פעולה עם אומניות אחרות. היא הייתה דמות מובילה בתנועת אמנות הנשים בלוס אנג'לס בשנות ה -70 ונחשבה לפמיניסטית של "הדור הראשון". מ-1979 העבירה סדנאות פרפורמנס ברחבי צפון אמריקה ואירופה ומאוחר יותר בחייה היא לימדה משחק באוניברסיטת קרנגי-מלון. היא סיירה רבות בארצות הברית, קנדה, אירופה ואוסטרליה.

רוזנטל נשארה פעילה בקהילת האומנות והעלתה מיצגים רבים לאורך השנים, ביניהם: "מופע המתים" ב-1978, "המוח של רייצ'ל" ב-1987 ו-"חלומות פנגיאה" ב-1990. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה להופיע בעצמה והתמקדה יותר בבימוי, אקטיביזם וציור. היא תרמה חלק מיצירותיה למוזיאון סנטה מוניקה לאומנות. ב-2009 פורסם ספר שמתאר את מתודות לימוד הפרפורמנס שלה. ב-2010 רואיינה לסרט דקומנטרי.

עבודתה של רוזנטל נגעה בנושאים חשובים והביאה אותם לקידמת הבמה – איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים, מגדר ופמיניזם. פועלה נחשב לפורץ דרך ורדיקלי, במיוחד בהתחשב בתקופה שבה עסקה בפרפורמנס. במיצגים רבים שלה עסקה גם בטראומות שעברה במהלך חייה.

על פועלה זכתה בפרסים רבים, הבולט שבהם הוא פרס אובי שבו זכתה ב-1989.

גילה ירון

זמרת סופרן.

גילה ירון החלה את הקריירה המוזיקלית שלה בין השנים 1963-1974, במקהלת "רינת". מקהלה קאמרית שהתמקדה בשירת א-קפלה של מוסיקת רנסנס ושל יצירות ישראליות ומודרניות, ובכך ייצגה חידוש בנוף המוזיקה המקהלתית בישראל. ירון הופיעה עם המקהלה בכל הקונצרטים והסיורים שלה בארץ ובעולם, לרבות בתפקידי סולו.

ירון הופיעה על במות ישראל במשך מעל ל-40 שנה (והופיעה גם באירופה ואמריקה). הרפרטואר שלה כזמרת כלל יצירות מתקופת הברוק ועד תקופתנו אנו. היא חשה קשר מיוחד עם המוסיקה של אוליבייה מסיאן, אשר את כל יצירותיו לקול שרה והקליטה. במהלך הקריירה הענפה שלה כזמרת סופרן, ירון עבדה עם כמה מגדולי המנצחים כמו: זובין מהטה, גארי ברתיני, מנדי רודן, ועוד. בין הפסנתרנים שאיתם עבדה אפשר למנות את רות מנזה, עדית צבי, אלן שטרנפלד, צבי זמל ויונתן זק.

בשנת 1982 הצטרפה לסגל ההוראה במחלקה הווקאלית שבאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שם עבדה כ-30 שנה ובה שימשה כראש המחלקה במשך 10 שנים. התמחותה בשירה אמנותית בסגנון 'ליד' וכסולנית באורטוריות הובילה אותה להנחיית סדנאות לזמרים בנושאים הללו. היא נתנה גם שיעורי דיקציה ושירה בבית הספר הישראלי לשירת מקהלה.

כישרונה האמנותי זיכה אותה בהכרה על ידי קהל חובבי המוזיקה בארץ ובעולם, ועל ידי הממסד התרבותי הרשמי. בשנת 1990 זכתה בפרס היוקרתי מטעם רשות השידור והמועצה לתרבות ולאמנות על ביצועה ליצירה "אלזה" מאת המלחין חתן פרס ישראל יוסף טל.

בנוסף, ירון היתה סופרת שכתבה ספרים העוסקים בהגייה נכונה בשש שפות לזמרים וספר יחיד במינו ללימוד השפה הגרמנית דרך טקסטים שיריים קלאסיים. ספרים אלו משמשים שימוש נרחב מורים, זמרים, תלמידי אקדמיה ומנצחי מקהלות עד היום. בשנת 2014, פירסמה ספר זיכרונות בשם 'סתם כי בא לי לספר', אשר יצא בהוצאת סטימצקי. בספר זה אספה זיכרונות ורשמים מהקריירה המוזיקלית שלה. הספר זכה להצלחה, ובשנת 2016 תורגם לאנגלית ולגרמנית וזכה גם למהדורה דיגיטלית.

https://www.youtube.com/watch?v=bMb-nZA-zw0

גילה ירון שרה שיר ערש

סירטון שנערך לכבוד יום הולדתה ה-75 של גילה ירון

ראיון עם גילה ירון על הוצאת ספרה "סתם כי בא לי לספר".