יהודית סלע-וינר (1923 – 1997)

פזמונאית, מחזאית, משוררת, מורה וסופרת.

יהודית האס נולדה בצ'כיה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לישראל עם עליית הנוער. כעבור מספר שנים שאר משפחתה עלתה לארץ באונית המעפילים "אטלנטיק", ולאחר שהייה ממושכת במחנה מעצר, עברו לקיבוץ דגניה ב'.

כשגדלה הפכה סלע-וינר להיות מורה לריתמיקה ומוסיקה ונהגה לכתוב שירים למען ילדי הקיבוץ. היא כתבה שירים רבים, שאת חלקם הלחינה בעצמה וחיברה את המילים להמנון דגניה ב'. כמו כן, היא כתבה את המחזה "עשר קופסאות גפרורים – מחזה לגיל הנעורים" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד וב-1959 כתבה ספר דפים למחנכים שכלל מחזות לכיתות א'-ד' אשר יצא בהוצאת המדרשה לחינוך משותף בבית ברל.

ב-1958 היא ביימה, יצרה את הכוריאוגרפיה, כתבה והלחינה (- ההלחנה יחד עם עם יקותיאל שור) את המחזמר "מה טוב יחדיו", אשר בוצע בידי 115 ילדי משק עמק הירדן בכיתות ג' עד ח' וזכה לביקורות מצוינות. המחזמר נכתב לכבוד חגיגות העשור למדינת ישראל. הוא התחיל כיוזמה מקומית של המורים והילדים ו"התגלגל" במשך שלוש שנים למימדי ענק ואף יצא כתקליט עם שירי המחזה וחוברת תווים. שיר ילדים שכולנו מכירים מאותו מחזה הוא "החמור הקטן" שבוצע מאז גם על ידי חווה אלברשטיין. ("החמור הקטן שהלך אל הגן… כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן…").

על עבודתה במחזה עם הילדים אמרה: "עיקר העבודה היתה ונשארה – חינוך. הילדים לומדים להתנהג בצורה חופשית לא רק לפני הקהל, אלא גם אחד בפני השני. הם לומדים להתחשב זה בזה, לעזור זה לזה. אמנם באותו רגע באה העזרה לתועלת ההצגה וכולם מוכנים לתת כל מרצם למנוע תקלה קטנה ביותר, אך במשך הזמן, הופכת עזרה והתחשבות הדדית זו לטבע שני".

בשנת 1997 נפטרה ונקברה בבית העלמין שבקיבוץ דגניה, על מצבתה נכתב "שירת חייך איתנו תמיד".

יהודית סלע וינר היא אות ומופת ל"ישראל היפה של פעם", על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בקיבוץ דגניה או בכל מקום בתחום המועצה האזורית של עמק הירדן.

לשיר החמור הקטן מתוך "מה טוב יחדיו" 1960:

נלי זק"ש (1891-1970)

12573159_973895786032625_8327308193307558340_nמגיעים לנו רחובות על שמה!

כלת פרס נובל לספרות 1966, משוררת ומחזאית.
זק"ש נולדה למשפחה יהודית בגרמניה. החלה לכתוב שירה בגיל מוקדם וכבר בגיל עשרים החלו שירים שלה להתפרסם בעיתונים. היא התפרסמה ככותבת.
כשעמדה ב-1940 להשלח ע"י הנאצים למחנה ריכוז התערבה לטובתה הסופרת סלמה לגרלף (סופרת שוודית שחיברה את "מסע הפלאים של נילס הולגרסון") וגם משפחת המלוכה השוודית התערבה להצלתה. היא עברה לחיות וליצר בסטוקהולם ושם שינתה לחלוטין את נושאי כתיבתה ואופיה, עסקה בהשמדת היהודים, בטרגדיה של העם היהודי בתפוצות גם בכתיבת שירה וגם במחזות. היא סבלה מאד מהטראומה של השלטון הנאצי בגרמניה, מצבה הנפשי התדרדר, היא סבלה מהזיות, תחושת רדיפה, פחד מחזרת הנאצים ואף אושפזה בבית חולים לחולי נפש. למרות זאת דיברה לעיתים על התפייסות עם העם הגרמני.
יצירתה תוארה כ"דחוסה" "טראגית" "מטרידה" אבל גם "מרגשת עמוקות" ו"גאונית".
ב-1966 זכתה בפרס נובל לספרות על מכלול יצירתה וחלקה את הפרס עם ש"י עגנון.
יש על שמה שני רחובות בישראל: בתל אביב ובבאר שבע. ערים מספר החלו להקים קריות נובל, בהן כל הרחובות נקראים על שם זוכי פרס נובל, למשל בראש העין וברעננה- כדאי להציע אותה שם ובכל עיר אחרת.

לקריאה נוספת
צילום: שירה לחמנוביץ'

עדה בן נחום (1927-1990)

12644996_973395046082699_7823727277990782774_nמגיע לה רחוב!

מחזאית, תסריטאית, מנהלת תיאטראות ומתרגמת ישראלית, ממקימי תיאטרון באר-שבע.

עדה נולדה בחיפה. היא למדה פילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייסה עדה לחי"ש (חיל השדה של ארגון ההגנה) והייתה חבלנית ולוחמת. עם סיום המלחמה נכללה ברשימת מומלצי צה"ל לעיטור גיבורי ישראל.
היקף יצירתה של עדה מרשים ביותר – היא השתתפה בתכניות רדיו בקול ישראל, כתבה טור שבועי סאטירי ב"מעריב", כתבה מערכונים ופזמונים סאטיריים ותסריטי קולנוע וטלוויזיה, ביניהם תסריטים דוקומנטריים לטלוויזיה הלימודית. היא כתבה ועיבדה מחזות רבים, ביניהם "שבעה במכה אחת", "מטורף על הגג" ועוד. בנוסף תרגמה כ-200 מחזות שהוצגו על בימות התיאטרון בישראל.
במקביל לעבודתה היצירתית הייתה עדה ממקימי תיאטרון באר-שבע בשנת 1973, והייתה חברת ההנהלה בו. בהמשך ניהלה את תיאטרון הילדים והנוער של אורנה פורת, את תיאטרון החאן ואת תיאטרון בית ליסין. היא התמנתה לתפקיד המנהלת האמנותית של תיאטרון הבימה אך נפטרה שבועות בודדים לאחר המינוי.
זכתה בפרס הראשון לתסריטים של המועצה לתרבות ואמנות בשנת 1976 עבור תסריטה "סליחה תקלה".

קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב ותיאטרון בית ליסין קבעו פרס לתרגום מחזות על שמה והוא מוענק מדי שנה.
אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בתל-אביב, בה חיה ופעלה, בבאר-שבע ובירושלים בהן ניהלה תיאטראות, ובחיפה, עיר הולדתה.

לקריאה נוספת
תצלום באדיבות גליה ותומר

לאה גולדברג (1970-1911)

לאה גולדברג

מגיע לה רחוב בכל עיר שבה שרים כל הילדים את "פזמון ליקינטון"!

לאה גולדברג היא מהמשוררים העבריים המפורסמים ביותר בעת החדשה, סופרת, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות.

גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט שלה כתבה על הניב השומרוני. בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית.

עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה לחוג "יחדיו" עם נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן". בתקופה זו כתבה גם עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים".

בשנת 1952 התקבלה להוראה באוניברסיטה העברית, והקימה בה את החוג לספרות כללית והשוואתית. היא עמדה בראש החוג במשך כעשור, במינוי פרופסור, עד מותה.

היא כתבה ספרי ילדים רבים ואהובים, ביניהם: "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות", "כובע קסמים", "המפוזר מכפר אז"ר", "איה פלוטו" ו"דירה להשכיר".

כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, כמו "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי ומחזות ושירים מאת איבסן ושייקספיר.

ייחודה כמשוררת והמעמד הנכבד שלו זכתה שירתה הענפה נזקפו בעיקר לזכות יכולתה המלוטשת להסביר נושאים אישיים, אינטימיים ואינדיווידואליים, ולהעבירם כתחושת הכלל, ללא מעורבות של מטענים פוליטיים וחברתיים. נושאים מרכזיים בשיריה הם תיאורי הנוף והטבע, בעיקר הנוף הישראלי, אהבותיה הנכזבות, געגועיה למולדתה וקשיי ההיקלטות בארץ החדשה, וכן קולו של דור שנותר מצולק בעקבות מאורעות השואה.

רבים ממאות שיריה היו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, ביניהם: "את תלכי  בשדה" ("האמנם"), "סליחות", "בואי כלה" ו"בארץ אהבתי".

בשנת 1970 זכתה בפרס ישראל לספרות. בשנת 2011 נבחר דיוקנה להתנוסס על השטר החדש של 100 שקלים.

 

יש רחובות על שמה בחיפה, בנתניה, בתל אביב, בכפר סבא, ברעננה ובערים נוספות, אך איך ייתכן שלא בכל עיר ועיר בישראל? הציעו אותה בעירכן!


ויקיפדיה

צילום: מיכל טוניק

ענת גוב (2012-1953)

ענת גוב.jpg

הגיע הזמן שיהיה רחוב על שמה!

מהמחזאיות והתסריטאיות הפופולריות והמשפיעות בישראל.

מחזותיה היו לרוב קומיים ובעלי מסר חברתי, וזכו להצלחה רבה. המחזה הראשון שכתבה, "אהבת מוות", הוצג בתיאטרון החאן הירושלמי. רוב מחזותיה הוצגו בתיאטרון הקאמרי ובוימו בידי עדנה מזי"א. ביניהם: "עקר בית", חברות הכי טובות וסוף טוב. העיבוד הבימתי שכתבה ב-2006 למחזמר של הסרט "הלהקה" הועלה בתיאטרון הבימה.

היא כתבה גם תסריטים לתוכניות טלוויזיה, כמו "זהו זה!", "כן מה?!" ו"לילה גוב".

זוכת פרס רוזנבלום לאמנויות (2012) ופרס ניסים אלוני למחזאות (2011).

 

ככל הידוע לנו, אין רחוב על שמה באף עיר בארץ. מומלץ להציע אותה ברמת השרון, שם התגוררה, ובתל אביב, שם הוצגו המחזות שלה.

ויקיפדיה