פזמונאית, מחזאית, משוררת, מורה וסופרת.
יהודית האס נולדה בצ'כיה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לישראל עם עליית הנוער. כעבור מספר שנים שאר משפחתה עלתה לארץ באונית המעפילים "אטלנטיק", ולאחר שהייה ממושכת במחנה מעצר, עברו לקיבוץ דגניה ב'.
כשגדלה הפכה סלע-וינר להיות מורה לריתמיקה ומוסיקה ונהגה לכתוב שירים למען ילדי הקיבוץ. היא כתבה שירים רבים, שאת חלקם הלחינה בעצמה וחיברה את המילים להמנון דגניה ב'. כמו כן, היא כתבה את המחזה "עשר קופסאות גפרורים – מחזה לגיל הנעורים" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד וב-1959 כתבה ספר דפים למחנכים שכלל מחזות לכיתות א'-ד' אשר יצא בהוצאת המדרשה לחינוך משותף בבית ברל.
ב-1958 היא ביימה, יצרה את הכוריאוגרפיה, כתבה והלחינה (- ההלחנה יחד עם עם יקותיאל שור) את המחזמר "מה טוב יחדיו", אשר בוצע בידי 115 ילדי משק עמק הירדן בכיתות ג' עד ח' וזכה לביקורות מצוינות. המחזמר נכתב לכבוד חגיגות העשור למדינת ישראל. הוא התחיל כיוזמה מקומית של המורים והילדים ו"התגלגל" במשך שלוש שנים למימדי ענק ואף יצא כתקליט עם שירי המחזה וחוברת תווים. שיר ילדים שכולנו מכירים מאותו מחזה הוא "החמור הקטן" שבוצע מאז גם על ידי חווה אלברשטיין. ("החמור הקטן שהלך אל הגן… כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן…").
על עבודתה במחזה עם הילדים אמרה: "עיקר העבודה היתה ונשארה – חינוך. הילדים לומדים להתנהג בצורה חופשית לא רק לפני הקהל, אלא גם אחד בפני השני. הם לומדים להתחשב זה בזה, לעזור זה לזה. אמנם באותו רגע באה העזרה לתועלת ההצגה וכולם מוכנים לתת כל מרצם למנוע תקלה קטנה ביותר, אך במשך הזמן, הופכת עזרה והתחשבות הדדית זו לטבע שני".
בשנת 1997 נפטרה ונקברה בבית העלמין שבקיבוץ דגניה, על מצבתה נכתב "שירת חייך איתנו תמיד".
יהודית סלע וינר היא אות ומופת ל"ישראל היפה של פעם", על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בקיבוץ דגניה או בכל מקום בתחום המועצה האזורית של עמק הירדן.
לשיר החמור הקטן מתוך "מה טוב יחדיו" 1960:
רחוב משלה 