חנה בן-ארי (1928-1978)

שדרנית "קול ישראל", תסריטאית ומתרגמת.
חנה בן-ארי נולדה כחנה זילברשטיין למשפחה יהודית מבוססת בגרמניה. בשנת 1938, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצליחה חנה להימלט מגרמניה, ולעלות לארץ ישראל. חנה ומשפחתה בחרו להתיישב בת"א, ובמהרה החלה חנה את לימודיה בגימנסיה הרצליה הידועה אשר בעיר. שם, בין ספסל הלימודים, הכירה את אברהים ניניו, אשר לימים יהפוך לבעלה.
מיד לאחר תום לימודיה, ובהיותה רק בת 19, החלה להיות פעילה בשורות ההגנה, ושימשה כקריינית בקול ההגנה. חנה הייתה מהקרייניות הראשונות ב"קול ההגנה", ולאחר הקמת המדינה הפכה לאחת מהקרייניות הראשיות ב"קול ישראל". בנוסף, ניהלה חנה את מחלקת הדרמה ברדיו, והייתה אחראית על שידורם של תסכיתי רדיו רבים, במסגרת תוכניתה "המסך עולה". במסגרת עבודתה בקול ישראל, חנה העלתה לראשונה תוכנית תחקירים ברדיו, אשר היוותה את הבסיס לתוכנית "כלבוטק" הידועה. כמו כן, חנה הייתה אחראית לתרגומם ועיבודם של תסכיתי רדיו רבים מאנגלית וגרמנית.

בנוסף לעבודתה ברדיו, עסקה חנה גם בתחומי הטלוויזיה והתיאטרון: היא כתבה תסריטים רבים לתוכניות ילדים אשר שודרו במסגרת הטלוויזיה החינוכית וזכו להצלחה רבה, בין השאר הסדרה "רגע עם דודלי", היא תרגמה מחזות רבים אשר הועלות על במת "הבימה", התיאטרון הלאומי": "העלמה יוליה", "12 המושבעים", "ממלא המקום" ועוד רבים וטובים. בין שלל עיסוקיה הרבים, הספיקה חנה לערוך ספרים שונים, ובינהם את ספר העיתונאים לשנת 1977, אשר היה אחד מהספרים הבולטים שיצאו באותה תקופה, ואף כתבה חנה יחד עם בעלה מחזות רבים אשר זכו להצגה בתיאטרון.

בשנת 1978, נפטרה חנה בן ארי לאחר מחלה קשה. בשנת 2011, הנציחה עיריית ת"א את פועלה וזכרה באמצעות שלט על ביתה ברחוב קפלן בעיר. אולם לדעתינו זה לא מספיק.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה התגוררה ופעלה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – https://goo.gl/OfwWsD

**התמונה לקוחה מתוך אתר ויקיפדיה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**

עוגניה שמחוני (1922-1982)

חברת ההגנה, שדרנית, עורכת ומנהלת תכניות רדיו וטלוויזיה, מחלוצות השידור הציבורי בישראל.
עוגניה שמחוני נולדה ב- 1922 כעוגניה לוין, בצפת. בת למשפחת חלוצים ממזרח אירופה.
היא גדלה ברמתיים (כיום שכונה השייכת להוד השרון) והחלה את הכשרתה המקצועית כמורה בסמינר לווינסקי. היא עבדה כמה שנים כמורה בבית הספר העממי ברעננה עד שהחליטה להמשיך את לימודיה האקדמאיים בתואר בביולוגיה בהר-הצופים. למודיה הגבוהים בתחום זה נקטעו עם ההפצצות על האוניברסיטה.
בפעילותה החברתית באותן שנים הצטרפה שמחוני להגנה, והיה אחת משלוש הנשים היחידות שסיימו הכשרה כמ"כ. בהמשך היא הצטרפה כשדרנית לקול ישראל תחת ההגנה, וכן לקול ירושליים המנדטורית.
ב 14.5.48, מתוך האולפן המאולתר, היא קריינה את הכרזת המדינה לכל חלקי הארץ.
במסגרת עבודתה כשדרנית, עורכת ומנהלת תוכניות, הקדישה שמחוני תשומת לב ייחודית לצרכים של אוכלוסיות מוחלשות- למשל היא שילבה ב"תוכנית לעקרת הבית" פינת מידע משפטי שהבהירה את זכויותיהן החוקיות של הנשים, וכן היתה הראשונה ליזום שידורים ייחודיים לבני הגיל השלישי.
שמחוני היתה מחלוצות השידור החי ברדיו, וערכה תוכניות מתוך הקלטות פומביות.
בראשית שנות השישים נשלחה לארה"ב כחלק מהשתלמות לצורך הקמת הטלוויזיה הישראלית, ועבדה בעורכת ומפיקה בטלוויזיה הלימודית, שתהפוך לימים ל חינוכית.
ב- 1982, במהלך טיול לדרום אמריקה היא לקתה מפרצת מוחית ונפטרה בהיותה בת 59 בלבד. היא תרמה את גופתה למדע ונקברה ב עיריית הוד השרון.
איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית צפת – Safed Municipality, שם נולדה, Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים, שם שידרה, ו- עיריית הוד השרון, שם היא קבורה.
בתמונה , המדריך לנימוסי שולחן שכתבה יחד עם חנה בבלי, הוצאת ר.סירקיס.‬‎

מלכה ברוורמן (בן יהודה), (1917-1997)

הייתה בכירה בקהילת המודיעין של מדינת ישראל, והאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד סגנית ראש המוסד, בתפקידה זה היה לה חלק גדול בעיצוב המוסד ב-13 שנות קיומו הראשונות.
מלכה נולדה בביאליסטוק שבפולין, והייתה הצעירה מבין 8 אחים. אביה יחד עם שני אחיו היו אנשי עסקים אמידים, ואימה הייתה אישה שומרת מסורת.
היא למדה בגימניסיה כמו כל אחיה ואחיותיה, ולמדה גם נגינה על פסנתר. החינוך שקיבלה מהבית היה חינוך לציונות, וכנערה הייתה חניכה בתנועת השומר הצעיר. כנערה חוותה גם אנטישמיות.
הזמן והשפעות המהפכה הבולשביקית, כולל ההפסדים שגרמה מלחמת העולם הראשונה, גרמו להחמרה במצבה הכלכלי של המשפחה, אחיה ואחיותיה היגרו למקומות אחרים בעולם, ובשנת 1933 עלתה מלכה לארץ ישראל, יחד עם אימה ושניים מאחיה ואחיותיה, האחות ציפורה שעלתה עם המשפחה נפטרה בארץ ממחלת הטיפוס, והאחות ברוניה שהתגוררה בוורשה שבפולין נספתה בשואה.
עם הגעתה לארץ, נאלצה ברוורמן לוותר על הצטרפות לגרעין שהוקם לצורך הקמת קיבוץ, גרעין שהוקם ע"י חבריה לתנועת השומר הצעיר, ובנוסף לוויתור זה, ויתרה גם על המשך לימודים, על מנת לעזור לפרנסת משפחתה.
משפחתה קבעה את מקום מגוריה ברעננה, ומלכה מצאה עבודה במיון בפרדס תפוזים, עד מהרה קודמה בעבודתה לדרגת אחראית.
היא הצטרפה לש"י (שירות ידיעות), שהיה שירות המודיעין של ההגנה, ועיסוקה שם היה העברת ידיעות, בנוסף לכך היא עברה גם הכשרה בעזרה ראשונה וקורס הדרכה. לאחר מכן, הדריכה על נשק, בתקופה ההיא באו לידי ביטוי תושיה המשולבת בקור רוח.
בשנת 1944, נישאה לבעלה והזוג השתקע בשכונת צהלה שהייתה אז בשלבי הקמה.
באותה שנה, 1944, הצטרף למוסד איסר הראל שהיה מזכיר המחלקה היהודית, ולאחר מכן גם ראש המחלקה, ומשנת 1947 עד לקום המדינה היה מפקד מחוז תל אביב. בתקופה זו למד הראל להכיר את מלכה, ונוצרו ביניהם יחסי אמון.
עם הקמת מדינת ישראל, הועמד הראל בראש הש"ב שלימים הפך לשב"כ, וברוורמן עם אנשים נוספים של הש"י עברה לשירות בגוף החדש.
בשנת 1951, הוקם המוסד וב-1952, מונה איסר הראל לראש המוסד, ולקח איתו את מלכה לעבודה במוסד. באותו זמן המוסד היה בשלבי ההקמה הראשונים שלו, והתחלק לשני עיסוקים עיקריים:
תחומי המנהלה, והתחום המבצעי.
איסר הראל עסק בתחום המבצעי, ומלכה ברוורמן התעסקה בתחום המנהלי. הראל נתן גיבוי מוחלט לברוורמן, ועם הזמן היא קיבלה סמכויות נוספות וצברה כח, עד שאנשי המוסד הבינו שיש תחומים שבהם אין טעם לפנות ישירות לראש האירגון.
היא קיבלה סמכויות גם בתחום כח האדם, ובשיבוצי כח אדם.
כאחראית על תחום הכספים, היו לה קשרי שלטון ענפים, אך יחד עם זאת נשארה צנועה ולא אהבה מותרות כלל.
הייתה אחראית על ענייני תקציב, כולל הגשת תקציבים לרה"מ הראשון דוד בן גוריון.
למשימות המבצעיות היו מלווים גם ענייני לוגיסטיקה, והייתה לה אחריות גם עליהם, וכתוצאה מכך הייתה מעורבת בכל משימות המוסד הידועות, ביניהן:
לכידת אדולף אייכמן, ופרשת יוסל'ה שוחמכר.
בקיץ 1965 יצאה לחופשת פרישה, ובשנת 1966 פרשה מהמוסד באופן סופי.

יהודית נסיהו (1924-2003)

הייתה סוכנת המוסד שנטלה חלק במבצע הבאת אייכמן לארץ, ובאיתור הילד יוסל'ה שוחמכר.
יהודית נולדה בהולנד, למשפחה יהודית ציונית דתית, ובגיל שלוש עשרה עזבה את הולנד לבלגיה יחד עם משפחתה. בבלגיה עסק אביה של יהודית בחלוקת רישיונות עליה לארץ ישראל ובקניית נשק להגנה. בנוסף לכך שימש גם כנשיא הקק"ל.
בשנת 1940 עלו יהודית ומשפחתה לארץ ישראל,  אשר קבעה את מושבה בתל אביב, ושם יהודית הייתה פעילה בתנועת "בני עקיבא". לאחר סיום לימודיה בבית הספר, למדה היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל ללימודים התגייסה לצבא ובהיותה בצבא פרצה מלחמת העצמאות. היא עשתה הפסקה כדי להתגייס לצה"ל, השתתפה במלחמת העצמאות, ולאחר שיחרורה, חזרה ללימודיה.
בשנת 1956, הצטרפה ליחידה מיוחדת שנקראה "המסגרת" של הסוכנות היהודית, שעסקה בהעלאתם של יהודי מרוקו ארצה. במסגרת פעילותה ביחידה שהתה שנתיים בקזבלנקה כשסיפור הכיסוי לפעילותה היה הולנדית עשירה שבאה מאינדונזיה.
לאחר מספר שנים, עזבה את הסוכנות היהודית והצטרפה למוסד, ובמסגרת פעילותה שם הישתתפה במבצעים רבים שנערכו ברחבי העולם.
בשנת 1960 לקחה חלק במבצע הבאתו של אדולף אייכמן למשפט בארץ. היא הגיעה לארגנטינה מיד עם תפיסתו של אייכמן, ודאגה לתחזוקת הדירות שבהן שהו אייכמן ופעילי המוסד שתפסו אותו.
כאישה שומרת מצוות, פעילותה של נסיהו הייתה מלווה באתגר, ובמיוחד כשפעלה במסווה.
בשנת 1962, השתתפה במבצע למציאת הילד יוסל'ה שוחמכר. במסגרת חלקה במבצע היא נשלחה ללונדון כדי לאתר את הילד, אך מאמציה לא עלו יפה.
לאחר מכן עברה לתפקיד ראשת מחלקת כח האדם של המוסד, במסגרת תפקידה זה טיפלה בעצורי פרשת לילהאמר בנורווגיה. בשנת 1976 פרשה מהמוסד.

אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D…
קרדיט תמונה: צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של הערוץ הראשון

שולמית הראבן (1930-2003)

סופרת, עורכת ומתרגמת ישראלית בולטת.
שולמית ריפתין נולדה בפולין, למשפחת ריפתין – משפחה יהודית ציונית. בהיותה בת 10, החליטו הוריה, אברהם ונטליה, לעלות לארץ ישראל והתמקמו בירושלים. בהיותה נערה, החליטה שלומית להצטרף לארגון ההגנה, ובמהלך מלחמת העצמאות שימשה כחובשת קרבית. בתום המלחמה, נמנתה שולמית עם מקימי גלי צה"ל, ואף פתחה את שידורי התחנה. שולמית שימשה ככתבת צבאית בתחנה, ובמקביל פצחה בקריירת כתיבה מרשימה.
ספרה הראשון, "שירים מפינת רחוב", היה קובץ שירים פרי עטה, אולם שולמית התנסתה במגוון סגנונות כתיבה לאורך השנים. שולמית פרסמה כ-199 ספרים עבריים במגוון ז'אנרים: מתח, מדע בדיוני, ספרות ילדים וחיבורים אקדמיים. שליטתה יוצא הדופן באמנות הכתיבה וברזי השפה העברית מיצבו אותה בין הכותבות המצטיינות ביותר בישראל. שולמית זכתה להכרה והצלחה רבה ויצירותיה תורגמו ל21 שפות.
שולמית לא חששה להתבטא גם בסוגיות פוליטיות. מאמריה וטורי הדעה שלה בעיתונות היומית צברו תאוצה בעקבות מלחמת יום כיפור, וביקורתה התמציתית אך הנוקבת זכתה לקהל נרחב. שולמית אף פרסמה כתבים העוסקים בסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בחברה הישראלית: הפליטים הפלשתינים איתם בילתה זמן רב במסגרת עבודתה ככתבת צבאית, כאחת מראשונות הפעילות בתנועת "שלום עכשיו", עסקה רבות ב"כיבוש הנאור" לדבריה והשפעות הסלנג וביסוס נורמות לשוניות שנכתבו מנקודת מבטה כאישה הראשונה באקדמיה הישראלית ללשון עברית. כתיבתה האקטואלית של שלומית זכתה לתפוצה רחבה, ומסות רבות פרי עטה היו חלק בלתי נפרד מפעילותה הפוליטית הבלתי פוסקת כפעילה ובהמשך כדוברת "שלום עכשיו". שולמית נחשבה לדוברת הבולטת והרהוטה ביותר של השמאל באותם ימים, והייתה מבין אנשי הרוח המעטים שהשמיעו את קולם בסוגיות פוליטיות. הטרילוגיה "צמאון", נובלות מתקופת האבות וכיבוש הארץ, נחשבות לפסגת יצירתה הספרותית ויש הרואים בהן שילוב מדויק של אמונותיה האישיות של שולמית לבין מיומנויותיה הלשוניות.
שולמית, שיום הולדתה חל אתמול, נפטרה בגיל 72 לאחר מאבק ממושך במחלה קשה.
מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, בייחוד העיר ירושלים בה התגוררה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/1rPCSO

**התמונה באדיבות אתר JWA, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

שרה לבני (שרה רוזנברג) (1922-2007)

היתה לוחמת אצ"ל, ונולדה בורשה בירת פולין, כילדה קטנה עלתה עם הוריה לארץ ישראל, ומשפחתה קבעה את מקום מגוריה בחיפה.
כנערה הצטרפה לתנועת ההגנה, בגיל 16 עזבה את תנועת ההגנה והצטרפה לתנועת בית"ר, ובהמשך דרכה הצטרפה לאצ"ל.
לאחר מעצרם של 38 מחברי האצ"ל, וכליאתם במחנה המעצר שהיה במזרע, תפקידה של שרה היה לסייע בשמירת הקשר איתם, כשהיא מתחזה לסייעת של רופא השיניים שטיפל בהם.
בתקופת הסזון עברה לצפת, ושם הועסקה כגננת, ועסקה גם בגיוס חברים חדשים לסניף האצ"ל המקומי.
לאחר תקופה בת שנתיים בצפת, עברה לתל אביב.
בשנת 1942 הכירה את איתן לבני, שהיה ממפקדי האצ"ל, ב-12/1/1946 אירע שוד רכבת הכסף, והזוג לבני השתתף בשוד כששרה הייתה חלק מקבוצה של שבע נשים, שעזרה בהובלת כספי השוד לתל אביב.
בעלה של שרה, איתן, נעצר באפריל 1946, ונידון למאסר, באוקטובר אותה שנה נעצרה גם שרה ונכלאה בבית הסוהר לנשים שהיה בבית לחם, בדצמבר 1947, הועברה לבית המעצר בעתלית, ובבית המעצר עתלית, ביימה התקף אפנדיציט, שהצריך אישפוז בבית חולים, והיא ניצלה את האישפוז וברחה ממחנה המעצר.

למידע נוסף

אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית צפת

מינה בן צבי (1909-2000)

מינה בן צבי (1909-2000), הייתה ממקימות חיל הנשים של צה"ל, ועמדה בראש החיל בדרגת סגן אלוף.
היא נולדה בעיירה מזריץ' שבפולין הרוסית, היא עלתה לארץ ישראל בשנת 1921, ולמדה בבית הספר "הריאלי" בחיפה, בבית הספר מונטפיורי בתל אביב, ובאוניברסיטת ניו יורק.
בשנת 1933 חזרה לארץ ישראל, ואז הצטרפה ל"הגנה", לאחר מכן בשנת 1942, בזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה בין 66 הנשים הראשונות שגוייסו לחיל העזר הנשי של הצבא הבריטי, ושם עברה קורס קצינות, וקיבלה פיקוד על פלוגה מעורבת.
בשנת 1946 יצאה לניו יורק, והייתה שם שליחה מטעם ההגנה, שנה לאחר מכן ב-1947 פעלה למען קליטת עלייה בצפון הארץ, באותה שנה נישאה לבעלה, אליהו בן צבי.
ב-1948, עם הקמת צה"ל, דוד בן גוריון ביקש מאבא חושי ראש עיריית חיפה, לשחרר אותה מתפקידה, ואז עם השיחרור היא גוייסה לצבא, ועיברתה את שמה ע"י אימוץ שם משפחתו של בעלה.
היא קיבלה מינוי לתפקיד ראש חיל הנשים, וכיהנה בתפקיד במשך שנה.
בהמשך הקריירה כיהנה בתפקידים נוספים, התפקידים שבהם כיהנה הם:
נציגת ישראל בועדה למעמד האישה מטעם האו"ם, בתפקיד זה כיהנה בין השנים, 1956-1958, קונסולית ישראל בפינלנד, ראש המחלקה לכלכלת בית של משרד החקלאות, וגם מייסדת המרכז הבינלאומי לעבודה קהילתית "כרמל" של משרד החוץ.
מינה בן צבי נפטרה בשנת 2000 בגיל 91.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
חיפה, ששם יש על שמה כיכר בקירבת המרכז שאותו ייסדה.
עיריית חיפה
למידע נוסף:
מינה בן צבי- ויקיפדיה
קרדיט תמונה: ויקיפדיה