אניטה מילר כהן (1890-1962)

שימשה בתפקידי עיתונאית, עובדת סוציאלית, ופוליטיקאית.
היא נולדה למשפחה יהודית שהייתה אמידה, בשנת 1909, נישאה לבעלה, ובני הזוג היו הורים לבת.
בשנת 1921, התגרשה מבעלה, וזמן לא רב לאחר הגירושין, נישאה בשנית, לאדם שהיה סוחר וציוני בהשקפתו, וביחד הם גידלו את בתה מנישואיה הקודמים, ואת ילדיו של בעלה.
בשנת 1923, השתתפה בקונגרס הראשון שהיה מיועד לנשים יהודיות, שם עסקה בנושאים חברתיים הבוערים שהיו באותה תקופה, רווחת הילדים, והבריאות הציבורית.
בקונגרס השני שנערך בשנת 1929, נבחרה לאחת מסגני נשיא הקונגרס.
אניטה התמקדה בעבודה סוציאלית, ועזרה ליהודים, ולאלה שאינם יהודים, בשנת 1910 ערכה לראשונה ביקור ביישוב היהודי בארץ ישראל, והרחיבה את פעילותה בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בה עזרה לפליטי גליציה ובוקובינה שהגיעו לוינה.
במקביל לפעילות זו, התחילה את פעילותה בתנועה הציונית, ובפוליטיקה, ועזרה בעליית חברי תנועת החלוץ לארץ ישראל.
בהיותה בת 25, עמדה בראש הועד הממשלתי של אוסטריה, שעסק בנושאי הפליטים, בתפקידה זה עסקה באירגון בתי מחסה עבור אימהות וילדים שהיו זקוקים לכך, תחנות חלב, ועזרה ל-1000 נערות יתומות שהיו זקוקות לעזרה.
כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, והקיסרות האוסטרית התמוטטה, לקחה חלק בהקמת הועד הלאומי ששימש את יהודי אוסטריה, עזרה גם באירגון הגנה עצמית מפני התפרעות של חיילים שזה עתה חזרו מן הקרבות, ובמקביל שמה לב למצוקת החיילים, והקימה בתי הבראה, ומטבחים שהיו מיועדים לאנשים מחוסרי עבודה.
עזרה גם במיקום מחודש של 12 אלף יהודים שבאו לוינה ממדינות שונות.
בשנת 1920, השתתפה באירגון ועידת העזרה היהודית העולמית, לקחה על עצמה את ניהול פעילות הג'וינט באוסטריה, ונתנה עזרה לילדים שהתייתמו בעקבות הפרעות באוקראינה כשהיא עוזרת באיסופם ממקומות בהם שהו, לפנימיות שאותם הקימה, או בהעברתם לארצות בטוחות שבהן סיכויים להינצל גבוהים יותר, במקביל, אירגנה עבורם משפחות אומנות במדינות אמריקה.
בשנת 1925, פתחה את הקונגרס האמריקני בשיקגו.
בתקופת העליה הרביעית עסקה באירגון עזרה לטובת עולי פולין שהיו בארץ ישראל, זאת בניגוד לעיסוקה בוינה ששם עסקה בנושאים של חקיקה לטובת ילדים, וזכויות נשים, על עיסוקה בוינה קיבלה איגרת הוקרה מטעם ראש עיריית וינה.
בין החוקים שהעבירה היה חוק שנתן זכות בחירה לנשים, בזכות גילה הצעיר, הצליחה להוריד את הרף בבחירות למועצה, כך נבחרה לרשימה היהודית הלאומית באוסטריה.
בשנת 1936 עלתה לארץ ישראל, וקבעה את מקום מגוריה בתל אביב.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף

קרדיט תמונה: ויקישיתוף

ילדי תימן

הגיע הזמן להכרה!

פרשת ילדי תימן, או בשמה המלא: פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, היא אחת מהפרשות הכואבות בהיסטוריה של מדינת ישראל.
בשנותיה הראשונות של המדינה, בעיקר בין השנים 1948-1955, נעלמו תינוקות ופעוטות רבים ממשפחותיהם – מרביתן משפחות עולים חדשים מארצות ערב. מהעדויות עולה סיפור דומה: ההורים נדרשו למסור את ילדיהם לבתי תינוקות או לבתי חולים, בין השאר בתואנה כי שם הטיפול טוב יותר. לאחר ששוכנעו למסור את ילדיהם, ההורים לא הורשו להישאר בקרבת הילדים ונדרשו לשוב לביתם. כשחזרו, ימים לאחר מכן ולפעמים גם למחרת היום, נמסרה למשפחות הודעה דומה: "ילדכם מת". המשפחות דרשו לראות את קברי יקיריהן, אולם נתקלו בסירוב מצד הצוותים הרפואים. חלק קטן מהמשפחות סירבו לקבל זאת, ודרשו לראות את ילדיהם – חיים או מתים. ואכן, לאחר מחאה תקיפה מצד המשפחות, הוחזרו הילדים לחיק הוריהם כשהם בחיים. אולם במרבית המקרים, המשפחות השבורות קיבלו את הבשורה המרה וחזרו לביתם. כל ניסיון לגלות היכן הילדים, פניות חוזרות ונשנות לגורמי החוק ופקידי הממשלה, נתקל בחומה בצורה. למרות כאב המשפחות והשאלות הרבות איתם נותרו, הפרשה הושתקה וכל ניסיון מצד המשפחות ומנהיגי הציבור התימני באותה תקופה לעורר מודעות לפרשה נחסם.
בשנות ה-600, כאשר המשפחות החלו לקבל צוי גיוס עבור ילדיהם שנעלמו, הפרשה חזרה לכותרות וביקורות נוקבות נשמעו בנוגע להתנהלות המדינה. הלחץ הציבורי עשה את שלו, ולאורך השנים מונות 3 ועדות שונות לחקירת הפרשה הכאובה. אולם השמחה היתה מוקדמת מידי – מסקנות הועדות השונות היו תמוהות, בלשון המעטה, ואילו על חומרי החקירה והפרוטוקולים השונים הוטל צו חיסיון מחמיר של 70 שנה. בשבוע שעבר, לאחר פעילות מאומצת של מספר עמותות העוסקות בתיעוד וחשיפת הפרשה כולו, נחשפו מרבית הפרוטוקלים החסויים על ידי ארכיון המדינה. למרות הקושי הכרוך בתהליך החשיפה, הסתירות העולות מתוך החומרים החדשים שנחשפו, עדויות הצוותים הרפואיים באותה תקופה והציטוטים מצד בכירים במוסדות המדינה, מחייבים בירור מעמיק ומעלים שאלות רבות בדבר גורלם של הילדים האבודים.

אך בראש ובראשונה, אותן משפחות כואבות – ובראשן האימהות השבורות – אשר איבדו את היקר להם מכל וספגו יחס בוטה ומזלזל מצד החברה הישראלית זכאיות להכרה מצד הממסד על ההכחשות וההתעלמות לאורך השנים. לאחרונה עיריית חדרה החליטה על קריאת רחוב על שם הפרשה, ואנו, צוות רחוב משלה, קוראות לעיריות השונות ברחבי הארץ להצטרף להכרה סמלית זו ולקרוא רחוב על שם "ילדי תימן".

למידע נוסף

Amram – עמר"ם – חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן

** התמונה באדיבות עמותת עמר"ם **

גליה יהב 1968-2016

ראויה להנצחה!
מבקרת אומנות, אמנית ואוצרת.

נולדה וגדלה בתל אביב. למדה לימודי אמנות במדרשה לאמנות של המכללה האקדמית בית ברל ולאחר מכן למדה תאוריה וביקורת בבית הספר קמרה אובסקורה , והשלימה תואר שני בחוג לפרשנות וביקורת באוניברסיטת בר-אילן.
עבודתה האומנותית עוסקת בשאלות של מגדר ופמיניזם ואצרה למעלה מ-30 תערוכות.
כתיבתה ועבודות האוצרות שלה התאפיינו במעורבות פוליטית גבוהה ובאג'נדות מובהקות "נקיטת עמדה של "אין לי אידיאולוגיה" היא נפשעת בעיני".
יהב הייתה עורכת משנה בכתב העת לאמנות סטודיו, כתבה במוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות וכן הרצתה במדרשה לאמנות, ערכה את מדור האמנות במגזין Time Out תל אביב וב"בגאווה" מגזין הקהילה הלהטבית בישראל, והיתה מבקרת האומנות ב"הארץ".
איפה כדאי להציע?
בעיריית תל-אביב-יפו, שם פעלה, יצרה וחיה.

סטלה קורקוס (1858-1948)

מגיע לה רחוב משלה!
סטלה דוראן נולדה למשפחה יהודית אמידה ומיוחסת ממוצא אנגלי – אביה, אברהם, היה סוחר ואימה, רבקה, הייתה אחייניתו של השר המונטיפיורי הנודע. עם סיום לימודיה התיכוניים המשיכה סטלה ללימודי הוראה, ובסיומם אף החלה לנהל בית ספר פרטי בלונדון. ב1884, לאחר נישואיה למשה קורקוס, סוחר קרקעות אמיד, עברו הזוג להתגורר במוגדור אשר במרוקו. באותה תקופה חששו הקהילות היהודיות מהשפעתו ההולכת וגוברת של המיסיון הנוצרי, אשר פתח בתי ספר רבים ברחבי מרוקו. ראשי הקהילה היהודית החליטו על שורת צעדים על מנת למנוע את השפעת המיסיון על בני הקהילה, ובין השאר הוחלט על הקמת בית ספר יהודי לבנות – הראשון מסוגו – בניהולה של סטלה.
ואכן, ב1885, נוסד בית הספר "עוז והדר" במימון הקהילה היהודית וסיוע ארכון כי"ח. בית הספר התמקד בבנות הבאות ממשפחות העניות, מתוך תפיסה כי ישמשו כמטרה קלה עבור אנשי המיסיון. בהתאמה, בנות אלו למדו ללא תשלום, ופעמים רבות קנתה סטלה מכיסה בגדים ותרופות עבור הבנות ובני משפחתן. סטלה ניהלה את בית הספר מתוך תפיסת שליחות – לצד הלימודים העיונים, נדרשו הבנות לתרום מזמנן לקהילה על ידי התנדבות. בנוסף, במקביל ללימודים העיוניים, רכשו הבנות מקצועות שימושיים לאותה תקופה – תפירה, סריגה וריקמה – ועל ידי מכירת עבודתיהן סייעו בקיום בית הספר והקהילה סביב. בית הספר לבנות של סטלה זכה להצלחה רבה, ובשיאו למדו בו 225 בנות. רמת הלימודים הגבוהה בבית הספר – שנבדקה תדיר על ידי מבחנים שיזמה סטלה והפיצה את תוצאותיהם לתורמים מחו"ל – גרמה לקונסולים ממדינות אירופה השונות אשר היו מוצבים במרוקו לשלוח לשם את בנותיהן.
למרות התמקדותה של סטלה היה בתחום החינוך, היא השאירה את חותמה במגוון פעילויות – הזכורה ביותר היא נחישותה הבלתי נלאית לטפל בבעיית הדיור במלאח היהודי. כישלונם הקודם של ראשי הקהילה בנושא זה לא הרתיע אותה, והיא הצליחה לקיים פגישה עם הסולטן – מקרה נדיר לאותה תקופה. סטלה הצליחה להוציא הבטחה מפורשת מהסולטן בדבר הקמת המלאח, הכוללת שכר דירה מופחת למשפחות חסרות יכולת כלכלית. סטלה ליוותה פרוייקט הרחבת המלאח עד לשלב הסופי, תוך דרבון וגיוס כל הגורמים הדרושים לכך. שמה הלך לפניה בקרב כל הקהילות היהודיות במרוקו, והיא נודעה ככתובת לכל פניה בנושא ציבורי וחינוכי. סטלה נפטרה בקזבלנקה בשנת 1948.

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובעיקר ערים בעלות אוריינטציה חינוכית כחולון.

עיריית חולון – הדף הרשמי
מוזמנת להציע אותה בעירך!

** בתמונה: הספר נשים יהודיות במרוקו מאת אליעזר בשן, ממנו נדלה המידע אודות סטלה קורקוס

בלאנש בן דהאן (1903-1975)

מגיע לה רחוב משלה!
סופרת ומשוררת. נולדה בעיר אוראן (אלג'יריה הצרפתית) למשפחה ממוצא מרוקאי. בילדותה עברה המשפחה לגור בצרפת, אך במקביל המשיכה המשפחה לבקר באלג'יריה.
שליטתה המלאה של בלאנש בשפה הצרפתית אפשרה לה לפרסם את שיריה בכתבי עת ספרותיים, וכבר בגיל 24 הוציאה בלאנש את ספר ממקבץ שיריה השונים. במהלך השנים הוציאה בלאנש ספרים רבים אשר נחשבו לפורצי דרך, הן מבחינה ספרותית והן מבחינת תכניהם. כך לדוגמא, שני ספריה הבולטים ביותר: "מזלטוב" (1926) אשר מגולל את סיפורה של נערה יהודייה והתמודדותה מול המסורת – נישואין בשידוך אל מול אהבת נעורים, ו"שירים במכנסיים קצרים" (1948) אשר כלל שירים קצרים מתובלים בהומור רב וציניות על מצב האנושות. ספריה לאורך השנים זיכו את בלאנש בפרסים רבים ממוסדות מכובדים, בהם האקדמיה הצרפתית, והאקדמיה להומור – בלאנש הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס זה.
במקביל לפרסומיה השונים, עסקה בלאנש רבות בפעילות ציבורית הקוראת לעידוד ספרות וכתיבה. בלאנש הקימה וניהלה סלון ספרותי ומועדון תרבות בעיר הולדתה – אוראן – אשר פעל לקירוב בין הקבוצות השונות החיות בעיר דרך המילה הכתובה. בנוסף לפעילותה הציבורית, פרסמה בלאנש מאמרים בעיתונות הצרפתית העוסקים בתרבות האיסלמית וסוגיות בוערות באלג'יריה. פעילותה הציבורית הענפה זיכתה אותה בפרסים רבים, בין השאר עיטור קצין השכלת העם מטעם ממשלת צרפת. לאחר מותה, בשנת 1975, נוסד "פרס בלאנש בן דהאן" המוענק לסופרים וסופרות על יצירות הקשורות באלג'יריה.

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובעיקר בנתניה בה קיימת אוכלוסיה צרפתית רבה (למשל, עיריית נתניה).
מוזמנת להציע אותה בעירך!

ברת בנישו – אבולקר (1886-1942)

סופרת, משוררת ומחזאית.
ברת בנישו נולדה באוראן (אלג'יריה הצרפתית) למשפחה יהודית מיוחסת – אביה, מרדכי, היה ראש הקהילה היהודית וסגן ראש העיר, ואימה, אדלייד, הייתה סופרת ומשוררת נודעת. כמו כל הנשים במשפחתה, קיבלה ברת חינוך צרפתי וכבר בנערותה גילתה עניין רב במוזיקה, ציור וכתיבה. בגיל 22 התחתנה ברת עם ד"ר אנרי אבולקר, והוסיפה את שם משפחתו לצד שלה – צעד יוצא דופן לאותה תקופה.
ברת בנישו – אבולקר הייתה פעילה בחוגים אינטלקטואלים רבים, והתפרסמה בעקבות ציוריה הייחודים, שיריה ומחזותיה אשר פורסמו בעיתונים יהודיים מרכזיים באלג'יריה. במהרה נחלו פרסומיה הצלחה רבה גם בקרב בציבור המוסלמי של אלג'יריה, וברת הפכה לאישה הראשונה אשר זכתה לפרסם את יצירותיה במדינה. יצירותיה הרבות עוסקות, רובן ככולן, בדמויות של נשים חזקות ויוצאות דופן בהיסטוריה המקומית – קהינה המלכה המיתולוגית של צפון אפריקה, לואיז משושלת האצולה הצרפתית, פאטמה, רחל ואינס כמשל על שלושת הדתות וכו'..
ברת בנישו – אבולקר נפטרה במהלך מלחמת העולם השנייה, באלג'יריה. לאחר המלחמה, קיבלה בני משפחתה של ברת אות כבוד על פועלם במסגרת המחתרת היהודית באלג'יריה.
לקריאה נוספת
מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה צפון אפריקאית רבה כאופקים וירוחם.
מוזמנת להציע אותה בעירך!

עיריית אופקים מועצה מקומית ירוחם

פניה מטמון כהן (1877-1977)

מגיע לה רחוב משלה!
היתה אשת חינוך ואשת ציבור. הייתה מייסדת ומנהלת של מוסדות חינוך באודסה ובתל אביב, ממייסדי גימנסיה הרצליה, וממייסדי העיר תל אביב.
היא נולדה בביאליסטוק בפולין, ובבית הוריה קיבלה חינוך עברי וחינוך כללי גם יחד. את לימודיה האקדמיים עשתה באוניברסיטאות של ברן ואודסה, ובסופם קיבלה תעודת הוראה.
נישאה לבעלה ובשנת 1897 עברה איתו לאודסה, ולימדה שם בגימנסיה לבנות, ולאחר מכן בבית ספר מקצועי לבנות.
בשנת 1899 ניהלה את גן הילדים העברי הראשון שהיה באודסה, ובשנים 1901-1903 ניהלה בית ספר ציוני.
היתה פעילה באגודות "בנות ציון" ו"צבא התחיה" שחבריה רצו לעלות לארץ ישראל.
בשנת 1904 עלתה עם בעלה ובנה לארץ ישראל. בתחילת דרכם בארץ התגוררו בראשון לציון.
שנה לאחר עלייתם עברו ליפו ושם ייסדו בית ספר פרטי שהיה ממוקם בשני חדרים בדירתם, וקראו לו "הגימנסיה העברית". בית ספר זה היה הראשון בעולם ששפת הלימוד שלו הייתה עברית.
בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל ושם נודעה בשם בו היא מוכרת עד היום, "גימנסיה הרצליה".
פניה היתה בין מקימות "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", ואף נבחרה לצירה מטעם ההתאחדות באספת הנבחרים השנייה. בנוסף היתה פעילה בנושא זכויות נשים במגוון מסגרות.
למידע נוסף
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית ראשון לציון