נעמי אונגר (1933-2007)

היתה סופרת ישראלית, ניצולת שואה, התפרסמה גם בזכות המאבק למניעת תאונות אימונים בצה"ל שהובילה יחד עם בעלה, המאבק נוהל בעקבות נפילת בנם בתאונת אימונים.
הוציאה ספר הנקרא "לעצור את הכדור", שבעת יציאתו חולק לכל צוערי צה"ל.
חלק מתוצאת מאבקם הייתה הקמת ועדה בנושא מניעת תאונות אימונים.
נעמי נולדה בלודז', בבית ציוני, אביה היה ציר בקונגרס הציוני בבזל, ומנהיג ציוני מקומי, כשפלשו הנאצים לפולין, עזבה המשפחה את המדינה, וברחה למזרח אירופה, בשנת 1939, יצא אביה להשתתף בקונגרס היהודי בבזל, אך נרצח בדרכו חזרה הביתה.
נעמי ואימה, חזרו לבוכניה, שהייתה ליד קרקוב, שם היו יחד בגטו, בשנת 1943 נמסרה למסלול בריחה של חברי המחתרת הציונית הסלובקית, שברחו להונגריה.
מסלול הבריחה התחיל בכך שנעמי הייתה אצל אישה שהעבירה אותה לצד השני של הגבול, ומשם עברה נעמי דרך מדינות שונות, עד שהגיעה לישראל.
בשנת 1944, הגיעה נעמי לישראל, לקיבוץ יגור, והייתה אצל משפחה מאמצת, בשירותה הצבאי עסקה בעבודות סיקול אבנים, ופגשה את מי שיהיה לימים בעלה, צביקה אונגר.
הקריירה שלה כסופרת החלה בגיל 12, והתחילה מכתיבת סיכומים על חיי הקיבוץ, וביקורת על ספרים שקראה.
בזמן מלחמת ששת הימים, כתבה יומן על חוויות המלחמה, יומן שהפך לעיתון חודשי שהוציאה יחד עם תלמידי כיתתה.
בשנת סיום לימודיה בבית הספר, כתבה עבודת גמר בנושא הרעיונות שהביאו להתפתחות התנועה הציונית, המורה שלה שלח את העבודה למחלקת המחקר של ההיסטוריה היהודית, שהייתה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובתגובה למשלוח העבודה, המחלקה הזמינה את נעמי ללימודי מחקר במחלקה, אך נעמי סירבה.
לקראת גיוסה לצבא, הגיעה לסמינר שנערך בקיבוץ אפעל, בנושא מנהיגות, ושם החליטה לקחת הפסקה מלימודיה לטובת גיוסה לצה"ל.
במשך הקריירה כסופרת, כתבה ארבעה ספרים.
למידע נוסף
קרדיט תמונה: אתר עיתון "הארץ",התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית אילת

חיה קלוגר (אנה קלוגר), (1890-1942)

הייתה נערה חרדית שברחה מבית הוריה בשל רצונה ללמוד ולהשכיל. נולדה בעיירה פודגורז'ה בפולין. למשפחה עשירה ומיוחסת, נצר למייסדי שושלת צאנז.
לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר לנערות בקרקוב בשנת 1904.
תשוקתה ללימודים הייתה גדולה מאד, והיא למדה לתעודת בגרות אקסטרנית בגימנסיה בקרקוב במטרה להתקבל ללימודים באוניברסיטה, באחת מהפקולטות הבודדות שפתחו את שעריהן בפני נשים באותה העת. הוריה התנגדו ללימודיה וכשהייתה בת 15 אילצו אותה להתארס לבחור חסידי. למרות האירוסין המשיכה ללמוד לבחינות הבגרות בספריית האוניברסיטה, עד שגילתה זאת אמה, שהגיעה לאוניברסיטה ודרשה מהם שלא לספק ספרי לימוד לבתה. קלוגר הצעירה לא ויתרה, ולימדה גרמנית באופן פרטי כדי לממן את לימודיה. כשגילתה אמה שהיא לומדת, היא סילקה את מנורת החשמל מחדרה כדי להפסיק את לימודיה. קלוגר לא ויתרה והמשיכה ללמוד בסתר, גם כשהתקבלה לאוניברסיטה היגלונית.
בשנת 1909 החליטה שהמצב לא יכול להימשך כך, ברחה מבית הוריה יחד עם אחותה הקטנה.
השתיים הגישו תביעה נגד הוריהן בבית המשפט המקומי בפודגורז'ה כדי לאלץ את הוריהן לאפשר להן ללמוד (צעירים עד גיל 24 נחשבו קטינים ולא יכלו ללמוד ללא אישור הוריהם).
לאחר המאבק המשפטי שבו ניצחה ולאחר הקשיים הרבים שהערימו עליה משפחתה והקהילה היהודית בקרקוב, המשיכה קלוגר בלימודיה ואף קיבלה בשנת 1914 תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת וינה (אחת מחמש נשים בלבד שקיבלו תואר דוקטור באוניברסיטת וינה באותה השנה).
בהמשך פירסמה מאמרים מדעיים בכתבי עת שונים ועבדה כמורה להיסטוריה בגימנסיה היהודית בקרקוב עד שנרצחה בשנת 1942 בקרמניץ.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי
עיריית תל-אביב-יפו
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
למידע נוסף: http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.3022330
קרדיט תמונה: אנה קלוגר בטופס רישום עירוני, קרקוב 1934. מתוך אתר "הארץ", מוצג במסגרת שימוש הוגן

נשות בסלניי

מגיע להן רחוב משלהן!
נשות בסלניי, כפר איכרים מבודד בהרי הקוווקז שנשותיו הצילו ילדים יהודים בתקופת השואה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, פלשו הכוחות הנאצים אל שטחים נרחבים בברית המועצות העצומה. הפלישה אל לנינגרד, והמצור הקשה שבה בעקבותיה, הוא אחד הזכורים ביותר מתקופת המלחמה. המצור התחיל בספטמבר 1941, ועד לסיומו כ3 שנים לאחר מכן, הוביל לרעב כבד בלנינגרד וסביבותיה. על פי הערכות שונות, יותר מחצי מיליון בני אדם מתו מרעב, מחלות, צפיפות ושאר זוועות המצור. תושביה העיר הבינו כי המצב רק יילך ויחמיר, ועל כן בתחילת 1942, הוחלט על הוצאת הילדים כולם מלנינגרד והברחתם לכיוון הרי הקווקז. השלטונות הסובייטים תמכו במסע המסוכן, מתוך אמונה כי ילדים אלו, אשר רובם נאספו מבתי יתומים בעיר, ימצאו מזון וסיוע בהרי הקווקז – הרחק מהישג ידיהם של הגרמנים.
הילדים יצאו למסע ברכבת סובייטית שהועמדה במיוחד לכך, אולם במהרה הופצצה על ידי הגרמנים. הילדים ששרדו את ההפצה עלו על עגלות מזדמנות, ו4 עגלות עמוסות ילדים מצאו את דרכן אל הכפר בסלניי המבודד. מיד בהגעה רצו לקראתם ילדי הכפר, אשר ניסו לשוחח עם האורחים החדשים, אולם ילדי לנינגרד היו תשושים מאוד וחולים מהמסע הארוך ולא נענו לקריאות. ילדי הכפר, אשר אבותיהם נשלחו לשדה הקרב, קראו לאימותיהן מהשדה וסיפרו להם על הילדים החדשים שהגיעו. למרות הרעב הכבד ששרר גם ברחבי הקווקז, והסכנה הממשית שבסיוע ליהודים מצד השלטונות הגרמנים, הכניסו נשות הכפר את הילדים התשושים אל ביתיהן. מזכירות הכפר נתנה לכל ילד שם חדש, צ'רקסי, ואימצה אותם רשמית לתוך משפחות הכפר השונות. סך הכל 32 ילדים ניצלו הודות ל32 אימהות אשר אימצו אותם אל חיקן. "חובתנו כצ'רקסים וכמוסלמים להציל בני אדם, וודאי ילדים המצויים בסכנת חיים. הצלנו אותם לא מכיוון שהיו יהודים, אלא מכיוון שהיו בסכנת חיים. למרות שהיו בסכנה מכיוון שהם היו יהודים.." טענו אנשי הכפר לאחר המלחמה. הילדים חיו במשפחותיהם החדשות עד לסיום המלחמה, וחלקם הגדול חיים בו עד היום כחלק מהאוכלוסייה הצ'רקסית.
בתמונה המצורפת לפוסט ניתן לראות את נשות הכפר יחד עם הנשים שהצילו ואימצו אל ביתן.

מומלץ להציע את נשות בסלניי לרחוב בכל עיר בישראל, בייחוד באזורים בעלי אוכלוסייה צ'רקסית ככפר כמא.

למידע נוסף

** התמונה מלקוחה מהאתר Circassia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן **

לילי חנוך (1899-1942)

מגיע לה רחוב משלה!
אתלטית גרמניה ממוצא יהודי, שיאנית עולם בזריקת דיסקוס.

חנוך נולדה בשנת 1899 בקניגסברג, גרמניה (כיום קלינינגרד, רוסיה). בגיל 19 עברה לברלין והחלה להתאמן במסגרת "מועדון ספורט ברלין". בנשות ה – 20 הייתה חנוך האתלטית הדומיננטית בגרמניה בתחומי אתלטיקה רבים. עד עליית הנאצים לשלטון קבעה עשרה שיאי גרמניה ושיאי עולם בהדיפת כדור ברזל, בדיסקוס, בקפיצה לרחוק ובמירוץ שליחים.

עם עליית הנאצים לשלטון גורשה חנוך מהמועדון במסגרתו התאמנה ועברה להתאמן במסגרת מועדון ליהודים בלבד. בשנת 1942 גורשו חנוך ובני משפחתה לריגה, לטביה שם נשלחו לגטו. בספטמבר 1942 נרצחה על ידי הנאצים ונקברה בקבר אחים ביער ליד ריגה.

בשנת 1990 הונצחה ב"יד לאיש הספורט היהודי" במכון וינגייט. בשנת 1993 נקרא על שמה רחוב בברלין. כן נקרא על שמה אולם המשמש לתחרויות הדיפה וזריקה בברלין. בשנת 2008, ביום נפתחה אולימפיאדת בייג'ינג הוצנחה חנוך בהנחת לוח זיכרון אל מותה בית בברלין.

לקריאה נוספת:
"הסיפור 'הרגיל' של לילי חנוך" / רונן דורפן
http://www.israelhayom.co.il/article/274791

תמונה: שלט הזיכרון לזכרה של לילי חנוך בברלין, מוצג במסגרת שימוש הוגן
International Jewish Sports Hall of Fame

פנינה גרינשפן פרימר (1922-2016)

היתה אחרונת הנשים שלחמו במרד גטו ורשה, היא נולדה בעיירה נובי-דבור שבאותה תקופה הייתה סמוכה לבירת פולין, ורשה, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה לאירגון היהודי הלוחם, אי"ל.
בתקופת מרד גטו ורשה, בשנת 1943, הייתה שותפה ללחימה בגרמנים, ובסוף המרד ברחה מהגטו דרך תעלות הביוב.
בהמשך הדרך הצטרפה לפרטיזנים, שהיו ביערות, ולאחר שנה חזרה לורשה ומצאה מסתור אצל פולנים.
הייתה שותפה למה שכונה מרד ורשה הפולני ב-1944.
בסיום המלחמה, בשנת 1945 גילתה שכל משפחתה נרצחה בשואה, בסוף 1945 עלתה לארץ ישראל, עם חיים שהיה ידידה ולימים גם בעלה, שניהם היו ממקימי קיבוץ לוחמי הגיטאות, ולאחר מכן קבעו את ביתם בתל אביב.
בשנת 1984, הוצאה את ספרה "ימינו היו הלילות", המספר את סיפור הישרדותה בשואה.
בשנת 2011, הייתה חלק מקבוצת אנשים שקיבלה אות הוקרה מטעם המדינה, שהוענק לה ע"י רובי ריבלין שהיה אז יו"ר הכנסת, והיום נשיא המדינה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
תמונה באדיבות משפחתה
למידע נוסף

סטלה (אסטלה) בליץ-אגרסטריבה (1909-1943)

מתעמלת אולימפית הולנדית יהודיה, זוכת מדליית הזהב הקבוצתית בהתעמלות נשים באולימפיאדת אמסטרדם.

בליץ-אגסטריבה נולדה באמסטרדם בשנת 1909. הייתה חברה בנבחרת ההולנדית להתעמלות נשים, שזכתה במדלית הזהב האולימפית באולימפיאדת אמסטרדם בשנת 1928. הנבחרת כללה 5 נשים יהודיות והמאמן חריט קלירקופר היה יהודי.

מדליית הזהב בה זכו בנות הנבחרת, אותו הישג היסטורי ממש, משך את עיניי הנאצים בשעה שאלו נכנסו בשערי המדינה ב-1941. לנאצים חרה שיהודי הולנד הפגינו עליונות גופנית בספורט, והם ניהלו מסע ציד רשמי וגלוי אחר כוכבות ההתעמלות היהודית. לאחר שנתיים, הצליחו לתפוס הנאצים. את כל המתעמלות היהודיות, כוכבות נבחרת ההתעמלות ההולנדית , וכך גם את מאמנם שעסק באותה התקופה גם בהוראה לצד אימון התעמלות, כך הפכה הנבחרת זוכת מדליית הזהב האולימפי מנבחרת הנצחון ל"נבחרת המוות". מבין חמש החברות היהודיות בנבחרת התעמלות הנשים של הולנד, היתה דה לוי ניצולת השואה היחידה. אלקה ובנותיה שרדו את השואה לאחר ששהו במחבוא במהלך המלחמה. שלוש מתעמלות נספו במחנה סוביבור (קלוט-נורדהיים, דרזדן-פולק ותמנס-סימונס),וכן המאמן קלירקופר בסוביבור. בליץ-אגסטריבה נספתה באושוויץ ביחד עם בעלה ושני ילדיהם. בשנת 1997 הונצחו בנות הנבחרת ומאמנן ביד לאיש הספורט היהודי, במכון וינגייט

התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

לקריאה נוספת על "נבחרת המוות" ו"העונש" באתר כיכר תרבות

דף ההנצחה למשפחת בליץ-אגסטריבה בעמוד ההנצחה ליהודי הולנד