ריקה זראי (1938 – 2020)

זמרת בינלאומית וסופרת.

רבקה גוזמן נולדה בירושלים. היא למדה חינוך בבית המדרש למורים בית הכרם, ופסנתר באקדמיה למוזיקה. היא גדלה בבית מוזיקלי, אמה ניגנה בגיטרה ואביה שר. עוד מילדותה ייעדו אותה הוריה ללימודי מוזיקה בכלל ופסנתר בפרט.

היא שירתה בצבא כמדריכה קולית ומנהלת מוזיקלית של להקת פיקוד מרכז. הגישה תוכניות בקול ישראל בשם "תו לכל מכתב" ו"צליל וצבע". בהמשך התקבלה לשחק בהצגה "חמש, חמש" של תיאטרון האוהל בתפקיד הראשי. בעקבות ההצגה התפרסמה מאד.

בשנת 1959 הוציאה את תקליטה הראשון והייתה לכוכבת זמר: משיריה הזכורים היו "גן השקמים", "רב האור והתכלת" ו"קול אורלוגין". בשנים אלו הופיעה במחזות זמר ובהצגות בתיאטרונים, בהם התיאטרון הקאמרי והבימה, בהצגות כגון: "הערב אימפרוביזציה”, "דון פרלימפלין", "אשת הסנדלר".

לאחר ביקור בצרפת החלה זראי לשיר שאנסונים וללמוד צרפתית. היא שבה לצרפת והחלה להקליט בשפה החדשה שירים מקוריים וגרסאות צרפתיות לשירים עבריים פופולריים. היא פיתחה קריירה בינלאומית והעתיקה את מרכז פעילותה לצרפת, שם שיתפה פעולה עם המלחין נחום היימן וזכתה להצלחה רבה. היא גם עבדה בשיתוף פעולה עם מלחינים מפורסמים נוספים, בהם שארל אזנבור וז'אק ברל.

להיטה הגדול ביותר היה "קאזאצ'וק", גרסה צרפתית לשיר הידוע בעברית כ"קטיושה", שיצא בשנת 1969.

השיר היה קרוב לליבה כי אביה נהג לשיר אותו. באותה שנה עברה זראי תאונת דרכים קשה, ושברה ארבע חוליות. כחלק מההחלמה השתמשה ברפואה טבעית. חוויה זו הביאה אותה לגלות עניין רב ברפואה הטבעית, והיא כתבה מספר ספרים בנושא שזכו להצלחה.

הספר "הרפואה הטבעית שלי" בתרגום אביטל ענבר יצא לאור בארץ בשנת 1986. ספר זה היה רב-מכר בצרפת, ונמכר בשניים וחצי מיליון עותקים. במהלך השנים כתבה כשישה ספרים בנושאי רפואה טבעית, רובם היו לרבי-מכר בצרפת.

בשנת 2006 פרסמה ביוגרפיה בשם "L'espérance a toujours raison" ("התקווה תמיד צודקת").

בשנת 2008 אושפזה בבית חולים לאחר אירוע מוחי, אחריו לא חזרה להופיע באופן סדיר במשך כשבע שנים. הופעתה האחרונה, כשהיא ישובה על כיסא גלגלים, הייתה בפברואר 2020 בפריז, ובה היא ביצעה בצרפתית את שירה "פראג".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים.

ריקה זראי – גן השקמים

ריקה זראי – קאזאצ'וק

ריקה זראי – ירושלים של זהב

שרה יערי (1914-1994)

זמרת מצו-סופרן.

שרה רייכסטלר נולדה בפולין למשפחה יהודית מסורתית. היא חונכה לאהבת הזמר היהודי העממי המסורתי. למדה שירה ופיתוח קול מויטוריו ויינברג, יצחק אדל ואלי קורץ. נוסף על כך למדה בבית הספר למסחר. לישראל עלתה בנעוריה.

יערי השתתפה באופרה הארצישראלית ובאורטוריה הארצישראלית. משנות ה-40 הרבתה לשתף פעולה עם נחום נרדי – היא שרה משיריו והוא ליווה אותה בנגינה. בין היתר הייתה מהראשונים שהקליטו את "שיר העבודה" ב-1943. במלחמת העצמאות התפרסמה בביצועה את השיר "בן עשרים" שהושמע ברדיו. היא הקליטה עשרות שירים נוספים, ביניהם: "צאנה צאנה" ושירי עם ביידיש ושירי ילדים.

העיתונאי ומבקר התרבות אורי קיסרי כתב על הופעתה של יערי ב-1950: "כן, זוהי זמרת עממית ממדרגה ראשונה. לקולה גוון וצליל היודעים לדבר אל ההמונים ולעורר בצוותא את הדמעה הטובה והחיוך המאושר".

בקיץ 1955 יצאה לסיבוב הופעות באנגליה ובצרפת, הופיעה בין היתר בנשף הסופרים, העיתונאים והאמנים בפריז, בתוכנית ברדיו פריז והקליטה משיריה. באותה שנה יצא תקליטה "יידישע פאלקס-לידער" הכלל שירי עם ביידיש.

במשך עשרות שנים הופיעה בנשפים אמנותיים וערבי זמר, בקבלות שבת וערבי חג, באירועים של ההתיישבות העובדת, בערבי תרבות נושאיים ועוד. בין היתר נהגה ללוות את משורר איציק מאנגר בזמרה משיריו מאז ביקורו הראשון בארץ ב-1958 ועד מותו. בשנות ה-60 היא הוציאה תקליט עם שירים על מילים של יצחק ירושלמי ושירים שהוא תרגם מעברית ליידיש.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב.

שרה יערי – שיר העבודה

שרה יערי – בן עשרים

שרה יערי – צאנה צאנה

אורה זיטנר (1946 – 2020)

זמרת, פסנתרנית ומנצחת מקהלות.

אורה זיטנר נולדה בפולין, עם עלייתה של משפחתה לארץ הם התיישבו ברמת גן.  זיטנר למדה באקדמיה למוזיקה על שם רובין בתל אביב, היא התמחתה בהלחנה, ניצוח מקהלות ונגינה בפסנתר. במשך תקופה ארוכה נמנתה עם "חבורת רננים" ועם מקהלת רינת.

הקריירה של זיטנר כזמרת החלה במופע של שירי סשה ארגוב שנערך בשנת 1979. כתוצאה מהמופע יצאו שני אלבומי מופת, שבהם זיטנר ביצעה את שירי ארגוב בלוויית פסנתר. השיר הידוע ביותר בביצועה הוא "שיר ארץ" למילותיו של נתן יונתן וכמו גם השירים "אז היה לה עדיין ריח של ים" למילותיה של לאה גולדברג ו-"מחשיך ערב קיץ" למילותיו של איציק מאנגר.

זיטנר שרה בעברית, יידיש ולדינו ולאורך השנים היא הוציאה עוד חמישה אלבומים: חלקם גירסאות כיסוי ללהיטים ושירי עם ישראלים וחלקם פיוטים יהודיים ושירים ביידיש.

בפסטיבל שירי הילדים מספר 13 (1982), הופיעה זיטנר עם השיר "בחלון שלי יש ים". היא גם הדריכה קולית את משתתפי הפסטיבל ואת שחקני תיאטרון אורנה פורת. בשנת 1987 ערכה מסע הופעות שבמסגרתו הופיעה בתיאטרון העירוני של פריז. בשובה העלתה את מופע היחיד שלה "תחת גגות פריז", שבו שרה וליוותה את עצמה בפסנתר בתוכנית של שאנסונים צרפתיים.

מלבד הופעות היחיד שלה, הרבתה זיטנר לשתף פעולה במופעים עם אמנים והרכבים אחרים, כמו ההופעות המשותפות עם רביעיית "קולן", עם ישראל גוריון ואליהו הכהן. היא הייתה יוזמת של אירועי זמר ברחבי ישראל, מפגשי זמר ב-"צוותא", וכן לקחה חלק בפסטיבל אבו גוש למוזיקה קלאסית.

בשנת 1995 זכתה בפרס על שם אמה שייבר מבית שלום עליכם על תקליט שירי היידיש שהוציאה "א ניגון וואס לויפט מיר נאך".

המלחין והמומחה לזמר העברי, פרופ' עודד זהבי, אמר עליה: "שמור לה מקום חשוב בתולדות הזמר הישראלי, בעיקר כמבצעת של שירי סשה ארגוב, אבל גם בזכות האלבום 'למדבר'. זיטנר וארגוב היו שותפים לקו התפר הדק שבין ה'ליד' הקלאסי ובין השיר הישראלי הפופולרי. הוא, בכתיבה הפסנתרנית וההרמונית המיוחדת שלו והיא בעלת ההשכלה הקלאסית שידעה בקולה המדויק ובחוש המוזיקלי הנהדר שלה. נדמה לי שחלק מהחיבור של זיטנר לארגוב נבע מהיותה אדם ואמן בלתי מתפשר, ממש כמוהו".

אבנר איתי, ממנצחי מקהלת "רינת", אמר עליה: "המוזיקה שלה היתה אנינת טעם. היא עשתה הרבה הקלטות מכל מיני סוגים ואי אפשר היה להישאר אדיש לקול שלה"

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב וברמת גן.

אורה זיטנר- שיר הארץ

אורה זיטנר- בחלום שלי יש ים

אילנה רובינא (1934-2020)

זמרת ושחקנית.

שמה של אילנה רובינא מוכר לרבים בשל היותה "הבת של" האושיות אלכסנדר פן וחנה רובינא, אך פועלה שלה מדבר בעד עצמו והיא היתה אחד מהקולות הבולטים בארץ בשנות ה-50, ה-60 וה-70.

נולדה בירושלים וקיבלה את שמה מכיוון שנולדה בסמוך לט"ו בשבט. היא פרשה מן התיכון בלי לסיים את הלימודים והתגייסה. בשירותה הצבאי שירתה כקצינה וכרל"שית אלוף.

מכיוון שתמיד אהבה מוזיקה ורצתה להיות זמרת אופרה, היא התגוררה במילאנו במשך 4 שנים ולמדה זמרה קלאסית בלה סקאלה – אחד מבתי האופרה המפורסמים ביותר בעולם. בשנתה השלישית ללימודים החלה לדגמן על מנת לממן את לימודיה. עם שובה לארץ המשיכה לעסוק בדוגמנות, והחלה להופיע במועדון התיאטרון, זאת לאחר שהבינה ש"סצנת האופרה" בארץ באותה תקופה לא היתה מפותחת. באותה עת יצא לאור להיטה הראשון, "שיר הדרך" ואחריו, "שיר הפלפל" ו"איריסים". בשנת 1953 השתתפה במקהלה בהצגה "זעקי ארץ אהובה" בתיאטרון הבימה.

היא הצטרפה לתוכניתה הרביעית של להקת "בצל ירוק" ושרה עם שמעון ישראלי את הביצוע המקורי ל"כשאנחנו נצא ביחד". היא הקליטה גם מספר שירים עם אורי זוהר, ביניהם: "החופש בבית הבראה", שהוקלט לתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת". בעקבות הצלחתו של השיר הוא צולם לקליפ. באותה תקופה רובינא החלה להיות זמרת פופולרית והיא הקליטה להיט נוסף, "ביקשתי אש". בשנת 1960 שיחקה בסרט "איי לייק מייק", הסרט הביא לאולמות 660 אלף צופים, ונחשב להצלחה גדולה. באותה שנה הקימה יחד עם אריק איינשטיין את הצמד המוזיקלי "צמד הגפרורים", אשר הופיע והוציא מספר שירים עד שנת 1964.

בשנת 1963 הגיעה רובינא למקום השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי שנערך בפולין, בפסטיבל השתתפו 39 זמרים מ-24 מדינות, ורובינא שרה את השיר "לילה ועשן". היא טסה לפריז להופיע במחזמר ישראלי ב"אולימפיה". בעקבות ההופעה זכתה בחוזה תקליטים בצרפת ונשארה שם לארבע שנים.

בשנת 1970 שבה רובינא לישראל והגיעה למקום הראשון בפסטיבל הזמר החסידי השני עם השיר "יברכך". באותה שנה הופיעה גם בפסטיבל שירי הילדים הראשון, עם השיר "לילך רוצה לקטוף את הירח". ב-1971 יצא בחברת "פונדור" אלבומה הראשון "שני הצדדים" שכלל את הלהיט "לך איתה". ב-1971 גם הנחתה בקול ישראל ברשת ב' תוכנית בשם "שירי ואני".

בפסטיבל הזמר ב-1972 ביצעה את השיר "בלדה על נערי שגדל". באותה שנה הוזמנה להקליט שיר חדש ל"תקליט הזהב 72' של להיטון" ובו שרה את "ספני שלמה המלך". היא גם שרה בדואט עם יוסי בנאי גרסה עברית של "הגבירה בחום" והופיעה בפני הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, במסגרת צוות הווי.

משנת 1974 מיעטה בהשתתפות במופעים והקלטות, עד שפרשה לחלוטין מעולם הבידור. מאמצע שנות השבעים התגוררה בלונדון ובשנת 2006 חזרה לגור בישראל. זמן קצר אחר כך הקליטה את השיר "ציור ירושלמי". השיר, שמעולם לא הוקלט לפני כן, נכלל באלבום אוסף משולש משירי וילנסקי, "כלניות וזמר", שיצא ב-2007. בנוסף, בסוף 2006 יצאה רובינא במופע משותף עם שחקן שלמה בר-שביט.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ובתל אביב.

אילנה רובינא – בלדה על נערי שגדל

אילנה רובינא – לך איתה

אילנה רובינא ויוסי בנאי – הגבירה בחום

גילה ירון

זמרת סופרן.

גילה ירון החלה את הקריירה המוזיקלית שלה בין השנים 1963-1974, במקהלת "רינת". מקהלה קאמרית שהתמקדה בשירת א-קפלה של מוסיקת רנסנס ושל יצירות ישראליות ומודרניות, ובכך ייצגה חידוש בנוף המוזיקה המקהלתית בישראל. ירון הופיעה עם המקהלה בכל הקונצרטים והסיורים שלה בארץ ובעולם, לרבות בתפקידי סולו.

ירון הופיעה על במות ישראל במשך מעל ל-40 שנה (והופיעה גם באירופה ואמריקה). הרפרטואר שלה כזמרת כלל יצירות מתקופת הברוק ועד תקופתנו אנו. היא חשה קשר מיוחד עם המוסיקה של אוליבייה מסיאן, אשר את כל יצירותיו לקול שרה והקליטה. במהלך הקריירה הענפה שלה כזמרת סופרן, ירון עבדה עם כמה מגדולי המנצחים כמו: זובין מהטה, גארי ברתיני, מנדי רודן, ועוד. בין הפסנתרנים שאיתם עבדה אפשר למנות את רות מנזה, עדית צבי, אלן שטרנפלד, צבי זמל ויונתן זק.

בשנת 1982 הצטרפה לסגל ההוראה במחלקה הווקאלית שבאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שם עבדה כ-30 שנה ובה שימשה כראש המחלקה במשך 10 שנים. התמחותה בשירה אמנותית בסגנון 'ליד' וכסולנית באורטוריות הובילה אותה להנחיית סדנאות לזמרים בנושאים הללו. היא נתנה גם שיעורי דיקציה ושירה בבית הספר הישראלי לשירת מקהלה.

כישרונה האמנותי זיכה אותה בהכרה על ידי קהל חובבי המוזיקה בארץ ובעולם, ועל ידי הממסד התרבותי הרשמי. בשנת 1990 זכתה בפרס היוקרתי מטעם רשות השידור והמועצה לתרבות ולאמנות על ביצועה ליצירה "אלזה" מאת המלחין חתן פרס ישראל יוסף טל.

בנוסף, ירון היתה סופרת שכתבה ספרים העוסקים בהגייה נכונה בשש שפות לזמרים וספר יחיד במינו ללימוד השפה הגרמנית דרך טקסטים שיריים קלאסיים. ספרים אלו משמשים שימוש נרחב מורים, זמרים, תלמידי אקדמיה ומנצחי מקהלות עד היום. בשנת 2014, פירסמה ספר זיכרונות בשם 'סתם כי בא לי לספר', אשר יצא בהוצאת סטימצקי. בספר זה אספה זיכרונות ורשמים מהקריירה המוזיקלית שלה. הספר זכה להצלחה, ובשנת 2016 תורגם לאנגלית ולגרמנית וזכה גם למהדורה דיגיטלית.

https://www.youtube.com/watch?v=bMb-nZA-zw0

גילה ירון שרה שיר ערש

סירטון שנערך לכבוד יום הולדתה ה-75 של גילה ירון

ראיון עם גילה ירון על הוצאת ספרה "סתם כי בא לי לספר".

יהודית סלע-וינר (1923 – 1997)

פזמונאית, מחזאית, משוררת, מורה וסופרת.

יהודית האס נולדה בצ'כיה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לישראל עם עליית הנוער. כעבור מספר שנים שאר משפחתה עלתה לארץ באונית המעפילים "אטלנטיק", ולאחר שהייה ממושכת במחנה מעצר, עברו לקיבוץ דגניה ב'.

כשגדלה הפכה סלע-וינר להיות מורה לריתמיקה ומוסיקה ונהגה לכתוב שירים למען ילדי הקיבוץ. היא כתבה שירים רבים, שאת חלקם הלחינה בעצמה וחיברה את המילים להמנון דגניה ב'. כמו כן, היא כתבה את המחזה "עשר קופסאות גפרורים – מחזה לגיל הנעורים" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד וב-1959 כתבה ספר דפים למחנכים שכלל מחזות לכיתות א'-ד' אשר יצא בהוצאת המדרשה לחינוך משותף בבית ברל.

ב-1958 היא ביימה, יצרה את הכוריאוגרפיה, כתבה והלחינה (- ההלחנה יחד עם עם יקותיאל שור) את המחזמר "מה טוב יחדיו", אשר בוצע בידי 115 ילדי משק עמק הירדן בכיתות ג' עד ח' וזכה לביקורות מצוינות. המחזמר נכתב לכבוד חגיגות העשור למדינת ישראל. הוא התחיל כיוזמה מקומית של המורים והילדים ו"התגלגל" במשך שלוש שנים למימדי ענק ואף יצא כתקליט עם שירי המחזה וחוברת תווים. שיר ילדים שכולנו מכירים מאותו מחזה הוא "החמור הקטן" שבוצע מאז גם על ידי חווה אלברשטיין. ("החמור הקטן שהלך אל הגן… כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן…").

על עבודתה במחזה עם הילדים אמרה: "עיקר העבודה היתה ונשארה – חינוך. הילדים לומדים להתנהג בצורה חופשית לא רק לפני הקהל, אלא גם אחד בפני השני. הם לומדים להתחשב זה בזה, לעזור זה לזה. אמנם באותו רגע באה העזרה לתועלת ההצגה וכולם מוכנים לתת כל מרצם למנוע תקלה קטנה ביותר, אך במשך הזמן, הופכת עזרה והתחשבות הדדית זו לטבע שני".

בשנת 1997 נפטרה ונקברה בבית העלמין שבקיבוץ דגניה, על מצבתה נכתב "שירת חייך איתנו תמיד".

יהודית סלע וינר היא אות ומופת ל"ישראל היפה של פעם", על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בקיבוץ דגניה או בכל מקום בתחום המועצה האזורית של עמק הירדן.

לשיר החמור הקטן מתוך "מה טוב יחדיו" 1960:

ג'ו אסטיל (1921 – 2010)

זמרת, מורה לפיתוח קול וחוקרת קול. פיתחה שיטת הדרכה קולית הקרויה על שמה.

ג'ו אנטואנט אדאלה נולדה בארצות הברית. היא שרה באופן מקצועי ברדיו בפיטסבורג בין השנים 1939 – 1940, ובין 1940 – 1947 בהוליווד. ב-1953 ערכה סיור קונצרטי ליד באירופה כולל תוכניות בהאג, אמסטרדם, קופנהגן, אוסלו, לונדון, ציריך, ז'נבה ופריז. במשך 13 השנים הבאות הופיעה כסולנית בקולורדו ספרינגס עם מקהלת האקדמיה של חיל האוויר, התזמורת הסימפונית של קולורדו ספרינגס והאופרה של קולורדו ספרינגס.

ב-1969 סיימה לימודי תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת קולורדו, וב -1971 סיימה תואר שני בחינוך למוזיקה מאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב בקליבלנד, אוהיו. במסגרת לימודיה באוניברסיטת קייס למדה אסטיל קורסי בחירה בנושאי קול וקלינאות תקשורת, וכך נחשפה למעשה לראשונה למדעי הקול.

בשנת 1972 מונתה אסטיל לשמש מדריכה קולית במחלקת אף-אוזן-גרון במרכז הרפואי אפסטייט שבסירקיוז, ניו יורק. בתפקיד זה, שמילאה עד לשנת 1979, החלה במחקר החלוצי שלה בנושא "שש איכויות הקול": "דיבור" (speech), "פלסט" (falsetto), "יבבה" (sob), "טוואנג" (twang), "אופרה" (opera) ו"צעקה". היא הציגה מאמרים רבים בכנסים בנושא 'טיפול בקול המקצועי' של קרן הקול.

בין השנים 1980 ל-1984 נרשמה לתוכנית לדוקטורט בדיבור ושמיעה באוניברסיטת ניו יורק. היא השלימה את כל חובות השמיעה שלה, אך עזבה את הלימודים מבלי להגיש את עבודת הדוקטורט.

סטיל חקרה תכונות שונות המקושרות לסגנונות שירה שונים באמצעים מדעיים ובסיוע מכשור וטכניקות רפואיות כדוגמת אֶלֶקְטְרוֹמִיוֹגְרַפְיַה, ניתוח אותות קול, צילומי רנטגן ואנדוסקופיה של בית הקול, מדידות אקוסטיות ושיטות דימות של מיתרי הקול כגון וידאוסטרובוסקופיה. מחקרה הוביל אותה לפיתוח סדרה של תרגילים קוליים שמטרתם פיתוח השליטה של הזמר על מבנים קוליים וקבוצות שרירים מסוימות במערכת הקול. הקלטות וידאו אנדוסקופיות שערכה אסטיל בגרונות של זמרים במהלך ביצוע הדגימו יכולות שליטה ספציפיות על מנגנונים מסוימים בתהליך יצירת הקול. לדוגמה, טכניקת 'צחוק שקט' הגורמת לנסיגה של המיתרים המדומים.

תחומי העניין של אסטיל ומחקרי הקול שלה הובילו לפיתוח שיטת ההדרכה הקולית של אסטיל: מתודה לפיתוח מיומנויות קוליות המבוססת על פירוק פיזיולוגי לגורמים במטרה להשיג שליטה על מנגנונים ספציפיים בתהליך יצירת הקול. בשנת 1991 ייסדה את חברת 'שיטות פיתוח הקול של אסטיל' במטרה להגן על קניינה הרוחני ולהסדיר תהליך הסמכה אחיד של מדריכים. שיטת ההדרכה של אסטיל היתה לא פחות ממהפכה בכל הנוגע להבנה וטכניקות השימוש במהלך הדרכה קולית.

היא העבירה קורסים וסדנאות סביב שיטתה בכל רחבי העולם. לדוגמה, היא הוזמנה להציג בלונדון בפני העמותה לחקר הקול ואיגוד הקול הבריטי. השפעתה ניכרת במיוחד בחוגי התיאטרון בבריטניה, שם זכו שיטותיה לאימוץ מהיר ולפופולריות רבה. גם סופרים ומבצעים רבים הכירו באסטיל ובשיטתה בפיתוח העבודה שלהם. ב-2004 הוענק לאסטיל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מזרח אנגליה.

על כל פועלה היא יותר מראויה לרחוב משלה. ניתן לעשות זאת בירושלים, רמת השרון, קריית אונו, תל אביב וכל עיר שבה מוקירים ולומדים מקצועית מוסיקה ופיתוח קול.

נורה בייס (1880 – 1928)

זמרת, שחקנית, כוכבת מופעי וודוויל שזכתה להצלחה בינלאומית.

רייצ'ל אלונורה גולדברג, שהיתה ידועה בכינוי "דורה" נולדה בשיקגו למשפחה יהודית. בשנות העשרה שלה עברה עם משפחתה למילווקי שבוויסקונסין. בתקווה להתחיל קריירה במה, היא החלה להופיע במופעי כישרונות ואימצה את שם הבמה נורה בייס. "נורה" כצורה מקוצרת של אלונורה, ו"בייס", הסיפור אומר, מכיוון שמנהל במה אמר לה שלא תהיה לה קריירה מוצלחת עם השם גולדברג. הוא הציע לעבור על האלפבית בעברית כדי למצוא לה שם, וקרא "אלף, בית….", כאשר היא עצרה אותו והציעה "בייס".

בסוף 1900 החלה להופיע במופעי ווודוויל בשיקגו, היא הצטרפה ללהקה שהופיעה בסנט לואיס, מיזורי ובקליפורניה. לאחר מכן החליטה לנסות ולקדם את הקריירה שלה ועברה לניו יורק. שם צברה פופולריות כשחקנית וכזמרת קומית, וב -1902 ביצעה את השיר "Down Where the Wurzburger Flows", כשהופיעה בתיאטרון אורפום בברוקלין. השיר הזה הפך להצלחתה הפופולרית הגדולה הראשונה.

במהלך השנים הבאות היא הופיעה בבתי הקולנוע היוקרתיים בניו יורק, נסעה לסיבובי הופעות בארה"ב ובין השנים 1904-1907 ערכה מספר הופעות באירופה. היא הופיעה לראשונה בלונדון בדצמבר 1905, וזכתה להצלחה מיידית. לאחר שחזרה לארצות הברית, הופיעה בקביעות בלהקת התיאטרון של בנג'מין פרקלין קית'. ב-1907 פנה אליה פלורנץ זיגפלד בכדי להציע לה להופיע במופע תיאטרון חדש שלו – Follies. ההופעה, זכתה להצלחה אדירה, ביססה את מעמדה של בייס, והפכה אותה לאחת השחקניות בעלות השכר הגבוה ביותר בעולם.

בשנת 1908 הופיעה וכתבה עם בעלה דאז שיר שהפך להיט בשם "Shine On, Harvest Moon", אשר נכלל ב"ספרי זיגפלד" של 1908 , יחד עם כמה שירים במופע.

בייס היתה כוכבת ולעיתים קראה תיגר על סמכותם של מנהלי ומפיקי התיאטרון. היא עזבה את "ספרי זיגפלד" משנת 1909 בגלל מחלוקת עם זיגפלד. היא המשיכה להופיע במופעי וודוויל עם בעלה וקיבלה שכר גבוה עוד יותר מבעבר. המבקרים ציינו כי בייס הצליחה בגלל קולה היפה, רגישותה לטעם הקהל שלה, ונכונותה לצחוק על עצמה.

ב-1910 בייס ביצעה את ההקלטות הראשונות שלה, עבור ויקטור רקורדס. היא זכתה להצלחה מיידית עם "Has Anybody Here Seen Kelly", גרסה אמריקנית לשיר בריטי. היא ובעלה הקליטו יחד, והמשיכו להופיע ביחד עד שנת 1912.

לאחר מכן השיקה מופע יחיד, וכיכבה במחזמר Ladies First בשנת 1918. היא גם חזרה להקליט, ואחת ההצלחות הגדולות שלה הייתה שיר פטריוטי להעלאת המורל שיצא במלחמת העולם הראשונה (בתחתית הפוסט). היא חתמה על חוזה חדש בקולומביה רקורדס, והקליטה איתם מעל 60 שירים במהלך שש השנים הבאות. היא המשיכה להופיע בוודוויל עד 1927. בנוסף, בייס הקימה תיאטרון משלה, תיאטרון נורה בייס, ברחוב 44 מערב בניו יורק.

Nora Bayes – Over There (1917)

ג'ינה בכאואר (1913-1976)

פסנתרנית קלאסית נודעת.

ג'ינה בכאואר נולדה באתונה למשפחה יהודית.  בגיל 5 החלה לנגן וכבר בגיל 8 הופיעה ברסיטל ראשון מול קהל באתונה. היא למדה באקדמיה למוזיקה ואף השתלמה אצל פסנתרנים נודעים, ביניהם סרגיי רחמנינוב.

בשנת 1930 נישאה לאיש עסקים יווני והשניים עברו לגור במצרים. בתקופה זו הרבתה לנגן ואף זכתה בפרטים ומדליות על פועלה, יצירתה וכשרונה.  במהלך מלחמת העולם השניה, ניגנה באלכסנדריה כ-630 קונצרטים מול חיילים פצועים של בעלות הברית אשר שהו במצרים.

לאחר מות בן זוגה בשנת 1950, עזבה את מצרים ועברה לגור באנגליה, שם נישאה בשנית. היא התגוררה בלונדון והקפידה להגיע ליוון מדי שנה לכבוד קונצרט ביום הולדתו של המלך פבלוס השני ומשפחתו. היא אף לימדה את אחת מבנותיו.

באוקטובר 1950 הופיעה בניו-יורק אל מול אולם כמעט ריק. הנוכחים באולם התרשמו מאוד מנגינתה, ובעקבות ביקורותיהם הנלהבות, האולם היה מלא בהופעתה הבאה של בכאואר.

בכאואר ניגנה בכשרון רב יצירות רומנטיות ופוסט רומנטיות. היא מתה באופן פתאומי מהתקף לב בשנת 1976, זמן קצר לפני שעמדה לעלות על במת הקונצרטים בפסטיבל אתונה.

לאחר מותה, נוסדה התחרות הבינלאומית לפסנתר על שם ג'ינה בכאואר. התחרות מושכת אליה מדי שנה פסנתרנים צעירים מכל רחבי העולם.

ביתה באתונה, המטופח על ידי שכניה, הפך לאתר עליה לרגל למעריציה, הממשיכים את מנהגה להאכיל את החתולים במקום.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ג'ינה בכאואר מנגנת את הקונצרטו לפסנתר מספר 2 של רחמנינוב:

ליבת קמחי (2019-1975)

נזירה בודהיסטית, פעילה חברתית ומנהלת עמותה.

ליבת קמחי נולדה בישראל. בגיל צעיר ניגנה בצ'לו באופן מקצועי. בצבא שירתה כצלמת צבאית. לאחר השירות עבדה כנהגת אמבולנס וכדיילת אוויר. בגיל 26 הוסמכה להיות נזירה בודהיסטית במסורת הטיבטית בשם טובטן צ'וקי. היא למדה כ-7 שנים במרכז לאמה צונגקפה שבפומיה, איטליה, וקיבלה נדרי נזירות מלאים בטאיוואן ב-2011.

בגיל 30 חלתה במחלה גנטית – תסמונת אהרלס־דנלוס. מחלה זו פוגעת ביצור הקולגן, החלבון המרכזי ברקמות החיבור של הגוף ויכולה לגרום לנכות ואף למוות (אם כי האחרון קורה רק במקרים נדירים ואכן ניתן לחיות עם המחלה שנים ארוכות). המחלה קשה לאיבחון והחולה מאובחן בדרך כלל בשלל איבחונים שגויים וקיטלוג כאב שגוי. נשים שחלו באהרלס דנלוס נאלצו לחוות אינספור רופאים שהאשימו אותן בהיסטריה ובעיות רגשיות וכך גם קמחי. למחלה אין תרופה, אלא רק דרכי עיכוב או הקלה מסוימות: סוג מסוים של פיזיותרפיה, שאין כמעט איש בישראל שיודע לתרגל, והמון משככי כאבים.

בזמן שגופה מתפרק בכאב גדול, ליבת המשיכה לחקור את עולם המוגבלות ולנסות למצוא לאנשים שבתוכו פתרונות שמשלבים את החמלה הבודהיסטית לצד גישה ישראלית פרגמטית. היא כתבה וייעצה רבות לאנשים על התמודדות עם כאב פיזי ונפשי, הנחתה קבוצות וסדנאות ולימדה בודהיזם ומדיטציה.

היא הקימה את "העמותה הישראלית לדיור מושלם".  העמותה פעלה למען בניית מתחם מגורים יעודי לאנשים עם מוגבלות. יצירת אגף דירות קטנות ונגישות לנכים לפי התקן ולמעלה מכך, דיור מותאם ובר השגה.

אלפי נכים צעירים חיים כיום בישראל בבתי אבות סיעודיים לכל ימי חייהם, חלקם מסיבות סוציו-אקונומיות ולא רפואיות בלבד. עלות האשפוז היא גבוהה ואין לצעירים עם נכות גופנית דיור מוגן, הוסטלים או דירות נגישות. הרעיון מאחורי העמותה הוא ליצור אלטרנטיבה אחרת.

בשנת 2011 הוציאה קמחי ספר בשם "מה נזירה בודהיסטית רואה מבעד לגלימה" בהוצאת סער. הספר כולל 30 קטעים קצרים, שקמחי כינתה בשם "פרורים" – הכלאה בין פרוזה לשירים. הוא מציג הרהורים ותובנות על החיים והמוות ועל הכאב שביניהם.

https://www.agam-hypermobile.org.il/

צילום: מגז גוזני, מתוך כתבה בעיתון "הארץ", מוצג במסגרת שימוש הוגן.

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6467827