הדסה ביריביס-עורי (1909-2009)

מוזיקאית ומורה למוזיקה.

נולדה בעיירה אוברוץ' שבאוקראינה. בהיותה בת 16, בשנת 1925, עלתה לארץ ישראל עם משפחתה, והתגוררה בתל אביב.

החלה לנגן בפסנתר בגיל שש, למדה אצל מורות התקופה, ולאחר מכן, המשיכה ללמוד בבית ספר למוזיקה.

ניגנה בגני ילדים, עבדה עם שרה לוי תנאי ז"ל, ועם להקת "ענבל", בנוסף לכך, נתנה שיעורים פרטיים בתחומי הנגינה והמחול.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית תל-אביב-יפו, ובעוד ערים שבהן יש פעילות מוזיקלית חשובה.

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/…/%D7%94%D7%93%D7%A1%D7%94_%D7…

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

לאה דגנית (1907-1985)

שחקנית, ציירת, זמרת, מלחינה ומתרגמת. 

לאה קורנמן נולדה בברסט ליטובסק שבאימפריה הרוסית, בשנת 1924 עלתה לישראל.
היא היתה שחקנית כוכבת של תיאטרון האהל, שהיה מהתאטראות הראשונים בארץ. היא שיחקה בו בין השנים 1925-1969 ואף קראה לבתה אהלה, על שם התיאטרון (שגם היא כמובן, הפכה זמרת ושחקנית מפורסמת).
היא שיחקה בהצגות כמו: המלך ליר, שלמה המלך ושלמי הסנדלר, החולה המדומה ועולמו של פרץ- עליו זכתה בפרס קלאוזנר.
לאחר שהיתה כבר שחקנית מפורסמת נסעה ללמוד ב'אקטורס סטודיו' בניו יורק אצל לי שטראסברג, באותה תקופה עם מרלין מונרו.

מלבד היותה שחקנית, לאה גם ציירה והציגה את ציוריה בתערוכות בארץ ובעולם. היא למדה במכון אבני ובגרנד שומייר בפריז והיה לה סטודיו בתל אביב.
כמו כן, היא תירגמה וכתבה שירים, המוכר שבהם: "ריח דבש, ריח מנטה" שבוצע על ידי יפה ירקוני.
היא הקליטה תקליט בארה"ב בשם "song of Israel" והופיעה במרכזים יהודיים ברחבי העולם בשירים וסיפורים בעברית ויידיש הכללו פרקים על נשים בתנ"ך.

לאה היא סמל לארץ ישראל של פעם, לעשייה ולבנייה. כל חייה הוקדשו לחיי התרבות והאומנות בארץ וראוי שיהיה רחוב על שמה. אם בתל אביב שם חיה ועבדה ואם בראשון לציון או נתניה, שקראו לרחובות על שם בעלה, איש התיאטרון משה הלוי, אך לא על שמה.

עיריית תל-אביב-יפו עיריית ראשון לציון עיריית נתניה

שירים בביצועה לדוגמא:
בעמדה
https://www.youtube.com/watch?v=Q_5I1o4WUJ0
שיר ערש
https://www.youtube.com/watch?v=U1pYUvahJlI
שיר עד
https://www.youtube.com/watch?v=hP8co0Nh3c0

אסמהאן (1912-1944)

זמרת ושחקנית ממוצא דרוזי.

אמאל אל-אטרש נולדה למשפחה דרוזית מיוחסת, אשר עקב חילוקי דעות עם השלטונות העותוניים התיישבה בלבנון – אולם לא לאורך זמן. לקראת המרד הדרוזי שהחל להתארגן כנגד השלטון, החליטה אם המשפחה – עליאא' – לברוח יחד עם ילדיה למצרים. עליאא', אשר הייתה ידועה בקולה היפה, החלה לשיר באירועים משפחתיים וקהילתיים על מנת לפרנס את משפחתה. אמאל נהגה להתלוות לאמה בזמן הופעותיה, ואף היא החלה לשיר בביתה ובבית הספר, כאשר היא מפליאה בביצועים לקלאסיקות הערביות הגדולות. באחד מהערבים שרה אמאל בחדרה, כאשר המלחין המצרי הידוע, דאוד חוסני, אשר הגיע לבקר את אחיה, פריד, קרא לה והחמיא לה על שירתה. חוסני התפעל משירתה המיוחדת, ונתן לה את כינויה אסמהאן, אשר עתיד להישאר איתה לאורך כל הקריירה שלה. אסמהאן החלה להופיע עם אחיה פריד, זמר ומלחין ידוע באותה תקופה, ובתוך זמן קצר זכתה להצלחה רבה בעולם הערבי כולו. אסמהאן הקליטה שירים רבים, אשר הפכו לקלאסיקות ערביות גדולות, ושימשו כפסקולים של הסרטים הגדולים ביותר באותה תקופה. בנוסף, החלה אסמהאן לשחק, וסרטה הראשון, לצד אחיה פריד, זכה לתהודה רבה, ושיריהם המשותפים הפכו ללהיטים מוכרים בכל בית. לרוע המזל, בעת צילומי סרטה השני נהרגה אסמהאן בתאונת דרכים מסתורית, אשר נקשרה, בין השאר, לפעילות הפוליטית, לרומנים השונים בחייה ואף לבית המלוכה המצרי.

אולם למרות הקריירה הקצרה, שמה של אסמהאן מוכר היום בכל רחבי העולם הערבי. אסמהאן נחשבת לאחת מהדיוות של העולם הערבי, לצד אום כולתום, פיירוז, סבאח ועוד, ושיריה הפכו ללהיטים כמעט מיד עם צאתם ומושמעים עד היום הזה. בשיריה השתמשה אסמהאן במוזיקה הערבית הקלאסית, אולם לא פעם שילבה השפעות מערביות כאופרה, וטנגו. טובי המלחינים והמשוררים באותה תקופה פנו אל אסמהאן ומנהליה על מנת לכתוב לה שירים, וחלקים מהם הפכו לחלק ממורשת השירים בתרבות העממית והדתית. בנוסף, דמותה הצבעונית של אסמהאן נחשבה לפורצת דרך באותה תקופה – היא לא התנצלה על בחירותיה האישיות, על הרומנים השונים אותם ניהלה ועל לבושה והתנהגותה. עד היום, כ70 שנה לאחר מותה, זוכה אסמהאן להערצה אדירה בקרב העולם הערבי כולו.

מומלץ להציע את שמה של אסמהאן לרחוב בכל עיר, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה ערבית כיפו, ודרוזית כמועצה המקומית חורפיש.

למידע נוסף
**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

סבאח (1927-2014)

זמרת ושחקנית לבנונית.

ג'נט ג'רג'יס פע'אלי – הידועה לרוב בשם הבמה, סבאח – נולדת למשפחה נוצרית בלבנון. אמה הייתה עורכת ערבים מוזיקליים רבים בביתם, וסבאח הקטנה חלקה עם אמה את אהבתה למוזיקה. כבר בהיותה בת 13, הקליטה סבאח את שירה הראשון, אשר הגיע לאוזני המפיקה הלבנונית אסיא דאר'ר. מיד הוחתמה סבאח על חוזה ענק הכולל הוצאת תקליטי שירה וסרטים בכיכובה, ועברה למצרים על מנת לממש את חלומה. כבר בסרטה הראשון זכתה להצלחה רבה, ושמה של דמותה בסרט, סבאח, דבק בה והיא החלה להקרא כך בכל רחבי העולם הערבי. היא הפכה לחביבת הקהל במצרים ובעולם הערבי כולו, ואף זכתה לתשבוחות גם מצד מבקרי הקולנוע המצריים הנחשבים ביותר באותה תקופה. בשירתה, התמחתה סבאח בשירה הלבנונית העממית, והצליחה לסחוף אחריה את ההמונים כולם. חייה הסוערים, ואישיותה הכובשת גרמו לרבים בעולם הערבי להעריץ אותה לאורך זמן רב. גם בשנות ה80 לחייה, עמדה סבאח על הבמות ואף הופיעה בתוכניות הטלויזיה עתירות הרייטינג בעולם הערבי.

סבאח נחשבת לאחת הדיוות הגדולות בעולם הערבי, ובמהלך הקריירה הארוכה שלה הקליטה כ-50 אלבומים, ושיחקה בקרוב ל-100 סרטים. לאורך השנים, זכתה סבאח בהוקרה רבה, הן על ידי הפסטיבלים והגורמים הרשמיים של תעשיית הקולנוע הערבית, והן על ידי ההמונים אשר העריצו אותה ועקבו בשקיקה אחר הקריירה המפוארת שלה. יכולתיה המוזיקליות נלמדות עד היום באקדמיות למוזיקה ברחבי העולם הערבי ובעיקר בלבנון, וחלק מחפציה האישיים משמשים כיום במוזיאונים שונים כהוקרה לפועלה וכשימור זכרה מכתבים שכתבה לאורך השנים, השמלות והתלבושות השונות מהסרטים בהם שיחקה, תצלומים ישנים ונדירים שלה ועוד מזכרות נמצאים במוזיאון המוקדש לה בלבנון, ומספר את סיפור חייה התוסס והענף.

מומלץ להציע את שמה של סבאח לרחוב בכל עיר, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה ערבית כירושלים, יפו וחיפה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית חיפה

למידע נוסף

**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

רחל אטאס (רחל ברוך) (1934-2004)

היתה שחקנית קולנוע, תיאטרון, זמרת, וגם מדבבת ישראלית.
היא נולדה בתל אביב, והחלה את קריירת המשחק שלה בגיל צעיר, בשנות ה-60' שיחקה בהצכות בתפקידים מגוונים, וכשהוקם תיאטרון הסמבטיון שהיה תיאטרון סאטירי, שיחקה לצידם של אריק אינשטיין, ומרדכי בן-זאב.
היא זכורה לציבור הרחב כמי ששרה את השירים "חיימקה שלי", ו"טנגו כפר סבא", ביצעה שיר נוסף בשם "בן החוג הנוצץ".
בשנת 19644 שיחקה בהצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שעלתה בתיאטרון הקאמרי, ושיחקה את דמותה של נופרית שהייתה הפילגש המצריה של שלמה המלך, הייתה בולטת בביצוע השירים "שיר המצריה", "שערוריה שכזאת", ו"שיר המריבה" שאותו שרה יחד עם השחקנית יונה עטרי.
שיר נוסף שבלטה בו היה "שמש מוף", שנכתב במיוחד בשבילה, ע"י המשורר נתן אלתרמן.
היא השתתפה בהצגה "זעקי ארץ אהובה" שעלתה בתיאטרון הבימה, ובהצגה "משלי ערב" שהייתה ההצגה הראשונה שהועלתה בתיאטרון החמאם, שיחקה גם בהצגות "פישקה החיגר", "חכמי חלם", "כמו ציפורים", "משחקי הפיג'מה", והצגות רבות נוספות.
הנחתה את המופע "היה היו זמנים", שזכה להצלחה גדולה, ולקחה חלק באופרטה הישראלית "שולמית" שעלתה בתיאטרון "דו-רה-מי".
היא שיחקה גם בסרטי קולנוע, "נס בעיירה" שהיה מבוסס על קובץ סיפורים מאת שלום עליכם, ובסרטים "רק בלירה ו"חמש חמש", שהיה מבוסס על מחזמר משנות ה-50'.
אטאס השתתפה גם בתכנית הטלוויזיה שכונת חיים בתפקיד אימא של יוני.
למידע נוסף
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
קרדיט תמונה: הטלוויזיה החינוכית הישראלית

בלה ברעם (1918-2006)

למה היא לא מונצחת?
היתה שדרנית רדיו, במאית, וגם סופרת ישראלית, היא נולדה בקייב שבאוקראינה, בשנת 1922, התייתמה מאביה ולאחר מכן עלתה עם אימה לארץ ישראל, ושתיהן קבעו את מקום מושבן בתל אביב.
היתה ממייסדי תנועת "המחנות העולים", שהייתה בתל אביב, ובשלב מאוחר יותר עברה לגור בקיבוץ גבעת ברנר, ועיסוקה היה חינוך.
החלה את עבודתה ברשות השידור בשנת 1946, ותפקידיה היו ניהול אולפן הרשות בתל אביב, ועריכת המדור לתיאטרון, קולנוע ואמנות פלסטית של הרשות.
סיפורי הילדים שכתבה פורסמו בעיתונים "דבר לילדים", ו"משמר לילדים", לאחר הפירסום בעיתונים, סיפוריה יצאו לאור בספרים.
עשתה עיבוד של מחזות לתסכיתי רדיו, ועסקה בבימוי סרטים, ועסקה בעיבוד מחזות לספרים.
לאחר עזיבתה את הקיבוץ, עבדה ברדיו "קול ירושלים", והתקבלה לעבודה כקריינית בפינת הנוער של הרדיו, הפיקה את תכנית הילדים "פינת הילד", עם פרוץ מלחמת העצמאות, שימשה קריינית חדשות, משדרת התסכיתים, ומספרת סיפורי הנוער, בעקבות שריפת משדר התחנה, ומלאכת ריכוז הקריינים בירושלים שהייתה נצורה.
כשהדרך לירושלים נפרצה, רוכזו כל אנשי הצוות בתל אביב, והקימו את הרדיו העברי הראשון, שהפך מ"קול ירושלים", ל"קול ישראל", בקול ישראל תפקידה היה מנהלת פינת הנוער, ולאחר תקופה קצרה קיבלה את תפקיד ניהול מחלקת האמנות והדרמה.
בשנת 1957 יזמה את שידור התכנית "בימות ובדים", תכנית זו זכתה להצלחה גדולה במשך 20 שנים, והייתה לה השפעה רבה על חיי התרבות במדינה הצעירה.
לצד פועלה עם "בימות ובדים", ייסדה ברדיו את סוגת הדרמה הדוקומנטרית, ונושאי התכנית שונו לסיפורים על אירועים שקרו בארץ.
הפיקה את התכנית הדוקומנטרית "חלמתי על פרחים", שעסקה ברצח ילדי מעלות, התכנית עוררה הדים, ובלה ברעם נשלחה לייצג את מדינת ישראל בתחרות "פרס איטליה".

למידע נוסף

אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
קרדיט תמונה: ארכיון לוטן אדריכלים, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן

ברת בנישו – אבולקר (1886-1942)

סופרת, משוררת ומחזאית.
ברת בנישו נולדה באוראן (אלג'יריה הצרפתית) למשפחה יהודית מיוחסת – אביה, מרדכי, היה ראש הקהילה היהודית וסגן ראש העיר, ואימה, אדלייד, הייתה סופרת ומשוררת נודעת. כמו כל הנשים במשפחתה, קיבלה ברת חינוך צרפתי וכבר בנערותה גילתה עניין רב במוזיקה, ציור וכתיבה. בגיל 22 התחתנה ברת עם ד"ר אנרי אבולקר, והוסיפה את שם משפחתו לצד שלה – צעד יוצא דופן לאותה תקופה.
ברת בנישו – אבולקר הייתה פעילה בחוגים אינטלקטואלים רבים, והתפרסמה בעקבות ציוריה הייחודים, שיריה ומחזותיה אשר פורסמו בעיתונים יהודיים מרכזיים באלג'יריה. במהרה נחלו פרסומיה הצלחה רבה גם בקרב בציבור המוסלמי של אלג'יריה, וברת הפכה לאישה הראשונה אשר זכתה לפרסם את יצירותיה במדינה. יצירותיה הרבות עוסקות, רובן ככולן, בדמויות של נשים חזקות ויוצאות דופן בהיסטוריה המקומית – קהינה המלכה המיתולוגית של צפון אפריקה, לואיז משושלת האצולה הצרפתית, פאטמה, רחל ואינס כמשל על שלושת הדתות וכו'..
ברת בנישו – אבולקר נפטרה במהלך מלחמת העולם השנייה, באלג'יריה. לאחר המלחמה, קיבלה בני משפחתה של ברת אות כבוד על פועלם במסגרת המחתרת היהודית באלג'יריה.
לקריאה נוספת
מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה צפון אפריקאית רבה כאופקים וירוחם.
מוזמנת להציע אותה בעירך!

עיריית אופקים מועצה מקומית ירוחם