מרים (מירי) צחי (1954-2020)

צלמת עיתונות ישראלית.

מרים צחי נולדה ביפו, להורים ילידי טורקיה.  בגיל 12, לכבוד בת המצווה, קיבלה במתנה מאביה מצלמה, מתנה אשר היתה נקודת התחלה לקריירה שלה (אשר החלה למעשה רק כשהיתה בת 40).

אחיה של מירי, יהודה מזרחי, סיפר לאחר מותה: "זו הייתה מתנה מדהימה באותם ימים. רמת החיים בבית הייתה מאוד נמוכה, וכדי לקנות מצלמה אבא היה צריך לחסוך מעצמו אוכל. היום זו נשמעת מליצה, אבל זה היה ממש כך".

לאחר השירות הצבאי, למדה מירי רישום ואמנות באוניברסיטה העברית ובבצלאל. בתקופה זו, התיישבה ביחד עם בעלה בהתנחלות ענתות, חזרה בתשובה והקימה משפחה.

בשנת 1997 התקבל הצילום הראשון של צחי לעיתון "מקור ראשון", לאחריו התקבלה לעבודה קבועה בעיתון. בהמשך צילמה גם עבור העיתונים "ישראל היום" (שם עבדה כמעט מיום הקמתו) ו"בשבע".

צחי התמקדה בצילום המציאות של מתנחלים ופלסטינים בגדה המערבית.

היא סיפרה: "כשהתחלתי לא היו הרבה צלמים שהתמקדו באזור. עם השנים נפתחו לי דלתות, והיום אנשים מכירים אותי, נותנים בי אמון".

מרים צחי תיעדה מקרוב את חיי המתנחלים, נוער הגבעות, עימותים בין יהודים לערבים והפגנות אלימות.

היא תיעדה את החיים של המתנחלים בגוש קטיף בשנה שקדמה לתוכנית ההתנתקות, והמשיכה לתעד גם במהלכה. בין היתר, תיעדה את פינוי גוש קטיף ואת ההפגנות והמחאות נגדה, תיעדה את פינוי עמונה ואירועים רבים באינתיפאדה השניה.

היא סיפרה: "הייתי שם כדי להביא את הכאב של האנשים ולתעד מהזווית שלי".

במהלך הקריירה שלה הותקפה על ידי מושאי הצילום שלה, משני צדדי המתרס.

צילומים רבים שלה עלו לכותרות באירועים שונים, ואף זכו בפרסים בתערוכות כמו "עדות מקומית".

בריאיון לעיתון "עכבר העיר" בשנת 2014, סיפרה: "אני רואה בעבודה שלי אומנות לכל דבר. […] בתמונות שלי אני לא לועגת לאנשים, היו לי הזדמנויות כאלו עם פוליטיקאים, אבל אף פעם לא הרמתי את המצלמה על מנת לתפוס את החולשה של הבן אדם מולי. אני גם משתדלת להוציא את הכאב כמה שאני יכולה. […] הייתי למשל בפינוי של איזשהו כפר […] נכנסתי פנימה, נכון, אני אישה דתיה, יהודיה, ובאותו רגע זה לא שינה לי. נכנסתי ותפסתי את הכאב של האנשים והילדים".

צחי נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2020. היא הותירה אחריה חמישה ילדים. בת 66 היתה במותה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

למידע נוסף:

https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/181889/

אילנה צור (1943- 2020)

קולנועית, מייסדת דוקאביב.

אילנה צור הגיעה אל הקולנוע מ"קול ישראל", שם הגישה ויצרה תוכניות דוקומנטריות. אחת התוכניות שלה, שהתבססה על סיפור מעורבותו של דודה בלכידתו של יאיר שטרן – עניינה את הבמאי הדוקומנטרי יהודה קווה, שביקש לעשות ממנה סרט. צור הסכימה, בתנאי שתהיה שותפה לכל שלבי הפקתו של הסרט. לאחר מכן יצרה לבדה את הסרטים ״אלטלנה״ ו״שנים טרופות״ (שעסק בניצולי שואה המאושפזים בבית החולים אברבנאל) והציגה אותם בפסטיבלים שונים בעולם.

כאשר היתה בפסטיבלים בחו"ל חשבה על הרעיון ל"דוקאביב". היא השיקה את פסטיבל דוקאביב הראשון בשנת 1999, עם 50 סרטים שהוצגו לאורך 4 וחצי ימים בפני 5,000 צופים. היא עשתה זאת במטרה לקדם את הסרט התיעודי בישראל ולהביאו לחזית העשייה הקולנועית.

עם השנים הפסטיבל התרחב, כל מהדורה שלו נמשכה עשרה ימים והציגה יותר ממאה סרטים חדשים בארץ ובעולם. הפסטיבל החל בתל אביב ולאורך השנים הגיע גם לצפון והדרום. לפני שנתיים האקדמיה האמריקאית לקולנוע בחרה בו כפסטיבל המרכזי שהזוכים בו כשירים באופן אוטומטי להשתתף בתחרויות אוסקר לסרטי תעודה.

צור ניהלה את הפסטיבל במשך 12 השנים הראשונות לקיומו, בשנתיים האחרונות כמנהלת אמנותית.

בשנת 2016 יצרה את סרטה הדוקומנטרי האחרון והמשפחתי, "עיניים כחולות – עיניים חומות" אשר הוקרן בפסטיבל ובשנת 2018, בחגיגות ה-20 לדוקאביב, אצרה תוכנית מיוחדת של פנינים קולנועיות משנותיה כמנהלת אמנותית.

אילנה האמינה בכוחו של הקולנוע התיעודי לשנות מציאות. במהלך השנים אמרה כי היוצרים הדוקומנטריים בישראל מצליחים להאיר תהליכים חברתיים חשובים במציאות המקומית. נושאים כמו הגירה, מפגשי תרבויות מזרח ומערב, מפגשי דתות ואקולוגיה היו בעיניה בעלי חשיבות עצומה, והיא הייתה בטוחה שהקולנוע התיעודי העוסק בהם תורם ליצירתה של חברה אזרחית אינטליגנטית, רחבת אופקים וביקורתית.

לאחר מותה הוענק פרס "מעבר למסך" על שמה. המועמדים לפרס הם סרטים ישראלים ובינלאומיים אשר יוצריהם או גיבוריהם פועלים על מנת להביא לשינוי במציאות החברתית, הסביבתית והפוליטית. נושאים שהיו חשובים לצור, והיא קידמה אותם לאורך שנותיה כמנהלת הפסטיבל.

שירי ונגה צור, בנותיה של צור, סיפרו: "החזון של אמא היה להפיץ את עולם הסרטים הדוקומנטריים שמביא את המציאות הישראלית ואת הנעשה בעולם לתל אביב בתחילה ומשם לכל הארץ ולפריפריה. היוזמה שלה, קרי הקמת דוקאביב, תרמה לפריחה של היצירה התיעודית הישראלית שהיתה כל כך גאה בה בארץ ובעולם".

רמי שלמור, יו"ר עמותת דוקאביב, ספד לה: "שוחרי הסרט הדוקומנטרי מתאבלים מרה על לכתה של הוגת הרעיון והמייסדת של דוקאביב, אילנה צור. סיפורו של דוקאביב הוא גם סיפורה של אילנה. הוא סיפור על לידתו של רעיון שהפך להצלחה בינלאומית. היום יש לדוקאביב מקום של כבוד על המפה העולמית של הפסטיבלים לקולנוע דוקומנטרי, ובמאים ומפיקים מכל העולם נלחמים על הזכות להציג בו את סרטיהם. לולא הגשימה אילנה את חלומה לפני 22 שנה, ספק אם היתה היום ליוצרים הדוקומנטריים במה כל כך חשובה להציג בה את יצירותיהם".

גליה בדור, מנהלת פסטיבל דוקאביב, הוסיפה: "אילנה צור היא אבן הייסוד של דוקאביב. הידע והאהבה העצומה שלה לקולנוע דוקומנטרי ימשיכו להוות מקור השראה לעמותת דוקאביב גם בהמשך הדרך. מותה הוא אובדן גדול לעולם התרבות בכלל ולעולם הדוקומנטרי בפרט".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב.

בינה ברזל (1933-2020)

עיתונאית ומשוררת, שימשה גם ככתבת לענייני מפלגות, ופרשנית פוליטית מטעם "ידיעות אחרונות".

נולדה בתל אביב. את דרכה העיתונאית בצה"ל, ככתבת בביטאון "במחנה נח"ל". לאחר סיום שירותה הצבאי, שימשה ככתבת בעיתונים "הדור" ו"הבוקר".

בתחילת שנות ה-70' עברה לעבוד בידיעות אחרונות, ובהמשך דרכה שם, מונתה לכתבת פוליטית של העיתון.

במסגרת תפקידה זה, סיקרה מערכות בחירות רבות.

לאחר פרישתה לגימלאות, עסקה באיסוף שירים שכתבה לאורך השנים, ובהוצאת ספר משיריה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/בינה_ברזל

קרדיט תמונה: התמונה מתוך ויקישיתוף, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

צילום: יאיר בן חיים.

נומה שילה (1942-2020)

עיתונאית וסופרת ילדים.

נולדה בתל אביב וגדלה בה. למדה בבית הספר "גאולה" בתל אביב, ובגימנסיה גאולה בעיר.

לאחר סיום שירותה הצבאי למדה בסמינר הקיבוצים הוראה לחינוך גופני, ובסיום לימודיה אלה עבדה בתיאטרון כמנהלת הפקות, ועסקה בתיאטרון, פירסום, ויחסי ציבור. שימשה כעוזרת במאי לניסים אלוני ז"ל.

בשנת 1976 החלה לעבוד בידיעות אחרונות כעורכת מדור תגובות, מדור שאותו ערכה לאורך שנים ארוכות.

פירסמה ארבעה ספרי ילדים, ובשנת 1997 זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/נומה_שילה

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מטעמה קשתי (1934-2019)

אשת חינוך וסופרת ילדים.

מטעמה קשתי נולדה בישראל וגדלה בתל אביב. לאחר לימודיה בסמינר למורים, עבדה כמורה בבית ספר היסודי שהוקם במעברת אבו-כביר ובכפר הנוער אלוני יצחק. לאחר שעברה להתגורר בגבעתיים, עבדה כספרנית ומורה טיפולית בבית הספר היסודי "מצדה" (כיום "אלון") ומונתה לסגנית מנהל בבית הספר.

בהמשך ניהלה קשתי את בית ספר היסודי "במעלה" באור יהודה, שם זכתה להערכה רבה על פועלה. היא מונתה למפקחת על בתי הספר היסודיים בבת ים ובהמשך גם בגבעתיים.

במקביל לעבודה החינוכית הענפה, כתבה קשתי ספרי ילדים ואת המדור המיתולוגי "עצתי לכם" שהתפרסם בעיתון "דבר לילדים". כמו כן, במשך שנותיה במערכת החינוך, פרסמה קשתי ספרים וכתבות אשר התמקדו בעבודה חינוכית ובבעיות בהם נתקלים ילדים ובני נוער.

קשתי, אשר החינוך היה עבודה מפעל חיים, הטביעה את חותמה על מערכת החינוך היסודי בגבעתיים. היא נודעה ברפורמות שהובילה במערכת החינוך השמרנית ובגישות החדשניות שהביאה עמה. עד היום, הרעיונות שיזמה מיושמים במערכת החינוך בעיר.

ארשגוהי טאוטיג (1875-1922)

עובדת סוציאלית וסופרת ממוצא ארמני.

ארשגוהי טאוטיג נולדה בשכונת אורטקוי בעיר איסטנבול שבטורקיה. כאשר סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי נסעה לאנגליה ולמדה בתיכון בצפון יורקשייר. בהמשך, עברה לפריז שם רכשה השכלה גבוהה.

בתקופתה בפריז, ארשגוהי טאוטיג לקחה חלק בכתיבת המילון הצרפתי-ארמני של ג. לוסיאן ופעלה כחוקרת שפה.

לאחר סיום לימודיה בפריז חזרה לאיסטנבול והחלה לכתוב עבור כתבי עת ארמניים בנושאי ספרות ודעה.

היא היתה חברה בארגון הארמני "אזקנוור האיוהאטס אנגרוטיוני", אשר פעל למען הקמה והפעלה של בתי ספר לבנות באזורים ארמניים באימפריה העות'מנית.

כאשר התקבלה הידיעה על טבח הארמנים על ידי הטורקים במחוז אדאנה, ביקש הארגון לסייע בכל דרך אפשרית. ארשגוהי טאוטיג נסעה לאזור אדאנה וכתבה על הזוועות שראתה. היא פרסמה ספר בשם "חודש בקיליקיה" בשנת 1910, אשר היה הדיווח הראשון של עדת ראיה לגבי המצב הקשה באדאנה.

ארשגוהי חלתה לאחר שבעלה נכלא על ידי העות'מאנים ועברה לשוויץ להבראה, שם חיה עד שנפטרה בשנת 1922. נאמר כי מילותיה האחרונות היו "כולנו קורבנות", תוך שהיא מתייחסת לרצח העם הארמני.

מיכל מירון שקד (1957 – 2007)

עיתונאית וסופרת.

מיכל מירון שקד נולדה בירושלים וכבר כילדה כתבה בעיתון דבר לילדים, היא חלמה להיות חוקרת ספרות, ולכתוב ביוגרפיות על אלכסנדר פן ורחל. בשנת 1978 החלה לכתוב בעיתון מעריב במקביל ללימודיה באוניברסיטת תל אביב. בתחילת שנות ה-80 החלה לעבוד במקומון "ירושלים", וכתבה בו את מדור "העיניים של מיכל". לאחר מכן עברה לכתוב במקומון הירושלמי כל העיר, ובעיתון ידיעות אחרונות. באותה תקופה זכתה לכינוי "ברקודה", מכיוון שדגלה בעיתונות אגרסיבית.

ב-1985 עברה להתגורר בניו יורק וכתבה במגזין "פנטהאוז" ובעיתון "ספין", היא כתבה תחת השם מישל מיירון. במסגרת עבודה זו חשפה את שמו של יוסי גינוסר כבכיר השב"כ המעורב בפרשת קו 300. במקביל עבדה ככתבת בשבועון כותרת ראשית, שבו כתבה טור בשם "מכתב מניו יורק. ב-1992 שבה לארץ והחלה לכתוב טור יומי בעיתון מעריב.

ב-1993 הגישה בערוץ 2 את תוכנית השיחות הלילית "בין הסדינים", שעסקה בבעיות זוגיות ומיניות, ונחשבה לתוכנית הסקס הראשונה בטלוויזיה. התוכנית ספגה ביקורות קשות ומירון שקד אמרה על כך כי "פתאום גיליתי שאני מלכת הפרובוקציות, זה עצבן, כי התוכנית בעצם הקדימה את זמנה".

ב-1994 כתבה את הספר "אם תיגע בי אני אצרח" שעסק בגילוי עריות ונפרשה בו מערכת יחסים מתעללת בין אב לבת. עם פרסומו עורר הספר סערה באמצעי התקשורת, והועלו השערות האם הספר מבוסס על חומרים אישיים. בסופו של דבר, אישרה מירון שקד בראיון עיתונאי כי הספר הוא אוטוביוגרפי. לאחר מותה ב-2011, התפרסם ספר נוסף שלה בשם: "ענדתי עגילים כחולים", הספר כולל שירים פרי עטה ומלווה במילות פרידה מפי כמה מחבריה הקרובים.

ב-1998 שימשה למשך תקופה של שנה כדוברת רשות השידור. בסוף שנות ה-90, כתבה במגזין האתר וואלה!, וב-2000 הקימה וניהלה את האתר המגזיני "Iwomen", אתר שהפך להיות אחד מהמקורות החשובים ביותר לתכנים בענייני נשים. בשנותיה האחרונות הייתה פעילה במיוחד בשיח הנשי והפמיניסטי בישראל.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים ותל אביב.

שושנה אשמן שגב (1923-1965)

סופרת ילדים, עורכת ועיתונאית.

נולדה בתל אביב, סיימה את לימודי בית הספר היסודי, ואת לימודי בית הספר התיכון בתל אביב, השלימה את לימודיה בבית מדרש למורים, עסקה בהוראה והייתה מורה וכן פסנתרנית.

בשנת 1948, עשתה הסבה לעיתונאות, והחלה בפירסום סיפורים קצרים, רשימות וטורים שפורסמו בעיתוני הילדים של התקופה ההיא. לאחר מכן, עברה לעבוד בעיתון לאישה, שבו שימשה ככתבת בכירה ועורכת מדורים שונים בעיתון.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%95%D7%A9%D7%A0%D7…

קרדיט תמונה: עטיפת ספרה של שושנה אשמן שגב "בנות הנעורים". התמונה מתוך אתר findabook ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

אז איפה כדאי להנציח אותה? תל אביב יפו

שוש קורמוש (2001-1948)

אמנית ישראלית. נולדה כרוזה פרלמוטר ברגנסבורג, גרמניה, לזוג הורים ניצולי שואה מפולין. בהיתה פעוטה עלתה המשפחה לארץ והתגוררה במעברות שונות, ובהמשך בדירת חדר וחצי בשכונת ביצרון שבת״א.

קורמוש החלה ללמוד אמנות רק בגיל 45, ולאחר סיום לימודיה, עבדה כצלמת עיתונות בעיתון ׳העיר׳, שם פיתחה את תחום צילום מופעי המחול והתאטרון.

על אף שיצרה במשך כ-12 שנים בלבד, הספיקה קורמוש לפתח מספר סגנונות, המתאפיינים ברובם בקשר הדוק לאמנות הציור ומושפעים מסנגון הצילום הסוריאליסטי.  עבודתה התבססה על טכניקות ידניות ותהליכי יצירה מורכבים. רבות מעבודותיה מושפעות מחוויות החיים שלה ושל משפחתה בעבר ובהווה – בפרט סביב נושאי המוות והחיפוש אחר סדר פנימי.

בשל מחלתה בשנים האחרונות לחייה, לא יכלה יותר לעסוק בצילום ולכן חזרה לציור.

קורמוש הציגה במספר תערוכות יחיד, וזכתה, בין היתר, בפרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית.

נפטרה בגיל 53 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

בתמונה: ללא כותרת (L7) הדפס כסף 1994-95. התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

אניטה מילר כהן (1890-1962)

שימשה בתפקידי עיתונאית, עובדת סוציאלית, ופוליטיקאית.
היא נולדה למשפחה יהודית שהייתה אמידה, בשנת 1909, נישאה לבעלה, ובני הזוג היו הורים לבת.
בשנת 1921, התגרשה מבעלה, וזמן לא רב לאחר הגירושין, נישאה בשנית, לאדם שהיה סוחר וציוני בהשקפתו, וביחד הם גידלו את בתה מנישואיה הקודמים, ואת ילדיו של בעלה.
בשנת 1923, השתתפה בקונגרס הראשון שהיה מיועד לנשים יהודיות, שם עסקה בנושאים חברתיים הבוערים שהיו באותה תקופה, רווחת הילדים, והבריאות הציבורית.
בקונגרס השני שנערך בשנת 1929, נבחרה לאחת מסגני נשיא הקונגרס.
אניטה התמקדה בעבודה סוציאלית, ועזרה ליהודים, ולאלה שאינם יהודים, בשנת 1910 ערכה לראשונה ביקור ביישוב היהודי בארץ ישראל, והרחיבה את פעילותה בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בה עזרה לפליטי גליציה ובוקובינה שהגיעו לוינה.
במקביל לפעילות זו, התחילה את פעילותה בתנועה הציונית, ובפוליטיקה, ועזרה בעליית חברי תנועת החלוץ לארץ ישראל.
בהיותה בת 25, עמדה בראש הועד הממשלתי של אוסטריה, שעסק בנושאי הפליטים, בתפקידה זה עסקה באירגון בתי מחסה עבור אימהות וילדים שהיו זקוקים לכך, תחנות חלב, ועזרה ל-1000 נערות יתומות שהיו זקוקות לעזרה.
כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, והקיסרות האוסטרית התמוטטה, לקחה חלק בהקמת הועד הלאומי ששימש את יהודי אוסטריה, עזרה גם באירגון הגנה עצמית מפני התפרעות של חיילים שזה עתה חזרו מן הקרבות, ובמקביל שמה לב למצוקת החיילים, והקימה בתי הבראה, ומטבחים שהיו מיועדים לאנשים מחוסרי עבודה.
עזרה גם במיקום מחודש של 12 אלף יהודים שבאו לוינה ממדינות שונות.
בשנת 1920, השתתפה באירגון ועידת העזרה היהודית העולמית, לקחה על עצמה את ניהול פעילות הג'וינט באוסטריה, ונתנה עזרה לילדים שהתייתמו בעקבות הפרעות באוקראינה כשהיא עוזרת באיסופם ממקומות בהם שהו, לפנימיות שאותם הקימה, או בהעברתם לארצות בטוחות שבהן סיכויים להינצל גבוהים יותר, במקביל, אירגנה עבורם משפחות אומנות במדינות אמריקה.
בשנת 1925, פתחה את הקונגרס האמריקני בשיקגו.
בתקופת העליה הרביעית עסקה באירגון עזרה לטובת עולי פולין שהיו בארץ ישראל, זאת בניגוד לעיסוקה בוינה ששם עסקה בנושאים של חקיקה לטובת ילדים, וזכויות נשים, על עיסוקה בוינה קיבלה איגרת הוקרה מטעם ראש עיריית וינה.
בין החוקים שהעבירה היה חוק שנתן זכות בחירה לנשים, בזכות גילה הצעיר, הצליחה להוריד את הרף בבחירות למועצה, כך נבחרה לרשימה היהודית הלאומית באוסטריה.
בשנת 1936 עלתה לארץ ישראל, וקבעה את מקום מגוריה בתל אביב.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף

קרדיט תמונה: ויקישיתוף