פרופסור רות בן ישראל (1931-2020)

משפטנית וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א.

רות בן ישראל נולדה בשנת 1931 בפורט סעיד שבמצרים. היא נכדתם של אבא ושרה נאמן, ממייסדי העיר תל אביב, ונינתם של זרח ויוכבד מושלי, ממייסדי שכונת נווה צדק. כשהיתה בת 4 עלתה לארץ ביחד עם משפחתה.

בן ישראל החלה ללמוד את תחום המשפט בשנות ה-60, כאשר התגוררה בעיר באר שבע והיתה נשואה ואם לשתי בנות. לאחר סיום הדוקטורט החלה ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

על עבודתה האקדמית סיפרה: "משנתי המדעית הושתתה על יסוד תפיסת עולמי החברתית, על המודעות שפיתחתי לגבי הצורך בהבטחת כבודו החברתי של העובד כאדם ועל אמונתי העמוקה בצדקת דרכה של מדינת הרווחה. אלה גובשו בחמש עשרה שנות קליטת העלייה שחוויתי בבאר שבע, לצדו של אישי גדעון (בן ישראל), שהיה באותה עת מזכיר מועצת הפועלים ויותר מאוחר נציג הנגב בכנסת".

בשנים 1990-1991 שימשה כדקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בנוסף לעבודתה האקדמית שילבה רות בן-ישראל פעילות ציבורית, מתוך השאיפה לתרום לחברה ולקהילה באמצעות יישום הידע המקצועי שצברה.

היא עסקה בפעילות ציבורית לקידום מעמד העובדים ומעמד האישה, שימשה (בהתנדבות) יועצת לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת והיתה יו"ר ועדה ממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של נשים בשירות הממשלתי.

בן-ישראל היתה מעורבת בצורה פעילה בחקיקה של חוק שכר המינימום, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, החוק לאיסור הטרדה מינית והתיקון לחוק שוויון זכויות האישה.

בשנת 2000 פרשה לגמלאות אך המשיכה לעסוק ולחקור בתחום המשפט כפרופסור אמריטה.  בשנת 2001 הוענק לה פרס ישראל לחקר המשפט.

בנימוקי השופטים נכתב: "המחקרים שהיא פרסמה מצטיינים במבט רחב ומעמיק: הם משלבים ידע רב של שיטות משפט במדינות אחרות, ראייה חדה של הבעיות החברתיות שהמשפט מבקש לפתור והבנה עמוקה של תהליכים ומגמות המערבים משפט, חברה וכלכלה. […] את כל מחקריה מאפיינת תפיסה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד ויכול לקדם את האדם ואת החברה, ובמיוחד לסייע בידי קבוצות חלשות ומקופחות להגיע לחיים של רווחה וכבוד"

בשנת 2005 החליטה לשנות את מסלול הקריירה שלה והחלה לעסוק באיור ממוחשב של סיפורי המקרא. גם בתחום זה זכתה להצלחה, איירה ספרים והציגה את יצירותיה בתערוכות.

על שינוי זה סיפרה בן-ישראל: "בעוד שבתחום עיסוקי המסורתי הגעתי למעמד בכיר והייתי לדמות המובילה בתחום, היה ברור שבעיסוק החדש אתחיל מתחתית הסולם. משמעות הדבר הייתה ירידה במעמד המקצועי, צורך לכבוש מחדש את מקומי בקבוצת התייחסות חדשה שאיננה מכירה אותי, ובתוקף כך אינה מודעת כלל ליכולותי ולכישורי. שקלתי זה מול זה את היתרון שבהתחדשות מול החיסרון של ההתחלה. הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש גברו על החשש מאבדן היוקרה המעמדית".

רות בן-ישראל נפטרה בשנת 2020 בגיל 88.

חייה, פועלה ודרכיה מעוררים השראה, ולכן מגיע לה רחוב משלה בישראל, למשל בעיריית באר שבע, עיריית תל-אביב-יפו, עיריית ירושלים.

נורית קרלין (2019-1938)

קריקטוריסטית, מאיירת ומחברת ספרי ילדים.

נורית קרלין נולדה ב-1938 בירושלים וציירה בילדותה. בצבא שירתה ביחידת הקישור לאו"ם ואחר כך היתה מ"כית.

בשנים 1958-1961 למדה עיצוב גרפי בבצלאל. בשנת 1964 נסעה ללמוד אנימציה ב- School of Visual Art בניו יורק. עם סיום הלימודים עבדה אצל מעצב גרפי נודע בשם Alan Fletcher.

היא החלה למכור ציורים ל-"ניו יורק טיימס" והציעו לה לנסות לשלוח חומר ל-"ניו יורקר". היא מעולם לא חשבה על עבודתה כ-"קריקטורות", אך בכל זאת החליטה לנסות להגיש כמה מעבודותיה להם. החל מ-1974 ובמשך 14 שנים הייתה קרלין לקריקטוריסטית ומאיירת קבועה ב"ניו-יורקר", באותה תקופה היא הייתה האישה היחידה שפירסמה שם קריקטורות והיתה בין הנשים הראשונות שפירסמו שם בכלל. ב–1978 הוציאה את הספר "No Comment"  ובו אסופה של הקריקטורות שפירסמה בשבועון, הספר יצא בכמה מהדורות בארה"ב וגם באנגליה.

רוב רובן של הקריקטורות שלה הן ללא מילים, עשויות בקו פשוט ומינימליסטי ומלאות הומור ודמיון. מאחורי הפשטות ישנה גם מחשבה עמוקה ולעיתים מתריסה ופוליטית. חוקרת הקריקטורות ליזה דונלי כינתה את עבודתה "מאמרי דעה ויזואליים".

במשך השנים קרלין כתבה ואיירה ספרי ילדים רבים, בהם: Little big mouse ,The Dream Factory , the tooth witch  ועוד. ספריה זכו להצלחה וחלקם תורגמו לשפות רבות.

ספר ילדים שהיא איירה יצא לראשונה בעברית בשנת 2021 בהוצאת אסיה, בשם: "הארנבות של חודש אפריל". הספר ראה אור בארה"ב ב-1978, זכה להצלחה רבה, נכנס לתוכנית הלימודים במדינות רבות בארה"ב ונמכר עד היום.

בשנת 2004, לאחר 40 שנה בניו-יורק, נורית חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב. בשנים הללו היא ציירה קריקטורות, ברובן פוליטיות, אשר הופיעו ברשת. במקביל התנדבה במשך עשר שנים בעמותת "יש דין" כמראיינת וכחברה פעילה במוסדות הארגון.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב ובירושלים.

מירה לובה (1913-1995)

סופרת ומאיירת ספרות ילדים יהודיה אוסטרית, מהבולטות והמוערכות בתחומה.
נולדה בשלזיה למשפחה יהודית מבוססת, וכבר בגיל בית הספר התבלטה ביכולות הכתיבה שלה. לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה, עברה לברלין והחלה ללמוד עיתונאות. בעקבות האיסור הנאצי על היהודים ללמוד באוניברסיטות, נאלצה לעזוב את לימודיה והחלה ללמוד תפירה ועיצוב אופנה בבית הספר לטקסטיל ואופנה בברלין. במקביל הצטרפה לתנועת נוער ציונית ולמדה עברית. בשנת 1936, בעקבות התגברות האנטישמיות ורדיפות היהודים בגרמניה עלתה לארץ ישראל והשתקעה בתל אביב.
בארץ היא החלה בלימודי משחק ועסקה בציור- יכולת שתבוא אחרי כך לידי ביטוי בספרי הילדים שהוציאה.
הקריירה הספרותית שלה החלה בשנת 1943, עם הוצאתו לאור של "עוגה עוגה עוגה", שיועד לפעוטות והכיל חרוזים וציורים פרי עטה. הספר, כמו כל שאר ספריה, נכתב על ידי לובה בגרמנית, וכתב היד תורגם לעברית לפני שיצא לאור. בשנת 1947 הופיע ספרה המפורסם ביותר בארץ, "אי הילדים", המספר על אחד-עשר ילדים אנגלים, שבתקופת הבליץ במלחמת העולם השנייה מפונים למקום מבטחים בארצות הברית. ספר זה זכה להצלחה מסחרית ועולמית, וב1984 הוסרט בסדרה דוברת אנגלית. לובה כתבה עוד מספר ספרים, והמתרגמת העיקרית שלה בשנים האלה הייתה ימימה טשרנוביץ אבידר. השתים אף כתבו במשותף את הספר "שני רעים יוצאים לדרך" (1950), שהיה לאחד מספרי הילדים האהובים על ילדי שנות ה-50.
בשנת 1950 עזבה לובה, יחד עם משפחתה את הארץ, בעקבות עבודת בעלה. המשפחה השתקעה בוינה, שם המשיכה לובה לפתח את הקריירה הספרותית שלה, וזכתה להוקרה והערכה כוללת. היא זכתה מספר פעמים בפרס האוסטרי לספרות ילדים, בשנת 1980 זכתה בפרס על מכלול יצירתה.
היא נפטרה בוינה בשנת 1995.
עיריית וינה קראה בשנת 1997 סמטה בעיר על שמה. בית ספר מיוחד לילדים חולים נקרא על שמה בצפון גרמניה, צפונית לדורטמונד.

רותי צרפתי-שטרנשוס (1928-2010)

ציירת, פסלת ומאיירת ישראלית, חברת קבוצת "אופקים חדשים".

צרפתי נולדה בשנת 1928 בעיר פתחה תקווה שם למדה בבית הספר אחד העם בעיר. בילדותה ונעוריה גדלה בכפר מעש Kfar Ma'as. כבר בילדותה נתגלה כישרונה של צרפתי ברישומי הדיוקנאות של חברותיה ובני משפחתה.

בשנת 1945 סיימה את לימודי האמנות אצל הצייר אהרון אבני ב"סטודיה" לאמנות שלימים הפך למכון אבני מכון אבני-המכללה לאומנות ועיצוב,תל-אביב, זאת במקביל ללימודיה ב"תיכון חדש". בטרם גיוסה החלה ללמוד פיסול אצל הפסל משה שטרנשוס, עימו נישאה בשנת 1949. לאחר מכן, עברו הזוג להתגורר במעון הקבע שלהם בתל אביב.

במהלך השנים עסקה צרפתי בעשייה אמנותית ענפה והשתתפה בכ 90 תערוכות וזכתה ב – 14 פרסים וציונים לשבח על פועלה. בין הפרסים שזכתה בהם: מדליית כסף על עיצוב תכשיטי קרמיקה ב"טריאנלה למלאכת מחשבת" (מילאנו, 1954), פרס יצחק בן צבי לאיורים לספר ילדים ישראלי (1978), פרס ע"ש נחום גוטמן לאיורי ספרים על איורי הספר "הר געש" (1992).

איפה ראוי להנציחה?
עיריית פתח תקוה שם גדלה ולמדה
עיריית תל-אביב-יפו שם היה מקום הקבע ובו פעלה לאורך השנים.

לקריאה נוספת:
יעל דר / מסע קרפצון אל העיר הגדולה , רות צרפתי (הארץ)

http://www.haaretz.co.il/1.1242484

דוד רפ/המאיירת שציירה את דמותו של דוד שמחה הלכה לעולמה
http://www.mouse.co.il/gallery/1.3316519

תצלום באדיבות חגית שטרנשוס עמרם, מוצג במסגרת שימוש הוגן

אנה ריבקין-בריק (1908-1970)

איך אין על שמה רחובות??

צלמת ומאיירת שוודית יהודייה.
אנה נולדה למשפחה יהודית ציונית ברוסיה. כשהייתה אנה ילדה קטנה היגרה משפחתה לשוודיה ושם היא גדלה. עוד בנעוריה גילתה את אהבתה לעולם הצילום, וכבר כשהייתה בת 20 פתחה סטודיו לדיוקנאות בשטוקהולם. בהמשך הרחיבה אנה את תחומי יצירתה כשעבדה כצלמת עיתונות ואף כמאיירת.
אנה הרבתה לנסוע ולטייל בעולם, ולתעד את מסעותיה. במהלך מסע שכזה בלפלנד בשנת 1949 פגשה בילדה אלה קרי בת השלוש, ונשבתה בקסמה. אנה צילמה תמונות רבות שלה, והעיתונאית אלי ינס ליוותה את הצילומים בטקסט על חייה של אלה קרי ומשפחתה. הצילומים והטקסט אוגדו בספר שיצא בשנת 1951 הפך ללהיט. הוא תורגם לשפות רבות והפך לספר הראשון מבין רבים בסדרת "ילדי העולם", את כולם צילמה אנה.
במהלך ביקוריה הרבים בישראל צילמה אנה ותיעדה גם את ילדי ישראל. היא פגשה בלאה גולדברג שהפכה לחברתה הטובה, ויחד הן יצרו שני ספרים על ילדים ישראלים. בנוסף הרבתה לצלם ולתעד את החיים בארץ ישראל, ואף פירסמה בשוודיה שני ספרי תצלומים המתעדים את הקמת המדינה.
ישראל הייתה מאד משמעותית עבור אנה, וכאשר חלתה בסרטן בחרה להגיע לישראל ולחיות בה את שארית חייה. היא נפטרה בתל אביב בשנת 1970 ונקברה בבית העלמין בבת-ים.

בשנת 1973 קבעה אגודת הצלמים של שוודיה פרס שנתי לצילום על שמה.
אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בחולון, "עיר הילדים", ובערים נוספות. הציעי אותה לעירייה שלך!

לקריאה נוספת ולצילומים של אנה ריבקין-בריק מביקוריה בישראל
תצלום באדיבות יעל שרר

מַרְיָם ברטוב (1914-2012)

מגיעים לה רחובות על שמה!

סופרת ילדים, ציירת ומאיירת ישראלית.
נולדה בגרמניה, ולמדה באקדמיה לאמנות. בילדותה הגיעה להכרה ציונית והייתה פעילה בתנועת "החלוץ." בשנת 1935, על רקע עליית הנאצים לשלטון, היגרה משפחתה לארגנטינה, אך היא החליטה לעלות לארץ ישראל, ועלתה בשנת 1936. בארץ הצטרפה לגרעין של הקיבוץ המאוחד בשם "קיבוץ מחר" ששכן ברמתיים, ובשנת 1942 התיישב בגברעם, והיתה חברת קיבוץ במשך שנים. שם עסקה, בין היתר, בייצור צעצועים שעיצבה בעצמה.
בשנת 1949 החליטה לכתוב סיפור לילדים, "עליקמא הקטן", אותו איירה במגזרות נייר בצבעים אדום, לבן ושחור. הצלחת הספר הביאה לכתיבת ספרים רבים נוספים, ולאיור ספרים של כותבים אחרים. כן איירה לעיתונים "דבר" ו"משמר לילדים". בשנת 1986 זכתה מידי נשיא המדינה חיים הרצוג על מפעל חייה באיור ספרי ילדים בפרס בן-יצחק, המוענק על ידי מוזיאון ישראל למאייר המצטיין לספרי ילדים.
ציוריה הוצגו בתערוכות שונות, וזכו להכרה אמנותית רבה. ברטוב ציירה בטכניקות שונות, לרבות ציור על זכוכית וחיתוך עץ.

הציעו רחובות על שמה בנתניה, באר שבע (בהן התגוררה לאחר הקיבוץ) או בכל עיר שנראית לנכון.

ויקיפדיה

צילום: אביעד שטיר