נולדה כרבקה ליבובסקי בווילקובישק שבאימפריה הרוסית (כיום ליטא) למשפחת סוחרים אמידה ומסורתית.
מילדות גילתה כשרון ועניין בציור, ובהשפעת דודה – צייר הנוף הנודע יצחק לויתן – נרשמה ללימודים באקדמיה לאמנות בוילנה, על אף התנגדות משפחתה. בנוסף, למדה באופן פרטי אצל הצייר ל״מ אנטוקולסקי.
ב-1914 עלתה לארץ-ישראל והחלה ללמוד בבצלאל. בשנת 1920 הצטרפה כחברה ל"אגודת אמנים עברית״, ואימצה את השם סטרק כפסבדונים. באותה שנה גם נישאה נישאה לפעיל הציוני ישראל אביבי.
עיקר יצירתה של סטרק-אביבי היה בתחום פיסול בובות בבד ובחומרים מגוונים נוספים. יצירותיה היו בעלות אופי אתנוגרפי ותיארו את הווי החיים של נשים מעדות ישראל השונות – מארצות ערב ועד מזרח אירופה.
ב-1946 זכתה בפרס ראשון לאמנות בא״י מטעם הסוכנות היהודית
*התמונה מאנציקלופדיה תדהר ומוצגת במסגרת שימוש הוגן
שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.
בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.
חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.
היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.
בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".
חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.
על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.
האמנית הרב תחומית ציונה שמשי נולדה בתל אביב. בילדותה למדה בבית הספר תל נורדאו ובמסגרתו למדה ציור ובהמשך למדה ב"מכינה לנוער". בין השנים 1956–1959 למדה ב"מכון אבני". בין השנים 1959–1963 התגוררה בניו-יורק. בשנת 1960 למדה קורס בן 6 שבועות באוניברסיטת אלפרד בארה"ב. היא התמחתה בעיצוב טקסטיל ובמקביל עבדה בחברת מעצבים יצרנית, במוזיאון היהודי בניו-יורק וביצעה פרוכות עבור בתי כנסת חדשנים שנבנו ברחבי ארצות הברית.
עם שובה לישראל, בשנת 1962, עסקה בעיצוב עבור חברת "משכית" (1972-1963), חברת "רקמה" (1979-1966) ו-"לפיד" (שנות ה-60-70). בשנת 1965 נמנתה על מקימי קבוצת "10+". במשך השנים יצרה שמשי עבודות רבות ובהן עיצובי שטיחים ובדים, קירות דקורטיבים ועוד. בנוסף לפעילותה האמנותית עסקה באוצרוּת ומחקר. בשנת 2007 יצא לאור ספרה, בשיתוף דלית להב ויכין הירש, "לקרוא קירות".
לאורך השנים לימדה בסמינר לצעירות "מזרחי", סמינר הקיבוצים,Shenkar | שנקר, המסלול האקדמי המכללה למנהל, הסדנה לעיצוב ואדריכלות, שימשה אסיסטנטית בבית גריניץ' בניו יורק והיתה ראש מחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. היא גם כתבה ופרסמה חומר לימודי ומסמכי תרבות חזותיים, קידמה במשך שנים תמיכה באמנים ובאמנות וחשיפת הציבור לאמנות באמצעות חינוך, היתה פעילה בוועדות ציבוריות ויוזמות פרטיות נוספות.
שמשי יצרה בטכניקות רבות, בהן פיסול, ציור, קרמיקה ועיצוב טקסטיל. היא עיצבה פסלים ומיצבים רבים במרחב הציבורי, יצרה יותר מ-40 תערוכות יחיד והשתתפה בעשרות תערוכות נושא בישראל, יפן, ארה"ב ואירופה. היא אצרה 26 תערוכות במוזיאונים, גלריות ובמרחב הציבורי, ביניהן רטרוספקטיבה לכלת פרס ישראל, האדריכלית דורה גד בהלנה רובינשטיין (1994) ותערוכת ענק על מוטיב החמור בתרבות הישראלית במוזיאון נחום גוטמן (2002) .
על עשייתה זכתה בפרסים: 1968 פרס לעיצוב חדשני, המכון הישראלי לעיצוב, 1977 פרס ראשון בתחרות לכרזה ליום העצמאות, 1998 הפרס לשילוב יצירת אמנות באדריכלות ע"ש אריה אל-חנני, באמצעות משרד התרבות, קרן יהושע רבינוביץ, קרן פרץ נפתלי ומשפחת אל חנני.
ארכיונה האישי, שכולל את תיעוד מכלול יצירתה ועבודתה עם אדריכלים בעיצוב-פנים ובמרחב הציבורי, נשמר 'בארכיון אדריכלות ישראל שבמגדל שלום מאיר בתל אביב.
מגיע לה רחוב משלה!
ציירת, פסלת ואמנית.
נעמי נולדה בברלין למשפחה יהודית רפורמית. בנעוריה התייתמה מאביה, וכחמש שנים לאחר מכן, כשהייתה בת 17, עלתה לישראל במסגרת עליית הנוער. היא הגיעה לקיבוץ איילת השחר בגליל העליון ושם פגשה את מי שיהיה לבן זוגה, יחיאל שינדלר.
לאורך כל חייה ציירה נעמי, עוד בילדותה בברלין וגם בנעוריה בקיבוץ. היא למדה אצל אבני, אצל רודי להמן ואצל משה שטרנשוס, ואף קיבלה מילגה ללימודים מלאים בבצלאל אך לא מימשה אותה מכיוון שבאותה העת עוד לא הייתה מגמת פיסול בבצלאל. במקום זאת, פיתחה נעמי את הטכניקה הייחודית שלה בעצמה.
לבני הזוג שינדלר נולדו שלושה ילדים, והמשפחה עברה ונדדה בין מקומות רבים בארץ ובעולם – ירושלים, קיבוץ הגושרים, פריז וצפת. בכל מקום המשיכה נעמי ליצור, וההשפעות הסביבתיות השונות ניכרות בעבודותיה. כאשר עברה המשפחה לצפת, שכרה נעמי אורווה הסמוכה למקום מגוריה והפכה אותה לסטודיו וגלריה, שם עבדה ויצרה ומכרה את יצירותיה.
חיי המשפחה בכלל והאמהות בפרט היו חלק משמעותי ביצירתה של נעמי. רבות מעבודותיה מתארות אימהות, הריונות וילדים.
נעמי הציגה מעבודותיה בתערוכות ובגלריות רבות, ביניהן ב"בית האמנים" בחיפה, בבית שגאל ובמוזיאון האמנות בחיפה, במרכז תרבות העמים לנוער בירושלים, במשכן לאמנות בעין חרוד, במוזיאון תל אביב.
כדאי להציע אותה בצפת, עיר האמנים, בה חיה ופעלה, ובערים נוספות.
ציירת, פסלת, מורה ומבקרת תרבות.
נולדה ב-1919 בתל אביב, התחנכה בגימנסיה הרצליה, שם גם התחילה ללמוד ציור ואמנות.
בין 1947-1954 למדה אמנות בבוסטון ובניו יורק. במהלך שהותה בארה"ב התיידדה עם מארק שאגאל. היא שבה לארץ ב-1954 – ושנה לאחר מכן פתחה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בפתח-תקווה.
היא לימדה אומנות במכון אבני במשך כ-25 שנה, משנת 1964-1980, והמשיכה ליצור לכל אורך אותה התקופה.
עבודתה התרבותית המשיכה מעבר לחינוך והוראה, והיא גם עסקה בביקורת תרבות ב"דבר", "הפעול הצעיר" ו"על המשמר".
מינה זיסלמן זכתה להכרה בחייה, וזכתה בפרסים והוקרה, בינהם:
פרס דיזינגוף (1958) ופרס הסתדרות העובדים הכללית (1964)
עבודותיה נמצאות באוספי מוזיאון ישראל, י-ם, מוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה, מוזיאון יד לבנים, פתח תקוה, מוזיאון אילת ובאוספים פרטיים בארץ ובחו"ל.
עבודותיה שתוכננו למבנים ציבוריים נמצאות במתנ"ס קרית-ים, מכון וינגייט, מרכז ספיר, כ"ס, ביה"ס הממלכתי הדתי ביבנה, גן ילדים ב"ש, מתנ"ס ערד ובמפעל הפוספטים בנחל צין.
איפה כדאי להציע- תל אביב, שם נולדה וחיה, והערים בהן מוצגות עבודותיה.
רחוב משלה 