גבריאלה ברזין (1967-2020)

יועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות, ד"ר וחוקרת פילוסופיה יהודית ואסלאם.

גבריאלה אלגרבלי גדלה בקריית ים בבית מסורתי ליברלי. כבר מילדות נחשבה ילדה מבריקה עם תשוקה לידע וסקרנות. היא היתה חניכה והדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא. בתיכון למדה במקיף רודמן במגמה ביולוגית, בגיל 15 נרשמה באופן עצמאי לחוג נוער למשפטים באוניברסיטת חיפה. באותה תקופה נרשמה גם לתוכנית ״חץ וקשת״ בשיתוף הגדנ״ע. במסגרת התוכנית נפגשה עם נוער יהודי־אמריקאי שביקר בישראל. אז החלה להבין את חשיבות שמירת הקשר בין ישראל לתפוצות.

בצבא שירתה כקצינה בחיל החינוך והשתחררה בדרגת סגן בקבע. לאחר הצבא נסעה לפריז למשך חצי שנה, מתוך רצון להעמיק בשפה הצרפתית ולהכיר חלק ממשפחתה אשר גרים שם.

ברזין למדה באוניברסיטת בן גוריון בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל, היא סיימה שם גם את התואר השני בהצטיינות.

בשנת 2001 נסעה לארצות־הברית. זאת לאחר שהתקבלה לדוקטורט בהרווארד במחלקה לשפות ותרבויות של המזרח הקרוב. מתוך 350 מועמדים, רק שישה התקבלו על מלגה מלאה והיא ביניהם. היא שבה לארץ ב־2010, התיישבה בשכונת בקעה בירושלים והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. שנה אחר כך קיבלה מלגה לפוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית.

ברזין היתה בין העורכות לאנתולוגיה לכתבי הפילוסוף המוסלמי "אבן סינא", פרסמה ספר בהוצאה בינלאומית, כתבה מאמרים לכתבי עת אקדמיים ומאמרי דעה לעיתונות. כמו כן, החלה לעבוד כמרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה. ב־2012 זכתה בפרס ע״ש שלמה פינס לחוקר מצטיין, אחד מבין מספר פרסים שקיבלה לאורך השנים.

בשנת 2019 חשבה לרוץ לפריימריז של הליכוד ובמשך חודשים רבים רצה מאירוע לאירוע. היא רצתה להשפיע על עם ישראל ולעסוק בשליחות ציבורית. היא חשבה שהדרך הכי נכונה להשפיע באופן שאולי גם ישפיע על מדיניות בארץ ולחוקק היא הפוליטיקה. אך בסופו של דבר החליטה לפרוש מן המירוץ.

ברזין נפגשה עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לשיחה על משנתה הציונית. היא החלה לעבוד כיועצת לענייני תפוצות יהודיות וקשרי חוץ. במהלך התקופה שבה כיהנה בתפקיד פעלה בכמה מישורים לקידום קשרי ישראל עם יהודים בעולם. היא יצרה קשר עם הקהילה היהודית באמירויות, נטלה חלק בתיווך הקונפליקט עם נשות הכותל ועוד.

לאחר מותה הגיעו לשבעה שלה פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. ניר ברקת כתב עליה: "ד"ר גבריאלה ברזין הייתה טובת לב ותמיד מצאה מילה טובה לכל אחד. כיועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות יהודיות היא הביאה איתה רוח של אחדות וחיבורים לתנועת הליכוד ברוח ז׳בוטינסקי".

ראש הממשלה כתב עליה: "התרשמתי מעומק אישיותה ומרוחב דעתה. מעטים האנשים שפגשתי במהלך השנים, שהותירו בי רושם כה עז בזכות עוצמת מחויבותם לעמנו והיקף ידיעותיהם את תולדותינו…מעת לעת היא הציגה לי מחקרים מאלפים על יהדות ספרד והמזרח. הכל נעשה בחן וברגישות המיוחדים לה… אהבת הארץ ולהט ציוני כיוונו את דרכה. היא האירה פנים לכל אדם, והקרינה חום אנושי. התעקשותה למלא את שליחותה על הצד הטוב ביותר, בתקופת מחלתה הקשה, הרשימה את כל סובביה".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים, קריית ים ובאר שבע.

קלרה חן (1924-1998)

פרופסור לבוטניקה באוניברסיטה העברית וחוקרת פורצת דרך בתחום הצמחייה המקומית באזור הים התיכון.

קלרה (חיה) לבית בלאו נולדה ברומניה בשנת 1924, לאם עקרת בית ולאב עיתונאי ואיש עסקים.  בשנת 1931, היגרה המשפחה לאוסטריה, אך נאלצה לעזוב בעקבות האנשלוס (סיפוח אוסטריה הפשיסטית לרייך השלישי בשנת 1938). המשפחה היגרה לאיטליה, וכאשר קיבלה סרטיפיקט (אשרת עלייה) מהשלטונות הבריטיים, עלתה לישראל והתיישבה בתל אביב.

בשנת 1945 החליטה קלרה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בעקבות הרצאה של ישעיהו ליבוביץ, אשר עוררה בה השראה. פריצת מלחמת העצמאות קטעה את לימודיה האקדמיים, והיא התגייסה לארגון ההגנה ובהמשך לצה"ל.  עם סיום המלחמה, המשיכה חן את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבדה כמורה. היא החליטה להתמחות בתחום הבוטניקה.

קלרה חן פרסמה ספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכה לשבחים ברחבי העולם ונחשב לפורץ דרך עד היום. לאחר סיום הדוקטורט, השתלבה קלרה חן בסגל האוניברסיטה העברית. היא ניהלה במשך כמעט שלושה עשורים את העשבייה (אוסף פריטי צמחים הנאספים לצורך שימור ומחקר) של האוניברסיטה.

מחקריה של קלרה חן עסקו במיון עולם הצמחים ותחום ההתמחות העיקרי שלה היה קטניות. תרומתה היתה משמעותית במיוחד להבנת סוגי קטניות, סוככיים ומורכבים. מחקריה בנושא מינים חד שנתיים של אספסת הביאו את פרופסור חן לחזית החקר בנושא הצמחיה הים תיכונית.

בהמשך, חקרה גם טחבים, והיתה ממובילי המחקר בישראל בתחום זה.

מחקריה של חן תרמו רבות להבנת הצמחייה המקומית באזור הים התיכון. היא פעלה להרחבת הידע בתחום הבוטניקה, הנגשתו והעלאת הפופולריות שלו. היא עודדה את תלמידיה לחקור צמחים מקומיים שלא נחקרו בעבר ולהתנסות בטכניקות מחקר חדשניות. במקביל, כתבה וערכה מאמרים וערכים רבים באנציקלופדיות, מדריכי טבע וכתבי עת.  שלוש קבוצות טקסונומיות של צמחים נקראות על שמה.

קלרה חן נפטרה בשנת 1998 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא המשיכה לכתוב ולחקור עד ימיה האחרונים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

לאה שמגר-הנדלמן (1934 – 1995)

פרופסור לסוציולוגיה.

לאה שמגר-הנדלמן נולדה בירושלים. כשגדלה נשלחה על ידי משפחתה ללמוד בבית הספר לאחיות שליד בית החולים הדסה. היא סיימה את לימודיה בהצלחה, אך החליטה ללמוד גם סוציולוגיה באוניברסיטה העברית.

בעת לימודי התואר השני בסוציולוגיה עבדה כעוזרת מחקר של פרופסור יונינה טלמון, מבכירי הסוציולוגים בארץ באותה תקופה. בשנת 1966 נפטרה פרופסור טלמון ושמגר-הנדלמן נאלצה להפסיק את לימודיה ולצאת לעבודה מחוץ לאוניברסיטה. כמה שנים אחר כך סיימה את לימודי התואר השני בהצטיינות.

בשנת 1979 סיימה את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בנושא "אלמנות מלחמה בחברה הישראלית: דיון בהבטים נבחרים של השתלבותן החברתית של אלמנות מלחמת ששת-הימים".  בעבודתה ניתחה שמגר-הנדלמן את מערכת הלחצים השונים המופעלים על אלמנות מלחמה – מצד הרשויות, מצד הורי בעליהן המתים ואחרים – ועד כמה לחצים אלה דוחפים אותן לכיוונים המתאימים או המנוגדים לרצונותיהן של האלמנות עצמן. שמגר-הנדלמן מצאה שהחברה מפעילה על האלמנות לחצים שיגרמו להן להישאר במצבן כאלמנות ולא להינשא בשנית. זאת על ידי מתן סטטוס חברתי גבוה לאלמנה ומתן תמלוגים כספיים, למרות שרבות מן האלמנות היו מעדיפות לפתוח דף חדש בחייהן ולהינשא מחדש.

העבודה היתה ייחודית בשני מובנים: חקר המשפחה הישראלית באותה תקופה כמעט ולא היה קיים. בתקופת קום המדינה הדגש היה יותר על מוסדות חברתיים וממשלתיים ופחות התייחסו לתפקידו של התא המשפחתי. 

המובן השני היה בחדשנותה של העבודה והשלכותיה החברתיות. מחקרה של שמגר-הנדלמן נעשה בתקופה שעדיין לא היה מקובל שהקהילה האקדמית מטילה ביקורת על הקונצנזוס של מוסדות המדינה. כתוצאה מביקורתיות זו לא נמצא מו"ל מקומי שהיה מוכן לפרסם בישראל את המחקר כספר. רק בשנת 1986, שבע שנים לאחר סיום הדוקטורט, יצא הספר לבסוף באנגלית.

בהמשך עבדה שמגר-הנדלמן במשך שנים רבות באוניברסיטה העברית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה לחינוך. היא המשיכה וכתבה מחקרים על חיי המשפחה בישראל, ביניהם על מחקר קליטת עולים בעיירות פיתוח, מערכת שירותית למשפחות חד-הוריות ועוד.

על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים.

מרים בן-פרץ (1927-2020)

פרופסורית לחינוך באוניברסיטת חיפה, נשיאת מכללת תל-חי וכלת פרס ישראל לחקר החינוך בשנת 2006.

מרים בן-פרץ (לבית רבין) נולדה בגרמניה בשנת 1927. המשפחה עלתה לישראל בשנת 1935 והתיישבה בעיר חיפה.

כשסיימה את בית הספר התיכון, טרם מלחמת העצמאות, החלה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית, אך לימודיה נעצרו בגלל המלחמה.  בתקופה זו היתה מרים פעילה בארגון ההגנה ושירתה כמדריכת נשק בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. במהלך המלחמה נפל בעלה יוסף קופלר בקרב הל"ה, והיא הפכה אלמנה בגיל 19.

בתום המלחמה השלימה בהצטיינות את לימודי התואר הראשון. מרים בן-פרץ המשיכה להצטיין בלימודיה, והשלימה תואר שני בהוראת מדעים ודוקטורט בחינוך באוניברסיטה העברית. בתקופה זו נישאה לבעלה השני, משה בן פרץ.

בשנת 1969, מונתה לחברת סגל בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה, והמשיכה ללמד שם עד שיצאה לגמלאות. במהלך הקריירה שלה תיפקדה מרים כראש החוג להוראה וראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה, ובשנת 1990 מונתה כפרופסור מן המניין.  בין השנים 1993-1996 כיהנה כנשיאת מכללת תל חי.

מחקריה של בן-פרץ עסקו בחקר פיתוח תוכניות הלימודים ובהכשרת מורים. המומחיות שלה בתחומים אלו הובילה לרפורמות משמעותיות במערכת החינוך כולה, ועבודותיה זכו להדים ברחבי העולם.

במחקריה עסקה רבות בהתפתחות האישית והמקצועית של מורים. אחד ממחקריה החשובים בחן כיצד חוויות מקצועיות של מורים משפיעות על התפתחותם ועל רכישת הידע שלהם. בנוסף, חקרה בן-פרץ את החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, ובדקה את התפיסה של סמלים יהודים וזהות יהודית בתרבויות שונות. 

בן-פרץ הרבתה להשתמש בכלים ותיאוריות מתחומים נוספים, ביניהם כלים מתחום הפסיכולוגיה, היסטוריה וסוציולוגיה.

פרופ' בן-פרץ זכתה בפרסים רבים על פועלה, ביניהם בפרס ישראל לחקר החינוך בשנת 2006, אז תוארה כאחת מגדולי החוקרים בחינוך והוראה. בנאומה בטקס קבלת פרס ישראל אמרה: "יש להרבות בלמידה ולהמעיט במדידת הישגים מתמדת, המחבלת בחדוות הלימוד".

התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן

ברכה רמות (1927-2006)

פרופ' ברכה רמות היתה רופאה פנימאית ומומחית בעלת שם עולמי להמטולוגיה, סרטן הדם והלימפה. כלת פרס ישראל ברפואה לשנת תשס"א.

ברכה נולדה בעיר קובנה שבליטא בשנת 1927 למשפחה יהודית-ציונית. היא למדה בבית ספר עברי והשתייכה לתנועת נוער. בשנת 1941, כשבוע לפני שפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הוגלתה משפחתה לעיר סיקטיבקר שבצפון ברית המועצות. "הזכויות האזרחיות שלי ושל משפחתי נשללו לאחר שהוגלינו לברית המועצות", סיפרה בריאיון, "ולמרות זאת פילסתי את דרכי לבית ספר לאחיות ולאחר מכן לבית ספר לפלשרים (מחליפי רופא), ובלימודי ערב סיימתי בית ספר תיכון".

לאחר המלחמה חזרה לליטא, שם חברה לארגון "הבריחה" ועברה את הגבול לפולין. היא הצטרפה לאירגון "השומר הצעיר" ועלתה לישראל בספינת המעפילים "תיאודור הרצל" בשנת 1947. ספינה זו נתפסה על ידי שלטונות המנדט, ונוסעיה הוגלו לקפריסין. לאחר מספר חודשים, הגיעה ברכה לישראל.

עם הגיעה לארץ, התגוררה בקיבוץ להבות הבשן. בתחילת מלחמת העצמאות, עבדה בבית החולים בצפת ובהמשך הצטרפה לחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ועבדה בתחנת איסוף פצועים.

רמות למדה במחזור הראשון של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והיתה תלמידה מצטיינת. בכל תקופת לימודיה, התפרנסה בעבודה כאחות. בשנת 1952 קיבלה את התואר ד"ר לרפואה.

לאחר השתלמות בארצות הברית, חזרה לארץ והקימה את המכון ההמטולוגי בתל השומר ועמדה בראשו בין השנים 1959-1991. בשנת 1961 החלה ללמד רפואה באוניברסיטה העברית שם מונתה למרצה בכירה. בהמשך עברה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שם מונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1971.

"את מרב מאמצי" סיפרה, "השקעתי בהקמת דור ההמטולוגים בארץ".

פרופ' רמות מילאה תפקידים ציבוריים רבים. היא עמדה בראש שירותי הדם של מגן דוד אדום בשנים 1973-1979, תפקיד אותו מילאה בהתנדבות. כמו כן, היתה חברת הנהלה של האגודה למלחמה בסרטן וחברה בוועדת סל הבריאות. היא האמינה בתחלופה של ממלאי תפקידים ציבוריים, ולכן נשארה בתפקידים אלו עד חמש שנים.

פרופ' ברכה רמות היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה לאין שיעור בפיתוח התחום ההמטולוגי בארץ ובעולם. מחקריה פתחו את הדרך למחקר גנטי של העדות השונות בארץ וקידמו את הרפואה בישראל.

וירג'יניה אפגאר (1909-1974)

רופאה מרדימה אמריקאית אשר היתה מהחלוצות בתחום. מפתחת מבחן אפגאר להערכת בריאות היילוד.

וירג'יניה אפגאר נולדה בניו ג'רזי למשפחה בת שלושה ילדים. היא היתה תלמידה מצטיינת אשר מגיל צעיר התעניינה במדע, בעידודו של אביה שהיה אסטרונום ומדען חובב.

בשנת 1937 סיימה אפגאר את ההתמחות בכירורגיה באוניברסיטת קולומביה. היא היתה בין הנשים היחידות בעולם בהוכשרו בתחום עד אז. בשנת 1938, החלה לעסוק בתחום ההרדמה אשר היה בראשית דרכו. בשנת 1949, התקבלה כפרופסור מן המניין בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה, והיתה לאישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד זה. כמו כן, עמדה בראש מחלקת ההרדמה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה.

בשנת 1953, פירסמה אפגאר את "מבחן אפגאר": שיטה לבדיקת בריאות הילודים בדקות הראשונות לאחר צאתם לעולם. הבדיקה פשוטה יחסית ומאפשרת איתור מצוקה אצל תינוקות. "מבחן אפגאר" מתבצע מיד בתום הלידה, במטרה להעריך את מצבו הגופני של התינוק מיד לאחר הלידה. המיילדת או הרופאה בודקות ומעריכות חמישה מדדים שונים – נשימה, קצב לב, צבע עור, טונוס שרירים ותגובה לגירויים. מבחן אפגאר היה פריצת דרך ושינה את אופן הטיפול בילודים במצוקה. השיטה, אשר נמצאת בשימוש עד היום, הפחיתה באופן משמעותי את תמותת התינוקות לאחר הלידה.

אפגאר פירסמה מחקרים רבים ומאמרים בעיתונות מדע פופולרית. היא זכתה לתארי "דוקטור של כבוד" ממספר אוניברסיטאות כהערכה על פועלה. בשנת 1994, דיוקנה הופיע על סדרת הבולים האמריקאית שהנציחה 20 אמריקאים דגולים שפעלו לשינוי החברה. 

אפגאר היתה הרופאה הראשונה, ובמשך זמן רב אף היחידה, בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה ובתחומי הכירורגיה וההרדמה. במהלך חייה, היא נמנעה מהצטרפות לארגוני זכויות נשים. היא נהגה לומר כי "נשים הן משוחררות מרגע שהן עוזבות את הרחם".

השפעתה ותרומתה של ד"ר וירג'יניה אפגאר למדע מורגשת בחדרי לידה בכל רחבי העולם. היא היתה אישה פורצת דרך ומעוררת השראה. לכן מגיע לה רחוב משלה!

הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

רות גביזון (2020-1945)

משפטנית, פרופסור למשפטים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח וממוביליה, מייסדת מרכז מציל״ה ונשיאתו, כלת פרס ישראל למשפטים.

נולדה בירושלים למשפחה ספרדית-ירושלמית ותיקה, נכדה לרב יוסף מרדכי הלוי, שהיה אב בית הדין של העדה הספרדית בעיר, ואחיינת לרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. גדלה בחיפה, למדה בביה״ס הריאלי, היתה חברה בשבט משוטטי בכרמל של הצופים, ושרתה בגרעין נח״ל בחצרים.

למדה משפטים, כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת העברית, והיתה בין חברי המערכת הראשונה של עיתון הפקולטה – ״משפטים״. סיימה תואר מוסמך בהצטיינות יתרה. ב-1975 השלימה דוקטורט בפילוסופיה של המשפט באוניברסיטת אוקספורד. עד 2010 כיהנה כפרופסור באוניברסיטה העברית, ושהתה כפרופסור אורח בביה״ס למשפטים באוניברסיטת ייל (הנחשב למוביל בעולם) ובאוניברסיטאות נוספות.

היתה חברה ועמיתת מחקר במכוני מחקר שונים, ביניהם מכון ירושלים לחקר ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרכז מינרווה לזכויות האדם.

הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח זמן קצר לאחר הקמתה בראשית שנות ה-70. בשנות ה-80 שימשה יו״ר האגודה, וכיהנה כנשיאתה בשנים 1999-1996. לקחה חלק בועדות ציבוריות שונות, ביניהן ועדת וינוגרד, ועדת שמגר, ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועוד.

ב-2003 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן שמהווה נסיון להגיע להבנות בין דתיים וחילונים בענייני דת ומדינה בישראל.

ב-2004 מונתה ע״י מיכאל איתן, אז יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

ב-2005 התעוררה מחלוקת סביב שאלת מינויה של גביזון לביהמ״ש העליון, שבסופו לא מונתה לתפקיד.

באותה שנה ייסדה גביזון את מרכז מציל״ה – מחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית – בראשו עמדה עד יום מותה. במסגרת המרכז פרסמה גביזון מסמכים וניירות עמדה סביב שלאת דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בין היתר בנושאי חוקה לישראל, הגירה, דמוגרפיה, ועוד.

ב-2013 מונתה ע״י שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, לבחון את הסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית כרקע לניסוח ׳חוק הלאום׳.

ב-2015 נבחרה לחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

על פועלה הציבורי והמחקרי זכתה גביזון במשך השנים בפרסים חשובים רבים, ביניהם פרס ישראל (2011), פרס א.מ.ת (2003), אות יקירת ירושלים (2016), תארי דוקטור לשם כבוד, ופרסים נוספים.

נפטרה ב-2020 והותירה אחריה בן.

ניתן להנציח אותה בכל עיר בארץ, ובפרט בירושלים ובחיפה.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

פרופ' איירין איבר (1929-2019)

פרופסור להיסטוריה ותולדות סין באוניברסיטה העברית, ניצולת שואה אשר חקרה בין היתר את קורות הפליטים היהודים בסין במלחמת העולם השניה.

איירין איבר נולדה בעיר האלה שבגרמניה. בשנת 1938, כאשר היתה בת 9, גורשה המשפחה לפולין ב"גירוש זבונשין" אל מיילץ, עיר הולדותו של האב בפולין.  בשנת 1942, גורשו יהודי מיילץ, ביניהם איירין ובני משפחתה, בצעדות המוות.

איירין איבר כתבה בספרה Irene Eber, The Choice (הוצאת שוקן, ניו יורק, 2004): "אנשים ונשים נשרו מהטורים הכהים, הלכו אל שוליה המושלגים של הדרך וישבו שם בשקט. הם ישבו וחיכו לגרמנים שיבואו ויהרגו אותם… הייתי רוצה להצטרף אל אלה המחכים למות, ולו רק כדי לנוח לרגע, כי לא חשבתי שרגליי עדיין יכולות לשאת אותי. אבל אבא אחז בחוזקה בידי, כאילו חש בפיתוי שלי להצטרף אליהם".

באוקטובר 1942 חוסל גטו דמביצה. בתקופה זו המשפחה הסתתרה בעליית גג.  דודה של איירין השיג אישור עבודה לחלק מבני המשפחה. אלו שלא יכלו לעבוד המשיכו להסתתר. חלק מבני משפחתה של איירין, ביניהם אביה, נרצחו על ידי הנאצים באותה התקופה.

איירין היתה צעירה מדי בשביל להשתלב בעבודה, אך המראה הארי שלה, התושייה והאומץ שלה וכן הפולנית השוטפת שדיברה, איפשרו לה לשרוד בזהות של ילדה פולניה.  משפחת אורלובסקי, פליטים פולנים אשר היו שכנים של משפחת איבר בעבר, נתנו לה מסתור בלול התרנגולות שבביתם. הם דאגו לה למזון ובגדים, והבת לימדה את איירין תפילות נוצריות ושוחחה איתה מדי פעם. ב-6 באוקטובר 1944 הגיע הצבא האדום ואיירין שוחררה. לאחר המלחמה, מצאה איירין את אמה ואת אחותה והן החליטו לעבור לפרנקפורט שבגרמניה.

איירין איבר כתבה בספרה : "יכולנו לבחור – לא לבחור מה לעשות, לא לחפש הצלחה, עושר וסיפוק – אלא לבחור אילו בני אדם אנו רוצים להיות. יכולנו לבחור במודע מי ומה אנו רוצים להיות. לחיות את היום-יום ללא מחשבה – זה היה דבר שלא ייעשה. כעת, כשהיינו בחיים במקום כל האחרים שמתו, היתה לנו אחריות לא רק לעצמנו אלא למתים שבשמם היה עלינו לדבר. … הבנתי איך אנחנו, שחזרנו לחיים, לעולם לא נוכל לחיות חיים כמו של אלה שלא היו שם."

בשנת 1947, כאשר היתה בת 18, הגיעה איירין לארצות הברית. היא השלימה את לימודי הדוקטורט בתחום לימודי סין, נישאה ואימצה שני ילדים.

היא עלתה לישראל בשנת 1969 והצטרפה לחוג ללימודי אסיה (בזמנו, "החוג ללימודי סין ויפן"). היא כיהנה כפרופסור ללימודי מזרח אסיה ולימדה היסטוריה וספרות סין עד שיצאה לגמלאות בשנת 1999. בתקופה זו, כיהנה כראש החוג ללימודי אסיה וכתבה למעלה מ-15 ספרים אקדמיים ופופולריים ופרסמה עשרות מאמרים אקדמיים. מחקריה עסקו בתחומי הספרות וההיסטוריה האינטלקטואלית של סין המודרנית, וכן התמקדה ביהודי סין.

ספרה האחרון, Jewish Refugees in Shenghai 1933-1947, פורסם כשנה לפני מותה.

(בתמונה: איירין איבר. התמונה מתוך אתר יד ושם ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

https://www.yadvashem.org/he/remembrance/survivors/eber.html