רופאה מרדימה אמריקאית אשר היתה מהחלוצות בתחום. מפתחת מבחן אפגאר להערכת בריאות היילוד.
וירג'יניה אפגאר נולדה בניו ג'רזי למשפחה בת שלושה ילדים. היא היתה תלמידה מצטיינת אשר מגיל צעיר התעניינה במדע, בעידודו של אביה שהיה אסטרונום ומדען חובב.
בשנת 1937 סיימה אפגאר את ההתמחות בכירורגיה באוניברסיטת קולומביה. היא היתה בין הנשים היחידות בעולם בהוכשרו בתחום עד אז. בשנת 1938, החלה לעסוק בתחום ההרדמה אשר היה בראשית דרכו. בשנת 1949, התקבלה כפרופסור מן המניין בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה, והיתה לאישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד זה. כמו כן, עמדה בראש מחלקת ההרדמה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה.
בשנת 1953, פירסמה אפגאר את "מבחן אפגאר": שיטה לבדיקת בריאות הילודים בדקות הראשונות לאחר צאתם לעולם. הבדיקה פשוטה יחסית ומאפשרת איתור מצוקה אצל תינוקות. "מבחן אפגאר" מתבצע מיד בתום הלידה, במטרה להעריך את מצבו הגופני של התינוק מיד לאחר הלידה. המיילדת או הרופאה בודקות ומעריכות חמישה מדדים שונים – נשימה, קצב לב, צבע עור, טונוס שרירים ותגובה לגירויים. מבחן אפגאר היה פריצת דרך ושינה את אופן הטיפול בילודים במצוקה. השיטה, אשר נמצאת בשימוש עד היום, הפחיתה באופן משמעותי את תמותת התינוקות לאחר הלידה.
אפגאר פירסמה מחקרים רבים ומאמרים בעיתונות מדע פופולרית. היא זכתה לתארי "דוקטור של כבוד" ממספר אוניברסיטאות כהערכה על פועלה. בשנת 1994, דיוקנה הופיע על סדרת הבולים האמריקאית שהנציחה 20 אמריקאים דגולים שפעלו לשינוי החברה.
אפגאר היתה הרופאה הראשונה, ובמשך זמן רב אף היחידה, בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה ובתחומי הכירורגיה וההרדמה. במהלך חייה, היא נמנעה מהצטרפות לארגוני זכויות נשים. היא נהגה לומר כי "נשים הן משוחררות מרגע שהן עוזבות את הרחם".
השפעתה ותרומתה של ד"ר וירג'יניה אפגאר למדע מורגשת בחדרי לידה בכל רחבי העולם. היא היתה אישה פורצת דרך ומעוררת השראה. לכן מגיע לה רחוב משלה!
ממקימות תנועת הנשים היהודית בארצות הברית ופעילה חברתית, עמדה בראש המאבק נגד סחר בנשים.
סיידי אמריקאן נולדה בשיקגו. אימה הגיעה מניו-יורק ואביה, אשר היגר לארצות הברית מגרמניה, היה מראשוני המתיישבים בשיקגו. משפחתה היתה חברה בקהילה הרפורמית בעיר, וסיידי גדלה באווירה של עזרה לזולת, מחוייבות קהילתית וסיוע לנזקקים. לאחר סיום לימודיה בתיכון בחרה סיידי להתמחות בעבודה סוציאלית בארגוני רווחה בשיקגו. בשנים אלו היתה פעילה ביותר ממאה ארגוני רווחה אשר עסקו בסיוע לנזקקים, סיוע לעיוורים, סיוע למהגרים יהודיים ושילובם בקהילה, חינוך ציבורי ועוד.
בשנת 1893 הוקמה בשיקגו "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". כינוסה הראשון של המועצה התרחש כתגובה לנסיונם של גברים יהודים למנוע מנשים לקחת חלק בוועידה דתית. סיידי אמריקאן נאמה וקראה לנשים להתאגד יחד לאירגון כלל ארצי, אשר יאפשר לכל אישה להישמע ויגביר את כוחן הפוליטי של נשים יהודיות בקהילות היהודיות ובחברה האמריקאית בכלל. נאומה של אמריקאן זכה לתמיכה נלהבת, והיא מונתה למזכירת המועצה.
לאחר מות אביה בשנת 1900 עברה סיידי להתגורר בניו-יורק ביחד עם אמה. היא מונתה לנשיאת הסניף המקומי של "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". בתקופה זו התרחש גל הגירה גדול ממזרח אירופה לארצות הברית, ואמריקאן מיקדה את עיקר הפעילות של הסניף הניו-יורקי בסיוע למהגרים.
אמריקאן קידמה סיוע לנערות בסיכון. נשות הסניף הניו-יורקי של המועצה שכרו בית בשכונת עוני בניו-יורק, אשר תפקידו היה לתת מענה לנערות בסיכון, לדאוג לרווחתן ולספק הכשרה מקצועית. כמו כן, יזמה אמריקאן פרוייקטים נוספים לסיוע לנערות ונשים בסיכון, ביניהם הקמת מקלט לאימהות חד הוריות, ליווי נערות שיצאו ממוסדות שיקום ועוד.
בשנת 1905 קודמה סיידי אמריקאן למנכ"לית "המועצה הלאומית של נשים יהודיות". היא הפכה את המאבק בסחר בנשים לנושא מרכזי של המועצה, ופעלה לאיתור והגנה של נערות בסיכון בכל רחבי ארצות הברית. בשנים אלו סייעה המועצה לכ-30,000 נערות שהיגרו לארצות הברית למצוא מקום מבטחים וערכה ביקורים כדי לוודא את שלומן והיקלטותן במדינה.
סיידי אמריקאן יצרה קשר ברור בין המאבק בסחר בנשים לבין הצורך בהענקת כוח פוליטי וזכויות בידי נשים. היא טענה כי קיים קושי רב להרשיע סוחרי נשים כל עוד נשים לא יכולות לקחת חלק בהליך המשפטי כמושבעות. עבודתה בתחום זה העניקה לנשות המועצה מעמד פוליטי בתוך הקהילה היהודית ובחברה האמריקאית.
סיידי אמריקאן הקדישה את חייה לעבודת רווחה וסיוע לנזקקים, ונפטרה בשנת 1944 בניו-יורק. ערים תאומות של ניו-יורק (ירושלים) או של שיקגו (פתח תקווה וקריית גת) יכולות להעניק לה את הכבוד ולקרוא רחוב על שמה.
תמר לזר נולדה וגדלה בעין גנים, דור שלישי למשפחת חלוצים שהייתה ממייסדי המושבה. מגיל צעיר גילתה עניין בכתיבת סיפורים ושירים. היא למדה בתיכון "אחד העם" בפתח תקווה, ומאוחר יותר למדה הוראה בבית המדרש למורים בגבעת השלושה. בעת מלחמת העצמאות שירתה בלהקה צבאית והייתה מורה בבית הספר "גורדון" בפתח תקווה, במקביל השתתפה בתוכניות ילדים בתחנת הרדיו "קול ישראל".
בשנת 1950 החלה לזר בקריירה ספרותית, ופרסמה מאות סיפורים לגיל הרך, כמעט בכל עיתוני הילדים בישראל, סיפורים שמאוחר יותר קובצו לספרים. סיפורה הראשון פורסם בעיתון "דבר לילדים", בכרך כ"א, ב-2 בפברואר 1951. שם הסיפור היה "הילדה מהמעברה והכוכב ממרום". עלילתו מספרת על כוכב שמביא עז למעברה כדי לרפא ילדה חולה בחלב העז. שלושה חודשים לאחר מכן הופיע סיפורה השני, "למה שחורות כנפי העורב". בשנת 1955 זכתה בפרס יציב על פועלה הספרותי. בנוסף, היא פירסמה קובצי סיפורים על חגי ישראל.
בשנת 1951 צץ קופיקו לראשונה כדמות בסיפור בדבר לילדים. בסיפור "הקוף שהתחפש", הגיבורה הייתה ילדה בשם אפרת שדודה הביא לה את קופיקו במתנה. דמותו של קופיקו התפתחה וכמה חוברות מאוחר יותר הוא החל גם לדבר. בשנת 1957 יצא הספר הראשון בסדרה, "קופיקו האורח". נכתבו גם כמה ספרים בסדרה על קופיקו שנקראה "האנציקלופדיה העליזה של קופיקו". בשנת 2015 יצא קופיקו בגרסת קומיקס נקרא "קופיקומיקס". במהלך השנים בורנשטיין-לזר פירסמה מעל ל-165 ספרים העוסקים בקופיקו. הסדרה זכתה להצלחה גדולה בישראל ומחזיקה בשיא אריכות הימים בשפה העברית. חלק מהספרים תורגמו גם לאנגלית.
קופיקו מתאר את סיפורו של קוף הגר עם משפחה ישראלית בשכונת עין גנים שבפתח תקווה. קוף חצוף ושובב, העוסק במתיחות, התחזויות ופריקת עול. "היות שעסקתי בהוראה ונוכחתי שהילדים אינם אוהבים לקרוא, עלה בדעתי לחבר סיפורי ילדים משעשעים, עליזים ושמחים כדי שירצו לקחת ספר ליד," סיפרה בורנשטיין-לזר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-2013. "בחרתי בדמות של קוף, שהוא בעל החיים הקרוב ביותר לאדם, האנשתי אותו ושילבתי אותו בחייה של משפחה ישראלית רגילה ובחיי היומיום של הילדים. למדתי שקל לילדים להזדהות עם קוף מדבר שחי כילד נוסף במשפחה ומעולל את כל התעלולים שהילדים היו אולי רוצים לעשות בעצמם. הוא קוף, אז מותר לו ואפשר לסלוח לו."
במקביל לקורותיו של קופיקו, פרסמה בורנשטיין-לזר גם סדרת ספרים על קוף נוסף, צ'יפופו, בן דודו של קופיקו, קוף בלש הנודד ברחבי העולם ועוזר לילדים במצוקה, שחלק רבים מקווי האופי שלו עם בן דודו הספרותי, אולם הרקע להרפתקאותיו היה לרוב מחוץ לארץ ישראל. סדרת צ'יפופו כללה 35 ספרים.
ספרי קופיקו זכו לעיבודים רבים: בורנשטיין-לזר ושלמה בר שביט הקריאו אותם ברדיו, קופיקו היה גיבור של רצועת קומיקס בשם "תעלולי קופיקו" במקומון "רחוב ראשי" ב-1983, הומחזו כ-15 מחזות שונים המתבססים על הספרים, וב-1993 עובדה סדרת הספרים לתוכנית טלוויזיה בת 15 פרקים ששודרה בערוץ הילדים. כל פרקי הסדרה נמכרו גם בקלטות וידאו. הסדרה עצמה שודרה בשידורים חוזרים בערוץ הילדים וערוץ 2 בין השנים 1994–1997. בעקבות הצלחת הסדרה, קופיקו הפך למותג ישראלי והתחילו להימכר מוצרים רבים שלו כמו: בובות, מחברות, תיקים, גביעי גלידה, ופלים, כדורים מאוירים, משחקי קופסה ומחשב, פוג של קופיקו ועוד. ב-2009 חברת YES העלתה הפקה טלוויזיונית חדשה ל"קופיקו" שגם הצליחה והכירה את הדמות לדור חדש. דמותו של קופיקו הגיעה גם לקולנוע בסרט Going Bananas שביים בועז דוידזון ב-1987. גם היום קופיקו ממשיך להיות מותג מבוקש עם יותר מ-200,000 עוקבים ביו טיוב, 20 אלף עוקבים בפייסבוק, משחקי קופסא, אפליקציות, כלי נגינה, השתתפות בהצגות חנוכה, מופעים בקניונים, שעות סיפור בספריות, שיתופי פעולה עם קק"ל ועוד ועוד.
"הסיפורים כולם (של קופיקו) הם סוג של אוטוביוגרפיה של המעגלים השונים, המעגל הפנימי של המשפחה, של החבר'ה מעין גנים ושל האירועים בארץ. למעשה קופיקו מלווה אותנו במשעולי חיינו כל הזמן. בכל פעם שקרה משהו משמעותי נכתב ספר, וכל ספר נכתב על משעול אחר בחיים שלנו. היה קופיקו בגלי צה"ל, קופיקו בריאליטי כוכב נולד וכו'.היום יש כבר דור רביעי שגדל על קופיקו". אמרה נגה ברק, בתה של תמר בורנשטיין-לזר, בראיון עמה ב2019 בחדשות פתח תקווה.
משנת 1965 החלה בורנשטיין-לזר לכתוב סדרת ספרים נוספת לילדים, שגיבורה הוא ילד אמריקאי בשם צ'ארלי לץ, והיא מתארת את עלילותיו בישראל. משנת 1968 החלו להופיע ספריה על הרפתקאות קונדסי, ומשנת 1969 סדרת הספרים המציגה את עלילות סולימאן ודני, שתיארה את הרפתקאותיהם של שני חברים, הראשון ערבי והשני יהודי. בורנשטיין-לזר כתבה גם ספר יחיד למבוגרים תחת שם העט ב. ל. אנז (ראשי התיבות של שמות בנותיה ושם המשפחה: בורנשטיין לזר אודליה נגה זהרה).
עוד ממבחר ספריה: "גבעת הכלניות", "סיפורי תמר", "במדינת הילדים המאושרים", "גילי וגילה", "ישראלה: קורותיה של ילדה במלחמת ששת הימים". מקורות שונים חלוקים לגבי כמות הספרים שכתבה, חלקם מציינים 330 ואחרים מעל ל-450.
ב-2008 הוענק לה אות יקירת פתח תקווה וארכיונה האישי שמור בספרייה הלאומית. עם מותה ספדו לה אישי ציבור רבים, ביניהם שר החינוך דאז יואב גלנט, שר התרבות והספורט, חילי טרופר: "תמר הייתה ותיזכר כאחת מהסופרות המוכשרות בישראל ויצירותיה ימשיכו ללוות את ילדינו שנים רבות. יהי זכרה ברוך". ונשיא המדינה דאז ראובן ריבלין שספד לה בחשבון הטוויטר שלו: "כמה עצוב לכולנו על פטירתה של הסופרת האהובה, תמר בורנשטיין-לזר. בן 12 הייתי כאשר 'קופיקו', מספריה הבולטים, הופיע לראשונה ב'דבר לילדים'. הוא המשיך ללוות אותנו גם כהורים וגם כסבים וסבתות. דרכו, תמר לימדה אותנו הישראלים, לאהוב את עצמנו, לסלוח לחוצפה ולעשות חיים. תנחומי למשפחתה היקרה".
כמו כן, ועדת החינוך, התרבות והספורט הקדישה ישיבה לזכרה.
דורות של ילדים גדלו על מפעלה של בורנשטיין-לזר, קשה לדמיין את הילדות של כולנו בארץ ישראל בלעדייה. היא יותר מראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בפתח תקווה ובירושלים.
נפרדים מאמא של קופיקו: תמר בורנשטיין-לזר הלכה לעולמה – כתבה של כאן 11.
ילדה בשם נויה מראיינת בyes את תמר בורנשטיין-לזר על קופיקו.
פרנסס אלן נולדה וגדלה בעיירה פרו בצפון מדינת ניו-יורק שבארצות הברית. היא החלה לעבוד בחטיבת המחקר של IBM בשנת 1957, שם עבדה עד לפרישתה לאחר 45 שנים.
אלן התגלגלה לעולם מדעי המחשב כמעט במקרה. לאחר סיום התואר הראשון החלה לעבוד כמורה למתמטיקה בתיכון שבו למדה. על מנת לקבל הכשרה רשמית להוראת המתמטיקה, המשיכה לתואר שני במתמטיקה ולקחה מספר קורסים במדעי המחשב, אשר היה תחום חדש באותה התקופה. היא החלה לעבוד בחברת IBM על מנת להחזיר את ההלוואה שלקחה למימון לימודיה.
אלן הצטרפה לחברת IBM לאחר השקת שפת התכנות FORTRAN, אשר היוותה מהפכה בתחום הנדסת התוכנה – זו הייתה שפת התכנות הראשונה שפותח עבורה קומפיילר, המאפשר תרגום בין שפות תכנות עיליות לשפת מכונה המבוססת על 0 ו-1 (כיום נעשה שימוש בקומפיילרים בכל שפות התכנות הנפוצות).
העניין שפיתחה אלן בקומפיילר של FORTRAN הוביל אותה לנהל צוות מחקר בתחום, אשר שם דגש על שיפור האינטואיטיביות של כתיבת הקוד תוך איזון עם מהירות עבודת הקומפיילר. רעיונותיה של אלן הפכו את כתיבת הקוד לקלה ונגישה יותר, ואיפשרו למתכנתים להיכנס לתחום בקלות יחסית.
בשנות ה-60, החלה אלן לעבוד בNSA (הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב), שם פיתחה קומפיילר ששימש לפענוח צפנים, פרוייקט מסובך ושאפתני. בהמשך פיתחה מעבדים חדשניים שיכלו לבצע מספר פעולות במקביל, תוך שיתוף פעולה עם צוותי פיתוח חומרה.
בשנת 2006 זכתה פרנסס אלן בפרס טיורינג והיתה לאישה הראשונה שזכתה בו. כך שברה את תקרת הזכוכית עבור זוכות נוספות שהגיעו אחריה.
שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.
בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.
חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.
היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.
בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".
חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.
על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.
רחוב משלה 