ציפורה צברי (ציפורה דיטריך) (1908-1994)

היתה מי שהובילה את חגיגות פורים שנערכו בתל אביב בשנת 1928.
היא נולדה בשכונת נווה צדק שבעיר, למשפחה עם קשיים כלכליים רבים, אביה היה מחלק חלב, ובשלב מסוים עברה עם משפחתה לכרם התימנים.
בהיותה ילדה למדה מחול, ונהגה להתגנב לבית הקולנוע כדי לצפות בסרטים.
בהיותה בת 14, חלה אביה, וציפורה הצעירה נאלצה להחליף אותו ולחלק חלב בעצמה, כשהיא רוכבת על חמור שסייע לה בחלוקה.
לקראת חגיגות ט"ו בשבט של שנת 19288, היא נתקלה במודעה שהיה כתוב בה על תחילתה של תחרות "מלכת העדלאידע", ומי שתזכה בתחרות תהיה "מלכת אסתר" של חג הפורים שיהיה באותה שנה.
את אירועי הפורים ההם הפיק ברוך אגדתי.
ציפורה החליטה להשתתף, עשתה הכנות שכללו קניית בד ותפירת שמלה, והגיעה לנשף המכריע ברגע האחרון.
הובלת החגיגות כאסתר המלכה לא מנעה ממנה לחלק חלב בבוקר שלאחר החגיגות.
ראש העיר של תל אביב, מאיר דיזינגוף, הכתיר את ציפורה למשך שנה שלמה, ומאז ההכתרה נעשתה לדמות מוכרת בתל אביב.
בהמשך דרכה, נסעה ציפורה לצ'כוסלובקיה, ופתחה שם בקריירה אומנותית שכללה הופעה בסרט לצד השחקנית מרלן דיטריך, במהלך הקריירה בצ'כוסלובקיה היא נודעה בכינוי "המלכה האקזוטית הערבית של פלסטינה".
כעבור חצי שנה, נסעה לברלין והמשיכה שם את הקריירה האומנותית שלה.
לאחר סיום הקריירה הקולנועית, ציפורה מצטרפת לקרקס נודד, נישאת לאחד מאנשי הקרקס, ומנישואין אלה נולד בנה היחיד.
אז איפה כדי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
תמונה באדיבות ערוץ היוטיוב של יעקב גרוס, מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
למידע נוסף

ורדינה שלונסקי (1905-1990)

למה היא לא מונצחת?
נחשבת למלחינה הישראלית הראשונה. בנוסף היתה גם פסנתרנית ועיתונאית.
נולדה במזרח אוקריאנה למשפחה יהודית מסורתית ציונית. משפחתה היתה חובבת אומנות ויצירה, וטיפחה את כישורי הילדים.
שלונסקי החלה לנגן בפסנתר בגיל חמש,והמשיכה לפתח את כשרונותיה בוינה גם אחרי שכל משפחתה עלתה לארץ ב- 1923. ב-1930-1934 החלה להשתלם גם בקומפוזיציה בפריז. בין השנים 1934 ו-1937 שהתה גם בארץ ישראל ולאחר מכן שבה לפריז. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטה ללונדון שם התפרנסה כתופרת ב"מרקס אנד ספנסר" ומנגינה בפסנתר בבית קפה בכיכר פיקדילי.
ב- 1944 עלתה לארץ, אולם לא הצליחה להשתלב בחיי המוזיקה, בין היתר עקב נטייתה להתרחק ביצירתה ממאפיינים אוריינטליים שנחשבו הכרחיים לגיבוש סגנון ארצישראלי חדש.
בארץ יצירתה התמקדה בעיקר בהלחנת שירים. שלונסקי כתבה יותר ממאה שירים, למילים של משוררים שונים. היא חיברה גם שירי ילדים למילים של אנדה עמיר-פינקרפלד.

מחוץ לגבולות היישוב בארץ זכתה שלונסקי להכרה בינלאומית: השיר "פואמה עברית", שהיה אופוס 1 שלה ונכתב בשנת 1932 לזכר אביה, זיכה אותה בפרס בפריז, פרס שנועד לנשים בעלות מקצועות חופשיים.
רביעיית מיתרים משנת 1948 זיכתה אותה בפרס בארטוק בהונגריה. בשנת 1935 כתבה שלונסקי סימפוניה, היצירה הראשונה שלה לתזמורת, ובשנים 1942-4 את הקונצ'רטו לפסנתר. שתי היצירות בוצעו לראשונה רק כעשרים שנה לאחר חיבורן.
בישראל זכתה בשני פרסי אקו"ם על פועלה המוזיקלי – בשנת 1973 וב-1984 למפעל חיים.
שלונסקי אינה מונצחת בישראל כלל.
כדאי להציע אותה לעיריית תל-אביב-יפו, שבה התגוררה ונפטרה, לערים עם תזמורות, כמו עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי, ו עיריית ראשון לציון.

מרים אביגל (מרים לאון), (1936-2016)

היתה זמרת ישראלית שפעלה בשנות ה-50' וה-60', ושיא הצלחתה היה בשני להיטים שאותם ביצעה, "בדרך לתבור ו"בת הדייג.
היא נולדה בתל אביב, להורים יוצאי סלוניקי שביוון וגדלה בשכונת פלורנטין, בהיותה בכיתה ב', נקלעה משפחתה למצב כלכלי קשה, ומרים הקטנה הועברה לפנימיית "בית הילד", בעיר הולדתה.
עם סיום לימודיה בבית הספר העממי, נשלחה לפנימייה שהייתה בבית הספר לגננות ולטכנאות נוף בפתח תקווה, באותה תקופה הגיע לבית הספר מורה למסיקה בשם עמנואל זמיר, שקיים בפנימייה מבחני קבלה ללהקה, ושם התגלה כישרונה של לאון הצעירה, היא הצטרפה ללהקה יחד עם ארבע תלמידות.
הלהקה ששמה היה "בני תמין", ערכה הופעות רבות בארץ, הופעות שנערכו בעיקר במעברות.
בשנות ה-50', הציע זמיר ללאון לשיר דואט עם אחד מזמרי התקופה הבולטים שמשון בר נוי, ובשנת 1955, הקליטה איתו שני שירים, תוך זמן קצר זמיר הציג את אביגל ללוחמי "חבורת האש", קבוצה לוחמים מימיה הראשונים של המדינה, ופעילותה החברתית הייתה קיום מפגשים חברתיים בסגנון הישן שכלל שירה לאור מדורה.
באחד מהאירועים החברתיים האלה, פגשה מרים אביגל שהייתה בת 19, את בעלה לעתיד בנימין אביגל, והם נישאו בשנת 1957, שנה לאחר הנישואין נולדה בתם הראשונה, ולכבוד הולדתה נכתב השיר "בת הדייג", שכתב הזוג אביגל.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף

פניה מטמון כהן (1877-1977)

מגיע לה רחוב משלה!
היתה אשת חינוך ואשת ציבור. הייתה מייסדת ומנהלת של מוסדות חינוך באודסה ובתל אביב, ממייסדי גימנסיה הרצליה, וממייסדי העיר תל אביב.
היא נולדה בביאליסטוק בפולין, ובבית הוריה קיבלה חינוך עברי וחינוך כללי גם יחד. את לימודיה האקדמיים עשתה באוניברסיטאות של ברן ואודסה, ובסופם קיבלה תעודת הוראה.
נישאה לבעלה ובשנת 1897 עברה איתו לאודסה, ולימדה שם בגימנסיה לבנות, ולאחר מכן בבית ספר מקצועי לבנות.
בשנת 1899 ניהלה את גן הילדים העברי הראשון שהיה באודסה, ובשנים 1901-1903 ניהלה בית ספר ציוני.
היתה פעילה באגודות "בנות ציון" ו"צבא התחיה" שחבריה רצו לעלות לארץ ישראל.
בשנת 1904 עלתה עם בעלה ובנה לארץ ישראל. בתחילת דרכם בארץ התגוררו בראשון לציון.
שנה לאחר עלייתם עברו ליפו ושם ייסדו בית ספר פרטי שהיה ממוקם בשני חדרים בדירתם, וקראו לו "הגימנסיה העברית". בית ספר זה היה הראשון בעולם ששפת הלימוד שלו הייתה עברית.
בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל ושם נודעה בשם בו היא מוכרת עד היום, "גימנסיה הרצליה".
פניה היתה בין מקימות "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", ואף נבחרה לצירה מטעם ההתאחדות באספת הנבחרים השנייה. בנוסף היתה פעילה בנושא זכויות נשים במגוון מסגרות.
למידע נוסף
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית ראשון לציון