הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

שרה חג'אזי (1989-2020)

סופרת ופעילה חברתית להט"בית מצרית.

שרה חג'אזי נולדה בשנת 1989 במצרים. היא היתה בת בכורה למשפחה בת ארבעה ילדים ממעמד הביניים. בשנת 2016 יצאה מהארון כלסבית והחליטה לוותר על לבישת חיג'אב.  חג'אזי התנגדה לשלטון א-סיסי ולא היססה להתבטא נגדו באופן פומבי. בראיון סיפרה כי פוטרה מעבודתה בגין פעילותה הפוליטית. היא תיארה את הנשיא א-סיסי כ"הדיקטטור המדכא והאלים ביותר בהיסטוריה המודרנית שלנו".

בשנת 2017, שרה חג'אזי נכחה בקהל בהופעה של הלהקה הלבנונית "משרוע לילה", אשר הסולן שלה (חאמד סים) הוא הומוסקסואל מוצהר ורבים משירי הלהקה עוסקים בכך.  במהלך ההופעה, הניפה חג'אזי את דגל הגאווה ונעצרה בשל כך ביחד עם פעילים נוספים. הם הואשמו באיום על הבטחון הכללי של האוכלוסיה ועידוד התנהגות לא מוסרית וסוטה. שרה חג'אזי היתה האישה היחידה שנעצרה.  הפעילים שנעצרו דיווחו כי עברו בדיקות גופניות חודרנות, אשר הוגדרו בעולם כהפרת זכויות אדם בסיסיות ואף כצורת עינוי.  חג'אזי נכלאה לתקופה של שלושה חודשים. בריאיון סיפרה כי נעצרה בביתה מול משפחתה ונחקרה על אמונתה ועל נטייתה המינית.

במהלך תקופת המעצר עברה חג'אזי עינויים ותקיפות. הסוהרים בתחנת המעצר עודדו את האסירים להכות אותה ולתקוף אותה מינית, תוך האשמה בעידוד הומוסקסואליות. על פי דיווחיה, עברה עינויים בכלא ואיימו לפגוע במשפחתה אם תספר על כך.

בחוקת מצרים אין סעיף פורמלי שמתייחס להומוסקסואליות. עם זאת, החוק המצרי רודף, מפליל ומעניש הומוסקסואליות דרך "חוק המאבק בזנות" והוראות המפלילות "התנהגות לא מוסרית" או "לא טבעית".  בעקבות ההופעה, עלתה הצעת חוק להפללת יחסים הומוסקסואלים שזכתה לתמיכת 67 חברי פרלמנט (מתוך 450). השקפת עולם הומופובית מקודמת גם על ידי כלי התקשורת במדינה.

לאחר שלושה חודשים שוחררה חג'אזי ממעצר בעקבות לחץ דיפלומטי של מדינות המערב ודרום אמריקה.

לאחר שחרורה מהכלא התמודדה חג'אזי עם דכאון, חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית. היא נאלצה לעזוב את מצרים מחשש לרדיפה וקיבלה מקלט מדיני בקנדה.

חג'אזי התאבדה בטורונטו ביוני 2020. במכתב שהשאירה כתבה "לכל אחי, ניסיתי לשרוד ונכשלתי, סלחו לי. לחברי, החוויה הייתה אכזרית ואני חלשה מכדי לעמוד מולה, סלחו לי. לעולם, היית אכזרי כלפי, אבל אני סולחת."

שרה חג'אזי הובאה למנוחות בבית עלמין בקנדה.

במהלך חודש הגאווה בשנת 2020, קיימו קהילות להט"ביות ברחבי העולם פעולות להנצחת חייה ולמאבקה נגד הומופוביה, ביניהן משמרות זיכרון, מצעדים שקטים ואירועים לזכרה.

יהי זכרה מהפכה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

חייקה קלינגר(1958-1917)

ממנהיגות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ומחשובי המתעדים את מרד הגטאות בבנדין ובורשה.

נולדה בעיר בנדין שבחבל זגלמביה בדרום-מערב פולין למשפחה חסידית ענייה. למדה בגימנסיה ורכשה שליטה במספר שפות, ביניהן עברית וגרמנית. בנערותה הצטרפה לתנועת ׳השומר הצעיר׳ ובמהרה נהיתה למדריכה, יצאה להכשרה והיתה לחברת ההנהגה המקומית.

עם פרוץ מלחה״ע ה-2 ניסתה לברוח מפולין עם חברה דוד קוזלובסקי ולעלות לא״י, אך הנהגת השומר הצעיר הורתה להם להשאר ולשקם את פעילות התנועה בבנדין. יחד עם חברות נוספות הנהיגו בני הזוג את פעילות השומר הצעיר בבנדין ובקנים נוספים בחבל זגלמביה. בשנים 1942-1940 מנו תנועות הנוער באזור מעל אלפיים חניכים ומדריכים והיוו את אחד ממרכזי הפעילות העיקריים בפולין הכבושה כולה.

בקיץ 1942, עם גירוש יהודי זגלמביה ובהשראת ידידם מרדכי אנילביץ׳, הקימו הפעילים מחתרת לוחמת שהיתה למעשה סניף של אי״ל – הארגון היהודי הלוחם, וקלינגר היתה לאחת הפעילות הבולטות בו. המחתרת ספגה מפלות וכשלונות רבים, וקלינגר איבדה את מרבית חבריה, כולל את בן זוגה דוד. בקיץ 1943 התקבלו הנחיות מורשה ומא״י שהורו לחברים הנותרים להציל את עצמם, אך הם סרבו והוסיפו להלחם.

לאחר ששכלה את מרבית משפחתה באוגוסט 1943 נלקחה קלינגר בשבי הגסטפו, שם עברה עינויים קשים אך הצליחה להימלט והסתתרה בכפר פולני במשך מספר חודשים.  בעת שהותה במסתור כתבה קלינגר יומנים שתיעדו את קורות השומר הצעיר ואי״ל בבנדין בורשה, במסגרת תפקיד ה״נידונה לחיים״ שקיבלה עוד לפני כן ע״י חבריה למחתרת. בכתיבתה היא מעידה שרק מחויבותה לתפקיד המתעדת מנעה ממנה לשים קץ לחייה.

בדצמבר 1943 הצליחה, יחד עם מספר חברי מחתרת נוספים, להמלט לסלובקיה ולאחר מכן להונגריה. בשתי התחנות פגשה את פעילי התנועה המקומיים והעבירה להם את קורות המרד והחורבן בפולין, ובשני המקרים העדיפו החברים המקומיים לקדם פעולות הצלה על פני התארגנות למרד יהודי.

בזכות היותה ניצולה ראשונה מהנהגת השמו״צ בפולין ומקור תיעוד כמעט יחיד לפעולות ההגנה העצמית היהודית, נעשו מאמצים רבים להציל את קלינגר, ובמרץ 1944 הצליחה להגיע לא״י באופן בלתי לגאלי דרך הבלקן, תורכיה, סוריה ולבנון. עם הגעתה לארץ הביאה את בשורות חוויותיה להנהגת הישוב וההסתדרות, ולא חסכה ביקורת כלפי אוזלת היד שלהם בסיוע לאחיהם באירופה, מה שקומם נגדה רבים, ביניהם מנהיג השומר הצעיר, מאיר יערי.

היא נישאה ליעקב רוזנברג (רונן) ועברה לגור בקיבוצו, העוגן. בתחילה ניסתה להוציא את יומניה לאור, אך במהרה סתמה את הגולל על עברה, ילדה שלושה בנים והשתלבה בעבודות הקיבוץ.

בסוף שנות ה-40 עברה משבר נפשי ואושפזה. באפריל 1958 נשלחה לאשפוז פעם נוספת, אך במקום זאת שמה קץ לחייה בערב יום הזכרון ה-15 למרד גטו ורשה.

יומניה של קלינגר היוו ומוסיפים להוות מקור יקר ערך עבור חוקרי תקופת השואה, על אף הצנזור שעברו כשפורסמו במתכונות שונות לאורך השנים, בשל אופיים הישיר והבלתי מתפשר שהיה קשה לעיכול עבור רבים. רק בשנת 2011 פרסם בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, ספר המבוסס ישירות על כתביה, ובשנת 2016 יצאו לאור יומניה המקוריים בעריכה מדעית.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

לאונורה גליגאי (1568-1617)

בת לווייתה הנאמנה של המלכה-האם של צרפת, אשר הוצאה להורג לאחר שהואשמה בהתייהדות ומעשי כשפים.

לאונורה גליגאי (לבית דורי) נולדה בפירנצה בשנת 1568. היא היתה חברת ילדות של מריה מדיצ'י מפירנצה, אשר לימים נישאה למלך צרפת אנרי הרביעי. מריה הביאה עמה לפריז את לאונורה, שהיתה חברתה הטובה ואשת סודה.

לאונורה האיטלקיה, שהיתה זרה בצרפת, התקשתה בלימודי הצרפתית. עם זאת, היא צברה כוח פוליטי רב בחצר המלך, דבר שעורר טינה רבה. היא נישאה לקונצ'ינו קונצ'יני, אשר השתלב גם הוא בחוגי השלטון. הוא מונה לתואר מרקיז וקודם לתפקיד בכיר המקביל לראש ממשלה של ימינו.

בתקופה זו, לאונורה סבלה מדיכאון וממחלות שונות (ביניהן, ככל הנראה, אפילפסיה). לאחר שדרכי הטיפול המסורתיות העלו חרס, נקרא הרופא היהודי ד"ר אליהו מונאלטו לטפל בה. הוא סילק מחדרה את הכמרים והנזירים שהתפללו, גזר פרישות מבעלה ל-40 יום, ובמקביל יום-יום היו יוצאים לאוויר הצח ומנהלים שיחות נפש. מאמצים אלו הועילו ושיפרו את מצבה הבריאותי של לאונורה.

לאחר הירצחו של המלך אנרי הרביעי מונתה מארי דה-מדיצ'י למלכה עד אשר בנה, יורש העצר לואי ה-13, יגיע לבגרות. לאונורה יעצה למלכה מארי בענייני המדינה. במקביל קונצ'ינו, בעלה של לאונורה, מונה לתפקיד בכיר עוד יותר בממשל.

בשנת 1617 יזם המלך לואי ה-13 "הפיכת חצר" בעקבות סכסוך עם מארי. במסגרתה נרצח קונצ'ינו וליאונורה נעצרה והואשמה בכישוף, בגידה והתייהדות. קשריה עם הרופא היהודי וכן ספרים עבריים שנמצאו בביתה היוו הוכחה מרשיעה במשפט.

גזר הדין של לאונורה היה הוצאה להורג, היא הועלתה על המוקד כמכשפה. ההוצאה להורג של לאונורה וקונצ'ינו היא תוצאה של נסיבות מורכבות, אך נגועות בשנאת זרים, אנטישמיות ושנאת נשים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

פנינה פדרמן (1914-1948)

הייתה לוחמת אצ"ל שנפלה בעת מילוי תפקידה.
פנינה נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, למדה שם בבית הספר התיכון היהודי משם עברה ללימודים באוניברסיטה, כשהייתה בת 16 הצטרפה לתנועת בית"ר, ובשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזבה לבלגיה, שם הוציא אביה עיתון בשם "העתיד שלנו", שהיה לביטאון בית"ר במדינה.
לאחר שהות המשפחה בבלגיה, עזבה להולנד, אך כשהתייתמה משני הוריה חזרה לבלגיה, שם נישאה לבעלה. חתונתם נערכה במועדון בית"ר.
בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל יחד עם בעלה, והזוג התיישב בראשון לציון, שם ייסדה את סניף קופת חולים המקומי, הקימה מסעדה שהייתה מיועדת לעובד הלאומי בבאר יעקב, והמשיכה את פעילותה בבית"ר כשהדריכה בסניף התנועה בעיר.
במקביל, הצטרפה עם בעלה לאירגון האצ"ל, ביתם שימש כמקום מפגש ויציאה לפעולות האירגון שקרו בדרום הארץ.
כשבעלה נתפס ע"י הבריטים והוגלה לאריתריאה, עברה לגור בנחלת יהודה, וגם שם ביתה שימש מקלט לפעילות אירגון האצ"ל, ובנוסף לכך, שימש הבית מקלט לפעילים ופליטי מלחמה.
בפעילותה האחרונה מילאה תפקיד ציבורי שהיה מיועד למשפחות האסירים, מכוניתה עלתה על מוקש והיא נהרגה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון
למידע נוסף:
http://www.gen-mus.co.il/person/?id=23377

חיה קלוגר (אנה קלוגר), (1890-1942)

הייתה נערה חרדית שברחה מבית הוריה בשל רצונה ללמוד ולהשכיל. נולדה בעיירה פודגורז'ה בפולין. למשפחה עשירה ומיוחסת, נצר למייסדי שושלת צאנז.
לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר לנערות בקרקוב בשנת 1904.
תשוקתה ללימודים הייתה גדולה מאד, והיא למדה לתעודת בגרות אקסטרנית בגימנסיה בקרקוב במטרה להתקבל ללימודים באוניברסיטה, באחת מהפקולטות הבודדות שפתחו את שעריהן בפני נשים באותה העת. הוריה התנגדו ללימודיה וכשהייתה בת 15 אילצו אותה להתארס לבחור חסידי. למרות האירוסין המשיכה ללמוד לבחינות הבגרות בספריית האוניברסיטה, עד שגילתה זאת אמה, שהגיעה לאוניברסיטה ודרשה מהם שלא לספק ספרי לימוד לבתה. קלוגר הצעירה לא ויתרה, ולימדה גרמנית באופן פרטי כדי לממן את לימודיה. כשגילתה אמה שהיא לומדת, היא סילקה את מנורת החשמל מחדרה כדי להפסיק את לימודיה. קלוגר לא ויתרה והמשיכה ללמוד בסתר, גם כשהתקבלה לאוניברסיטה היגלונית.
בשנת 1909 החליטה שהמצב לא יכול להימשך כך, ברחה מבית הוריה יחד עם אחותה הקטנה.
השתיים הגישו תביעה נגד הוריהן בבית המשפט המקומי בפודגורז'ה כדי לאלץ את הוריהן לאפשר להן ללמוד (צעירים עד גיל 24 נחשבו קטינים ולא יכלו ללמוד ללא אישור הוריהם).
לאחר המאבק המשפטי שבו ניצחה ולאחר הקשיים הרבים שהערימו עליה משפחתה והקהילה היהודית בקרקוב, המשיכה קלוגר בלימודיה ואף קיבלה בשנת 1914 תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת וינה (אחת מחמש נשים בלבד שקיבלו תואר דוקטור באוניברסיטת וינה באותה השנה).
בהמשך פירסמה מאמרים מדעיים בכתבי עת שונים ועבדה כמורה להיסטוריה בגימנסיה היהודית בקרקוב עד שנרצחה בשנת 1942 בקרמניץ.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי
עיריית תל-אביב-יפו
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
למידע נוסף: http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.3022330
קרדיט תמונה: אנה קלוגר בטופס רישום עירוני, קרקוב 1934. מתוך אתר "הארץ", מוצג במסגרת שימוש הוגן

דינה באביט (דינה גוטליבובה) (1923-2009)

נולדה בברנו שהייתה בצ'כוסלובקיה.

היא התחילה את לימודיה בבית ספר לאומנות בפראג, ובדיוק אז פרצה המלחמה היא נשלחה לגטו טרזין בספטמבר 1943 יחד עם אימה ולא עברו את הסלקציה הידועה לשימצה, בעקבות ביקור של הצלב האדום שהיה אמור להיערך במקום.
במהלך מלחמת העולם השנייה נאסרה באושוויץ, שם ציירה עבור רופא המחנה יוזף מנגלה דיוקנאות של אסירים ממוצא צועני, ואסירים ממוצא בני הרומה שהיו כלואים במחנה.
בשנת 1944, ראה ד"ר מנגלה ציור של דינה על קיר באושוויץ. עיסוקו היה אז בתיעודם של תווי פנים של צוענים ובמיון מאפיינים של אוכלוסיה זו. על מנת להגשים את תכניתו לחיסולה,
צילום פניהם בלבד לא סיפק אותו, והוא ביקש מדינה לצייר בשבילו דיוקנאות צבעוניים של אסירים.
לפי עדותה של דינה, מנגלה דרש עותקים צבעוניים רבים של הציורים שלה, והציורים שלה בוצעו באותם חדרים שבהם בוצעו הניסויים שלו.
היא צייתה לבקשה, וכך ניצלו חייה וחיי אימה.
בהמשך, חייה וחיי אימה ניצלו פעם נוספת בזכות ד"ר מנגלה שמנע את שליחתן למחנות המוות.
לאחר השואה היגרה לארה"ב, חייתה בהוליווד, ועסקה ביצירת סרטי אנימציה.
כיום, ציוריה נמצאים במוזיאון ההנצחה של אושוויץ בירקנאו בפולין.
קרדיט תמונה: אתר עיתון "הארץ", התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
למידע נוסף:
http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.3955484
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
ובכל עיר שאתם חושבים שיש בה אומנות.

אליזבת (לילי) ווסט (1913-2006)

חסידת אומות עולם וסמל להתנגדות להט"בית למשטר הנאצי. מגיבורות הרומן התיעודי "אמה ויגואר".
לילי ווסט היתה אישה גרמנייה נשואה ואם לארבעה בזמן מלחמת העולם השנייה, אז פגשה את פליצה שרגנהיים- אישה יהודייה צעירה שירדה למחתרת לאחר האקציה של יהודי ברלין. השתיים נפגשו דרך שידוך של חברה משותפת. לאחר כמה שבועות של חיזור מצד פליצה החל רומן אינטנסיבי בין שתיהן, שהונצח ברומן המכתבים "אמה ויגואר".
לילי ווסט, שהיתה חסרת תודעה פוליטית עד פגישתה עם פליצה התחברה לרעיונות של אהובתה. היא הסתירה בדירתה נשים יהודיות, הכירה את פליצה להוריה למרות הסנקציות החריפות ואיום הגירוש למחנות שעמד מעל ראשיהם של להט"בים.
באותה תקופה מתחילה לילי ווסט בהליך גירושין מבעלה המשרת בחזית, והיא ופליצה מחליפות טבעות ועורכות חוזה נישואין, שבו הן מגדירות את עצמן כבנות זוג, ומתוות קווי בסיס למערכת היחסים אותה הן מבקשות לכונן.
באוגוסט 1944, נתפסה פליצה עקב הלשנה בדירתה של לילי ווסט, ונשלחה לטרזינשטט ולאחריו נשלחה לאושוויץ. לילי ווסט מנסה להציל אותה ממחנה ריכוז, אולם המאמצים לא עולים. לאחר מכן נחקרה לילי ווסט על יחסיה עם פליצה שרגנהיים ע"י הגסטאפו, אולם הוחלט לא לעצור אותה עקב קשריה המשפחתיים וילדיה. אחרי שליחתה על פליצה שרגנהיים למחנה ממשיכה לילי ווסט בהסתרת נשים יהודיות, והיא שיכנה שלוש מהן בדירתם והסתירה אותן עד סוף המלחמה.
אחרי המלחמה התקרבה לילי ווסט ליהדות, ואף שלא התגיירה רישמית שמרה מצוות ופקדה לעיתים קרובות את בית הכנסת. בנה התגייר ועלה לישראל בשנת 1961.
סיועה לעם היהודי הוכר בשנת 1985, אז קיבלה את אות חסידת אומת עולם על הסתרה של שלוש נשים יהודיות בברלין.
מעבר לסיפורה האישי של לילי ווסט, סיפורה עומד כאנדרטה וסמל לכוחה של האהבה והאנושיות גם בזמן מלחמה וחושך. הנצחתה אינה רק לאישה, אלא להומניזם, לקרבה בין בני אדם ללא הבדלי דת, גזע או נטייה מינית ולאחווה אנושית.
בתמונה, לילי ווסט ופליצה שרגנהיים, 1941

עטרה רוזנברג (1930-1948)

עטרה רוזנברג, נולדה והתגוררה בחיפה ועבדה כפקידה בחנות שברחוב הנמל בעיר.

ביום ראשון, 21.3.1948, התקרב טנדר צבאי בריטי מכוסה בברזנט לבניין 'סולל בונה' ברחוב הנמל בחיפה. נהג המכונית לא נענה לקריאות לעצור את הרכב וקפץ מן הרכב. הנוטרים זיהו פתיל בוער וצעקו לאנשים שעבדו בסביבה להימלט.

מאות ברחו מהאיזור וכעבור 7 דקות התפוצצה המכונית. בהתפוצצות נהרגו שישה יהודים. עטרה, שכפי הנראה לא שמעה את האזעקות קודם לפיצוץ, נהרגה במקום. בת 17 במותה.

לקריאה נרחבת :

אתר לזכר חללים נפגעי פעולות איבה
ראוי להנציחה ב עיריית חיפה

**התמונה מתוך אתר ההנצחה לאזרחים חללי פעולות איבה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

ציון ציפורה (1437-1462)

קיסרית אתיופיה.

ציון ציפורה השתייכה לקהילת ביתא ישראל באתיופיה, ונולדה למשפחה מיוחסת משושלת הגדעונים. הקיסר זרע יעקב, משושלת הסולומונים, ראה את ציון באחד מביקוריו העממיים, והתאהב בה בשל יופיה הרב. הוא נשא אותה לאישה, והכריח אותה להתנצר לשם כך. ציון ציפורה התנצרה למראית עין, אולם בסתר המשיכה לשמור על יהדותה ועל קשריה עם קהילתה – ביתא ישראל. למרות מעמדה הנחות כאישה השלישית של הקיסר, ציפורה זכתה לכבוד רב בשורות השלטון והיא ניהלה בפועל את בית המלוכה. לאחר שנולדו ילדיה מהקיסר, היא זכתה לכינוי הכבוד האם הקיסרית בקרב הממלכה כולה.
תקופת מלכותו של זרע יעקב התאפיינה בקנאות נוצרית ורדיפה רבה על רקע דתי, ובייחוד ביטול המנהיגות הקהילתית בקרב העדות השונות והחזרת שלטון הנציבים מטעם השלטון – גם באופן אלים. ציפורה סיפרה לראשי ביתא ישראל על תוכניותיו של הקיסר, והמלך גדעון – מנהיג הקהילה וקרוב משפחתה – החל באסיפת צבא לוחם על מנת לסכל את תוכנית הקיסר והכתרת בנו אסקל, המשותף לו ולציון, תחתיו. ציפורה חיכתה לרגע הנכון, וכאשר נודע לה כי הקיסר עזב את עיר הבירה לצורך ניהול קרב כנגד מורדים מוסלמים, היא הדליפה זאת לקהילתה. המלך גדעון ולוחמיו ניצלו את פגיעותה של הממלכה, והחלו בפלישה אל עיר הבירה. המידע על המרד היהודי הגיע אל אוזנו של הקיסר, והוא מיהר חזרה אל עיר הבירה על מנת לדכאו. הקיסר ידע כי תושבי הממלכה יתמכו בניסיון להדיחו, בין השאר בשל רצון היהודים להמליך תחתיו את בנו, אסקל, אשר שייך ל2 שושלות מלוכה עתיקות – הסולומונית מצד אביו והגדעונית מצד אימו. על כן, דיכא זרע יעקב את נסיון המרד באמצעות קרב אכזרי וחסר רחמים. לוחמים יהודים רבים נהרגו, מנהיגי הקהילה נלקחו בשבי וציפורה נרצחה על ידי הקיסר אל מול ילדיהם המשותפים. בנוסף, הקיסר הגלה את בנו הבכור, אסקל, ופקד עליו לנהל את בית הכלא בו שכנו השבויים היהודים. אסקל שמר טינה לאביו, ועל כן התיידד בכלא עם אבא צברה, אחד מהמנהיגים השבויים, ויחד ביצעו בריחה המונית מהכלא. לימים, שב אסקל את היהודים וחידש את מעמדם ההלכתי-חברתי של הנזירים בקהילה. בנה השני, באדה מריאם, הפך ליורש לאחר הגלייתו של אחיו הבכור, וירש את אביו מספר שנים לאחר מות אימו.

מרד ציפורה זכור בכאב בקרב בני ביתא ישראל, ולמרות התוצאות הקשות ציון ציפורה זכורה כ"אסתר המלכה" של הקהילה. במקורות השונים, מתוארת דמותה כמופת לגבורה, ונאמנות לעמה, קהילתה ומורשתה.

מומלץ להציע לרחוב בכל עיר בישראל, ובייחוד הערים ירושלים ורחובות בהם חיה אוכלוסייה רבה ממוצא אתיופי.
עיריית רחובות Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

**תמונת אילוסטרציה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן**