גבריאלה ברזין (1967-2020)

יועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות, ד"ר וחוקרת פילוסופיה יהודית ואסלאם.

גבריאלה אלגרבלי גדלה בקריית ים בבית מסורתי ליברלי. כבר מילדות נחשבה ילדה מבריקה עם תשוקה לידע וסקרנות. היא היתה חניכה והדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא. בתיכון למדה במקיף רודמן במגמה ביולוגית, בגיל 15 נרשמה באופן עצמאי לחוג נוער למשפטים באוניברסיטת חיפה. באותה תקופה נרשמה גם לתוכנית ״חץ וקשת״ בשיתוף הגדנ״ע. במסגרת התוכנית נפגשה עם נוער יהודי־אמריקאי שביקר בישראל. אז החלה להבין את חשיבות שמירת הקשר בין ישראל לתפוצות.

בצבא שירתה כקצינה בחיל החינוך והשתחררה בדרגת סגן בקבע. לאחר הצבא נסעה לפריז למשך חצי שנה, מתוך רצון להעמיק בשפה הצרפתית ולהכיר חלק ממשפחתה אשר גרים שם.

ברזין למדה באוניברסיטת בן גוריון בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל, היא סיימה שם גם את התואר השני בהצטיינות.

בשנת 2001 נסעה לארצות־הברית. זאת לאחר שהתקבלה לדוקטורט בהרווארד במחלקה לשפות ותרבויות של המזרח הקרוב. מתוך 350 מועמדים, רק שישה התקבלו על מלגה מלאה והיא ביניהם. היא שבה לארץ ב־2010, התיישבה בשכונת בקעה בירושלים והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. שנה אחר כך קיבלה מלגה לפוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית.

ברזין היתה בין העורכות לאנתולוגיה לכתבי הפילוסוף המוסלמי "אבן סינא", פרסמה ספר בהוצאה בינלאומית, כתבה מאמרים לכתבי עת אקדמיים ומאמרי דעה לעיתונות. כמו כן, החלה לעבוד כמרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה. ב־2012 זכתה בפרס ע״ש שלמה פינס לחוקר מצטיין, אחד מבין מספר פרסים שקיבלה לאורך השנים.

בשנת 2019 חשבה לרוץ לפריימריז של הליכוד ובמשך חודשים רבים רצה מאירוע לאירוע. היא רצתה להשפיע על עם ישראל ולעסוק בשליחות ציבורית. היא חשבה שהדרך הכי נכונה להשפיע באופן שאולי גם ישפיע על מדיניות בארץ ולחוקק היא הפוליטיקה. אך בסופו של דבר החליטה לפרוש מן המירוץ.

ברזין נפגשה עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לשיחה על משנתה הציונית. היא החלה לעבוד כיועצת לענייני תפוצות יהודיות וקשרי חוץ. במהלך התקופה שבה כיהנה בתפקיד פעלה בכמה מישורים לקידום קשרי ישראל עם יהודים בעולם. היא יצרה קשר עם הקהילה היהודית באמירויות, נטלה חלק בתיווך הקונפליקט עם נשות הכותל ועוד.

לאחר מותה הגיעו לשבעה שלה פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. ניר ברקת כתב עליה: "ד"ר גבריאלה ברזין הייתה טובת לב ותמיד מצאה מילה טובה לכל אחד. כיועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות יהודיות היא הביאה איתה רוח של אחדות וחיבורים לתנועת הליכוד ברוח ז׳בוטינסקי".

ראש הממשלה כתב עליה: "התרשמתי מעומק אישיותה ומרוחב דעתה. מעטים האנשים שפגשתי במהלך השנים, שהותירו בי רושם כה עז בזכות עוצמת מחויבותם לעמנו והיקף ידיעותיהם את תולדותינו…מעת לעת היא הציגה לי מחקרים מאלפים על יהדות ספרד והמזרח. הכל נעשה בחן וברגישות המיוחדים לה… אהבת הארץ ולהט ציוני כיוונו את דרכה. היא האירה פנים לכל אדם, והקרינה חום אנושי. התעקשותה למלא את שליחותה על הצד הטוב ביותר, בתקופת מחלתה הקשה, הרשימה את כל סובביה".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים, קריית ים ובאר שבע.

הדוויג קליין (1911-1942)

חוקרת אסלאם יהודייה-גרמנייה שנספתה בשואה.

הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.

הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.

קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.

לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.

בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.

במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".

עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.

שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.

בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.

מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל. 

פרופסור רות בן ישראל (1931-2020)

משפטנית וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א.

רות בן ישראל נולדה בשנת 1931 בפורט סעיד שבמצרים. היא נכדתם של אבא ושרה נאמן, ממייסדי העיר תל אביב, ונינתם של זרח ויוכבד מושלי, ממייסדי שכונת נווה צדק. כשהיתה בת 4 עלתה לארץ ביחד עם משפחתה.

בן ישראל החלה ללמוד את תחום המשפט בשנות ה-60, כאשר התגוררה בעיר באר שבע והיתה נשואה ואם לשתי בנות. לאחר סיום הדוקטורט החלה ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

על עבודתה האקדמית סיפרה: "משנתי המדעית הושתתה על יסוד תפיסת עולמי החברתית, על המודעות שפיתחתי לגבי הצורך בהבטחת כבודו החברתי של העובד כאדם ועל אמונתי העמוקה בצדקת דרכה של מדינת הרווחה. אלה גובשו בחמש עשרה שנות קליטת העלייה שחוויתי בבאר שבע, לצדו של אישי גדעון (בן ישראל), שהיה באותה עת מזכיר מועצת הפועלים ויותר מאוחר נציג הנגב בכנסת".

בשנים 1990-1991 שימשה כדקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בנוסף לעבודתה האקדמית שילבה רות בן-ישראל פעילות ציבורית, מתוך השאיפה לתרום לחברה ולקהילה באמצעות יישום הידע המקצועי שצברה.

היא עסקה בפעילות ציבורית לקידום מעמד העובדים ומעמד האישה, שימשה (בהתנדבות) יועצת לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת והיתה יו"ר ועדה ממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של נשים בשירות הממשלתי.

בן-ישראל היתה מעורבת בצורה פעילה בחקיקה של חוק שכר המינימום, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, החוק לאיסור הטרדה מינית והתיקון לחוק שוויון זכויות האישה.

בשנת 2000 פרשה לגמלאות אך המשיכה לעסוק ולחקור בתחום המשפט כפרופסור אמריטה.  בשנת 2001 הוענק לה פרס ישראל לחקר המשפט.

בנימוקי השופטים נכתב: "המחקרים שהיא פרסמה מצטיינים במבט רחב ומעמיק: הם משלבים ידע רב של שיטות משפט במדינות אחרות, ראייה חדה של הבעיות החברתיות שהמשפט מבקש לפתור והבנה עמוקה של תהליכים ומגמות המערבים משפט, חברה וכלכלה. […] את כל מחקריה מאפיינת תפיסה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד ויכול לקדם את האדם ואת החברה, ובמיוחד לסייע בידי קבוצות חלשות ומקופחות להגיע לחיים של רווחה וכבוד"

בשנת 2005 החליטה לשנות את מסלול הקריירה שלה והחלה לעסוק באיור ממוחשב של סיפורי המקרא. גם בתחום זה זכתה להצלחה, איירה ספרים והציגה את יצירותיה בתערוכות.

על שינוי זה סיפרה בן-ישראל: "בעוד שבתחום עיסוקי המסורתי הגעתי למעמד בכיר והייתי לדמות המובילה בתחום, היה ברור שבעיסוק החדש אתחיל מתחתית הסולם. משמעות הדבר הייתה ירידה במעמד המקצועי, צורך לכבוש מחדש את מקומי בקבוצת התייחסות חדשה שאיננה מכירה אותי, ובתוקף כך אינה מודעת כלל ליכולותי ולכישורי. שקלתי זה מול זה את היתרון שבהתחדשות מול החיסרון של ההתחלה. הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש גברו על החשש מאבדן היוקרה המעמדית".

רות בן-ישראל נפטרה בשנת 2020 בגיל 88.

חייה, פועלה ודרכיה מעוררים השראה, ולכן מגיע לה רחוב משלה בישראל, למשל בעיריית באר שבע, עיריית תל-אביב-יפו, עיריית ירושלים.

ד"ר אורית מוסינזון (1975-2020)

אשת הייטק ויזמית.

אורית מוסינזון נולדה ברמת השרון. היא היתה תלמידה מבריקה, הישגית וחברותית. היא למדה תואר ראשון ושני במנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, והמשיכה לדוקטורט במנהל עסקים בקליפורניה.

בשנת 2006 נמנתה עם מקימי הסטארטאפ Wix.com, המספק פלטפורמה לבניית אתרים. היא הגתה את הרעיון ביחד עם בעלה לשעבר, אבישי אברהמי. בהמשך, עמדה מאחורי הקמה של חברות ומיזמי הייטק נוספים, ביניהם אפליקציית GetYou, פלטפורמה חברתית המאפשרת לאנשים להבין כיצד נתפסים על ידי הסביבה וכך "לשבור סטריאוטיפים ודעות קדומות", לדבריה.

בראיון לגלובס בשנת 2015, סיפרה "עשיתי שני תארים ודוקטורט, ועדיין נתקלתי כל חיי במחסום המראה החיצוני, שבו אנשים שופטים אותי לפי רושם ראשוני".

במהלך הקריירה שלה, סייעה רבות ליזמים ובעיקר ליזמות צעירות. אברהמי סיפר עליה, "תעשיית ההייטק חייבת לה חוב עצום, היא עזרה בכל שלב בהקמה של וויקס והרבה חברות בתעשיה חייבות לה את קיומן. היתה היתה אדם מאוד מיוחד".

במקביל, נהגה מוסינזון להתנדב ולעזור לזולת. היא התנדבה במחלקה לאונקולוגיית ילדים וסייעה לילדים החולים ולמשפחותיהם. חבריה סיפרו כי הפיצה אהבת חינם, עזרה ואמפתיה.

אורית מוסינזון הלכה לעולמה בגיל 45, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

טלי לטוביצקי ( 1976 – 2019)

משוררת, עורכת, חוקרת, מרצה ופעילה חברתית.

טלי לטוביצקי נולדה בהוד השרון ולמדה בתיכון א' לאמנויות תל אביב.

בשנת 2006 קיבלה תואר שני מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודת גמר שכותרתה "רטוריקה של אגרסיה – הנשי והנפשי בשירתו המוקדמת של יצחק לאור". בשנת 2015 קיבלה תואר דוקטור בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודה שכותרתה " 'אור נפש נפרדת' – הפואטיקה של המלנכוליה: קריאה בין-סוגתית ביצירתו העברית של יעקב שטיינברג".

עבדה כמרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב.

שיריה פורסמו בכתבי העת "הליקון", "שבו", "מטעם", "הכיוון מזרח", "דקה" ו"החוטם" ובאסופות "בעט ברזל", "לצאת!״ ו״ואהבתם". שיריה תורגמו לאיטלקית, לאנגלית ולפולנית.

כתבה מספר ספרים: "Camera obscura", אשר כלל את שיריה בעברית ובאיטלקית (2008), "נסי מלים כלליות יותר", הוצאת קשב לשירה (2010), "הזכות לשלמות הגוף" (2019) שיצא לאחר מותה. כמו כן ערכה ספרי מחקר בסדרת "מסה קריטית" ואת הספר "דושינקא, נשמה", מאת איריס אליה כהן.

לטוביצקי חיה עם בת זוג ולהן שתי בנות. היא פעלה למען זכויות הקהילה הלהט"בית ולמען הגנה על זכויות אדם של פלסטינים.

בשנת 2008 זכתה בציון לשבח במסגרת הפרס למשוררים בראשית דרכם מטעם שר התרבות.

ערב לזכרה נערך באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2019. פסטיבל "שבועות שירה" שנערך בזום במאי 2020 נערך לזכרה וכלל את חבריה, משוררים וחוקרים מהקהילה הלהט"בית.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בהוד השרון, גבעתיים, באר שבע ותל אביב.

חנה רוט (1939-2019)

שחקנית, זמרת, משוררת וסופרת.

רוט נולדה באיטליה, בגיל צעיר עלתה עם הוריה לארץ והמשפחה השתקעה בתל אביב. היא למדה בחוג לאמנות התיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן שבה לאיטליה, שם למדה וחקרה פולקלור ושירה עממית יהודית ואיטלקית. היא נפגשה עם קבוצת מחקר ולהקת פולקלור מהחשובות בעולם, אספה מאות שירי עם יהודיים וחקרה את אופן ביצועם העממי. בעקבות כך הופיעה במופעים של שירה עממית, ביניהם ב"פסטיבל ונציה למוזיקה מודרנית ולשירה עממית", הופעה שנחלה הצלחה ובעקבותיה הוציאה תקליטים של שירי עם יהודיים ואיטלקיים.

בסוף שנות השישים שבה לישראל והצטרפה לתיאטרון "בימות". בין ההפקות המדוברות שהשתתפה בהן היו: ב"גבעת ספון ריבר", "איש חסיד היה" ו"נפוליון – חי או מת".

בסוף שנות ה-60 הקליטה שני תקליטי סולו. "אנעים זמירות", במסגרתו ביצעה שירי עם ביידיש, ובהם גם שירים חסידיים שלוקטו ועובדו על ידה. ו"מול חלונך", שכלל שירים חסידיים, מסורתיים ושירי עם יהודיים ביידיש ובלאדינו.

ב-1975 השתתפה בתוכנית הרדיו של קול ישראל "על הדרך עץ עומד", שהוקדשה לשירים יידיים שתורגמו לעברית על ידי יעקב שבתאי. השירים הוקלטו עבור התוכנית ויצאו גם על גבי תקליט.

לקראת סוף שנות השבעים, בעת שהות נוספת באיטליה, עסקה רוט בחקר שירים יהודיים שנכתבו בתקופת השואה, בעיקר ביידיש. מחקרה הניב תקליט נוסף שכונה "Es Brent" (יידיש: "בוער"), שהוקלט ויצא באיטליה, וזכה לשבחים לפרסים חשובים והכרה בינלאומית.

מלבד משחקה בתיאטרון בימות, רוט שיחקה בעשרות הצגות בתיאטראות הגדולים בארץ: הקאמרי, הבימה, באר שבע, חיפה, החאן, בית ליסין ועוד. בין ההצגות בהן שיחקה היו הצגותיו של חנוך לוין, "הקמצן" של מולייר, "תל אביב הקטנה" ו"מסע יום ארוך אל תוך הלילה". שיחקה גם בסרטים ותוכניות טלוויזיה, המוכרים שבהם: "אלכס חולה אהבה" ו"רחוב סומסום".

רוט כתבה שלושה ספרים: ספר השירים "תמונות מתערוכה רחוקה", אשר יצא בהוצאת "עם עובד" ועובד על ידה להצגת יחיד (1987), ספר הסיפורים "אתמול יקר", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1997) וספר השירים "הסתיו של פרימורה" בהוצאת גוונים (2003).

עבור תקליטה הראשון ביידיש זכתה בפרס השני בפסטיבל שירה בנאפולי, עבור תקליטה השני ביידיש זכתה בפרס מבקרי איטליה. כמו כן, זכתה בפרס לאמנויות הבמה על שם גוטליב וחנה רוזנבלום מטעם עיריית תל אביב על הישגיה באמנות המשחק.

עם מותה ספד לה נשיא המדינה, רובי ריבלין: "הייתה שחקנית מופלאה. לצד המשחק, היא עסקה שנים רבות באהבתה השנייה – שירת עם. הזמרת-החוקרת הצליחה לשמר ולעבד מחדש שירי עם באיטלקית, יידיש ולאדינו והם יישאו את מורשתה ויישארו עמנו עוד שנים רבות".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה ובאר שבע.

לסירטון כתבת הפרידה מחנה רוט בכאן 11

Chana Roth – SHLOF MAYN KIND

יער, יער – חנה רוט (מתוך איש חסיד היה)

התמונה לקוחה מתוך אתר מעריב ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

סטפני הורוביץ (1887-1942)

סטפני הורוביץ, כימאית יהודיה פורצת דרך אשר נספתה בשואה, נולדה למשפחה יהודית בשנת 1887 בעיר ורשה שבפולין ועברה לוינה כאשר היתה בת 3. אביה, לאופולד הורוביץ, היה צייר בארוק ידוע. את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת וינה החלה בשנת 1907, שם השלימה דוקטורט בכימיה אורגנית בשנת 1914.

לאחר השלמת לימודיה, החלה לעבוד במכון לחקר הרדיום בוינה, שם השתתפה במחקר בו ניסו להוכיח את קיומם של איזוטופים (חלקיקים של יסוד כימי בעלי מספר אטומי זהה, אך משקלם שונה עקב שינוי במספר הנייטרונים). חשוב לציין כי עד אותה תקופה, קיומם של איזוטופים היה בגדר השערה.

הורוביץ ביצעה בחריצות את עבודת המעבדה. היא מצאה כי חלקיק עופרת שנלקח ממכרה מסויים היה בעל מסה שונה מזו הידועה של חלקיק עופרת "רגיל". כך, הציגה בפעם הראשונה הוכחה ניסויית כי יסודות כימיים יכולים להיות בעלי משקל אטומי שונה, בהתאם למקורם. בהמשך, היתה שותפה בגילוי כי החומר יוניום (ionium) שעד אז נחשב כיסוד, הוא למעשה איזוטופ של היסוד תוריום.

עבודותיה פורסמו ביחד עם המנחה שלה, החוקר אוטו הוניגשמיד, וניתן לה קרדיט פומבי על עבודתה. באותה תקופה מדעניות לרוב היו מוגבלות למשרות עוזרת מחקר ולא קיבלו הכרה על פעולתן, לכן הכרה זו ראוייה לציון. הוניגשמיד הקפיד לצטט את הורוביץ ולתת לה קרדיט, אך לאחר מותו, שמה של הורוביץ הושמט כאשר עבודתם צוטטה על ידי חוקרים אחרים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הורוביץ זנחה את הקריירה המדעית שלה והקימה ביחד עם הפסיכולוגית האוסטרית אליס פרידמן בית אומנה בוינה שבו סיפקו טיפול פסיכולוגי לילדים ובני נוער.

בשנת 1937, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שבה סטפני לורשה בפולין. בשנת 1940, הנאצים פלשו לפולין והקימו את גטו ורשה. סטפני הורוביץ נרצחה בשנת 1942 במחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו כ-900,000 יהודים נוספים.

סטפני הורוביץ היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה תרומה משמעותית לחקר האיזוטופים בתחילת המאה ה-20 ולא זכתה לקרדיט הראוי לה.

ערים שבהן יש מכוני מחקר ואוניברסיטאות, כמו עיריית באר שבע, עיריית רחובות, עיריית חיפה, עיריית תל-אביב-יפו ועיריית ירושלים, יכולות לקרוא על שמה רחוב ולהנציח את פועלה!

לערך הויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/…/%D7%A1%D7%98%D7%A4%D7%A0%D7