שולמית רופין (1873-1912)

למה היא לא מונצחת?

מחלוצות המוזיקה ביישוב המתחדש בא"י. מייסדת בית הספר למוזיקה ביפו.
נולדה בקיסרות הגרמנית למשפחה יהודית משכילה. כבר מגיל צעיר התבלטה ביכולותיה המוזיקליות ובקולה הייחודי. היא התחנכה בקונסרבטוריון בברלין והתמחתה בלימוד זמרה אומנותית.
חלומותיה להופיע כזמרת אופרה נגדעו עקב התנגדות משפחתה, שראתה בזה סימן לתרבות רעה והתפקרות. כדי להמשיך בתחום החלה ללמד מוזיקה.
בשנת 1908, לאחר נישואיה לארתור רופין- פעיל ציוני. נישואיה גדעו את הקריירה שלה באירופה, והיא עלתה יחד איתו לפלשתינה.
רופין היתה ליד ימינו של בעלה, ובזכרונותיו הוא כתב עליה כי היא היתה משכילה ממנו, בעלת ידיעות רחבות יותר בתרבות העולם וראה בה שותפה אמיתית ומלאה לדרכו הציונית.
בשנת 1910 היא החלה בהקמת בית הספר למוזיקה- ובנובמבר של אותה שנה פתח המוסד את דלתותיו בעזרת תרומות נדיבות מיהדות רוסיה.
הקמת בית הספר היתה חלק מתפיסתה הציונית העמוקה של רופין, שראתה באמנות ובמוזיקה בפרט פתח לעירור התרבות היהודית המתחדשת כחלק מבניית החברה להקמת בית לאומי איתן. תלמידיה בית הספר וממשיכי דרכה היו לבני הבסיס של התרבות המוזיקלית הישראלית- בנגינה וזמרה.
שנתיים לאחר פתיחת בית הספר, בשנת 1912, נפטרה רופין כתוצאה מהרעלת דם לאחר לידתה השנייה.
בית הספר שלה, נקראה "שולמית" להנצחתה, עד שנסגר בשנת 1938.
איפה כדאי להנציח אותה- בכל מקום שבו מונצח בעלה, ארתור רופין, שראה בה שותפה מלאה למפעלו הציוני, בערים בעלות מוסדות אופראים- כמו תל אביב, ראשון לציון.

להמשך קריאה
צילום- הרמן טיץ

שרה מלכין (1885-1949)

מגיעים לה עוד רחובות!

מחלוצות העלייה השנייה, ממייסדות תנועת הפועלות ואחת מראשיה.
שרה נולדה בלטביה. עוד בנעוריה הייתה פעילה בתנועת הנוער "פרחי ציון". היא עלתה לארץ בגיל 20, אידיאליסטית חדורת מוטיבציה. היא הייתה נחושה בדעתה להגשים את עצמה באמצעות עבודת אדמה בארץ ישראל. היא הגיעה לפתח תקווה ושם גילתה שחלומה לא יתגשם בקלות – נשים חלוצות הועדו לעבודות בית כגון גיהוץ, כביסה וטיפול בילדים, ועבודת אדמה יועדה לגברים בלבד. שרה התעקשה בכל זאת לעבוד בפרדס, אך לאחד שפעוט נפטר בפתח תקווה החליטו כמה מתושבי המושבה הוותיקים יותר שזהו עונש מאלוהים על עבודת נשים והוחלט לאסור על הנשים לעבוד כפועלות.
בהמשך עברה לגור ברחובות, אך גם שם התקשתה למצוא עבודה בחקלאות.
מרחובות המשיכה שרה לגליל, והגיעה לחוות כנרת. שרה הצטרפה לחברי "הקומונה החדרתית" בהקמת קבוצת דגניה. לאחר ויכוחים רבים והתנגדותם הרבה של חברי דגניה לעבודת נשים בחקלאות, עזבה שרה את הקבוצה.
בשנת 1912 היא חברה לחנה מייזל וסייעה לה להקים את "חוות העלמות", בית ספר חקלאי לנשים.
בשנת 1915 ניהלה שרה יחד עם המשוררת רחל בית ספר חקלאי לנערות בירושלים. לאחר מכן היא סייעה לד"ר הלל יפה להקים בית חולים בזכרון יעקב ועבדה בו תקופה כאחות. בשנת 1917 שבה שרה לפתח תקווה, שם הדריכה קבוצות של פועלות לעבוד בחקלאות. בהמשך ניהלה את חוות הפועלות בעפולה.
כל חייה נאבקה שרה על זכותה לעבוד עבודה חקלאית בארץ ישראל ולהגשים את חזונה הציוני והפמיניסטי. היא נפטרה בשנת 1949, ולא הספיקה לראות את מאבקיה נושאים פרי.

רחובות על שמה קיימים בהרצליה, בעפולה ובנתניה. כדאי להציע אותה גם בפתח תקווה, בזכרון יעקב וברחובות, בהן עבדה וחיה, ובערים נוספות!

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות ארכיון דגניה א'.

 

 

מרים ברץ (1889-1970)

מגיעים לה רחובות משלה!

מראשוני דגניה א' ומייסדת הרפת בקיבוץ.
מרים נולדה בקייב למשפחה ציונית. שני אחיה עלו לארץ בזה אחר זה בילדותה, וכשהייתה בת 16 עלתה יחד עם שאר המשפחה והתיישבה בכפר סבא.
מרים נאבקה על זכותה לעבוד בעבודות פיזיות קשות שנחשבו עבודות לגברים בלבד. היא עבדה בפרדסים בפתח תקווה ובקטיף חומוס בחדרה, ובחקלאות בחוות כנרת.
גם בדגניה נאבקה מרים על זכותה לעבוד כפועלת ולא במשק הבית. חברי הקבוצה השיוויונית לכאורה דרשו כי נשות הקבוצה יעבדו במשק הבית, יבשלו ויכבסו, בעוד שהגברים יגשימו את החזון הציוני ויעבדו בחקלאות. על רקע סירובם של הגברים לאפשר לחברת הקבוצה שרה מלכין לחלוב את הפרה היחידה בדגניה, עזבה מלכין את הקבוצה. מרים סירבה להסכים לכך, ופנתה לזכייה, פלסטינית תושבת אום ג'וני, שתלמד אותה כיצד לחלוב פרות. היא קמה באמצע הלילה וחלבה את הפרה, וכאשר התעורר חבר הקבוצה שעבד ברפת לחליבה, גילה "שהחלב היה כבר על הכיריים". בזאת חתמה מרים את הויכוח, וחברי הקבוצה עמדו בפני עובדה מוגמרת.
במהלך השנים נולדו למרים ולבן זוגה יוסף שבעה ילדים. מרים לא הפסיקה לעבוד ברפת, ובשנים הראשונות, עד להקמת בית ילדים, לקחה את ילדיה עמה לרפת כשעבדה.
מרים למדה טיפול בפרות בבן שמן, וניהלה רפת גדולה ומשגשגת. לאחר לידת בנה החמישי, בשנת 1926, נסעה להולנד ללמוד עוד על גידול פרות.
הרפת שהקימה מרים הפכה לענף בו עובדות בעיקר נשים בדגניה.

זכתה בפרס מיוחד במסגרת פרס קפלן יחד עם עוד שמונה ממייסדי דגניה.
זכתה בפרס צימרמן על "תרומתה לטיפוח וגידול הבקר, ובחינוך דור בוקרים ובוקרות בארץ".

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בעיר רחובות, בה שוכנת הפקולטה לחקלאות, בפתח תקווה ובחדרה בהן עבדה, בכפר סבא בה התגוררה, ובערים נוספות!

לקריאה נוספת
תצלום באדיבות ארכיון דגניה א'

 

 

ירדנה כהן (1910-2012)

למה אין על שמה רחובות?

רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול ישראלית. נחשבת לאחת מחלוצות המחול בישראל. כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (תש"ע-2010).
נולדה בחיפה וגדלה בתל אביב (עם תקופה קצרה בברלין, כחלק משליחותו של אביה).
בעשייתה שילבה ריקודים וחלוציות-
היא היתה פעילה עוד בלימודיה בהייתה כהן פעילה ב"קבוצת החוגים", – שהטרימה את תנועת "המחנות העולים". עם סיום לימודיה בתיכון הצטרפה לקבוצה של התנועה שהתגוררה בצריף על גבעה בחדרה. במסגרת פעילותה בקבוצה זו עבדה ירדנה בסלילת כבישים ובפרדסים. ובבד בבד עם פעילותה החלוצית התחנכה בריקוד (בעיקר ריקודים קלאסיים וסלוניים). בשנת 1929, לאחר שחלתה בקדחת, היא נשלחה לוינה לתקופת הבראה, שם העידו אותה ללמוד כוורנות. אולם, היא בחרה להרשם לאקדמיה הווינאית לאמנות המחול- שם היא שילבה לימודי מחול עם פסיכולוגיה. היא סיימה את לימודיה שם בהצטיינות, ולאחר מכן למדה בדרזדן מחול אקספירמנטלי. עם עליית היטלר לשלטון ב-1933 חזרה לארץ, ולימדה התעמלות בחיפה. בתקופת הוראתה החלה להתוודע לצלילים ולמקצבים לא אירופאיים, שהקסימו אותה ונתפסו בעיניה כדרך לחיבור אותנטי וקרוב לארץ.
ב-1936 הרכיבה כהן תזמורת של נגני דרבוקה, כינור מזרחי (בעל מיתר אחד), קאנון וחליל- מתוך מטרה ליצור מוזיקה וריקודים שיתאימו לתפיסתה את השורשיות והחלוציות.
עבודתה הכוריאוגרפית, שהחלה כבר בגיל 14 כללה השראה ממקורות תנכיים (בעיקר הנשים התנכיות- כמו חנה בשילה), מנופי הארץ, מתפיסות של מקצבים שורשיים הטמונים בטבע האדם וכן מריקודים וצלילים אליהם נחשפה אצל הערבים, הדרוזים והבדואים. היא שילבה את המקצבים האלו והתנועתיות אותה חוותה יחד עם השכלתה האירופאית ביצירתה- והופיעה איתם במשך כעשרים שנה ברחבי אירופה.
כהן המשיכה לשלב את עבודתה האומנותית עם החלוציות, ובמהלך שנות ה-40 החלה לפעול בהפקות החגים והמסכתות בקיבוצים שונים בארץ. היא פעלה להוצאת המחול מהאולמות אל השדות והמרחב הציבורי, ושילובו של המחול המופנה יחד עם חגיגות השמחה והציבוריות הכלליות ופעלה להורדת המחיצות בין הצופים למופיעים.
בנוסף, היא פעלה להורדת המחיצות בין תושבי הקיבוצים והכפרים שמסביבם,
במהלך שנות ה-60 הקימה בית ספר לריקוד בחיפה.
כהן גם שילבה בעשייתה את המחול והפסיכולוגיה, ועסקה בריקוד תרפויטי, והאמינה שהריקוד יכול לסייע בשחרור וטיפול בטראומות ובביטוי רגשות חבויים.

איפה כדאי להציע?
בחיפה, שם נולדה ופעלה, בתל אביב, שם גדלה, בחדרה, שם היתה חלוצה, בכרמיאל- שבה יש פסטיבל ריקודים גדול.צילום: ירון מרגולין \ אלדד ברון

 

 

חנה מייזל שוחט (1883-1972)

איך יכול להיות שאין על שמה רחובות?!

מחלוצות העלייה השנייה וממייסדות ומנהיגות תנועת הפועלות בארץ ישראל. פעילה לזכויות נשים ומקימת חוות העלמות.
נולדה בגרודנו שברוסיה הליטאית למשפחה יהודית משכילה ומבוססת. ילדותה עברה עליה בחיק משפחתה מרובת הילדים, שם נחשפה כבר מילדות לנשים אסרטיביות וחזקות ורעיונות פרוגרסיביים. בזמן לימודיה בגימנסיה נחשפה לרעיונות ציוניים, שהובילו אותה להצטרף לתנועות חלוציות וללמוד אגרונומיה- מתוך רצון ליישם ידע זה בהתיישבות בארץ.
בשנת 1909, עם תום לימודיה האקדמיים עלתה מייזל לארץ במסגרת העלייה השנייה. עליה זו, למרות הרעיונות הסוציאליסטיים שליוו אותה התאפיינה בהפרדה מגדרית בוטה ובחוסר שיוון מובנה בין הנשים והגברים שעלו לארץ, מתוך תפיסה כי הנשים אינן יכולות לסייע למפעל ההתיישבותי באותה המידה כמו הגברים. שכרן של הנשים היה נמוך יותר וזכויות ההצבעה שלהן הוגבלו. מייזל, שהיתה חדורה ברעיונות שיוון יחד עם רעיונות ההתיישבות, החליטה להוכיח את יכולותיה של הפועלת העברייה. היא הצליחה לקבל חלקת אדמה בסג'רה, אותה עיבדה יחד עם חבורת הנערות החלוצות שאיתה. תוכניתה היתה לפתח גידולים שאינם מצריכים כוח פיזי רב בגידולם, אולם דורשים מיומנות והבנה- אותה צברה בתקופת השכלה האקדמאית.
הצלחתה של חלקה זו היתה לא רק אמורה להוכיח את הידע והמיומנות המקצועית של מייזל, אלא גם לסלול לה, ולפועלות אחרות, נתיב אל תוך העשייה הציבורית כחברות שוות במפעל ההתיישבותי. מכאן היא הגתה את הרעיון לחוות העלמות שהוקמה ב-1911- מקום שייסע לנערות העולות לארץ ללמוד ולהכיר את החקלאות ולסייע להן להשתלב בחיים החקלאיים (חשוב לציין כי גם הנערים שהגיעו לארץ היו לא מיומנים, אולם חוסר יכולתם לעבוד בחקלאות לא מנע את העסקתם ולא נתפס כחיסרון בעיני העומדים בראש היישוב). חוות העלמות שהקימה בחצר כנרת נועדה לחנך את הנערות המגיעות לארץ בכל תחומי העבודה- החל מטיפול בשתילים, דרך עבודה במשק החי, וכן עבודת בית כגון בישול ותפירה, על מנת לאפשר להן ידע הוליסטי על חיי איכרה. חווה זו, למרות הצלחתה, נסגרה בשנת 1917 עקב קשיי מלחמת העולם הראשונה.
מייזל לא אמרה נואש, והמשיכה לנסות ולהקים מסגרות לחינוך נערות. בשנת 1923 הקימה בנהלל בית ספר חקלאי לנערות, (שחלק מהמימון אליו הגיע מהדסה קנדה- אירגון שהקימה מייזל ע"מ לגייס כספים). בית ספר זה מוסיף להתקיים עד היום- למרות שכיום הוא כולל חינוך מעורב.
פעולתה של מייזל סייעה לשילוב הנשי במפעל ההתיישבות והיתה בעלת חשיבות קריטית לשילוב הנשים במדינה שבדרך ולקרב שיוון זכויות לגברים ונשים.

העובדה שאין על שמה רחוב היא תעודת עניות לכל עיר בארץ.
איפה כדאי להציע- בעיר וביישוב שלכן.

בתמונה: חנה מייזל שוחט באמצע שלישית מימין עם התלמידות שלה בחוות העלמות:
בנות ההכשרה של חנה מייזל בחוות העלמות בכינרת עומדות מימין: חנה ציז'יק, שרה שטורמן, עטרה קרול, שושנה בלובשטיין. שורה מרכזית: ציפורה דרוקר, לאה מרון, חנה מייזל, שרה לייקין, שרה מלכין. שורה תחתונה: רחל רוזנפלד, ציפורה אברמסון, יהודית קרביצקי. באדיבות ארכיון צפת, דניאל פרל.

להמשך קריאה

 

חנה טרגר (1870-1943)

מגיעים לה עוד רחובות!

היתה סופרת ופעילת ציבור ישראלית-בריטית, מסופרות העליה הראשונה. ספריה ראו אור בבריטניה בראשית המאה העשרים וזכו לתהודה רבה בקרב מבוגרים וילדים. נחשבת לסופרת הראשונה שמתארת את חיי הילדים בארץ ישראל, וכתביה נמנים עם המקורות ללימוד וחקר תקופת העליה הראשונה.
נולדה בלונדון. ב-1871 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בשכונת מאה שערים בירושלים, שאביה היה בין ראשוני בוניה. ב-1878 קנתה המשפחה אדמה והתיישבה במושבה פתח תקווה.
ב-1887 נסעה ללונדון, שם לקחה חלק בחיי הקהילה היהודית והקימה מועדון וספריה לפליטים יהודים ממלחמת העולם הראשונה. בשנים אלה החלה בכתיבה ספרותית והעלתה על הכתב את רשמיה מהימים הראשונים בפתח תקווה ובמיוחד את חיי הנשים והילדים במושבה.
טרגר פרסמה ארבעת ספרים, הראשון למבוגרים ושלושת האחרים לילדים: "חלוצים בארץ ישראל, סיפורים מפי אחת המתיישבות הראשונות בפתח תקווה"; "סיפורים מחיי הילדים במושבה בארץ ישראל"; "סיפורי חגים מחיי הילדים במושבה בארץ"; ו"תמונות מחיי משפחה בארץ ישראל לפני חמישים שנה". כולם נכתבו בשפה האנגלית וראו אור בלונדון בין השנים 1919 ל-1926. כל הספרים עסקו בזכרונותיה מפרקי חייה בפתח תקווה.

ב-2004 נקרא בפתח תקווה רחוב על שמה. הציעו אותה גם בירושלים. וגם בכל עיר אחרת שנראית לנכון.

ויקיפדיה

צילום: נעמה בר-גיל

גולדה מילוסלבסקי (1853-1906)

איך אין על שמה רחוב?

חלוצה. ממייסדות נס ציונה.
נולדה ברוסיה. בזמן לימודיה בחדר התעוררה בה אהבת הארץ, וסיפורי התנ"ך משכו את ליבה ויצרו בה כמיהה לעלות לארץ ולהשתקע בה.
עם התגברות תנועת ביל"ו ברוסיה, בד-בבד עם ההתגברות בפרעות ורדיפות היהודים, החליטה מילוסלבסקי לעלות. בשנת 1883 עלתה יחד עם בעלה. בשנתם הראשונה גרו באופן זמני בראשון לציון, שם חלה בעלה של מילוסלבסקי. אחת ממשאלותיו האחרונות היתה שבתו וחתנו יעלו גם הם לארץ. בכדי למלא את בקשתו חזרה מילוסלבסקי לרוסיה – ע"מ לשכנע את הזוג לעלות, ואכן, לאחר שנתיים, ב- 1886 עלתה כל המשפחה לא"י. הם התיישבו זמנית ביפו (עקב המחאות כנגד הברון רוטשילד שהיו באותו זמן בראשון-לציון), שם שמעה קול קורא של ראובן לרר, שהזמין אנשים להצטרף למושב בואדי חנין. מילוסלבסקי היתה הראשונה שביקשה להצטרף למושבה- אולם נדחתה עקב היותה אישה. היא שכנעה את חתנה שלמה יפה להגיע ולתרום לנחלה במקומה.
בנחלה שנקנה היא נטעה כרמים, והמשיכה להתמודד גם עם עבודות נשיות "מסורתיות" כמו טיפול בבית, שנתפסו כחלק מחובותיה ה"טבעיות" על אף עבודתה החקלאית המאומצת.
מילוסלבסקי היתה ערה לקשיים שחוו החלוצים והתמיישבים החדשים, והקימה קרן גמילות חסדים ותרומות.
היא גייסה תרומות מיהודים בתפוצות- בהם מצרפת, גרמניה ורוסיה, וקיימה תכתובת ענפה איתם. היא התכתבה עם אחד העם, ואירחה את הרצל בביתה.
היא היתה דמות ציבורית משמעותית בחיי המושבה, באסיפות האיכרים ובחיי החברה.

למרות חשיבותה הרבה למושבה היא הונצחה רק בכיכר המיישבים בשנת 2011, ולא נקרא רחוב על שמה.
איפה כדאי להציע? דבר ראשון, בנס ציונה- שבה היא היחידה מבין המייסדים שאין רחוב המנציח אותה.

בתמונה- גולדה מילוסלבסקי עם בעלה דב

אולגה (עלקה חיינה) חנקין (1852-1943)

מגיעים לה רחובות משלה.

אשת העליה הראשונה, מיילדת ידועה בראשית ההתיישבות הציונית בתקופת היישוב העברי בארץ-ישראל. היתה שותפה לרכישת קרקעות להתיישבות יהודית בפלשתינה-א"י, שידועה בהיסטוריה הציונית כ"גאולת האדמות", יחד עם בן זוגה יהושע חנקין.
בגיל צעיר למדה את מקצוע המיילדות בסנט פטרסבורג. היא הצטרפה לפגישות חברי תנועת ביל"ו וגם לפגישות של פעילי תנועת ההשכלה ופעילי חובבי ציון. לאחר לימודיה עלתה לארץ ישראל, והגיעה למושבה ראשון לציון.
זמן קצר לאחר מכן השתתפה במאבקם של האיכרים במושבה. באותם ימים פרץ המרד השני של איכרי ראשון לציון בפקידי הברון, בו התנגדו לכוונות הפקידים להופכם מאיכרים לשכירים. במהלך מאורעות אלו הכירה את יהושע חנקין והם התחתנו, ועברו ליפו. היא הייתה שותפה לקידום תוכניותיו שנחשבו לאבן יסוד בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל. קשריה החברתיים והמקצועיים סייעו לו ליצור תשתית לקידום פרויקט "גאולת האדמות" בארץ.
בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 יצאה לפועל רכישת אדמות חצ'ירה, היום חדרה.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה גורש יהושע חנקין לטורקיה. אולגה חנקין, הצטרפה אליו למרות שלא חויבה לכך. ב-7 בספטמבר 1918 חזרו ארצה, קודם לחדרה ואז לתל אביב. באוקטובר 1918 קיבלה דרכון מממשלת המנדט הבריטי בפלסטינה (א"י). באותם ימים כתבה מכתב לעיריית תל אביב בדבר שמות הרחובות בעיר:

"מפני מה לא נמצאים בין השמות התנ"כים זכר לנשים, גבורות האומה, כגון דבורה ואחרות? […] הריני מקווה, שדברי ימצאו הד בלבות חברי הועדה ויתקנו את המעוות ויזמינו גם נשים להשתתף בועדת השמות."

נפטרה בשנת 1943.

על שמה של אולגה חנקין נקראת השכונה גבעת אולגה בעיר חדרה. הציעו רחובות על שמה בחדרה, תל אביב, ראשון לציון.

ויקיפדיה

תמונה באדיבות תמר אשל

אמה תלמי (לוין) (1905-2004)

מגיעים לה רחובות!

חברת כנסת, סגנית יו"ר הכנסת, סופרת, ממקימי קיבוץ משמר העמק.
מנערות היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", עלתה לבדה לישראל בגיל 19, עבדה בחקלאות בנין וסלילת כבישים.
היתה ממקימי קיבוץ משמר העמק, שימשה הגננת הראשונה.
מגיל 17 כתבה ופירסמה, מכתביה התפרסמו בדבר, משמר, דבר הפועלת ואחרים.
ספרה "לעת אוהלים" תיעד את ראשית הקיבוץ והעמיד במרכז דמויות נשיות. הספר היה יוצא דופן בעולם של כתיבה גברית על דיבורים גברים.
אחרי שנבחרה לכנסת מטעם מפ"ם עסקה בעיקר בנושאים חברתיים: פעלה למען שוויון זכויות לנשים והטבת מעמדן בזכויות יסוד, חינוך וקידום מגזרים מקופחים, קידמה שוויון הזדמנויות בחינוך, תוך דגש על שוויון בין מזרחים לאשכנזים ובתוך כך גם בין פריפריה למרכז ויצאה נגד כפייה דתית.

בבאר שבע ישנו רחוב "מאיר ואמה תלמי" על שמה ועל שם בעלה.
לא ידוע לנו על רחוב שהינו אך ורק על שמה.
מומלץ להציע אותה בירושלים, בחיפה שם התגוררה ובערים בפריפריה למענה פעלה בשנותיה כחברת כנסת.

עוד מידע

צילום: אתר הכנסת

 

שרה עזריהו (1873-1962)

מגיעים לה רחובות!

פעילה ציונית פמיניסטית וממייסדי תל אביב.
הקימה בלטביה את תנועת "בנות ציון". השתתפה בקונגרס הציוני החמישי בבאזל כנציגת "הפרקציה הדמוקרטית", למדה חינוך בשוויץ ועבדה כמורה, בגולתה ליד אודסה ולאחר עלייתה לישראל ביפו. היא ובעלה היו מראשוני המתיישבים בעיר העברית הראשונה: תל אביב.
היא הייתה מהמורות הראשונות בארץ שלימדה מקצועות שנחשבו אז גבריים כמו מתמטיקה וגאוגרפיה. עבדה בחיפה ובירושלים, שם ניהלה בית ספר לבנות.
הייתה מראשונות המאבק למען זכויות נשים טרם קום המדינה, הייתה חברה בהתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, ופעלה, בין השאר, למתן זכות בחירה לנשים לאספת הנבחרים. ב-1925 נבחרה לחברת הוועד הלאומי ומאבקה נשא פרי כשב-1926 עוגנה בחוק זכות בחירה לועד לנשים.
שימשה שופטת בבית משפט השלום העברי- טרם קום המדינה.
כתבה מאמרים וחיבורים בנושא זכויות נשים בארץ ישראל וכן ביוגרפיה "פרקי חיים".
נפטרה בקיבוץ אפיקים ושם נקברה.

ב-2014 אושרה בירושלים קריאת רחוב על שמה
ניסינו למצוא רחוב על שמה בתל אביב ולא מצאנו- אם אין כדאי להציע ובודאי גם בחיפה שם שימשה מורה בבית הספר הריאלי.

ויקיפדיה
למידע נוסף