ג'ו אסטיל (1921 – 2010)

זמרת, מורה לפיתוח קול וחוקרת קול. פיתחה שיטת הדרכה קולית הקרויה על שמה.

ג'ו אנטואנט אדאלה נולדה בארצות הברית. היא שרה באופן מקצועי ברדיו בפיטסבורג בין השנים 1939 – 1940, ובין 1940 – 1947 בהוליווד. ב-1953 ערכה סיור קונצרטי ליד באירופה כולל תוכניות בהאג, אמסטרדם, קופנהגן, אוסלו, לונדון, ציריך, ז'נבה ופריז. במשך 13 השנים הבאות הופיעה כסולנית בקולורדו ספרינגס עם מקהלת האקדמיה של חיל האוויר, התזמורת הסימפונית של קולורדו ספרינגס והאופרה של קולורדו ספרינגס.

ב-1969 סיימה לימודי תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת קולורדו, וב -1971 סיימה תואר שני בחינוך למוזיקה מאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב בקליבלנד, אוהיו. במסגרת לימודיה באוניברסיטת קייס למדה אסטיל קורסי בחירה בנושאי קול וקלינאות תקשורת, וכך נחשפה למעשה לראשונה למדעי הקול.

בשנת 1972 מונתה אסטיל לשמש מדריכה קולית במחלקת אף-אוזן-גרון במרכז הרפואי אפסטייט שבסירקיוז, ניו יורק. בתפקיד זה, שמילאה עד לשנת 1979, החלה במחקר החלוצי שלה בנושא "שש איכויות הקול": "דיבור" (speech), "פלסט" (falsetto), "יבבה" (sob), "טוואנג" (twang), "אופרה" (opera) ו"צעקה". היא הציגה מאמרים רבים בכנסים בנושא 'טיפול בקול המקצועי' של קרן הקול.

בין השנים 1980 ל-1984 נרשמה לתוכנית לדוקטורט בדיבור ושמיעה באוניברסיטת ניו יורק. היא השלימה את כל חובות השמיעה שלה, אך עזבה את הלימודים מבלי להגיש את עבודת הדוקטורט.

סטיל חקרה תכונות שונות המקושרות לסגנונות שירה שונים באמצעים מדעיים ובסיוע מכשור וטכניקות רפואיות כדוגמת אֶלֶקְטְרוֹמִיוֹגְרַפְיַה, ניתוח אותות קול, צילומי רנטגן ואנדוסקופיה של בית הקול, מדידות אקוסטיות ושיטות דימות של מיתרי הקול כגון וידאוסטרובוסקופיה. מחקרה הוביל אותה לפיתוח סדרה של תרגילים קוליים שמטרתם פיתוח השליטה של הזמר על מבנים קוליים וקבוצות שרירים מסוימות במערכת הקול. הקלטות וידאו אנדוסקופיות שערכה אסטיל בגרונות של זמרים במהלך ביצוע הדגימו יכולות שליטה ספציפיות על מנגנונים מסוימים בתהליך יצירת הקול. לדוגמה, טכניקת 'צחוק שקט' הגורמת לנסיגה של המיתרים המדומים.

תחומי העניין של אסטיל ומחקרי הקול שלה הובילו לפיתוח שיטת ההדרכה הקולית של אסטיל: מתודה לפיתוח מיומנויות קוליות המבוססת על פירוק פיזיולוגי לגורמים במטרה להשיג שליטה על מנגנונים ספציפיים בתהליך יצירת הקול. בשנת 1991 ייסדה את חברת 'שיטות פיתוח הקול של אסטיל' במטרה להגן על קניינה הרוחני ולהסדיר תהליך הסמכה אחיד של מדריכים. שיטת ההדרכה של אסטיל היתה לא פחות ממהפכה בכל הנוגע להבנה וטכניקות השימוש במהלך הדרכה קולית.

היא העבירה קורסים וסדנאות סביב שיטתה בכל רחבי העולם. לדוגמה, היא הוזמנה להציג בלונדון בפני העמותה לחקר הקול ואיגוד הקול הבריטי. השפעתה ניכרת במיוחד בחוגי התיאטרון בבריטניה, שם זכו שיטותיה לאימוץ מהיר ולפופולריות רבה. גם סופרים ומבצעים רבים הכירו באסטיל ובשיטתה בפיתוח העבודה שלהם. ב-2004 הוענק לאסטיל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מזרח אנגליה.

על כל פועלה היא יותר מראויה לרחוב משלה. ניתן לעשות זאת בירושלים, רמת השרון, קריית אונו, תל אביב וכל עיר שבה מוקירים ולומדים מקצועית מוסיקה ופיתוח קול.

ג'ינה בכאואר (1913-1976)

פסנתרנית קלאסית נודעת.

ג'ינה בכאואר נולדה באתונה למשפחה יהודית.  בגיל 5 החלה לנגן וכבר בגיל 8 הופיעה ברסיטל ראשון מול קהל באתונה. היא למדה באקדמיה למוזיקה ואף השתלמה אצל פסנתרנים נודעים, ביניהם סרגיי רחמנינוב.

בשנת 1930 נישאה לאיש עסקים יווני והשניים עברו לגור במצרים. בתקופה זו הרבתה לנגן ואף זכתה בפרטים ומדליות על פועלה, יצירתה וכשרונה.  במהלך מלחמת העולם השניה, ניגנה באלכסנדריה כ-630 קונצרטים מול חיילים פצועים של בעלות הברית אשר שהו במצרים.

לאחר מות בן זוגה בשנת 1950, עזבה את מצרים ועברה לגור באנגליה, שם נישאה בשנית. היא התגוררה בלונדון והקפידה להגיע ליוון מדי שנה לכבוד קונצרט ביום הולדתו של המלך פבלוס השני ומשפחתו. היא אף לימדה את אחת מבנותיו.

באוקטובר 1950 הופיעה בניו-יורק אל מול אולם כמעט ריק. הנוכחים באולם התרשמו מאוד מנגינתה, ובעקבות ביקורותיהם הנלהבות, האולם היה מלא בהופעתה הבאה של בכאואר.

בכאואר ניגנה בכשרון רב יצירות רומנטיות ופוסט רומנטיות. היא מתה באופן פתאומי מהתקף לב בשנת 1976, זמן קצר לפני שעמדה לעלות על במת הקונצרטים בפסטיבל אתונה.

לאחר מותה, נוסדה התחרות הבינלאומית לפסנתר על שם ג'ינה בכאואר. התחרות מושכת אליה מדי שנה פסנתרנים צעירים מכל רחבי העולם.

ביתה באתונה, המטופח על ידי שכניה, הפך לאתר עליה לרגל למעריציה, הממשיכים את מנהגה להאכיל את החתולים במקום.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ג'ינה בכאואר מנגנת את הקונצרטו לפסנתר מספר 2 של רחמנינוב:

ליבת קמחי (2019-1975)

נזירה בודהיסטית, פעילה חברתית ומנהלת עמותה.

ליבת קמחי נולדה בישראל. בגיל צעיר ניגנה בצ'לו באופן מקצועי. בצבא שירתה כצלמת צבאית. לאחר השירות עבדה כנהגת אמבולנס וכדיילת אוויר. בגיל 26 הוסמכה להיות נזירה בודהיסטית במסורת הטיבטית בשם טובטן צ'וקי. היא למדה כ-7 שנים במרכז לאמה צונגקפה שבפומיה, איטליה, וקיבלה נדרי נזירות מלאים בטאיוואן ב-2011.

בגיל 30 חלתה במחלה גנטית – תסמונת אהרלס־דנלוס. מחלה זו פוגעת ביצור הקולגן, החלבון המרכזי ברקמות החיבור של הגוף ויכולה לגרום לנכות ואף למוות (אם כי האחרון קורה רק במקרים נדירים ואכן ניתן לחיות עם המחלה שנים ארוכות). המחלה קשה לאיבחון והחולה מאובחן בדרך כלל בשלל איבחונים שגויים וקיטלוג כאב שגוי. נשים שחלו באהרלס דנלוס נאלצו לחוות אינספור רופאים שהאשימו אותן בהיסטריה ובעיות רגשיות וכך גם קמחי. למחלה אין תרופה, אלא רק דרכי עיכוב או הקלה מסוימות: סוג מסוים של פיזיותרפיה, שאין כמעט איש בישראל שיודע לתרגל, והמון משככי כאבים.

בזמן שגופה מתפרק בכאב גדול, ליבת המשיכה לחקור את עולם המוגבלות ולנסות למצוא לאנשים שבתוכו פתרונות שמשלבים את החמלה הבודהיסטית לצד גישה ישראלית פרגמטית. היא כתבה וייעצה רבות לאנשים על התמודדות עם כאב פיזי ונפשי, הנחתה קבוצות וסדנאות ולימדה בודהיזם ומדיטציה.

היא הקימה את "העמותה הישראלית לדיור מושלם".  העמותה פעלה למען בניית מתחם מגורים יעודי לאנשים עם מוגבלות. יצירת אגף דירות קטנות ונגישות לנכים לפי התקן ולמעלה מכך, דיור מותאם ובר השגה.

אלפי נכים צעירים חיים כיום בישראל בבתי אבות סיעודיים לכל ימי חייהם, חלקם מסיבות סוציו-אקונומיות ולא רפואיות בלבד. עלות האשפוז היא גבוהה ואין לצעירים עם נכות גופנית דיור מוגן, הוסטלים או דירות נגישות. הרעיון מאחורי העמותה הוא ליצור אלטרנטיבה אחרת.

בשנת 2011 הוציאה קמחי ספר בשם "מה נזירה בודהיסטית רואה מבעד לגלימה" בהוצאת סער. הספר כולל 30 קטעים קצרים, שקמחי כינתה בשם "פרורים" – הכלאה בין פרוזה לשירים. הוא מציג הרהורים ותובנות על החיים והמוות ועל הכאב שביניהם.

https://www.agam-hypermobile.org.il/

צילום: מגז גוזני, מתוך כתבה בעיתון "הארץ", מוצג במסגרת שימוש הוגן.

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6467827

מרים סגל (1905-1981)

זמרת, סופרת ומורה לזמרה.

נולדה בקייב שברוסיה, למדה בקייב, והצטרפה לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1924 או 1926, עלתה לארץ ישראל כחלוצה, ועבדה בעפולה וביישובי הסביבה.

בשנת 1927 נסעה ללימודי מוזיקה בצרפת, במשך שנתיים למדה בטולוז, ולאחר מכן, למדה בפריז, שם זכתה במקום הראשון בתחרות מוזיקה מקומית. בשנת 1939, חזרה לארץ ישראל.

בין השנים 1930-1956, הופיעה באופרות ורסיטלים, בין היתר הופיעה על בימות האופרה הארץ-ישראלית, ועוד אופרות ארץ-ישראליות של התקופה.

לימדה זמרה בסטודיו של הבימה, ובאופן פרטי. רפרטואר השירה שלה כלל יצירות רבות. השיר האמנותי "עקרה" של פאול בן-חיים ז"ל, נכתב עבורה, והלחן של רבקה גווילי ז"ל לשיר "פזמון ליקינתון" למילותיה של רחל המשוררת ז"ל, נכתב גם הוא עבורה.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית עפולה

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7…

בתמונה: כרזת פרסומת לקונצרט של מרים סגל. התמונה מתוך אתר הספריה הלאומית ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

הדסה ביריביס-עורי (1909-2009)

מוזיקאית ומורה למוזיקה.

נולדה בעיירה אוברוץ' שבאוקראינה. בהיותה בת 16, בשנת 1925, עלתה לארץ ישראל עם משפחתה, והתגוררה בתל אביב.

החלה לנגן בפסנתר בגיל שש, למדה אצל מורות התקופה, ולאחר מכן, המשיכה ללמוד בבית ספר למוזיקה.

ניגנה בגני ילדים, עבדה עם שרה לוי תנאי ז"ל, ועם להקת "ענבל", בנוסף לכך, נתנה שיעורים פרטיים בתחומי הנגינה והמחול.

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית תל-אביב-יפו, ובעוד ערים שבהן יש פעילות מוזיקלית חשובה.

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/…/%D7%94%D7%93%D7%A1%D7%94_%D7…

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

נעה בלאס (1937-2008)

נעה בלאסמוזיקאית, מחנכת ומייסדת שיטות ריפוי באמצעות מוזיקה ויוגה.

נעה בלאס נולדה בתל אביב, וכבר מגיל קטן נמשכה לעולם המוזיקה. הוריה זיהו את כשרונה, ונעה למדה מגיל קטן נגינה על פסנתר, חליל וקומפוזיציה. בבגרותה, המשיכה נעה את לימודיה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ולאחר תום לימודיה כבר החלה בהלחנת יצירות מוזיקליות שונות, כתבה ספרים רבים בתחום החינוך המוזיקלי והחינוך המיוחד וכתבה סיפורי אגדות לילדים המשלבים צלילים ומוזיקה. אך מעל הכל, נדמה כי מפעל חייה היו שיטות הלימוד אותם פיתחה המיועדים לכלל האוכלוסייה ומבוססים על חינוך מוזיקלי כאמצעי טיפולי. התעניינותה המוזיקלית הייתה מגוונת, ובהדרגה חיפשה צלילים חדשים בעלי אפקט פסיכולוגי ופסיכותרפי. נעה הפכה את ביתה למעין מעבדה מוזיקלית, וחדריה השונים היו מעוטרים בצלחות מנגנות, גונגים גדולים ושאר כלי נגינה – מאולתרים ותקניים – אשר דרכם חקרה את השפעת הצלילים והמוזיקה על נפש האדם. את שיטותיה הייחודיות לימדה נעה במשך כ-3 עשורים באוניברסיטת בר אילן במחלקה להשתלמות מורים, ובכך למעשה הכשירה מטפלים לשיטותיה. לדבריה, המכנה המשותף לכל שיטות הלימוד אותם ייסדה, הוא הדגש על יצירת הקשר מצד המטופל בין המילים והסמלים לצלילים, ועל ידי חיבור זה לנסות ולסייע למטופל בקושיו ובצרכיו.

עד היום, שיטותיה נלמדות באוניברסיטאות, מכללות לחינוך, השתלמויות מטעם משרד הרווחה ועמותות העוסקות בתחום החינוך המיוחד, ובבתי ספר רבים המשלבים את את ילדי החינוך המיוחד. בנוסף, שיטותיה זכו להכרה עולמית ותורגמו לשפות שונות, תוך כדי המלצות מטעם משרדי רווחה רבים באירופה ובארה"ב כשיטות טיפול עדיפות.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א, בה התגוררה ויצרה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – http://www.noablass.com/

**תמונת של נעה לקוחה מתוך אתרה הרשמי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן. צילום: דרורה שפיץ**

ורדינה שלונסקי (1905-1990)

15036186_1185813321507536_6800575418065176996_nלמה היא לא מונצחת?
נחשבת למלחינה הישראלית הראשונה. בנוסף היתה גם פסנתרנית ועיתונאית.
נולדה במזרח אוקריאנה למשפחה יהודית מסורתית ציונית. משפחתה היתה חובבת אומנות ויצירה, וטיפחה את כישורי הילדים.
שלונסקי החלה לנגן בפסנתר בגיל חמש,והמשיכה לפתח את כשרונותיה בוינה גם אחרי שכל משפחתה עלתה לארץ ב- 1923. ב-1930-1934 החלה להשתלם גם בקומפוזיציה בפריז. בין השנים 1934 ו-1937 שהתה גם בארץ ישראל ולאחר מכן שבה לפריז. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטה ללונדון שם התפרנסה כתופרת ב"מרקס אנד ספנסר" ומנגינה בפסנתר בבית קפה בכיכר פיקדילי.
ב- 1944 עלתה לארץ, אולם לא הצליחה להשתלב בחיי המוזיקה, בין היתר עקב נטייתה להתרחק ביצירתה ממאפיינים אוריינטליים שנחשבו הכרחיים לגיבוש סגנון ארצישראלי חדש.
בארץ יצירתה התמקדה בעיקר בהלחנת שירים. שלונסקי כתבה יותר ממאה שירים, למילים של משוררים שונים. היא חיברה גם שירי ילדים למילים של אנדה עמיר-פינקרפלד.

מחוץ לגבולות היישוב בארץ זכתה שלונסקי להכרה בינלאומית: השיר "פואמה עברית", שהיה אופוס 1 שלה ונכתב בשנת 1932 לזכר אביה, זיכה אותה בפרס בפריז, פרס שנועד לנשים בעלות מקצועות חופשיים.
רביעיית מיתרים משנת 1948 זיכתה אותה בפרס בארטוק בהונגריה. בשנת 1935 כתבה שלונסקי סימפוניה, היצירה הראשונה שלה לתזמורת, ובשנים 1942-4 את הקונצ'רטו לפסנתר. שתי היצירות בוצעו לראשונה רק כעשרים שנה לאחר חיבורן.
בישראל זכתה בשני פרסי אקו"ם על פועלה המוזיקלי – בשנת 1973 וב-1984 למפעל חיים.
שלונסקי אינה מונצחת בישראל כלל.
כדאי להציע אותה לעיריית תל-אביב-יפו, שבה התגוררה ונפטרה, לערים עם תזמורות, כמו עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי, ו עיריית ראשון לציון.

אילונה פהר (1901-1988)

כנרת בהונגריה ומורה לכינור בישראל, מאחרוני המייצגים את אסכולת הכינור של מרכז אירופה.

פהר נולדה וגדלה בהונגריה, בה במשך שש שנים למדה באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט, בבודפשט. עם סיום לימודיה באקדמיה החלה להופיע בנגינה בהונגריה ומחוץ לה ברחבי אירופה, בין היתר עם תזמורת הקונצרטחאבו (אמסטרדם) בניצוחו של וילם מנגלברג.

פהר התגוררה בבודפשט עד שנת 1942, אז נשלחה למחנה הריכוז ביחד עם לילי בתה. בשנת 1944 הצליחו השתיים להימלט וחברו לקבוצת פרטזינים הונגרים וצ'כוסלבקים. עם תום המלחמה התברר לה שכל משפחתה נספתה בשואה. לאחר המלחמה התיישבה בצ'כוסלבקיה ושבה להופיע, אולם פעילותה הוגבלה לבימות מזרח אירופה, בגוש הסובייטי.

בשנת 1949, לאחר קום מדינת ישראל, הופיעה בקונצרט חגיגי לציון שנה להקמת מדינת ישראל בעבורו לא קיבלה תשלום, מלבד כרטיס טיסה לישראל. לאחר הופעתה בישראל זנחה את רעיונה המקורי לכבוש ערים ברחבי העולם בהופעתה עם כינור והחליטה להעתיק את מקום מגוריה לישראל ביחד עם בעלה ובתה ולהתיישב בחולון.

פהר הופיעה תחילה בפני קיבוצים וברחבי הארץ, אך לאחר כמה שנים הגיעה למסקנה כי אין הדבר יכול להימשך כך. הארץ קטנה מדי, האפשרויות מצומצמות מדי והריצה המרתונית בין קיבוץ לקיבוץ מעייפת מדי. פהר, אשר לא נהגה ללמד בעבר אלא במקרים נדירים, החליטה להתמסר להוראות הכינור. כל רכושה היה אז דירתה הקטנה בשיכון וכינורה. בהמשך 25 שנים יצא שמה כמורה רבת השראה, קפדנית ומטילת מרות, אבל גם מחוננת בחוש הומור. פהר לימדה באקדמיה ע"ש רובין בתל אביב וקיימה כיתות אמן בכל רחבי העולם. בין 250 תלמידיה נמנים כמה מן הכנרים המפורסמים בעולם כמו פנחס צוקרמן, שלמה מינץ וחגי שחם.

פהר זכתה בדיפלומה ומדליית זהב של אקדמיית ליסט בבודפשט. כן הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד ממכון וייצמן למדע ותואר אזרחית כבוד של חולון, שהייתה עיר מושבה מאז בואה לישראל. עיריית חולון אף קראה רחוב על שמה. אחדים מתלמידיה של פהר, בהם חגי שחם ואיתי שפירא הקימו לזכרה ב – 2003 את קרן אילונה פהר.

כדאי להנציח רחובות על שמה בתל-אביב בה לימדה.

לקריאה נוספת:

אילונה פהר- ויקיפדיה

שמואל שליט, "בית ספר לכנרים גאונים" (מעריב, 1963)

אילונה פהר- ערך באתר המוזיאון למורשת יהדות דוברת הונגרית

קטע מתוך הסרט שהופק סרט על אודותיה, בבימויו של גדעון גנני: Teacher of Genius: A Portrait of Ilona Feher (מורה של גאונות: דיוקנה של אילונה פהר) (1982)-

שולמית רופין (1873-1912)

12651084_977811175641086_4599444886666868226_nלמה היא לא מונצחת?

מחלוצות המוזיקה ביישוב המתחדש בא"י. מייסדת בית הספר למוזיקה ביפו.
נולדה בקיסרות הגרמנית למשפחה יהודית משכילה. כבר מגיל צעיר התבלטה ביכולותיה המוזיקליות ובקולה הייחודי. היא התחנכה בקונסרבטוריון בברלין והתמחתה בלימוד זמרה אומנותית.
חלומותיה להופיע כזמרת אופרה נגדעו עקב התנגדות משפחתה, שראתה בזה סימן לתרבות רעה והתפקרות. כדי להמשיך בתחום החלה ללמד מוזיקה.
בשנת 1908, לאחר נישואיה לארתור רופין- פעיל ציוני. נישואיה גדעו את הקריירה שלה באירופה, והיא עלתה יחד איתו לפלשתינה.
רופין היתה ליד ימינו של בעלה, ובזכרונותיו הוא כתב עליה כי היא היתה משכילה ממנו, בעלת ידיעות רחבות יותר בתרבות העולם וראה בה שותפה אמיתית ומלאה לדרכו הציונית.
בשנת 1910 היא החלה בהקמת בית הספר למוזיקה- ובנובמבר של אותה שנה פתח המוסד את דלתותיו בעזרת תרומות נדיבות מיהדות רוסיה.
הקמת בית הספר היתה חלק מתפיסתה הציונית העמוקה של רופין, שראתה באמנות ובמוזיקה בפרט פתח לעירור התרבות היהודית המתחדשת כחלק מבניית החברה להקמת בית לאומי איתן. תלמידיה בית הספר וממשיכי דרכה היו לבני הבסיס של התרבות המוזיקלית הישראלית- בנגינה וזמרה.
שנתיים לאחר פתיחת בית הספר, בשנת 1912, נפטרה רופין כתוצאה מהרעלת דם לאחר לידתה השנייה.
בית הספר שלה, נקראה "שולמית" להנצחתה, עד שנסגר בשנת 1938.
איפה כדאי להנציח אותה- בכל מקום שבו מונצח בעלה, ארתור רופין, שראה בה שותפה מלאה למפעלו הציוני, בערים בעלות מוסדות אופראים- כמו תל אביב, ראשון לציון.

להמשך קריאה
צילום- הרמן טיץ

פנינה זלצמן (1922-2006)

מגיעים לה רחובות!פנינה זלצמן

היתה פסנתרנית ישראלית. כונתה "הגברת הראשונה של הפסנתר בישראל". היתה פרופסור אמריטוס למוזיקה בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב, שופטת בתחרות רובינשטיין ותחרויות נוספות, כלת פרס ישראל למוזיקה לשנת 2006.
נולדה בתל אביב. הוריה היו שוחרי תרבות וחובבי מוזיקה, שעודדו את עניינה בפסנתר. כשהייתה בת שבע, בא הפסנתרן אלפרד קורטו להופיע בארץ ישראל, שמע את נגינתה והזמין אותה לבוא ללמוד אצלו בפריז. הוא כתב אודותיה לחיים ויצמן: "הילדה הזאת היא מוזיקה שמתגלמת בבן אנוש".
בהיותה בת שמונה התקבלה ללימודים באקדמיה, בתמיכת משפחת רוטשילד, כילדה יחידה בין סטודנטים בוגרים. בין מוריה היו איגור סטרווינסקי, פבלו קזאלס, ארתור רובינשטיין וארטור שנאבל.
בשנת 1939 הופיעה לראשונה עם התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית הצעירה, ובגלל מלחמת העולם השנייה לא יכלה לשוב לצרפת ונשארה בארץ. בתקופת המלחמה הופיעה עם הפילהרמונית בארץ ישראל ובמצרים. בהופעותיה גם גייסה כספים למען היישוב ולמען התזמורת.
במלחמת העצמאות הופיעה לפני חיילים.
בשנת 1960 יצאה למסע הופעות סביב העולם עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ובשנת 1963 הייתה הפסנתרנית הישראלית הראשונה שניגנה בברית המועצות.
החל מ-1973 הייתה פרופסור מן המניין באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, שבה הייתה חברת סגל משנת 1969.
במשך השנים הופיעה ברחבי העולם, באירופה, בארצות הברית ובקנדה, בסין וביפן, באוסטרליה ובניו זילנד, בדרום אמריקה ובאפריקה, תחת שרביטיהם של גדולי המנצחים בעולם כמו פול פאריי, גיאורג שולטי, זובין מהטה, קרלו מריה ג'וליני, שרל מינש, יוזף קריפס, נוויל מרינר ומנדי רודן.
זלצמן כיהנה כשופטת בתחרות רובינשטיין מאז שנתה הראשונה, ושפטה גם בתחרויות רבות אחרות בארצות אירופה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה.
בשנת 2006 זכתה זלצמן בפרס ישראל למוזיקה.

הציעו על שמה רחוב בתל אביב עיר הולדתה, או בעיר שלכן, או בכל מקום בו יש מרכז תרבותי.

ויקיפדיה