יונה לוי ( 1943 – 2020)

רקדנית ושחקנית.

יונה לוי נולדה בירושלים. בגיל ארבע עברה עם משפחתה להתגורר בתל אביב. כשהייתה בת 7–8 הלכה לשיעור ספורט עם כיתתה בחוף הים. אדם הבחין בה כשרקדה על החוף וסיפר על כך למורה שלו לריקוד מיה ארבטובה. היא השיגה את כתובת הוריה של יונה והציעה שבתם תבוא לראות שיעור בסטודיו שלה. הסטודיו של מיה ארבטובה היה סטודיו ידוע ויוקרתי בתל אביב ולוי הפכה במהירות לאחת התלמידות הבולטות והמצטיינות בסטודיו.

בגיל 9 החלה לוי להופיע ולהשתתף בתחרויות ריקוד. ארבטובה לקחה את לוי תחת חסותה ועזרה לתמוך בה. היא דאגה לה למלגה במימונה כשהתקשתה בתשלום שכר הלימוד ובשלב מסוים, כאשר משפחתה עברה לגבעתיים, איפשרה לה לגור בביתה במשך מספר שנים. בגיל 13 הופיעה לוי על במת תיאטרון "דו רה מי". באותה שנה ראה אותה אנטון דולין והציע לה מלגת ללימודים בבלט המלכותי בלונדון, אך היא סירבה והמשיכה להופיע בארץ במסגרות שונות ובתיאטרון האידי. בשנת 1957, כשלוי היתה בת 14 בלבד, היא זכתה בפרס לאמנות מטעם "מועדון מלוא", בשווי 100 לירות ישראליות.

בדצמבר 1958 השתתפה בתוכנית שנייה בסדרת 'בלט פסטיבל' במסגרת האופרה הישראלית שנועדה לקהל תלמידים ונוער. לוי הופיעה בדמות הצער בבלט 'מוכרת הגפרורים' . בשנת 1959, השתתפה בפסטיבל העולמי השביעי לנוער ולסטודנטים וזכתה במקום השני בשתי מדליית כסף. הופעתה הרשימה את ראש חבר השופטים, שכינה אותה "ילדת פלא" והציע להעניק לה את מדליית הזהב. ארבטובה סברה כי מוקדם מדי לרקדנית כה צעירה לקבל את הפרס הראשון ולמען עתידה והתפתחותה מוטב שתסתפק בפרס שני וכך היה.

מלבד מחול קלאסי, לוי למדה גם מחול מודרני אצל רינה שחם, ג'אז אצל רות האריס, ומחול ספרדי. היא היתה חלק מהאנסמבל של להקת המחול "ענבל" והשתתפה במסעות הופעותיה של הלהקה ברחבי העולם. בתחילת שנות ה-60 הצטרפה ל"להקת הפעמונים" והשתתפה בהופעותיה. היא החלה גם לשחק באופרה הישראלית.

בשנת 1962 הוזמנה לשחק בתפקיד הנסיכה ההודית אג'י ארנה, אחד מהתפקידים הנשיים הראשים בסרט "מרקו פולו". צילומי הסרט, שנמשכו שלושה חודשים וחצי ונערכו בצרפת, בהודו ובבלגרד שביוגוסלביה, זכו לסיקור נרחב בעיתונות. לבסוף קשיים כספיים שאליהם נקלע מפיק הסרט מנעו את המשך הצילומים והפקת הסרט נעצרה.

לאחר השיבה מצרפת הופיעה לוי ב'נאסר-א-דין'. כמו כן השתתפה בתוכנית הטלוויזיה לצד מייק בורנשטיין ומוטי גלעדי.

בשנת 1965 השתתפה לוי בסרט הקומדיה הישראלי-צרפתי "רק לא בשבת". היא גילמה בו את אסתר, צנחנית בצה"ל. הסרט הצליח מאוד, ולוי הופיעה בהקרנותיו בצרפת. בשנת 1969 הופיעה כרקדנית במופע "הימים הטובים". באותה שנה גם הצטרפה להרכב רקדנים בשם 'גאז פלוס' והחלה להופיע עם הלהקה ברחבי הארץ. בשנת 1970 הופיעה הלהקה בהולנד במסגרת אירועי 'שלום 70'.

משנת 1965 לוי עבדה כמורה בבית ספר האזורי בקיבוץ בתל יוסף וכמארגנת מסיבות וחגיגות במשק. לאחר מספר שנים עברה לתל אביב, לשכונת יד אליהו. שם היא פתחה סטודיו משלה ובניהולה אשר גידל דורות של תלמידות ורקדניות. היא שימשה מורה למחול גם במרכז הקהילתי בית ברבור ובמקומות נוספים.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב ובירושלים.

לאה ברגשטיין (1902-1989)

15000198_1180752428680292_5060599790969432349_oלמה היא לא מונצחת?

כוריאוגרפית, מחלוצות הריקוד העממי ("ריקודי עם") בישראל.
ברגשטיין נולדה בגליציה למשפחה יהודית מבוססת. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלטה המשפחה לוינה. שם החלה ברגשטיין לעסוק בפעילות ציונית בתנועת הנוער של השומר הצעיר ושם היא החלה לבסס את תפיסת עולמה הציונית-סוציאליסטית.
בגיל 17 סיימה סמינר לגננות, וב-1922 החלה ללמד מחול, רקדה בהפקות חשובות והמשיכה למלא תפקידים משמעותיים בהנהגת "השומר הצעיר".
ב-1925 עלתה לארץ ישראל והצטרפה לקיבוץ בית אלפא, שבמסגרתו הוקמה קבוצה של רועי צאן בהנהגת מתתיהו שלם וברל בקר היא השתתפה בעבודות המשק, והמשיכה את הריקוד כתחביב ששילבה בתעסוקתה היומיומית. ב-1926 הקימה את להקת המחול הראשונה שלה, שהשתתפה באירועים קיבוציים וחלוציים. היא חיברה ריקודים מקוריים שבהם הושפעה מתחושת החיבור לטבע ועבודת האדמה.
לאחר עשור, ב-1935 הגיעה למסקנה כי היא מתקשה לשלב בין חובותיה למשק ובין הריקוד, ועזבה את בית אלפא לתל אביב, שם הצטרפה ללהקה של גרטרוד קראוס. ב-1940, עקב בפילוג בתנועה הקיבוצית הוקם "בית יוחנן", שם הצליחה ברגשטיין להשתלב כרקדנית ויוצרת, והיא לקחה תפקיד חשוב בעיצוב החגים הקיבוציים ולמעשה ביצירת פולקלור ארצישראלי חדש, החיוני לבניית התרבות אותה ביקשה ההתיישבות העובדת לעורר.
היא נפטרה בבית יוחנן.
בתמונה- הריקוד "והיה כי תבואו אל הארץ" של לאה ברגשטיין בחג העומר ברמת יוחנן בשנות הארבעים. התמונה באדיבות ארכיון רמת יוחנן.
איפה כדאי להציע?
בערים וביישובים בעמק יזרעאל והסביבה: ולפנות למועצה המקומית של עמק יזרעאל.

איזדורה דאנקן (1878-1927)

14853286_1173648722723996_8348627444769618911_oרקדנית, כוריאוגרפית ופורצת דרך בתחום המחול.
נולדה בסן-פרנסיסיקו וגדלה באוקלנד. אמה היתה מוזיקאית ודאנקן קיבלה חינוך אומנתי ולמדה לרקוד בלט מגיל צעיר. היא התקבלה ללהקת בלט, אולם הרגישה כי היא לא יכולה לבטא את עצמה כרקדנית בתוך האווירה הקיימת ובתוך סגנון הריקוד המוכר.
דאנקן הצליחה למצוא בית תרבותי מקבל בתוך מסעותיה באירופה. התחנה הראשונה שלה היתה לונדון, שם היא שאבה השראה מהממצאים הארכיאולוגים החדשים, ובציורים היווניים על גבי הכדים.
היא המשיכה לטייל באירופה והגיעה לסנט פטרסבורג, שם התקבלה בידיים פתוחות ע"י החוג האומנותי והחלה לצבור השפעה בקרב קהילת הרקדנים.
דאנקן היתה חלוצה ושוברת מוסכמות בהתנגדות לאופיו של הבלט הקלאסי-
היא ראתה בבלט הקלאסי סגנון החונק את הרקדן ומקשה עליו לבטא את עצמו דרך המוזיקליות והתנועות. דאנקן העניקה חשיבות רבה בזרימה התנועתית בריקוד ובקשר לטבע- שהתבטאה בין היתר בריקוד יחף, מחובר לרצפה, וזניחה של נעלי ה"פוינט" המסורתיות.
גם סגנון חייה היה מלא באוונגארד וחתירה כנגד המוסכמות- היא היתה ביסקסואלית מוצהרת, גידלה ילדים מחוץ למסגרת הנישואים והגדירה את עצמה כאתאיסטית.
סגנון לבושה גם היה שונה ומלא חיות- היא התנגדה לשמלות נוקשות והרבתה ללבוש צעיפים ארוכים. צעיפים אלו גם הביאו למותה- כאשר בזמן נסיעה במכונית נכרך אחד הצעיפים בגלגלי המכונית והביא למותה.
היא מונצחת בארץ במועצה מקומית מזכרת בתיה
איפה כדאי עוד להנציח?
בעיריית כרמיאל– עיר הריקודים.

מאיה פליסיצקאיה (1925-2015)

אישה שראוי להנציח!מאיה פליסצקאיה
רקדנית בלט נודעת. במשך שנים היתה רקדנית הבלט הראשית של הבולשוי וזכתה בפרסים רבים המוקירים את תרומתה לעולם הריקוד.
נולדה במוסקבה למשפחה יהודית קומוניסטית. במסגרת ה"טיהורים הגדולים" של שנת 38' הוצא אביה להורג ואמה הוגלתה למחנה עבודה. באותה תקופה עברה פליסיצקאיה להתגורר אצל דודתה, שהיתה רקדנית בלט בבולשוי.
בשנת 1943 סיימה פליסיצקאיה את לימודיה והתקבלה לבולשוי. סוף שנות ה-50 ושנות ה-60 היוו את שיא הקריירה שלה כרקדנית. בתקופה זו הופיעה בתפקידים ראשיים באגם הברבורים, היפהפייה הנרדמת, ראימונדה ועוד. סגנון הריקוד שלה נתפס כאינדיוודואלי ואיקוני, והיא חיפתה על השכלה בסיסית בבלט עם יכולות טכניות ומימטיות מרשימות.
בשנת 1972 פעלה גם ככוראוגרפית של הבלט "אנה קרנינה" שבו גם רקדה.
הצלחתה הגדולה הביאה אותה למעמד של "שגרירת תרבות" מעורכת בברית המועצות. ההקריירה שלה חתה את גבולות ברה"מ, הויא ניהלה את תחום הבלט בתיאטראות ברומא, ובמדריד. היא המשיכה להשתתף ולשפוט בתחרויות בלט לאורך חייה, ובשנת 1996 כיהנה ב"נשיאה הבלט האימפריאלי".
היא נפטרה במינכן בשנת 2015 והנצחה במוסקבה וסט. פטרסבורג.

אנו רוצות להודות על ההצעה להעלות את שמה לדף לקבוצה "רוסיות בלי חוש הומור" שממנו למדנו על דמותה.
איפה כדאי להציע את שמה- בכרמיאל – הנחשבת "עיר הריקודים" של ישראל.

תמונת פליסיצקאיה באדיבות Chelovechek

 

ירדנה כהן (1910-2012)

למה אין על שמה רחובות?ירדנה כהן

רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול ישראלית. נחשבת לאחת מחלוצות המחול בישראל. כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (תש"ע-2010).
נולדה בחיפה וגדלה בתל אביב (עם תקופה קצרה בברלין, כחלק משליחותו של אביה).
בעשייתה שילבה ריקודים וחלוציות-
היא היתה פעילה עוד בלימודיה בהייתה כהן פעילה ב"קבוצת החוגים", – שהטרימה את תנועת "המחנות העולים". עם סיום לימודיה בתיכון הצטרפה לקבוצה של התנועה שהתגוררה בצריף על גבעה בחדרה. במסגרת פעילותה בקבוצה זו עבדה ירדנה בסלילת כבישים ובפרדסים. ובבד בבד עם פעילותה החלוצית התחנכה בריקוד (בעיקר ריקודים קלאסיים וסלוניים). בשנת 1929, לאחר שחלתה בקדחת, היא נשלחה לוינה לתקופת הבראה, שם העידו אותה ללמוד כוורנות. אולם, היא בחרה להרשם לאקדמיה הווינאית לאמנות המחול- שם היא שילבה לימודי מחול עם פסיכולוגיה. היא סיימה את לימודיה שם בהצטיינות, ולאחר מכן למדה בדרזדן מחול אקספירמנטלי. עם עליית היטלר לשלטון ב-1933 חזרה לארץ, ולימדה התעמלות בחיפה. בתקופת הוראתה החלה להתוודע לצלילים ולמקצבים לא אירופאיים, שהקסימו אותה ונתפסו בעיניה כדרך לחיבור אותנטי וקרוב לארץ.
ב-1936 הרכיבה כהן תזמורת של נגני דרבוקה, כינור מזרחי (בעל מיתר אחד), קאנון וחליל- מתוך מטרה ליצור מוזיקה וריקודים שיתאימו לתפיסתה את השורשיות והחלוציות.
עבודתה הכוריאוגרפית, שהחלה כבר בגיל 14 כללה השראה ממקורות תנכיים (בעיקר הנשים התנכיות- כמו חנה בשילה), מנופי הארץ, מתפיסות של מקצבים שורשיים הטמונים בטבע האדם וכן מריקודים וצלילים אליהם נחשפה אצל הערבים, הדרוזים והבדואים. היא שילבה את המקצבים האלו והתנועתיות אותה חוותה יחד עם השכלתה האירופאית ביצירתה- והופיעה איתם במשך כעשרים שנה ברחבי אירופה.
כהן המשיכה לשלב את עבודתה האומנותית עם החלוציות, ובמהלך שנות ה-40 החלה לפעול בהפקות החגים והמסכתות בקיבוצים שונים בארץ. היא פעלה להוצאת המחול מהאולמות אל השדות והמרחב הציבורי, ושילובו של המחול המופנה יחד עם חגיגות השמחה והציבוריות הכלליות ופעלה להורדת המחיצות בין הצופים למופיעים.
בנוסף, היא פעלה להורדת המחיצות בין תושבי הקיבוצים והכפרים שמסביבם,
במהלך שנות ה-60 הקימה בית ספר לריקוד בחיפה.
כהן גם שילבה בעשייתה את המחול והפסיכולוגיה, ועסקה בריקוד תרפויטי, והאמינה שהריקוד יכול לסייע בשחרור וטיפול בטראומות ובביטוי רגשות חבויים.

איפה כדאי להציע?
בחיפה, שם נולדה ופעלה, בתל אביב, שם גדלה, בחדרה, שם היתה חלוצה, בכרמיאל- שבה יש פסטיבל ריקודים גדול.
צילום: ירון מרגולין \ אלדד ברון

 

 

יהודית ארנון (1926-2013)

מגיעים לה רחובות על שמה!

12118660_921201494635388_8658282888458692935_nכוריאוגרפית ורקדנית ישראלית, מקימת להקת המחול הקיבוצית.

יהודית נולדה בצ'כוסלובקיה למשפחה חרדית. אמנם נאסר עליה ללמוד לרקוד, אך כשרונה יוצא הדופן בכל זאת הצליח למצוא דרכי ביטוי גם כנגד כל הסיכויים – בעקבות עקמת שסבלה ממנה בילדותה היא החלה טיפול פיזיותרפי. התרגילים שעשתה היו כה מרשימים עד שלעיתים בשיעורי ספורט בבית הספר היסודי נתנו לה ללמד את הכיתה.

במלחמת העולם השנייה הוריה נרצחו באושוויץ. היא עצמה עבדה בעבודות כפייה באושוויץ ובמחנה פלאשוב. גם במחנות לא הפסיקה יהודית לרקוד כדי לשעשע ולהסיח את דעתן של חברותיה האסירות ממצבן הנורא. לאחר המלחמה עברה לבודפשט ושם הפכה לפעילה בתנועת השומר הצעיר. בבודפשט הכירה את בן זוגה, ידידיה, ויחד נשלחו השניים למשימה: היה עליהם להעלות לארץ באופן בלתי לגאלי מאה ילדים יתומים ניצולי שואה, בין הגילים 6-16, שדיברו בבליל של שפות. בדרכם לישראל יהודית לימדה את הילדים מחול ומתמטיקה, מקצועות שלא הצריכו שימוש רב במילים.

כשהגיעו בני הזוג ארנון לישראל התיישבו בקיבוץ געתון. בקיבוץ נולדו שלוש בנותיהם, ויהודית החלה לרקוד בצורה מקצועית – בשנת 1956 הקימה בקיבוץ סטודיו למחול. כעשור לאחר מכן הקימה בית ספר למחול, ובשנת 1970 את להקת המחול הקיבוצית. עד לשנת 1996 כיהנה יהודית כמנהלת האמנותית של הלהקה. בשנת 1977 הקימה סדנת מחול. קשה להפריז בחשיבות השפעתה של יהודית על רקדנים וכוריאוגרפים רבים שהתחנכו ולמדו אצלה.

בשנת 1997 זכתה בפרס החברה הבינלאומית לאמנויות הבמה ISPA.
בשנת 1998 זכתה בפרס ישראל למחול.

אין על שמה אף רחוב! הציעי אותה לעירייה שלך!

 

ויקיפדיה

לקריאה נוספת

מרתה גרהאם (1894-1991)

מגיעים לה עוד רחובות משלה!מרתה גרהאם

רקדנית וכוריאוגרפית, מחלוצות המחול המודרני.
מרתה נולדה בארה"ב למשפחה דתית אדוקה. בגיל 22 היא התחילה ללמוד מחול בבית הספר "דנישון" בלוס אנג'לס. כשהייתה בת 31 החלה ללמדת מחול בבית הספר "איסטמן" בניו יורק, ושנה לאחר מכן עזבה והקימה את "להקת המחול של מרתה גרהאם". בשנת 1927 הקימה את "מרכז מרתה גרהאם למחול בן זמננו", שם הכירה את הברונית בת שבע דה-רוטשילד שהפכה מתלמידתה לחברה קרובה.
מרתה הקימה את לימודי התואר הראשון במחול במכללת בנינגטון בשנת 1936, וב-1951 הייתה ממקימי מחלקת המחול בבית הספר "ג'וליארד".
בשנת 1965 הברונית בת שבע דה-רוטשילד הזמינה את מרתה לנהל את להקת המחול שהקימה בישראל – "להקת בת שבע". מרתה קיבלה את ההצעה, הכשירה את דור הרקדנים הראשון בלהקה ואף יצרה עבור הלהקה כמה יצירות.
מרתה הופיעה כרקדנית עד לסוף שנות השישים, אך המשיכה ליצור ככוריאורגרפית עד סוף ימיה, בשנת 1991.
בשנת 1976 זכתה במדליית החירות הנשיאותית מידי נשיא ארה"ב ג'רלד פורד.

יש על שמה רחוב במזכרת בתיה. כדאי להציע אותה בערים נוספות!

לקריאה נוספת
תצלום באדיבות דפנה אלון משולם.

 

 

דבורה ברטונוב (1915-2010)

מגיע לה עוד רחובות!דבורה ברטונוב

רקדנית וכוראוגרפית בעלת שם בין לאומי.
הופיעה עם תיאטרון הבולשוי, כרקדנית במופע יחיד ובהצגות בכל רחבי העולם. חקרה מחול ישראלי ומחול אפריקאי וכתבה מופעים וספרים פורצי דרך על ריקוד וכוריאוגרפיה.
זכתה בפרס ישראל על פועלה, פרס אמ"י ופרס "יקירת העיר חולון" בה התגוררה.

רחוב על שמה יש ב: חולון (ראוי!)
מומלץ להציע אותה בראש ובראשונה בתל אביב בה התגוררה ועבדה תקופה ארוכה וכן נפטרה בה.


ויקיפדיה
צילום: מיכל יניב